החוף בחורף

שלושה לבבות פצועים. שתי נשמות מלאות תשוקה. חוף סוער אחד.

דבר לא יכול למלא את החלל שנפער בליבו של הסופר, פאריש אדמס, לאחר מותו הטראגי של בנו. הוא מעדיף להעביר את ימיו לבד על החוף כשרק האוקיינוס האטלנטי הקר מארח לו חברה.

סקרלט, הרווקה חסרת המחויבויות, שעצמאותה נשללת ממנה ברגע אחד לאחר תאונה קטלנית של אחותה, נאלצת לעזוב את חייה הנוחים ולעבור לגור עם האחיין שלה, סם, בחוף מרטין ולהיות לו לאימא.

מפגש בין השניים מוליד סיפור על עצב בלתי נתפס, על התמודדות קשה מנשוא ועל אהבה גדולה מהחיים.

1
פאריש
הרוח פתחה באנחות וקטעה את הניסיון שלי לאבד הכרה. אני בז לניסיון הצולע של הטבע להחזיק אותי בהכרה. אף שספק אם הוא מייחס חשיבות לאדם אחד שמטרתו היא להיות בלתי נראה.

יתרה מזאת, ייתכן שאני בכלל מדמיין את המצב. את המגדלור הנטוש תחת רקיע שחור של כוכבים מטושטשים. את הים הסוער. אפילו את הריח החזק של האוויר המלוח. ייתכן שכל אלה הם המצאות של מוח מותש. שקיעה בהזיות הפכה למצב המועדף עליי.

השעה שלוש בלילה מיועדת לסופרים שלא מצליחים לישון. ראשיהם מלאים במילים עבור מישהו שלא נמצא שם. או לאנשים שמקווים לשתות עד שכחה. או במקרה שלי, שניהם יחד. אני אבוד באוקיינוס הצער. ואני מוסיף לטבוע.

אני מנסה להתמקד בבקבוק, מרים אותו בזהירות אל שפתיי ולוגם לגימת ויסקי ארוכה. חום מוכר גולש בגרוני בעוד ששאר גופי רועד באוויר הלילה. הבקבוק הכמעט ריק נשען על החול הלח. תיזהר. אל תפיל אותו. נותרו בו עוד מספר לגימות שאתה יכול לשתות לפני שתשקע באבדון. יהיה מבאס אם הלשון שלי תתמלא בחול כמו בשבוע שעבר. או שאולי זה היה בשבוע שקדם לו?

ערימת אצות סבוכות משמשת לי כמשענת, אני עייף מכדי לצעוד עוד שני מטרים אל הדיונה. פיסת עץ מעוקמת שנסחפה מהווה עבורי מסעד לראש. כרית קשה וגבשושית שהולמת את האווירה. קולם של הגלים הסוערים סוחף אותי הלאה. הנה זה מגיע. קדימה.

היום היה יום רע. מוחי הפך לאויב. מה שבעבר היה חוזקה, כעת מאלץ אותי ללא לאות להיזכר, לשחזר. כמו יריב ארור שנחוש להעניש אותי ומסרב להשתתק.

הפסקתי להתפלל לחמלה מהאל. לא זכיתי לתגובה. או שאולי טעיתי בהערכה שלי כלפיו וכלפי מידת החסד שלו. ייתכן שהתשובה שלו הייתה, לך תזדיין, צא מזה.

ואל מי בדיוק אני אמור לפנות בתחינה? אני כבר לא מאמין באלוהים. לא פגשתי בשום הוכחה לישות אוהבת. אלוהים הוא תקווה אחרונה של אדם נואש שלא נותר לו למי לפנות. אני כבר עברתי את השלב הזה.

למרות כל מאמציי, המחשבות על הילד שלי אינן נותנות לי מנוח. היכולת שלו להצחיק אותי יותר מכל אדם אחר. התלתלים הבלונדיניים שנחו על מצחו כאילו היה מלאך, אפילו כשהיה בן שמונה. וההבעה שעלתה על פניו בכל פעם שהצעתי שנצא לגלוש.

מאז ומתמיד היינו רק שנינו. זה חלק מהכאב. הוא כבר פספס כל כך הרבה בחייו הקצרים. הזיכרונות האכזריים הרסניים מדי. אני מנסה לא להתמקד בהם מעבר לנדרש.

הייתי נותן הכול כדי לעצור את התמונות האלו שרצות ללא הפסקה. אבל נראה שזה רק הולך ומחמיר. זה באמת מוגזם לבקש הקלה אחרי כל השנים הללו? בוודאי כבר סיימתי לרצות את גזר הדין שהנחית עליי הגורל.

