טורין שלי

חלק ראשון

פרולוג
פיליפ

כנסיית פרידם מאונטיין – 25 בדצמבר, 1999
הכומר ג'ו מברבר על תוכניתו של האל. על כך שלכל דבר יש תכלית, ושהחיים הם סדרה של מבחנים שהאל מציב בדרכך. אולי לפני חמש שנים הייתי קונה את הסיפור הזה, אבל עכשיו אני לא. כי זה בדיוק מה שזה – סיפור. דרך להסביר את הרע. האל לא משגיח עלינו ובוחן אותנו. הוא משחק משחקים עם הלב שלנו.
צווחה קוטעת את הטקס וכמה מהנוכחים בכנסייה מעיפים לעברי מבט. כדיאקון1 וכחבר ותיק בכנסייה יש דברים מסוימים שמצופים ממני. וזה אחד מהדברים שהם תחת אחריותי. לרוב הייתי קם בלב כבד ופולט אנחה. אבל בערב יום ראשון הזה אני להוט.
אני רוצה להתרחק.
לברוח.
להראות לאל שהתוכנית שלו לא מוצאת חן בעיניי ושאני יכול לקבוע את התוכנית שלי בעצמי.
אני ממהר להתנצל ונדחק על פני מספר נשים שבוחרות לשבת לידי מדי יום ראשון. כאילו שאני מחפש בת-זוג. מגי מתה רק לפני שנה. סביר להניח שלעולם לא אחפש בת-זוג שוב. תוכניתו של האל הייתה לקחת אותה. ולמרות כל כתבי הקודש שקראתי, אני לא מצליח להבין למה.
צווחה נוספת גורמת לי להאיץ את צעדיי.
אני ממהר לצאת מהאולם אל המבואה. אני מתכוון לפנות ימינה, לעבר המשרדים המובילים אל הפעוטון שבו מטפלים בילדים בזמן הטקס, אך הקול קורא לי משמאל. מחוץ לדלתות. אני מקמט את מצחי בבלבול ופוסע החוצה.
הלילה יורד שלג – כיאה לחג המולד. עבורי מדובר בתזכורת שעליי לנהוג בזהירות מאוחר יותר. יהיה ברשותי מטען יקר ערך. פתיתי שלג קפואים מכים בפניי כשפרץ רוח מסתחרר סביבי. מכיוון שלא לקחתי עימי מעיל, אני רועד מקור כשלגופי רק ווסט חג מולד אדום בוהק וחולצה חגיגית לבנה. אני סורק את צד הכנסייה ואת החניה העמוסה ברכבים. רוב האנשים הנמצאים בכנסייה מגיעים רק פעם בשנה. כאילו לידתו של ישו היא אירוע חשוב מאין כמותו, אך שלוש מאות שישים וארבעה הימים האחרים חסרי חשיבות. ביום ראשון הבא נחזור לשגרה והקהילה תמנה כהרגלה רק כמאתיים אנשים.
הצווחה מתחדשת ואני מביט בתדהמה בסצנת לידתו של ישו שנגלית אליי מחוץ לכנסייה. אני קופא, כאילו האוויר הקר הצליח להשפיע עליי, ולא זז ממקומי עד שאני רואה תנועה.
יד.
זעירה ופראית.
מנופפת.
לך.
הקול בירכתי מוחי דומה כל-כך לקולה של מגי עד שאני כמעט מתמוטט. ברכיי חורקות וליבי דואב אך אני מתקדם.
תינוק.
באבוס2 שוכב תינוק אמיתי וחי.
לא יאומן.
אני מתנער מההלם ונחפז אל סצנת המולד. כשאני צונח על ברכיי בשלג, שכעת מכסה את האדמה כמו שמיכה בעובי סנטימטרים אחדים, ליבי מאיים להיפער. בתוך האבוס מונח תינוק שרועד מקור ללא שליטה. התינוק עטוף ברישול בשמיכה מרופטת. אגרוף כחלחל זעיר מתנופף באוויר כאילו גם הילד רוצה לדעת איזו תוכנית אלוהית הובילה אותו להיזנח בשלג מול כנסייה. פתק, הנח מתחת לשקית סנדוויץ' גדושה במטבעות של פני, מרפרף ברוח.
