מארז האחים קאלו
הספר לא זמין למכירה זמנית.
*נישואי שידוך * נישואים כפויים * גבר אלפא * אישה חזקה * נקמה
״טיאגו קוסטלו הכריז על מלחמה. הוא הולך להתחרט על הרגע שניסה לקחת אותה ממני. אני הולך למחוק את האימפריה שלו.״
אנג'לה קוסטלו
אבא שלי עשה שתי טעויות. הראשונה היא שהסכים להשיא אותי למתאו, הקאפו האכזרי של ניו יורק, והשנייה היא ביטול ההסכם עם הקאפו והשידוך שלי למישהו אחר.
מתאו הוא השטן. הוא לא מקבל 'לא' כתשובה. הפרת הסכם האירוסין על ידי אבי היא הכרזת מלחמה.
מתאו חוטף אותי, כולא אותי ומאלץ אותי למלא את החלק שלי בעסקה. אני לא נכנעת. אני נשבעת שאהפוך את האחוזה של השטן לגיהינום.
מתאו קאלו
אני השטן והיא תהיה המלאך שלי. היא תהיה אשתי, הסכם זה הסכם. אבא שלה ישלם על כך שהפר אותו ולקח אותה ממני.
חקרתי עליה ובדקתי כל פרט על חייה, אבל שום דבר לא הכין אותי לאופי המרדני שלה. היא נסיכת הקרח ואני מלך הגיהינום. אני אמיס אותה ואהרוס כל חלק בה אם לא תציית ותהפוך לאשתי.
הרומן מתאו מאת סנסציית הרשתות החברתיות מיני הוא רומן עכשווי המתרחש בתוך המאפיה האיטלקית שבארצות הברית. זהו הספר הראשון בסדרת האחים קאלו. הספר השני, לוקה והספר השלישי, רפאל יצאו לאור בהוצאת יהלומים.
מיני זהו שם העט של המחברת, שכתבה שלושה עשר ספרים.
הרוח הקרה מצליפה בגופי, מעבירה צמרמורת איומה לאורך עמוד השדרה שלי. דקירות הכאב מעידות על המצב הנורא של שריריי עקב הריצה שלא נגמרת. הגוף שלי עייף לחלוטין, תובע ממני לעצור. אני לא עוצרת. אסור לי לעצור.
הרחוב אינסופי. אני רצה ורצה, לא רואה את הסוף. התקווה הולכת ומצטמקת בכל רגע שעובר. הזמן נעצר. הסיכויים לרעתי. האם אצליח לברוח?
השאלות מתרוצצות במוחי ללא הרף. אני שומעת את צעדיו הכבדים מאחוריי. הוא כל כך קרוב לתפוס אותי ולקחת אותי חזרה לכלא שבו שהיתי עד היום. רחוק מהמשפחה שלי, תלושה מהמציאות שבה חייתי בעשרים ושלוש השנים האחרונות.
אני ממשיכה לרוץ, לא מוותרת, אפילו שהריאות שלי שורפות והגוף שלי עומד להתמוטט. ליבי צונח בקרבי כשאני נתקלת באבן ומועדת. אני מרימה את עצמי ומבינה שהעיכוב הקטן הזה עלול להוביל לסוף המרדף.
"תעצרי, אנג'ל." הוא קורא מאחוריי וממשיך לרוץ לעברי. "לפעמים צריך לדעת מתי להרים ידיים." הוא אומר.
לעולם לא. אני לא מוכנה להיתפס. אני לא מוכנה לחזור לכלוב הזהב ההוא. לא כל עוד אני יכולה להילחם בכך. אני עקשנית יותר מפרד. אין סיכוי שאאפשר לעצמי ליפול שוב בידיים שלו.
אני רואה מכונית מתקרבת, מחליטה לנצל זאת לטובתי ומתפרצת לכביש. למזלי, אני מצליחה לעבור אותה במהירות. עכשיו היא חוצצת ביני לבינו, המרחק הזה מעניק לי סיכוי קטנטן להתחמק ממנו.