אולי ביום מן הימים אכתוב על המאבק. איך לעולם לא התאוששתי מאובדן הילד שלי. רב-מכר מיידי שיזכה להכרה בזכות התובנות החותכות שלו. הוא יתפרסם לאחר מותי, וכל מי שאי פעם הכיר אותי יגיד שההתאבדות שלי הייתה בלתי נמנעת.

אי אפשר להגיד שאלו שטויות.

עפעפיי נשמטים. ואז מתרוממים לאט. נשמטים. נפתחים. מי זה שם עומד על הדק של משפחת "אושר"? אישה שעוד לא ראיתי. זו בהחלט לא "מותק". אין גם שום זכר ל"חומד" שלה. "סם הקטן" בוודאי איתם. עבר לפחות חודש מאז ראיתי מישהו מהם.

היו רק אותם ארבעה גברים לא מוכרים שהתארחו בסוף שבוע. אני זוכר שחשבתי כמה מוזר שאף אחד מהם לא ירד לחוף. משונה שעכשיו כמעט כל אור בבית הדו-קומתי בוהק וקורן. והחדרים נראים שונים. מאורגנים מחדש.

הסופר שבי קורא את הסצנה. אפילו במצבי המעורפל וממרחק מאה מטר, שפת הגוף של האישה מראה שהיא מוטרדת. או אולי מדובר בתשישות, כי ראשה שמוט כשהיא נשענת על המעקה. משום מה היא לא משתלבת בנוף. היא בוכה? אני לא ממש יכול לקבוע מכאן. הלבוש שלה אינו מתאים לחוף. ובטח שלא לשעת לילה מאוחרת. היא ללא ספק מגיעה ממקום אחר.

אני לא מסוגל להשאיר את עיניי פקוחות יותר, לכן אני מכסה אותן בכובע המצחייה הישן האהוב עליי ונכנע לאפלה.

קרקורים המעידים על עזיבתו של שחף מעירים אותי. בה-בעת הצואה שלו נוחתת על הלחי שלי ונוזלת לכיוון אוזני. הכובע מושלך הצידה.

"שיט!" אני צועק, מתעלם מהאירוניה.

פגיעה כפולה מהמניאק עם הכנפיים. הסימון המשונה בשיפולי הבטן מייחד אותו מהאחרים. המעשה הזה הפך להיות הקטע שלו. ומטאפורה למצב החיים שלי. כן, אני רואה אותך מניאק. אפילו דרך הערפל הזה.

מאין זה בא? אני מכוסה בשמיכה, מכפות הרגליים ועד הסנטר. מי עשה את זה? ריחו של הקיא שנקרש על הבד מגיע אל אפי. דוחה. מקווה שמי שכיסה אותי לא היה בסביבה כשהקאתי. בעצם, מה אכפת לי?

או-קיי, זה היה מעשה רחום, אך לא משהו שארצה שיחזור על עצמו. תתעסקו בעניינים המזורגגים שלכם, אנשים. בפעם הבאה אתרחק לעבר הצוקים.

אני מנגב את פניי בדבר הזמין היחידי, שרוול. הכובע חוזר אל ראשי. אני נעמד ומרגיש כמו זקן. הגב והברכיים מזכירים לי שפעם הרגשתי אחרת. כשרצתי ושחיתי באוקיינוס כל יום, התחושה הייתה שונה לחלוטין. ארבעים ושלוש מרגיש לי זקן מכפי שחשבתי. לאמיתו של דבר, כל חלק בי כואב. אולי זה עונש. אבל ממי?

אני פונה לעבר הבית ומתחיל בצעידה המוכרת אל המדרגות. כל יום. כל פאקינג יום. ראשי הולם והתחושה בפי מזכירה את הסהרה, בהנחה שהיה מכוסה בחרא של כלבים. אני מרים בדרכי את בקבוק הוויסקי הריק. הרגל מגוחך, לא לעבור את הגבול ולהשליך פסולת במקום ציבורי.

אני גורר אחריי את השמיכה כשכפות רגליי היחפות מתחפרות בחול הגס של קו החוף במיין. קשה לא לחשוב על חוף אחר, חול רך יותר. מעל הכול, עולם טוב יותר.