אני מושך אליי את הפתק וקורא את הכתב המשורבט בגסות.
קוראים לה קייסי.
היא חולה.
זה כל מה שיש לי.
בבקשה תטפלו בה כי אני לא יכולה.
בטני מתהפכת ואני כמעט מקיא את הסעודה החגיגית שאכלנו מוקדם יותר באולם הכנסים של הכנסייה. איזו מין מפלצת חולנית נוטשת ילדה ככה? אני ממהר לאסוף את התינוקת בזרועותיי כדי לנסות לחמם אותה. היא רועדת בפראות. אני מתרומם במהירות וממהר אל המבנה בשעה שהתינוקת מצייצת בזרועותיי. ברגע שאני נכנס לכנסייה ומתרחק מהקור מקפיא העצמות, אני מפשיל את השמיכה כדי להביט בתינוקת כהלכה.
היא מפסיקה ליילל ונועצת בי מבט.
עיניים תכולות.
מלאות נשמה.
עצובות.
כל-כך הרבה חיים בהבעה של יצור כל-כך קטן.
אני בולע את הרגש ואת המחשבות שמפצירות בי לקחת אליי את התינוקת הזאת. אם מגי הייתה כאן, היא כבר הייתה עושה את הבירורים הנדרשים בניסיון למצוא דרך לאמץ את התינוקת. כאב מפלח אותי.
מגי לא כאן.
מגי איננה.
היא תמיד הייתה החזקה מבין שנינו. בלעדיה אני חצי בנאדם. בוודאי שלא חזק מספיק בשביל להתמודד גם עם תינוקת. אני בקושי מצליח להתמודד עם מה שיש לי.
"מצטער, קטנטונת." אני מחבק אותה אליי ונדחק דרך דלתות האולם. "ג'ו, תזעיק אמבולנס. מצאתי תינוקת."
התינוקת מחדשת את בכייה ואני מסרב להביט שוב בעיניה.
קייסי הקטנה.
היא תישלח לבית חם. בית אוהב. עם שני הורים אוהבים. בכל יום אנשים מאמצים תינוקות, והיא לא תהיה שונה.
זה פשוט לא יהיה אני.
כי מגי שלי לא איתי.
ובלעדיה הילדה הזאת לעולם לא תזכה במה שמגיע לה.
היא ראויה ליותר מלהינטש בידי אם לא כשירה. היא ראויה ליותר מלגדול עם אלמן שנגוע בצער ובדיכאון. היא ראויה לחיים – בדיוק כמו אלה שהבהבו בעיניה.
היא ראויה ליותר.
ואני אשלח אותה בחזרה אל העולם, שבו יש מישהו אחר שיוכל לתת לה הכול.
 
דיאקון- אחת משלוש המשרות של הכמורה הנוצרית. השתיים הנוספות הן כומר והבישוף.
אבוס הוא מתקן מוארך, לרוב עשוי עץ או אבן. על פי הברית החדשה, ישו, שנולד כשהוריו היו בדרכם מנצרת לבית לחם, הושכב באבוס בהעדר מקום לינה. מאז מופיע האבוס בהמחזות של לידת ישו הנערכות בחג המולד.

1
קייסי

הווה
קליק. קליק. קליק. קליק. קליק. קליק.
"קייסי," נובחת ד"ר כהן בעיניים צרות וכועסות.
אני מקליקה בעט שלי פעם נוספת ומושכת בכתפיי. "כן?"
"שאלתי אותך איך בבית-הספר." היא חוזרת להיות רגועה ושקולה אחרי שלרגע איבדה את זה. זו המטרה שלי בחיים. לגרום לד"ר כהן לצאת מהכלים כמה שיותר פעמים במהלך המפגשים שלנו.
עד כה, השיא היה חמש פעמים.
ובאותה פעם היא קיצרה את הפגישה שלנו.