הקללות שלו מהדהדות באוזניי. הוא מתעכב שם מאחור. כועס. לא, זועם. אני יכולה להרגיש את זה באוויר, זה מקיף אותי מכל עבר ומזכיר לי מי הוא. המפלצת שאף אחד לא רוצה לפגוש.
אני נכנסת לאחת הפניות שבדרך ומייד מגלה שטעיתי כשזו מתגלה כדרך ללא מוצא. שני בניינים גבוהים סוגרים עליי. חומת הלבנים הגבוהה עוצרת אותי מלהמשיך. אני לכודה כאן, בין התקווה שאצליח לברוח, לבין האדם שעומד לחרוץ את גורלי.
צעדיו הכבדים מהדהדים מאחוריי, גורמים לי להסתובב במהירות ולפגוש במבטו המרוצה. שפתיו מתעקלות לחיוך מעוות. הוא מתקדם לעברי בצעדים איטיים, גובהו מתנשא מעליי, מוסיף צל מאיים לדמותו.
המרדף נגמר. הוא הצליח לצוד אותי. הגבר שממנו ניסיתי נואשות לברוח, לופת את זרועי. גופי רועד ללא שליטה, נשימתי נעתקת.
החופש, יש לי תחושה שהפעם אאבד אותו לתמיד.
החיים על פני כדור הארץ נחלקים לשני עולמות. העולם הנורמטיבי של שומרי החוק והעולם התחתון, המתנגש בכל דרך אפשרית עם החוק. אני נולדתי לעולם התחתון, עולם הפשע. שם יש רק חוק אחד — הקאפו.
הקאפו הוא הבוס של המאפיה האיטלקית. כל דבר שקורה עובר דרכו ומאושר על ידו. הוא המנהיג, הסמכות העליונה ביותר. כל חברי המאפיה מחויבים לציית לו בעיוורון מוחלט.
בתור הבת של טיאגו קוסטלו, קאפו שיקגו, תמיד ציפו ממני להרבה. הייתי מעין דמות לא אנושית בעיני החברה. בכל מקום הסתכלו עליי ובחנו אותי. הביקורת מצד החברה רדפה כל צעד שלי והשפיעה רבות על המתרחש בתוך המשפחה הקטנה שלנו. עם הזמן למדתי להתמודד עם הביקורת ולא להקרין את הרגשות שלי. כלפי חוץ הייתי אנג'לה קוסטלו, הקרחון האנושי. כבר בגיל צעיר הקפדתי לעטות על פניי מבט חתום שלא היה מבייש אף שחקן פוקר מקצועי. אני מניחה שזו הסיבה לכך שבתקשורת הדביקו לי את הכינוי נסיכת הקרח.
האמת היא שלא הייתה לי ברירה, אלא לשחק את המשחק. להיות מי שנכפה עליי להיות. בניתי חומה ביני לבין העולם החיצון. אחרי הכול, מעמדי המלכותי היה שונה משל שאר תושבי שיקגו.
המשפחה שלנו היא החזקה ביותר בעיר. אבא שלי שולט בכולם ביד רמה. בחוץ הוא אדם קר, מחושב, אכזרי ומטורף. הוא רוצח חסר רחמים ומצפון. איש לא מעז לערער על דבריו. כולם יודעים שמי שיפר את פקודותיו יפגוש את מותו.
בבית אבא אדם אחר. הוא האבא הכי טוב שיש. תמיד דואג ואוהב, מעולם לא החסיר ממני דבר. הוא שמר על הבועה המשפחתית והאוהבת שלנו מכל משמר.
לי ולכל אחד מבני משפחתי היו שני צדדים. הצד הקר, זה שהוצג כלפי חוץ, והצד החם, המשוחרר, שהיה שמור רק לבית.
הבית הוא המקום הבטוח שלי. בין ארבעת הקירות שהיו מקום המפלט שלי, יכולתי להיות מי שאני באמת וליהנות עם הקרובים אליי.