כשאני מרים את מבטי, סם הקטן מסתכל. הוא עומד על המרפסת ומתבונן. אפשר היה לצפות שיסב את המבט, אבל לא. אף אחד מאיתנו לא מחייך. אנחנו לא חברים, אבל בכל פעם שאנחנו חולפים זה על פני זה בחוף, אנחנו כמעט מייד מהנהנים.

הוא לא רוצה לדבר עם השכן המוזר, ולי אין שום עניין לנהל שיחה חסרת משמעות עם ילד חמוץ פנים. אני מקווה שההורים שלו אמרו לו לשמור מרחק מהשתיין. הם היו צריכים להזהיר אותו. ההנהון שאנו חולקים הוא המינימום הנדרש, ונדמה שזה מקובל על שנינו.

אני מרגיש כאילו מתנהל בינינו קרב מבטים. אני לא העקשן היחידי כאן. מישהו כנראה קורא לו מתוך הבית. כתפיו צונחות. הוא זוקר את סנטרו ומקשיב כמה רגעים לפני שהוא מסתובב ונכנס הביתה באיטיות. מעניין. זה בכלל לא מתאים לו.

לילד יש חיים נפלאים. ראיתי איך ההורים שלו נהנו מבניית הארמונות בחול. למען האמת, צפיתי בהם מספר פעמים לפני שהפסקתי. זה היה מכאיב מדי. הוא היה צעיר והזכיר לי את ג'סטין. אבל עכשיו חזרתי להסתכל. הוא בגיל ההתבגרות, או על הסף. למרבה המזל הוא לא דומה כלל לילד שלי.

הוא כבר זנח את צעצועי הילדות, עבורו יום כזה הוא יום לגלישה. הוא והחבר שלו אוהבים לגלוש על הדיונות בגלשני בוגי. בחיים אחרים הייתי שמח לנסות זאת בעצמי. המים האלה סוערים מדי בשביל גלישה אמיתית. לעזאזל, אי-אפשר אפילו לשחות בהם. אבל זה מה שמשך אותי לכאן מההתחלה.

לא רציתי שהחוף הזה יזכיר לי את החוף שלנו בקליפורניה. חוף רדונדו בקליפורניה וחוף מרטין במיין הם הפכים מנוגדים. והשוני הוא לא רק במרקם החול. בחיים הקודמים השמש זרחה שלוש מאות ימים בשנה. כאן זו כמות הימים הקרים.

ניכר בסם שהוא מעדיף כעת את חברת החבר שלו על פני הוריו. הוא תמיד מסתובב עם אותו ילד. הם חיים בעולם שבין ילדות לבגרות. אני זוכר היטב את השלב הזה. הכול היה נהדר. נטול דאגות. מחשבות על חברי הילדות שלי גודשות את ראשי. גם אותם זנחתי.

אני תוהה מה קורה עם הילד הזה. ההבעה הקודרת שעל פניו לא אופיינית לו. נראה שחל אצלו שינוי פתאומי. או שאולי אני מייחס משמעות רבה מדי לכל העניין. הוא קרוב לוודאי לא קיבל את הסקייטבורד החדש שהוא רוצה. או אולי מדובר בטלפון עכשיו. הוא הגיע לגיל המתאים.

אני עולה לאט במדרגות, נועץ בילד מבט אחרון ומהנהן. ההנהון לא נענה. לא יודע למה עשיתי את זה. פשוט חלק קטן בי חושב שהוא ממש זקוק לזה.

אני שוטף בצינור את החול מכפות רגליי, פותח את הדלת הלא נעולה ונכנס בחזרה למקדש הפנימי שלי. שרדתי עוד לילה. אנחה חומקת משפתיי כמו שסתום לחץ שמביא עימו שיהוק מצחין.

אנשים שמכירים אותי רק כאיש המעולף על החוף יופתעו לראות איך אני חי. מדפי ספרים מסודרים מהרצפה ועד התקרה, מכתבת עץ מאורגנת עם מחשב מק ולצידו הספר האחרון שלי. הם מחכים לראות אותי על החוף, כאילו הם מודעים לשגרה שלי.

איזו תפנית קיבלו החיים המקצועיים שלי. התחלתי את הקריירה עם שני רבי-מכר תחת השם פי. ג'יי. אדמס. ואז הטרגדיה גזלה הכול. אפילו את שמי. נאלצתי לזנוח אותו ברגע שכל מראיין ניסה לסחוט ממני פרטים על רגשותיי. הם תקפו אותי כשהייתי חלש, וכך תמיד יהיה.