"בית-הספר בסדר." אני מספקת את התשובה המוכנה מראש שהיא רוצה לשמוע. אני לא מספרת לה שאני שונאת את המורים שלי, שאני שונאת את התלמידים, שאני שונאת הכול. אני בעיקר לא מספרת לה שאתמול בדקתי באינטרנט איך לעשות את המבחן שיזכה אותי בתעודת סיום. בעוד חודשיים אהיה בת שמונה-עשרה ואני לא מתכוונת להישאר בסביבה לאחר מכן.
"תגדירי בסדר," היא מנסה לדובב אותי ומחזיקה את העט במצב הכן כדי לרשום הערות.
קליק. קליק. קליק.
אני מגניבה אליה מבט. יש לה עוויתות בעיניים.
"כאילו סופר בסדר," אני מתחצפת ואז צוחקת.
היא מתירה את רגליה המשוכלות ורוכנת קדימה. "יקירה, זה לא משחק."
אההה, זאת הפעם הראשונה שהיא אמרה את המשפט הזה היום. היא תמיד אומרת אותו. בכל פעם ופעם.
"בית-הספר בסדר," אני אומרת ונושפת אוויר ברוגז. "משעמם כרגיל."
הגבה הכהה שלה מזדקרת בשאלה. "משעמם?" היא מעלעלת בתיק שבחיקה. "דוח ההתקדמות האחרון שלך אומר שיש לך 60 באנגלית."
קליק. קליק.
"נו, אז?"
שפתיה נחשקות. "את צריכה ציון טוב יותר. איך את מצפה להתקבל לקולג' ו–"
אני משסעת אותה באמצעות הקלקות בלתי פוסקות של העט שלי.
קליק קליק קליק קליק  קליק קליק קליק קליק קליק קליק קליק קליק קליק.
"אני לא הולכת לקולג'." אני מרימה את סנטרי, אבל במקום לפגוש במבטה הכעוס, אני מעיפה מבט בשעון. כמעט הגיע הזמן להתחפף.
"הגיע הזמן להתבגר, קייסי," היא נוזפת. אני יודעת שהיא רוצה להגיד: יקירה, זה לא משחק. שפתיה רוטטות כשפיה מתקשה לרסן את המילים.
אני מחייכת בזחיחות. "אני כמעט בת שמונה-עשרה."
אילו היה מותר לפסיכיאטרית לגלגל עיניים, היא הייתה עושה זאת בזה הרגע. איכשהו למרות ההתגרות שלי היא מצליחה להתאפק.
"את יודעת למה אני מתכוונת."
זה נכון. אני יודעת למה היא מתכוונת. לרוע המזל, היא לא יכולה לדעת עד כמה נאלצתי להתבגר. נולדתי לאישה מכורה לקראק-קוקאין שנטשה אותי כמו בסצנת המולד בכנסייה. איזו קלישאה, אבל לא מדובר בסרט של הולמרק עם סוף טוב. מדובר בחיים המחורבנים שלי. מסתבר שתינוקות שנולדים לאימהות מכורות סובלים בעצמם מהתמכרות, ממשקל לידה נמוך ומהיקף ראש נמוך. תינוקות שנולדים עם סמים במערכת מתחילים להראות תסמיני גמילה כעבור מספר ימים. רעידות. בכי בלתי נשלט. אומללות כללית. אימי הביולוגית שלחה אותי אל העולם הזה בדרך הכי מחורבנת שיש. היא השאירה אותי ללא יכולת לדאוג לעצמי, מעוכבת התפתחותית בהשוואה לתינוקות אחרים בגילי, ובעמדת נחיתות עצומה.
אף אחד לא מאמץ תינוקת כמוני.
התינוקת שצורחת מלוא ריאותיה בחדר.
התינוקת שאף אחד לא יכול להרגיע.
גדלתי אצל אנשים אומללים כמוני, וכשהייתי גדולה מספיק התחלתי להיטלטל במערכת כמו כדור במכונת פינבול3. רק שאני לא זכיתי בשום פרס בסוף. שום אורות מהבהבים ומוזיקה מלהיבה. עבורי, מעולם לא היה משהו טוב.
