אש חיה

אנדרי

ראיתי אותה לראשונה כשהוזעקנו לדירה בוערת וחילצנו את חברתה הטובה.

בזמן שבן, החבר הכי טוב שלי, התאהב עד כדי בחילה בסול, החברה הכי טובה שלה, אני הייתי עסוק בלהציק לקוקה.

היא משוגעת על כל הראש, עוקצנית ומעצבנת בטירוף ורוב הזמן אני חש צורך עז לחנוק אותה, אבל מהרגע שנחו עיניי עליה, הפכה להיות חלק ממני, כל תא ותא בגופי עורג אליה, וכן, אני יודע מה זה עורג אז אל תגלגלו עיניים. אני מטורף על האישה הזאת ומה אתם יודעים, אני כמעט בטוח שגם היא לא יכולה בלעדיי, ואולי כן?

קוקה

הוא כבאי, סליחה, לוחם אש. הוא רוסי עצבני עם עדינות של מסור חשמלי ומזג של הר געש בעת התפרצות. אבל כולו שלי ולא הייתי מחליפה אותו באף אחד אחר.

גם אם לא יודה בכך, אני יודעת שהוא סוחב מטען כבד מהעבר שלו, מטען הקבור במעמקי ליבו ועל אף החשש לגלות מה מסתתר שם, אני יודעת שאם אני רוצה גישה לכל חדר בלב הענק הזה שלו, אצטרך לפרוץ את המנעול, לפרק את המטען הזה פיסה אחר פיסה ולפנות שם מקום לבית שתמיד חלמתי עליו.

ומה אם לא אצליח לעשות את זה?

אש חיה הוא רומן עכשווי המשלב קומדיה רומנטית בסיפור מרגש ושובה לב, המוכיח ש’באושר ובעושר’ זאת רק ההתחלה…

ספרים נוספים מאת הסופרת אן רוז, בלו סקיי, סימנים בעץ וריין סטורם, יצאו לאור גם הם בהוצאת יהלומים, כיכבו ברשימות רבי המכר וזכו להצלחה רבה

דינות של מסור חשמלי ומזג של הר געש בעת התפרצות. אבל כולו שלי ולא הייתי מחליפה אותו באף אחד אחר. גם אם לא יודה בכך, אני יודעת שהוא סוחב מטען כבד מהעבר שלו, מטען הקבור במעמקי ליבו ועל אף החשש לגלות מה מסתתר שם, אני יודעת שאם אני רוצה גישה לכל חדר בלב הענק הזה שלו, אצטרך לפרוץ את המנעול, לפרק את המטען הזה פיסה אחר פיסה ולפנות שם מקום לבית שתמיד חלמתי עליו. ומה אם לא אצליח לעשות את זה?   אש חיה הוא רומן עכשווי המשלב קומדיה רומנטית בסיפור מרגש ושובה לב, המוכיח ש'באושר ובעושר' זאת רק ההתחלה... ספרים נוספים מאת הסופרת אן רוז, בלו סקיי, סימנים בעץ וריין סטורם, יצאו לאור גם הם בהוצאת יהלומים, כיכבו ברשימות רבי המכר וזכו להצלחה רבה

פרק 2
אנדרי
"אני לא מבין מה אתה עושה כאן כשבבית ממתין לך חדר כושר חדש ומאובזר." בן מתנשף אחרי אימון האגרוף שלו.

"אחי, היא משגעת אותי." אני מטיח את המשקולות חזרה לתוך המעמד שלהן. "וכדאי שתדע שהכול באשמתך!"

"אתה יכול להסביר לי איך הבעיות שיש לך עם אשתך הן באשמתי?"

"קודם כול, קוקה היא לא אשתי." אני מבהיר כדי שלא יהיה כאן ספק. "דבר שני, אתה אשם כי ברגע שהצעת לסול נישואין הכנסת לקוקה לראש את השטות הזאת שגם אנחנו צריכים להתחתן, ומאז היא משגעת אותי! כבר שלושה ימים היא נועלת את חדר השינה ואני ישן בחדר האורחים."

"אני לא מבין מה הבעיה שלך." בן מתיישב על הספסל הקרוב ומגיש לי את בקבוק המים שלו. "חשבתי שאתה אוהב אותה."