מבחינת הציבור, האיש ההוא נמחה מעל פני האדמה. אף אחד לא ידע שקוראים לי פאריש כי הייתי פי. ג'יי. מאז ילדותי. ואדמס הוא שם נפוץ כל-כך. המו"לית שלי הבינה מהר שלא אהסס לעבור להוצאה אחרת אם היא לא תסכים לתוכנית שלי. אני אכתוב תחת השם פאריש. שם אחד בלבד. הגעתי למסקנה שאם שר וסטינג יכולים לעשות את זה, גם אני יכול. ולא ייערכו יותר ראיונות.

הספרים שלי הרוויחו, והוסיפו להרוויח, כסף רב מכדי שהיא או מישהו יתווכחו בעניין.

קוראים ומבקרים לא חיברו בין הנקודות כי הז'אנר השתנה ויחד איתו סגנון הכתיבה שלי. אנונימיות הייתה המטרה. כעת פי. ג'יי. אדמס התקיים רק בין קירות אלה, חבוי במדפים של ספרים סדורים, הרחק מסיפורי הבלשות של פאריש.

הכול היה במקום. בניגוד מוחלט לחיים הפנימיים שלי. פסיכואנליסט היה נהנה לנתח זאת. אבל אני לא צריך שום רופא שיסביר לי למה כך אני נוהג. הסביבה הזאת היא הדבר היחיד שאני יכול לשלוט בו בעולם של כאוס אקראי. פשוט ומורכב מאוד גם יחד. הנה, חסכתי לעצמי כמה מאות דולר למפגש.

השמיכה נזרקת אל מכונת הכביסה כשאני חולף במסדרון על פני חדר השירות. מקלחת תשטוף את הסירחון שנודף מגופי. ואולי תסלק את הכבדות שלאחרונה אני מתקשה להתנער ממנה. לא שהגורם לכבדות הזאת הוא תעלומה. כל שנה לקראת החגים, ואחר-כך יום ההולדת שלו, אני שוקע עמוק יותר. הפעם זה התחיל מוקדם יותר וזה אינטנסיבי יותר.

כמה עצוב לדמיין את ג'סטין מבוגר יותר כשזה לעולם לא יקרה. בפנטזיות שלי אנחנו תמיד החברים הכי טובים שיש. אני האבא המגניב וכל החברים שלו רוצים לשרוץ אצלנו. משונה כמה מפורטת יכולה אשליה להיות.

המקום הזה הוא המפלט היחיד שלי מהבלגן של חיי. לפחות כאן אני מוסתר מפני עיניים חטטניות ואנשים מודאגים שכוונותיהם טובות. הקפדה על קשרים מינימליים עוזרת. מפגשים מיניים אקראיים מתקיימים בחדרי מלון. מרטי בבר הוא בערך האדם היחיד שאני מדבר איתו באריכות, וגם זה קורה רק כמה פעמים בשנה ובעיקר קשור לספורט. אבל אפילו הוא לא מוזמן לכאן.

זה לא בית לפי ההגדרה הסטנדרטית. לשם כך נדרש הרבה מעבר לגוף אחד שמתפקד רק לעיתים. אתה לכל הפחות אמור לרצות להפוך אותו לשלך. להטביע בו חותם. אבל פה רק המגירה העליונה של המכתבה מספרת את הסיפור שלי.

מאתיים שישים ושישה מטר, ללא חדר שינה נוסף, מרתיעים אורחים. לא שמישהו יודע איפה אני. אבל בעידן האינטרנט אפשר למצוא כל אדם. אחי ואחותי בוודאי ניסו, אפילו שהם לא מודים בזה בשיחות שלנו. במהלך השנים הסטתי אותם מכל שיחות שעוסקות בעבר, במצבי הנפשי, בג'סטין או באפשרות לבקר.

אני חושב שהם חוששים שגם שיחת הטלפון החד-שנתית שלנו תיפסק. אבל אני לא מסוגל ליותר מזה. אני פשוט לא מסוגל. אני פוחד שהעצב שלי ישאב אותם לתהום יחד איתי. אם לא תהיה לי ברירה, אציב שלט אין להסיג גבול ואאכוף אותו.

לפחות הריח שאני מדיף נעים יותר. המדד שלי למה הוא יום טוב נמוך ביותר. מדי בוקר אני מנסה לאתחל את עצמי מחדש. להשאיר את הלילה מאחור ולקום ליום חדש. להרפות מהמחשבות הקודרות ומההתמכרויות כל עוד יש אור יום. זו הדרך היחידה שלי לשרוד, לחפש סימנים קטנים של התקדמות. עד כה הם לא צצו. אבל כולי תקווה שיום אחד יחול שיפור.