כשימלאו לי שמונה-עשרה אוכל סוף-סוף לצאת אל העולם ולמצוא את האושר שלי. אני יודעת שהוא שם. אני רק צריכה לאתר אותו.
"אני לא מספיק חכמה בשביל קולג'," הודיתי בקול מלנכולי.
היא מתרככת ואנחה חומקת מפיה. "יקירה, את חכמה רק לא ממוקדת מספיק. איך התרופה החדשה שרשמתי לך? את מצליחה להתרכז?"
לדבריה של ד"ר כהן, בתור תינוקת שנולדה מכורה לקראק אני סובלת גם מהפרעה נוירולוגית. אבחנו אצלי הפרעת קשב, ריכוז, היפראקטיביות וגם חרדה.
קליק. קליק. קליק.
אני מעיפה שוב מבט בשעון. "אני לא אוהבת את התרופה הזאת. היא מרגיעה אותי מדי."
"היא אמורה להרגיע אותך. או שנכון יותר לומר, למקד אותך. היא אמורה למתן מחשבות תועות שמתרוצצות לך בראש כדי שתוכלי להתרכז במה שלפנייך."
האם זה הזמן המתאים לספר לה שלקחתי רק כדור אחד ומכרתי את השאר לאח האומנה שלי?
סביר להניח שלא.
"כן, בסדר." אני מבזיקה לעברה חיוך מזויף שמחלץ אותי מצרות בשעת הצורך. "אוי, תראי מה השעה," אני אומרת בשרבוב שפתיים מעושה. "נראה שסיימנו לעכשיו, עד החודש הבא."
היא מהנהנת ומשרבטת משהו בתיק שלה. אני לא מחכה שהיא תוסיף מילה. היא כבר אמרה יותר מדי. הפגישות שלי איתה מטילות עליי אימה. הן לא עוזרות. אנחנו מסתובבות במעגלים. היא רוצה לעזור לי במשהו שאני לא זקוקה בו לעזרה. זה בזבוז זמן בשביל כולם.
ברגע שאני סוגרת אחריי את הדלת, אני חומקת אל שירותי הנשים לפני שאצטרך לצאת ולהתמודד עם אב האומנה שלי, גאי4, השם הכי גרוע שיש. לפעמים אני קוראת לו גבר, סתם כדי לעצבן אותו. הבחור הוא השמוק הכי גדול בעולם. נשגב מבינתי איך מישהו נכנס לתחום של עזרה לילדים ובני נוער כשברור שהוא שונא את זה. נכון, שהיתי בכמה בתים שבהם הגברים מגניבים מבטים תאוותניים, אבל לרוב המבטים האלה מופנים אל הבנות האחרות. לא אל הגמדה הקטנטנה סתורת השיער. השדונת שטופת השמש בעלת השיער הבלונדיני-החיוור והעיניים הגדולות מדי.
אני מניחה את תיק הגב שלי על השיש בשירותים ומציצה על השתקפותי. הגלוס נמחק משפתיי, לכן אני מפשפשת בתיק בחיפוש אחריו. אני צובעת את שפתיי בוורוד מבריק מבלי למהר. במהלך השנים גנבתי איפור מאנשים וממקומות. זו מעין תרפיה בשבילי – לצבוע את עצמי כדי להפוך למישהי שאני רוצה להיות. אני מניחה שאימי הביולוגית נראית בדיוק כמוני, לכן ככל שכנפי האייליינר שלי כהות ודרמתיות יותר, כך אני מתרחקת מהמראה שלה.
בטני מקרקרת אבל אני מנסה להתעלם ממנה. לא סיפרתי לד"ר כהן שנערה בשם מוניק דוחפת אותי על הלוקרים מדי יום בשיעור ספורט ומחטטת בתיק שלי כדי לקחת את מעט הכסף שברשותי. ומאחר שאני גאה מכדי לאכול את ארוחת הצהריים שניתנת בחינם, אני גוועת ברעב כל יום בבית-הספר. הלילה אני מקווה שגאי יבשל משהו טעים. זה בערך הדבר היחיד שהוא טוב בו.