אדריאנו, אחי הגדול ממני בשלוש שנים, הוא האהוב עליי מכולם. למרות קווי האופי השונים שלנו, הוא החבר הכי טוב שלי. בעתיד הוא יירש את אבי ויהפוך לקאפו הבא של שיקגו.
בעודי נהנית מהחופש שיצרתי לעצמי בגבולות הבית, לאדריאנו אין את הפריווילגיה הזו. כקאפו הבא של שיקגו, נדרש ממנו הרבה יותר. הוא מתלווה לאבא מגיל קטן, לומד את כל סודות המאפיה מבפנים. ממני אדריאנו ואבא דאגו להסתיר כל מה שהיה קשור בעסקים. הם שמרו עליי מהאמת לעיתים שלא לצורך.
כשאדריאנו ואני היינו לבד, הוא הרעיף עליי אהבה ושמר עליי. בגיל שש עשרה, ביום שבו הוצג באופן רשמי כחלק מהמאפיה, הוא נשבע שיגן עליי לנצח. גם הוא, בדיוק כמוני, לא הקרין מעולם רגשות בפומבי.
הגברים במשפחה שלי תמיד היו מגוננים, לפעמים אף יתר על המידה. הם דאגו שלא אהיה בסביבה כשקורה משהו שעלול לסכן אותי, הצמידו לי שומרי ראש ונהגו בי בכפפות משי. עם הזמן התרגלתי לזה.
אני מאמינה שעמוק בפנים, הם מבינים שאני יודעת הרבה יותר ממה שהיו רוצים שאדע. אבל הם לא יודו בכך.
״אנג׳ל, שכחת את הספר שלך בסלון!״ קולה של אימא מנער אותי ממחשבותיי.
אני מניחה על השולחן בחדר שלי את המחברת שבה בהיתי בשעה האחרונה, יוצאת לסלון, לוקחת את ספר הלימוד משולחן האוכל הגדול רק כדי לספוג מבט כועס מאימא. היא שונאת שהבית לא מסודר. אם החפץ הכי קטן לא נמצא במקומו, היא משתגעת. לפני שבוע נפלתי קורבן להרצאה על סדר וניקיון. אימא הרצתה לי במשך שעתיים שלמות, עד שאדריאנו הגיע והציל אותי.
בניגוד לשאר בנות המאפיה שהסתגרו בביתן, החלטתי לצאת ללמוד. בתנאים של אבי, כמובן.
ימים ולילות התכוננתי למבחני הקבלה של אוניברסיטת שיקגו. כשקיבלתי את מכתב הקבלה לאוניברסיטה, כמעט התעלפתי. לא האמנתי שהצלחתי להתקבל בלי עזרתו של אבי. זה הפך את ההישג להרבה יותר משמעותי בעיניי.
במאפיה, לא נהוג שנשים יוצאות ללמוד. מרבית הנשים מסתפקות בעבודות הבית, כפי שמצפים מהם הגברים. ידעתי שהבחירה ללמוד באוניברסיטה תגרום לגלים של רכילות, אבל אם כבר מרכלים עליי, לפחות שיהיה על מה.
אני חוזרת אל החדר ושוקעת בלימודים עד שהדלת נפתחת ואדריאנו מופיע. שובל ריח של בושם גברי מלווה אותו. אדריאנו חתיך. מאוד מושך. השילוב של שערו השחור עם עיניו הכחולות, עצמות לחייו הבולטות שמדגישות את עורו הבהיר, הגובה והאימונים בחדר הכושר שניכרים על שריריו, כל אלו מעניקים לו מראה שבחורות לא עומדות בפניו.
בחורות רבות נוהגות לזרוק את עצמן עליו, מקוות לזכות ולו לרגע בתשומת הלב שלו. אך הראש שלו נמצא במקום אחר. הוא מרוכז רק בעסקים.
״היי, קטנה, עדיין לומדת?" הוא שואל בחיוך ומתיישב לצידי על המיטה הגדולה. אני סוגרת את ספר הלימוד, לא שוכחת לשנן במוחי את מספר העמוד שבו עצרתי.