אור הבוקר עוזר להכניס אותי להלך הרוח הנכון כדי לכתוב. ארבעה שבועות עד הדד-ליין שלי. ואז אתחיל להתוות ראשי פרקים לספר הבא. אני עדיין זוכר את ההפסקה מכתיבת ספרים שלקחתי לפני מספר שנים. זאת הייתה טעות מזורגגת. הדרך היחידה שלי להימלט זמנית מחיי שלי היא למלא את יומי בפיתולי העלילה של גבר אחר.

מזל שהדמיון שלי נותר פעיל כי אני נאלץ להסתמך אך ורק עליו. העולם שלי התכווץ, ויחד איתו היכולת שלי להישאר מעודכן כמתבקש. אני לא צופה הרבה בטלוויזיה או קורא עיתונים. הם טומנים הזדמנויות רבות מדי בשבילי להיזכר ביום ההוא. הם מספרים על שורדים חדשים רבים מדי עם סיפורי אימה טריים שעיניהם דומות לשלי. העולם נעשה אכזרי אפילו יותר.

תחת זאת אני מריץ חיפוש בגוגל על מה שאני צריך לדעת או רוצה ללמוד. החיפוש הוא ממוקד, ואני יכול להתחמק מנושאים שאני לא רוצה לפגוש. בעבר אהבתי לגלות דברים חדשים. תרבויות, אנשים, אוכל. פילוסופיות.

זה כבר לא המצב.

שגרה היא הדרך היחידה להתקדם. לחזור מהחוף, לאונן במקלחת, ללבוש תחתוני בוקסר נקיים ואת אחד הסוודרים הגדולים שלי. שיער רטוב, איבר מין מרוקן, קפה ומה שנשאר מרשימת הקניות של השבוע. היום זה בננה בשלה מדי וחתיכת סלמי קשה.

בחיים האחרים שלי אהבתי לבשל. הייתי אפילו טוב בזה. ג'סטין אהב את מה שהכנתי לו. כשהיה פעוט נהג להושיט ידיים ולפתוח ולסגור אצבעות עד שהבאתי לו עוד. הוא היה בוכה כשהאוכל היה נגמר.

בעבר הטריף אותי לחשוב שאצל אימו התבססה התזונה שלו על זבל שנקרא מזון מהיר. היא לא הייתה מסוגלת לטפל בו כראוי אפילו במשך ארבעים ושמונה שעות ברציפות. זה היה לפני שזכיתי במשמורת מלאה. שיט. עכשיו אני חושב על מרשה, דבר שרק מוביל לעוד מחשבות שליליות. ולא רק עליה. אני אשם לא פחות כי הייתי מבוגר מספיק כדי לדעת לנהוג אחרת. לא מומלץ לעשות סקס עם אישה אקראית במועדון ולשכוח להשתמש בקונדום.

אני מניח את הקפה על השידה, מתיישב ומשקיף על הים שצבעו כאבן חן כהה. זו הסיבה שקניתי את הבית הזה. קיר הזכוכית והנוף שמאחוריו. המרחב האינסופי של אוקיינוס המשתנה ללא הרף.

רוב הימים אני עומד על החוף ובוהה בגלים שמתרוממים ומשתברים בעוצמה שמרעידה את האדמה. באוקיינוס האטלנטי תמיד יש זרם סמוי של זעם, אפילו ביום הרגוע ביותר שלו. אני אוהב את זה.

חמש שנים לא נכנסתי לאוקיינוס. בחיים לא הייתי מאמין לזה. הפכתי להיות גולש כורסה שיכול רק לדמיין גלישות אפיות.

מנקודת תצפית זו אין שכנים שמפריעים לנוף. איש אינו יכול לראות אותי דרך הזכוכית הכהה. כדי לראות את הבית של משפחת אושר ואת הבית הסמוך אליו הממוקם בהמשך החוף, אצטרך לצאת אל הדק ולהציץ מעבר לפינת הבית.

בצד הנגדי הבית הקרוב ביותר אליי מרוחק הרבה יותר. כמעט ליד המגדלור. הוא חשוך, די מבהיל ומוקף בעששיות ברזל שזוהרות בלילה. נראה כמו המצודה של דרקולה.