"עוד חודשיים," אני מבטיחה לעצמי באנחה.
אני מכתיפה את התיק ויוצאת מהשירותים כדי לגשת לחפש את האפוטרופוס שלי. הוא יושב בחדר ההמתנה ועיניו נעוצות באחת האימהות שבחדר. היא כפופה קדימה, מנסה להסביר משהו לאישה צעירה שנראית מבוגרת ממני בשנים אחדות. לאנשים כאן יש בעיות פסיכולוגיות אמיתיות – רק אני איכשהו נתקעתי כאן. תינוקת קראק והכול.
אני מקישה באצבעותיי ומחווה בראשי. "גבר, בוא נזוז."
רוגז משנה את תווי פניו, אבל אז מבטו חוזר אל ישבנה של האימא החתיכה. אני שמחה שהוא בקטע של ציצים וקימורים, כי פירוש הדבר שהוא לעולם לא יפנה את מבטו התאוותני אליי. אני פותחת בדחיפה את הדלת ועוצרת רגע. תחילת נובמבר עכשיו אבל היום נעים בצורה יוצאת דופן. השמש זורחת בחמימות על פניי ומתחשק לי להתנחל ממש כאן על המדרגות ולרחוץ בקרני השמש.
תמיד קר לי. אני תמיד קבורה בסווצ'רים ובג'ינס. מתחת לשמיכות וקרוב ללהבות. הרופא שלי אומר שהסיבה לכך היא – אתם צודקים – כיוון שהייתי תינוקת קראק.
תודה לך על זה, אימא.
מכוניות חולפות בשריקה לפניי אך מה שצד את עיני הוא מטבע פני מבריק שנח על הבטון.
קראתי את הכתבות שנכתבו על סיפור מציאתי. התקשורת כינתה אותי בחיבה קייסי קוקאין – התינוקת המסתורית שנולדה מכורה לסמים. שנמצאה עם שמיכה, פתק פשוט ושקית של מטבעות פני. מכיוון שהממשלה לא הצליחה לאתר את אימי הביולוגית, השם הרשמי שלי היה קייסי דו. מובן שבחרתי שם משפחה אחר מאחר שאני שונאת את שם המשפחה הארור הזה. כשמישהו שואל אותי, אני קייסי וייט, התינוקת שנמצאה עטופה בשלג.
לבן.
נקי.
התחלה חדשה.
כשתהיה לי אפשרות חוקית, אשנה את שם המשפחה שלי למה שאני רוצה.
אני מתקרבת אל הפני ומתכופפת להרים אותו, אבל מישהו חוטף אותו לפני שאני מספיקה להגיע אליו.
"היי!" אני צועקת.
אני מרימה את מבטי ופוגשת בעיניים החומות העזות ביותר שראיתי מימיי. לרגע האיש מביט בי כאילו הוא יכול לראות ישירות לתוך נפשי. את כל החלקים המכוערים והעצובים.
אני לא יכולה למצמץ.
אני לא יכולה לחשוב.
אני רק מחזירה לו מבט.
מישהו לצידו משתנק בזמן שגאי לופת את מרפקי ומושך אותי משם.
"אל תהיי כזאת מוזרה," הוא מסנן וגורר אותי אל המסחרית הגרוטאה שלו. "אני נשבע שאני לא יכול להסתובב עם התחת המצומק שלך בשום מקום."
אני שולפת את זרועי מאחיזתו ופוסעת ברקיעת רגליים אל צד הנוסע. כשאני מתיישבת בפנים, אני מרימה את מבטי ורואה את האיש מסתכל לכיווני. זרועו פשוטה קדימה והפני בכף ידו מנצנץ באור השמש.
מאוחר מדי, אחי, הוא שלך עכשיו.