"מה זה קשור, בלאט?!" אני לא מבין מה הקשר בין נישואין לאהבה, לעולם לא אבין למה אנשים מאוהבים עושים את זה לעצמם ומתחתנים. "מתי אנשים יבינו שהטבעת חונקת את האהבה? מה זה ישנה אם תהיה לה טבעת או לא?"

"אם זה לא משנה לך ולקוקה זה חשוב, אז למה לא להתחתן איתה וזהו?"

"בן, עזוב. זה יעבור לה." אני פוטר אותו בהינף יד.

"יעבור לה?" הוא מגחך, "היא במרחק נגיעה מהלידה. סול אומרת שהיא ממש מודאגת."

"שום דבר לא ישתנה לאחר הלידה, מה ההבדל אם הילדה בתוך הבטן או מחוצה לה?"

"למה נדמה לי שזה עמוק מכפי שאתה מוכן להודות?"

"אתה מדמיין," אני אומר מהר כל כך עד שאני כמעט מסגיר את מה שבאמת קורה בתוכי.

* * *
"היי." קוקה מרימה את ראשה מספר השמות שרשל שלחה לה ואני מהנהנן בתגובה. "אתה רעב?" אני מניד בראשי ומתקדם לעבר גרם המדרגות, אל החדר שלמדתי להכיר היטב. זה הלילה הרביעי שאבלה על מיטת האורחים. בלילות הראשונים עוד ביקשתי לחזור אל חדר השינה, אך כשהבנתי שהיא לא מתכוונת להכניס אותי, כבר עליתי 'על אוטומט' אל חדר האורחים.

"אנדרי?" אני עוצר ומביט בה מעבר לכתפי. היא נראית מובסת, עצובה. "אתה לא אוהב אותי?" פאק! השאלה שלה ננעצת כמו סכין בבטני והעיניים שלה מסובבות אותה בתוכי. למה, לעזאזל, היא חושבת כך?

"קוקה," אני פונה אליה והיא מחבקת את בטנה המתוחה לפניה, כמו מגינה על עצמה מהתשובה שלי.

"שאלתי שאלה, אנדרי." קולה נסדק, אך היא זוקפת את סנטרה בהתרסה מזויפת ואני יכול להרגיש את השבר שלה מתקרב.

"ברור שאני אוהב אותך." אני מתקרב אליה, אך היא נרתעת ואני נעצר על מקומי.

"אז למה? למה אתה לא רוצה להתחתן איתי?"

"שוב השטות הזאת?" אני לא מבין למה היא ממהרת להתחתן. מה רע בקשר שלנו כפי שהוא?

"שטות?" הדמעה הזולגת על לחייה מסגירה את שמתחולל בליבה. "שטות, אנדרי? תסתכל עליי!"

אני שותק. מה כבר אוכל לומר לה? שאני פחדן? שאני לא מאמין שנשרוד? שזה נראה לי טקס מיותר שלא יחזיק מעמד יותר מכמה שנים, במקרה הטוב? שאני יודע שהכול ישתנה בינינו ברגע שזה יהיה רשמי?

"תסתכל עליי!" היא פורצת בבכי. "אני עומדת להיות אימא! אתה חושב שזה מה שחלמתי עליו מיום שהייתי ילדה? לגדל ילדה שאבא שלה מסרב להתחתן עם אימא שלה?"

"קוקה!" אני מתחיל להתנשף וכעס מתפשט בעורקיי. "אני מעולם לא הבטחתי לך כלום! את חושבת שרק כי נכנסת להיריון אני צריך להיכנס למקום שאני יודע שיהרוס הכול? אם את רוצה כל כך להתחתן, את מוזמנת למצוא לך חתן אחר!" עיניה של קוקה נפערות בתדהמה והדמעות יורדות ללא הרף על לחייה. "קוקה..." אני צועד לקראתה, אך נעצר כשהיא מניעה את ראשה מצד לצד.

"אל תתקרב אליי," היא אומרת בגרון חסום מדמעות ואני חש את הסלע הענקי מתיישב על בית החזה שלי. כשהמילים עזבו את פי כבר רציתי לקחת אותן בחזרה, אך כעת אני יודע שמאוחר מדי. קוקה מפנה לי את גבה, נכנסת אל חדר השינה ומשאירה אותי עומד בתחתית המדרגות, הלב שלי פועם בחוזקה וכאב לא מוכר מתפתל בתחתית בטני.