״מה אתה חושב? מישהו בבית הזה צריך להיות המוח.״ אני עוקצת בחיוך.
אדריאנו צוחק. ״היי, היי, המוח שלי בסדר גמור.״
״איך היה האימון עם אבא?״ אני מנסה את מזלי.
אדריאנו מרצין מעט. ״כרגיל, את יודעת...״
לא, אני לא. אתה לא מספר לי אף פעם. ״אתה חושב שנוכל לצאת היום?״ אני משנה נושא ברגע שאני מבינה שלא אצליח להוציא ממנו מידע.
הוא מרים גבה. ״לאן את רוצה לצאת בדיוק?״
כשזה מגיע ליציאה למקומות בילוי, התנאי של אבא הוא שאני מלווה בשומרי ראש ובאדריאנו, כמובן. הידיעה שאני מוגנת כל הזמן, מרגיעה אותו. מה כבר יכול לקרות לי כשאני נמצאת בתוך הטריטוריה שלו?
אדריאנו לא אהב את העובדה שאני יוצאת לבלות. הוא תיעב במיוחד את המבטים הרעבים של הגברים. כמו כל אח גדול ומגונן, אדריאנו לא היה מסוגל לשמוע על גברים בסביבתי.
״מועדון?״ אני מגייסת את החיוך הכי כובש שלי. עיניי נועצות בו מבט מתחנן. הוא מביט בי מספר שניות, מנסה לגבש את החלטתו.
״פאק,״ אדריאנו נאנח. ״אני לא יודע איך אפשר להתנגד למבט הזה.״
החיוך שלי מתרחב, אני קופצת עליו בחיבוק מוחץ. ״תודה, אדי! אתה האח הכי טוב שיכולתי לבקש!״
״אני מקווה שהבגדים שתבחרי הפעם יהיו פחות נועזים. אני נשבע לך שאם רק תנסי ללבוש משהו שמזכיר את חתיכת הבד המסכנה שניסית לצאת איתה בשבוע שעבר, אנחנו נשארים בבית ולא תעזור לך שום התחנפות.״ אדריאנו מוסיף בטון תקיף. אני מגלגלת את עיניי ומתנתקת מהחיבוק.
״בכל מקרה אתה לא תאפשר לאף גבר להתקרב אליי. כבר השלמתי עם זה שאישאר בתולה עד גיל ארבעים.״
״תאמיני לי שאם זה היה תלוי בי היית נשארת בתולה לנצח.״ הוא ממלמל ונעמד על רגליו.
״אני לא בטוחה שבעלי לעתיד ישמח לשמוע את זה.״
הוא עוטה על פניו פרצוף נגעל ואני מצחקקת.
״אשמח אם נפסיק לדבר על הבתולים של אחותי הקטנה.״
הצחוק שלי גובר כאשר הוא בורח מהחדר. מאז ומעולם הקשר שלנו היה עמוק וחזק. אדריאנו תמיד היה המקום הבטוח שלי. לא פעם עברה בראשי המחשבה המפחידה על היום שבו אתחתן ואצטרך לעזוב את הבית ואת אדריאנו.
בעולם שלנו, זכות הבחירה אינה של האישה. אני לא יכולה לצאת לאן שאני רוצה או ללבוש בגדים מסוימים שעלולים לפגוע במוניטין שלי. אני לא יכולה ללכת לכל מקום. הסכנה אורבת בכל פינה. בנוגע לנישואים, אבא שלי יקבע עם מי אתחתן. הבחור המיועד ייבחר בהתאם לשיקולים העסקיים של אבא. הנישואים שלי אמורים לחזק את המאפיה. ככה זה עובד. אני מבועתת מהמחשבה על כך שאמצא את עצמי יום אחד עם גבר שאני לא אוהבת, שבויה בתוך נישואים אומללים. הייתי רוצה להתחתן מאהבה, לחיות באושר ושלווה, אבל אני לא תמימה. אהבה היא דבר נדיר, בעולם שלי. נישואים למי שאינו משתייך למאפיה אסורים. אני מכירה את הגברים של המאפיה. אני לא נמשכת לאף אחד מהם.