במציאות גר בו אדם מבוגר ונחמד. שומר המגדלור. ככה הוא ביקש שאקרא לו בפעם הראשונה שניהלנו שיחה ממשית. קיצרתי את השם ל-ש"ם. מרטי סיפר לי שחצי מהנכסים לאורך החוף שייכים לאיש. הוא קנה אותם לפני חמישים שנה כשאף אחד לא רצה לגור על חוף מבודד שלא מותאם לשחייה.

או-קיי, די כבר. תפסיק להסתכל דרך החלון. הנוף לא הולך לשום מקום, ואתה צריך לסיים את האפילוג. אבל לא לפני שאקח לגימה של קפה מהביל מהספל שלי מאוניברסיטת סטנפורד. אני פותח את המגירה ועיניי נשלחות תחילה אל המכתבים. שתי מעטפות חתומות עם השמות של אחותי ואחי, גייל וג'ון. אני משאיר אותן פונות כלפי מעלה, עם השמות גלויים, כדי שלא יתעלמו מהן אם הגרוע מכול יקרה.

זה לא יהיה הגרוע מכול מבחינתי, אבל עבורם כן. המחשבה על הלב השבור של האחים שלי היא הדבר היחיד שעוצר אותי לאחרונה. וגם העובדה שאינך יכול להתאבד אם אתה כבר מת.

מבטי נודד אל התמונה ההפוכה תמידית. זו תהיה טעות לראות את דמותו ללא הכנה נפשית מוקדמת. בכל יום זה אותו הדבר. אני מרים את התמונה ומסובב אותה אליי. אושר וצער בל יתואר מתמזגים ויוצרים את התחושה הזאת שאני מורגל בה. אנשים אומרים שצער משתנה למשהו אחר. שהוא לא נעלם אבל נעשה נסבל. באמת? אחרי חמש שנים אני עדיין מחכה.

זו התמונה היחידה שלו שאני מרשה לעצמי לראות. כל האחרות שמורות על כונני אחסון ומאופסנות בכספת בבנק. זיכרונות בלתי נסבלים יקרים. ברגע שאהיה מסוגל להסתכל על התמונה שאני מרשה לעצמי לראות בלי להתפרק, אסתכל על האחרות.

אני מחייך מעט למראה ארשת פניו. אני הופך את התמונה וקורא את המילים המוכרות. חוף רדונדו 2008.

הוא היה רק בן שלוש.

אני מעביר אצבע על פניו כמו נוגע בו. בתמונה הוא מחזיק את ידיי ואנחנו עומדים לקפוץ מעל הגל הזעיר שמתגלגל לעבר החוף. אני לא זוכר מי צילם את התמונה. כנראה אימא שלי.

הרגע קפא לעד. אפשר לראות שהוא חושב שהגל ענקי. אך הוא מצחקק כי הוא סומך עליי. אבא יציל אותו מכל סכנה ומכל המפלצות. כתפיי משתוחחות כשאני חושב כמה הוא טעה.

קולות עמומים שנישאים מהחוף מחזירים אותי להווה. כשאני מרים את ראשי, אני רואה את סם הקטן ואת הבחורה שאיתו עושים את דרכם לכיווני. לא ברור לי מה הם אומרים, אבל הילד נראה נסער. האצבע המורה שלו מצביעה לעברי. מה הסיפור? ידו המורמת מדגישה נקודה כלשהי בתסכול.

התנהגות האישה תואמת את התנהגותו. היא הייתה רגועה בהתחלה. אבל זה משתנה. שניהם מדברים בו-זמנית. פתאום הילד מרים אבן בתנועה שמשדרת כעס מודחק ומשליך אותה בכל החוזק לעבר הים. היא נראית מובסת ומתקשה להחליט איך להגיב. הממ. אני יכול להשתמש בחלק הזה. מעבר לכך, זה לא ענייני. יש לי כתיבה להשלים.

אני משרבט מספר מילות מפתח על הדפדפת שלי שלצד המחשב כדי שאזכור לכלול את הסצנה בספר הבא, ומציץ שוב על שפת גוף שחושפת יותר ממילים. אני אספן של פיסות טבע אנושי שאני קולט תוך כדי התבוננות בהולכים וברצים ולעיתים בסוגדים לערפל. רבים הופיעו בסדרת דניאל דסטין שלי. הבלש הפרטי מתגורר על חוף שאני מעמיד פנים שאינו החוף הזה. הוא אימץ את הנטייה שלי להיות זאב בודד. והוא דפוק בדיוק כמוני. המעריצים מתחברים לזה. קוראים אוהבים דמות פגומה.