אני מושכת בכתפיי ומנופפת לו קלות כשגאי יוצא מהחניה בנסיעה אחורית. ברגע שמוזיקת הקאנטרי שלו מתחילה לרעום, אני תוחבת את האוזניות שלי לאוזניים ומשמיעה את מג מאיירס כדי שאוכל לחסום את העולם. אני עוצמת עיניים ומנסה לא למנות כל שנייה עד שהחיים שלי סוף-סוף יתחילו.
 
כעבור שבועיים...
"קייסי!" שואג גאי מהסלון.
אני מנסה להתעלם ממנו כשאני מביטה בתעודה שבידיי ולועסת את המסטיק שלי.
פאץ. פאץ. פאץ.
הצלחתי. השגתי את תעודת הגמר המזורגגת שלי. כמובן נאלצתי לגנוב כסף מגאי כדי לשלם את דמי הרישום. אבל מה שהוא לא יודע לא יכאיב לו. התפוצצתי מגאווה כשהטחתי את התעודה בשולחנה של יועצת בית-הספר ואמרתי לה שגמרתי עם החור הזה. שאני כבר לא אסירה שלהם. לאחר מפגש של המנהל, היועצת והעובדת הסוציאלית שלי קיבלתי את האישור שאני כבר לא נדרשת להגיע לבית-הספר. לרוע המזל, אני עדיין תקועה באחריותו של גאי עד חג המולד. ואז אני מתחפפת.
פאץ. פאץ. פאץ.
"קייסי! קיבינימט, תזיזי את התחת שלך לכאן!"
אני נושפת ברוגז כשאני דוחפת את התעודה לתיק הגב שלי. אני תמיד מחזיקה בו את הרכוש המינימלי שלי, למקרה שאצטרך לברוח בהתראה של רגע. במהלך השנים נעקרתי פעמים רבות מבית אחד והועברתי לאחר ללא הודעה מוקדמת. בהתחלה בכיתי בגלל הדברים שהשארתי מאחור. עכשיו אני פשוט ערוכה לקחת אותם איתי. אני משאירה את התיק שלי על המיטה וחוטפת את כובע הגרב שלי בדרכי מחוץ לחדר שאני חולקת עם נערה אחרת. חזית קרה הגיעה לפני ימים אחדים ואפילו שכבות של בגדים לא מצליחות לחמם אותי. אני חובשת את כובע הגרב על ראשי ועושה את דרכי אל הסלון.
"אההה, הנה מיס סאנשיין הקטנה," אומר גאי בגאווה.
אני כמעט נחנקת מהמסטיק שלי. ממתי גאי מתנהג כמו טיפוס אבהי? חשד לופת את קרביי כשאני מעיפה בו מבט. הכיס שלו מנופח וצרור עבה של שטרות מבצבץ ממנו.
"הנה היא. קייסי דו." גאי ניגש אליי ולופת אותי בחיבוק צידי שמעביר בי חלחלה. "אנחנו כל-כך גאים בה. היא בדיוק קיבלה את תעודת הגמר שלה."
"זה מרשים," ממלמל קול נמוך ועמוק.
ראשי מזנק לעבר הקול. בהתחלה אני רואה רק נעליים. שחורות. אלגנטיות. מבריקות. יקרות. מבטי מטפס אל מכנסיו משם אל חגורת עור שמהודקת על מותניו וממשיך מעלה לאורך עניבה שחורה יוקרתית אל צוואר שזוף. לסתו חדה ומסותתת, ועליה בזוק שיער כהה. כשעיניי נוחתות על פיו, חיוך אמיתי יושב על שפתיו המלאות. תשומת ליבי פונה אל עיניו.
חומות.
מזמינות.
סקרניות.
עצובות.
אני ממצמצת אליו בבלבול, נעולה במבטו. הוא מוכר לי, כאילו כבר הבטתי פעם בעיניו. אבל אני לא מצליחה להיזכר מתי ואיפה.
"אני טיילר קליין," הוא אומר בקול חלק וחמים. "כל-כך שמח לפגוש אותך."
אני סוקרת בחשדנות את ידו המושטת. "היי."
פאץ. פאץ. פאץ.