להורים שלי היה מזל גדול, זו הייתה אהבה ממבט ראשון, אהבה מהסוג שנדיר למצוא. מספר ימים לאחר ההיכרות ביניהם, אבא שלי עשה הכול כדי שסבא שלי, אבא של אימא, יעניק להם את ברכתו להינשא. אבא הצליח, כמובן.
אימא שלי, לעומת הגברים בבית, היא אישה קרה וקשה. מעטות הפעמים שהפגינה כלפינו רגשות כלשהם. אבא אוהב אותה מאוד ומנסה לעורר בה רגש בכל פעם מחדש, אבל מה שהיא עברה אטם את ליבה לחלוטין. היא לא מסוגלת להראות לו אהבה בחזרה.
אף אחד מעולם לא סיפר לי מה אימא עברה.
״מוכנה?״ אדריאנו מופיע בחדרי לבוש בבגדי יציאה. אני מוכנה כבר מזמן. אפילו הספקתי ללמוד. אני מסתכלת במראה בהנאה. שמלה שחורה, צמודה, מכוסה נצנצים עדינים, בלי שרוולים, שמגיעה עד אמצע ירכיי וסנדלי עקב בצבע שחור. מושלם. אני מחליטה לא להתאפר הפעם. שערי השחור החלק ועיניי הכחולות מושכים מספיק תשומת לב. הגנים של ההורים שלי ניכרים בי ובאדריאנו, מהם ירשנו את היופי המסוכן.
״מוכנה.״ אני מחייכת, לוקחת את הטלפון מהשידה ומתקדמת לעברו. הוא מעביר את מבטו על גופי, מאשר את המראה בהנהון ואני בתגובה מגלגלת עיניים.
ברגע שדלת הבית נסגרת מאחורינו, הבעת פנינו הופכת אדישה וקרירה. אדריאנו מקשיח את גופו וסורק בעיניו את הסביבה.
אני שונאת את זה שאדריאנו משתנה במאה שמונים מעלות בכל פעם כשאנחנו יוצאים מהבית. כשאני חושבת על זה, גם אני בחוץ הופכת לנסיכת קרח נטולת רגשות. דרוכה כל הזמן.
שומרי הראש נוסעים בשני רכבים נפרדים אחד נוסע לפנינו ואחד אחורינו. עברו בערך עשר דקות מהרגע שבו יצאנו מהבית ועד שאדריאנו חנה את הרכב בכניסה למועדון שבבעלות המאפיה. אדריאנו מחליף מספר מילים עם המאבטחים בכניסה ורק אז אנחנו נכנסים למועדון. אני רגילה לאבטחה כבדה. יש למשפחה שלי הרבה אויבים בשיקגו. תמיד יש מישהו שמנסה להשתלט על הטריטוריה של אבא. המשפחה שלי היא יעד לחיסול עבור מי שרוצה לכבוש את העיר.
מלבד שיקגו, קיימת המאפיה האיטלקית בניו יורק. השמועות מספרות שהקאפו שלהם, אומברטו קאלו, הוא איש עסקים ממולח שיודע לתמרן את האויבים שלו. הוא אף פעם לא הפסיד במלחמה. לאומברטו יש שלושה בנים שהחליטו לצאת נגדו לפני כשנתיים. הדבר עורר הד תקשורתי וגרם בושה לקאפו.
בעולם שלנו יציאה נגד הקאפו או נגד המשפחה שלך נחשבת בגידה. הפשע החמור ביותר.
אמיליה, אשתו של אומברטו, נרצחה לפני מספר שנים בידי מתנקש של המאפיה האירית. המלחמה הפנימית בתוך משפחת קאלו אומנם החלישה מעט את המאפיה הניו יורקית, אך לא ערערה את שליטתה, מה שהעיד על העוצמה שלה. בכל אופן, המאפיה הניו יורקית עושה לנו הכי הרבה בעיות, בשל העובדה שהטריטוריה שלה קרובה לשטח שלנו.