* * *
"קוקה." אני מקיש על דלת חדר השינה, השעה כבר עשר בבוקר ואני חייב להגיע למשמרת בתחנה. לאחר לילה ללא שינה אני מרגיש צורך להתנצל בפניה על המילים שהטחתי בה. עשרות פעמים מצאתי את עצמי מול דלת חדר השינה שלנו, מתחבט אם להקיש על הדלת ולהתחנן לסליחתה או לאפשר לה להירגע. לאחר כמה ניסיונות ללא מענה אני מושך את הידית ופותח את הדלת. אני סורק את החדר הגדול, המיטה ריקה וכן חדר האמבטיה. אני מניח שהתעוררה מוקדם ויצאה לסידורים, או מה שהיא לא עושה בימים אלה בזמן שאני בתחנה.

כשאני מתקדם לכיוון היציאה אני מבחין בארון הבגדים הריק – והלב שלי מזנק לגרון. קוקה, מה עשית?

* * *
"אתה אידיוט ומגיע לך שעזבה אותך!" בן מטיח בי. "איך יכולת להגיד לה מילים כאלה?"

בן מניח על השולחן מולי כוס קפה ואני לוקח אותה בלי חשק.

"היא אצלכם?" אני מלכסן מבטי אליו.

"היא אצלנו, אבל אומר לך בכנות, במצב שהגיעה אלינו אתמול אני בספק אם סול תיתן לך אפילו להתקרב אליה."

"מה זאת אומרת אתמול?" אני כמעט בטוח שהוא אמר שהיא הגיעה אליהם אתמול.

"היא הגיעה באמצע הלילה, אנדרי! אתה רוצה לומר לי שאפילו לא שמת לב שיצאה? אני מתפלא איך לא עזבה אותך קודם."

"אל תדאג, אני אתקן את זה," אני אומר, ולא מצליח לשכנע אפילו את עצמי.

"אני לא זה שצריך לדאוג." בן מציץ בשעונו ואוסף את צרור המפתחות מהשולחן. "תראה, אנדרי, אני אוהב אותך, אבל אני באמת לא מבין מה אתה מתכוון לתקן. זה הרי ברור כשמש שקוקה לא תקבל ממך טבעת בקרוב, אם בכלל, אז..." הוא לא מסיים את המשפט ואני נעמד מולו.

"אז מה?"

"אז אולי כדאי שתוותר עליה."

המילים שלו שואבות ממני את כל האוויר. לא, זו לא אופציה, לוותר עליה זה לא בא בחשבון, זה מה שאתה אמרת לה, אידיוט! מזכיר קול קטן ומעצבן בראשי.

"אני בא איתך!" אני זורק את התיק על כתפי, מתקדם בעקבותיו של בן, אך נבלם כשהוא סב על עקביו ומרים יד מולי.

"עצור רגע, אתה מתכנן לישון איתי 'כפיות' הלילה? סול תוריד לי את הראש אם תגיע איתי עכשיו."

"ממתי אני צריך לבקש אישור להגיע אליכם הביתה?"

"מרגע שפגעת בחברה הכי טובה של אשתי לעתיד. ואני, שלא כמוך, מתכנן להתחתן ולחיות איתה עד שאפסיק לנשום."

"אני חייב לדבר איתה." תסכול מציף אותי והתחושה הלא מוכרת הזאת לא מוצאת חן בעיניי בכלל.

"לדבר איתה? ומה אתה יכול לומר לה? אה?"

אני שותק.

"כמו שחשבתי." בן חותם את השיחה ומפנה לי את גבו.

אני באמת לא מבין אותו, הוא אמור להיות חבר שלי, והעובדה שאני לא מוכן להתחתן עם החברה של סול לא אמורה לחצוץ בינינו. זו החלטה שלי, אם הוא בוחר צד, זה אמור להיות הצד שלי.

אני עוזב את התחנה, חוזר הביתה בתעוקה משונה בחזה, תחושה לא מוכרת נוספת שהייתי מוותר עליה בשמחה.