עתה משהמסטיק שלי כבר לא תקוע בגרוני, אני לועסת אותו בעצבנות.
חיוכו הופך מואר. "היי."
פאץ. פאץ. פאץ.
אני זוקפת גבה בשאלה והתנועה מעודדת אותו להמשיך.
"את באה איתי הביתה," הוא אומר רכות. עצבות מהבהבת בעיניו החומות. ליבי נצבט.
"למה?" אני דורשת לדעת ונרתעת מחיבוקו של גאי. "איפה לולה?" העובדת הסוציאלית שלי תמיד נוכחת בהעברות שלי.
"לולה אמרה שזה בסדר," אומר גאי, וקולו מתוח מהשקר שעל לשונו.
אני משלבת ידיים על חזי הקטן ונרעדת. אני לא יודעת אם זה מהקור או מאי-שקט. בכל מקרה, אני לא הולכת עם הזר הזה.
"קר לך?" שואל טיילר ודאגה אמיתית מבזיקה על פניו. משהו בהבעתו מרגיע אותי מעט.
"תמיד," אני רוטנת.
"הבית שלי חמים." עיניו החומות מפצירות בי.
"תסמכי עליי, ילדונת, בבית שלו יהיה לך הרבה יותר טוב," מאיץ בי גאי.
אני מזעימה פנים אל גאי. "הוא שילם לך?" אני מחווה על הכיס הנפוח שלו. "מה קורה כאן?"
טיילר מתאבן ופוסע לעברי. כשידו לופתת את כתפי, אני לא נרתעת או נסוגה. ידו חמה ומנחמת. "בבקשה, קייסי."
לא ילדונת. לא יקירה. לא משתמטת עלובה.
קייסי.
"אני קייסי וייט, לא קייסי דו," אני פולטת ודמעות חמות צורבות את עיניי.
טיילר זז הצידה עד שהוא עומד מולי. ידו החמה נותרת על כתפי. הוא הרבה יותר גבוה ממני ומדיף ריח נעים. "השם הזה מוצא חן בעיניי יותר," הוא מתוודה בלחישה. "בבקשה תבואי איתי. אני אתן לך כל מה שאת רוצה."
אני מביטה בו בפה פעור ואחר-כך פורצת בצחוק. "אני רוצה מכונית חדשה." אני מחייכת בזחיחות בשל דרישתי הנועזת.
טיילר מחייך אליי – כולו שיניים לבנות בוהקות וביטחון עצמי. "נלך לבחור לך אחת עכשיו. למרצדס החדשה יש ציוני בטיחות מעולים. איזה צבע תרצי?"
"מ-מה?" אני מגמגמת.
"הכול."
המילה חומקת מפי לפני שאני מספיקה לעצור אותה. "בסדר." בסדר? ללכת עם הזר הזה שללא ספק שיחד את אב האומנה שלך רק משום שהוא מציע לך מכונית? השתגעת?
יקירה, זה לא משחק.
ד"ר כהן צודקת. זה לא משחק. אלה החיים שלי ואני צריכה להתקדם מהר ככל האפשר. עם מכונית אוכל לברוח ברגע שימלאו לי שמונה-עשרה ולהגיע לצד השני של ארצות-הברית לפני שמישהו ישים לב בכלל או יתעצבן. ההתחלה של חיי החדשים כה קרובה עד שאני מרגישה את טעמה בפי.
אני מכחכחת בגרוני ומרימה את סנטרי. "בסדר."
טיילר מחייך שוב ולוחץ על כתפי בעידוד. "תודה, קייסי. אני לא אאכזב אותך."
אין לי זמן לעכל את דבריו כי גאי דוחף את התיק שלי אל זרועותיי ומוביל אותנו החוצה.
כולם מאכזבים אותי, לרבות אימי.
למה טיילר קליין חושב שהוא שונה?
 
משחק שולחני שבו יש להניע כדור ברזל מנקודת אחת לאחרת. מכונת המשחק נמצאת לרוב באולמות משחקים.
באנגלית משמעות השם היא בחור.