למאפיה האירית ולמאפיה הרוסית יש כוח שכמעט ומשתווה לכוח של המאפיה שלנו. המאפיה האירית היא האויבת מספר אחת של האיטלקים. מהרגע שהאירים הגיעו לארצות הברית, פרצה מלחמה קשה בין המאפיות. מלחמה שנמשכת לאורך מאה השנים האחרונות. שני הצדדים ספגו אבדות רבות. מספרים שאם האירים מניחים את ידם עליך, כדאי שתתפלל למוות מהיר.
המאפיה הרוסית גם היא בעלת כוח רב, במיוחד בצפון-מזרח ארצות הברית ובמערבה. הרוסים מטורפים לחלוטין. הם חסרי גבולות אפילו יותר מהאיטלקיים. ניתן לזהות אותם לפי הקעקוע שמשייך אותם לארגון הרוסי, שכל אחד יכול להתקבל אליו. במאפיה האיטלקית זה שונה. כדי להתקבל אליה אתה צריך להיות איטלקי.
המוזיקה החזקה במועדון מעוררת בי את הרצון לחגוג.
״תיצמדי אליי, צפוף פה היום.״ אדריאנו רוכן לאוזני ואומר בקול רם כשהשיר המתנגן מתחלף באחר. בעודו אוחז בידי הוא מפלס את דרכנו בין המבלים. שומרי הראש צועדים בעקבותינו. אני שמה לב שאנחנו מושכים לא מעט מבטים של כבוד או אולי פחד. כולם יודעים מי אנחנו.
מתחם האח"מים שמור הערב רק לנו. אדריאנו ניגש למלצר ומזמין לשנינו משהו לשתות. בינתיים אני מביטה מלמעלה באנשים שמילאו את המועדון עד אפס מקום. אני רוצה להצטרף אליהם, להיות אחת מהם, להשתחרר. אבל אסור לי. אני הבת של הקאפו.
מלאת ביטחון אני מתחילה לרקוד עם עצמי, נהנית מכל רגע. באיזשהו שלב סימנתי לאדריאנו שאני רוצה לרקוד עם האנשים. הוא נאנח, הניח את כוס הוויסקי שבידו והוביל אותי לרחבת הריקודים. שניים מהחיילים של אדריאנו אבטחו אותנו ושמרו שאף אחד לא יתקרב אליי יותר מדי בזמן שאני מתחככת בקהל. אני כל כך רגילה לזה, שזה כבר לא מפריע לי.
אדריאנו שולח מבט רצחני לגברים שבוחנים את גופי ללא בושה, ומתחמק מהבחורה שמנסה את מזלה איתו. המסכנה לא יודעת שאין לה סיכוי. לא כשהוא איתי, נחוש למלא את משימתו ולוודא ששום דבר רע לא יקרה לי.
״נהנית?״ אדריאנו שואל בזמן שאני מכריחה אותו לרקוד לצידי. אני מהנהנת.
ברקע מתנגן שיר קופצני ואנרגטי. אני מרימה את ידיי, עוצמת את העיניים ומתמכרת לתחושה המשחררת. האוויר החם מתחלף באוויר הקר שיוצא מהמזגנים שהופעלו עכשיו במלוא העוצמה. אני רוקדת. הגוף שלי מרחף, משחרר את המתח שעבר עליי השבוע. כשהרגליים שלי כבר כואבות, אנחנו יוצאים מהמועדון. הספיק לי להיום.
אנחנו נכנסים לרכב, אני מפהקת ומניחה את ראשי על כתפו של אדריאנו. עיניי נעצמות.
״עייפה, קטנה?״ הוא שואל בעודי מפהקת שוב ומניחה את ידי על פי. הוא כורך את ידו השמאלית סביב גופי, ומאפשר לי להתמקם בנוחות.
״את יכולה להירדם, אני אדאג שתגיעי למיטה.״ הוא לוחש. אני מודה לאלוהים על האח המדהים שנתן לי ונרדמת.
בבוקר למוחרת אני מוצאת את עצמי במיטה שלי, עטופה בשמיכתי, עדיין לבושה בבגדים שלבשתי אתמול. אני מתמתחת, מעיפה מעליי את השמיכה וצועדת לכיוון המקלחת. בדרך אני מקלפת מגופי את הבגדים.
אני נכנסת תחת זרם המים החמים ושוטפת מעליי כל זכר לבילוי במועדון. אחרי המקלחת המרעננת אני מצחצחת את שיניי, מתלבשת ומצטרפת לארוחת הבוקר המשפחתית הקבועה שלנו.
״בוקר טוב.״ אני אומרת בחיוך. אבא ואימא כבר יושבים סביב השולחן הערוך, שעליו מונחת ארוחת הבוקר העשירה.
״בוקר טוב, אנג'ל.״ אבא מחזיר לי חיוך בזמן שאימא מהנהנת, לא מוציאה מילה מפיה. הבטן שלי מקרקרת, מזכירה לי שאתמול בערב לא אכלתי כלום.
״בוקר.״ אדריאנו יוצא מחדרו לבוש עדיין בפיג'מה. הוא נראה כאילו דרסה אותו משאית.
״אמרתי לך לא להגזים עם השתייה.״ אבא יורה לעברו בעצבים.
״בקושי שתיתי.״ אדריאנו מתגונן. הצחקוק שנפלט מפי, גורם לאבי להתרכך מעט. הוא מתיישב לצד אבא ואנחנו מתחילים לאכול.
אימא עסוקה בקריאת העיתון בזמן שאבא ואדריאנו מדברים על הלו״ז שלהם להמשך היום. אני שוקעת במחשבות ומתענגת על האוכל הנהדר. אימא לא יודעת לבשל, לכן אבא שכר את קרלה, עוזרת הבית שמטפלת בכל מה שקשור למטבח ולניקיון. קרלה אישה חמה ואוהבת. היא דואגת לי ולאדריאנו כאילו היינו ילדיה שלה.
״הבן של ריקדרו מתחתן בשבוע הבא. אנחנו מוזמנים.״ אבא אומר אחרי דקות ארוכות ותופס את תשומת ליבי.
״אנג'ל, תלכי השבוע לקנות שמלה חדשה, בסדר?״ אבא מפנק אותי בכל הזדמנות, מעולם לא חסר לי דבר.
״כן, בטח.״ אני מחייכת, מרימה את כוס השוקו שלי ולוגמת ממנה את הנוזל המתוק והטעים. אני שונאת קפה יותר מכל דבר אחר. הטעם שלו מר מדי.
ריקרדו הוא הדוד האהוב עליי. לצערי, הוא לא גר בשיקגו. הוא גר רחוק, לכן אנחנו בקושי מתראים. הבן שלו, טומאסו, הוא גבר יפהפה ומרשים. שמחתי לשמוע שסוף סוף שידכו לו מישהי שמתאימה לו. כך זה עובד אצלנו.
״אדריאנו, לפני שנצא תתדרך את שומרי הראש שלה בנהלים החדשים.״ אבא מורה לאדריאנו שמהנהן ברצינות.
איך הוא מתאפס כל כך מהר מההנגאובר? במקומו לא הייתי מצליחה להתרכז באף מילה.
״ברשותכם, אני אלך ללמוד.״ אני אומרת בנימוס, מניחה את המפית על השולחן ונעמדת. אבא מהנהן לאישור. אני ניגשת אליו, מנשקת אותו על הלחי ומאחלת לו יום טוב. לאחר מכן אני מנשקת את אדריאנו על הלחי וצועדת לחדר שלי.
לקראת הערב אימא נכנסת לחדר שלי. ״אנג'ל, אשמח שתעזרי לי לבחור שמלה לחתונה.״
אני מניחה את הספרים ומתלווה אליה לחדר הארונות שלה ושל אבא. אימא מציגה בפניי שלוש שמלות יפהפיות שמחמיאות מאוד לגופה. אנחנו מביטות בהן ומתלבטות.
"אני חושבת שהשמלה השחורה שמדדת החמיאה לך יותר."
אימא בוחנת במראה את השמלה שעל גופה.
״זה לא טוב בכלל אדריאנו... אני לא מאמין שהוא עשה את זה!״ קולו הרם של אבא נשמע מכיוון הסלון. אימא ואני קופאות לרגע. אני מכווצת את גבותיי. אבא לא מכניס את העסקים הביתה. מדובר משהו רציני.
״איך ריקרדו קשור אליהם בכלל? הם הבנים של הקאפו של ניו יורק. ממתי אנחנו ביחסים טובים איתם?״ אדריאנו נשמע עצבני.
אני מביטה באימא, לא בטוחה שאנחנו אמורות להקשיב לשיחה הזאת. היא מצידה עומדת במקומה ומקשיבה למתרחש.
״מאז המרד שהם פתחו נגד אבא שלהם, עדיין לא ברור אם הם אויבים שלנו. אי אפשר לדעת מה ילד יום. תמיד צריך להיות עם היד על הדופק. מה אם הם מתכננים חתונת דם?!״ אבא נשמע עצבני לגמרי.
חתונת דם. שמעתי את המונח הזה לפני מספר שנים, כשאחד השומרים בטעות דיבר על כך לידי. באותה תקופה אבא ואדריאנו פחדו מהאפשרות שבחתונה של בת הדודה שלי יגיעו מתנקשים וירצחו את כל מי שיגיע לחתונה.
״אני מאמין שריקרדו חכם מספיק כדי לקחת בחשבון את הסיכון שזה עלול לקרות. אם הוא מזמין אותם, הוא כנראה סומך עליהם.״ אדריאנו אומר. אימא מחליטה לצאת מהחדר ומסמנת לי לבוא איתה.
״בכל מקרה, נצטרך להכפיל את השמירה על אימא שלך ועל אנג׳לה.״ אבא אומר כשאנחנו נכנסות לסלון. אדריאנו נדרך, מסמן לו עם העיניים להסתובב. כשאבא קולט אותנו, גם הוא נדרך. שניהם יודעים שאימא ואני שמענו משהו שלא היינו אמורות לשמוע.
״טיאגו, אני רוצה לדבר איתך לגבי האירוח מחר. תוכל להתלוות אליי לחדר העבודה?״ אימא שואלת את אבא ושניהם צועדים יחד לכיוון חדר העבודה, לא לפני שאבא מטביע נשיקה על מצחי.
״מה שמעתן?״ אדריאנו שואל כשההורים מתרחקים. אני נאנחת ומחבקת אותו.
״שמענו מספיק.״ אני עונה, משחררת אותו מהחיבוק ומתיישבת על הספה. אדריאנו מתיישב לצידי ונאנח. ״לא הייתן אמורות לשמוע את זה.״
״זה עד כדי כך רציני? מי האנשים האלה? הם מאיימים עליכם?״ אני שואלת ופניו מרצינות.
האחים למשפחת קאלו ידועים לשמצה באכזריות שלהם. הם יצאו נגד אבא שלהם, הקאפו של ניו יורק. צריך להיות מטורף לגמרי כדי לעשות דבר כזה.
״את יודעת שאני לא אמור לערב אותך בנושאים של המאפיה.״
״אדריאנו, אני בת עשרים ושלוש, לא בת שבע עשרה. אתה יכול לדבר איתי. אני יודעת יותר ממה שאתה ואבא חושבים.״ אני מרימה את גבותיי. הוא נאנח.
״האחים האלה,״ הוא אומר אחרי דקה של שקט. ״הם מטורפים לגמרי. הם יצאו נגד אבא שלהם. בעולם שלנו לא עושים את זה, את יודעת. אנחנו מודאגים. אי אפשר לדעת מה עובר להם בראש. אם יקרה לך או לאימא משהו...״ הוא הולך בלי לסיים את המשפט, כאילו מתחרט על מה שסיפר לי.
אני נשארת לבד עם המחשבות. האחים קאלו הם תעלומה עבורי. אני לא בטוחה שאני רוצה לקבל תשובות לשאלותיי.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
