טבעת נישואים על תנאי

בריאר דאבנפורט נאלצת להינשא לדיאבלו בארנטס.
קשיים כספיים כמעט הביאו לפשיטת רגל של משפחתה וכדי להציל חלק מהונם לא נשארה לה בררה, אלא להינשא לגבר שהביא את האסון הכספי של אביה ואמה. אך בריאר החליטה להינשא בשם בלבד. היא תמנע מבעלה את זכויותיו החוקיות. האם תצליח לשבור את רוחו ולנקום את נקמתה?

1
היה מאוחר מדי לביקור נימוסים.

בריאר דאבנפורט חצתה את אולם הכניסה בחוסר נוחות, נוקשת בעקביה על המרצפות המאובקות בקול שהדהד בחדר הגבוה בזמן שתחושה מבשרת רעות טלטלה את עצביה.

אורחים בשעת לילה מאוחרת מביאים בשורות טובות לעתים נדירות בלבד.

הפעמון צלצל שוב והיא כבשה את הצורך הבלתי טיפוסי לה לצעוק למי שנמצא בצד השני של הדלת שימשול ברוחו. אבל בני משפחת דאבנפורט לא צועקים אף-פעם מבעד לדלתות – גם כאשר העצבים שלהם מתוחים מניסיון להבין איזה אוצר משפחתי אחר לשלוח למכירה הפומבית הבאה – די בכך שבימים אלה הם נאלצים בכלל לפתוח את דלתות הבית.

ידה השתהתה לרגע מעל ידית הדלת בזמן שהיא התנשמה עמוקות וניסתה להרגיע את עצביה המתוחים ולחשוב בהגיון. זה לא חייב להיות משהו רע. במוקדם או במאוחר מזלם יהיה חייב להשתנות. למה לא הערב?

ואז פתחה את הדלת והרגישה שהמזל הרע פשוט נעשה רע יותר.

"אתה!"

דיאבלו בארנטס נרכן פנימה, זרוע אחת מורמת מעל לראשה, פלג גופו העליון העטוי שחורים גוהר מעליה, והיא לא יכלה לעשות דבר חוץ מאשר לנוע לאחור מפאר עוצמת הגוף הקשה והחסון הזה. לאור מנורת הכניסה הוא נראה כהמשך של שמי הלילה ולא כגבר – אפל ומלא סכנות לא נודעות. הלילה שערו באורך הכתפיים היה אסוף לאחור בקוקו קצר שלא הפחית מהגבריות שלו ודווקא הדגיש את מראה שודד-הים שלו, אבל זיק הניצחון בעיניו השחורות, העיקול המורם של זוויות פיו המלא, הם אלה שגרמו לתחושה של בהלה פתאומית ורצון לטרוק בפניו את הדלת.

תחת זאת, היא אילצה את עצמה לעמוד במקומה, להרים את סנטרה גבוה עוד יותר, כאילו בכך תוכל למתוח עוד קצת את גופה הגבוה גם כך. בעקבים, היא היתה נמוכה ממנו בסנטימטרים ספורים בלבד.

"מה אתה רוצה?"

"אני מופתע," אמר, זווית פיו האחת מתרוממת גבוה יותר כאילו היה משועשע ממאמציה להיות בגובה אחד אתו. "ציפיתי למחצה שתטרקי את הדלת בפני."

אלוהים, הדבר האחרון שהיא צריכה זה שיזכיר לה עד כמה אצבעותיה רצו לעשות את זה בדיוק. אחיזתה בדלת הלבינה את פרקי אצבעותיה בזמן שהשכילה לעדן את קולה לכדי תרבותיות חדה. "אז אני לא צריכה לומר לך שאתה לא רצוי כאן."

"ובכל זאת, אני כאן."

ארבע מילים, ארבע מילים פשוטות, אבל הן נאמרו בשרידים של מבטא ספרדי עשיר כמו איום. פחד נמהל בדמה.

"למה?"

"כמה טוב לראות גם אותך, בריאר," אמר והתעלם מהשאלה בעודו מדגיש את חוסר הנימוס שלה. אבל נימוס לא היה העניין כאן. לא כאשר המבטא שלו כאשר אמר את שמה נשמע כאילו הוא טורף אותו.

כאילו הוא טורף אותה.

היא נרעדה. אם חשב כך, אז נראה שלא קרא בתפריט הנכון.

"תאמין לי," אמרה בחריפות, נלחמת בצורך לשמור על קול מתון, "העונג כולו שלך."

הוא צחק, צחוק שהיה לא יותר מצחקוק בעצם, צליל נמוך שרעד והצליח להרטיט את בשרה ואת עצמותיה.

"סי," הסכים ועיניו לא התנצלו כאשר טיילו לכל אורכה, מעיניה, חרכו את דרכן על פני חיטובי גופה אל רגליה שעטו ג'ינס מעצבים ומגפי העור הוורודים שלה ושוב מעלה.

לאט.

בלהט.

עיניו, כבדות מחום עז ורכושנות בוטה, שבו לבסוף אל עיניה והיא התקשתה לזכור לנשום.

"העונג היה אכן שלי," מלמל.

זעם פעפע מתחת לפני השטח עם כל נשימה, מתגבר על הרחש האיטי שהבעיר מבטו המוצל בגופה. איך הוא מעז להביט בה בצורה כזו – כאילו היא שייכת לו? לא היתה לו זכות! דיאבלו בארנטס עובד על עצמו אם הוא חושב שיוכל להשתלט עליה. הוא בחיים לא יתקרב לזה אפילו.

אלא שהיא לא יכלה שלא להצליב את זרועותיה על חזה. אם פטמותיה נראו קשות כפי שנדמה היה לה, אז הוא יידע כיצד השפיע עליה המבט העצל שלו, והיא לא רצתה שיידע. היא היתה מעדיפה לא לדעת על כך בעצמה.

"עדיין לא הבהרת מדוע אתה כאן."

"באת לפגוש את אביך."

"אני בספק. אני בספק אם אבי ירצה לראות אותך שוב – לא אחרי כל מה שעשית כדי לקעקע את עסקיו ולהחריב את חיינו תוך כדי כך."

הוא משך בכתפיו, הרים את גבותיו הכהות והעבותות באופן שאמר לה שלא מעניין אותו מה דעתה והכעיס אותה עוד יותר.

"הספקות שלך אינם מעניינים אותי. עם זאת, העסקים שלי כן מעניינים אותי, וברגע זה את מפריעה לי לנהל אותם. לכן, אודה לך אם תזוזי הצדה."

היא הזדקפה בלי לזוז מילימטר. "מאוחר. וגם אם לא היה מאוחר, היית מבזבז את זמנך. אתה האדם האחרון שאבי היה רוצה לעשות אתו עסקים."

לסתו נעה הצדה בזמן שנרכן לפנים ועיניו השחורות התקרבו אליה.

"אז נראה שאין לך מושג למה אביך מסוגל."

הבל פיו החם נגע בפניה, שזור טסטוסטרון וקפה ומשהו חזק עוד יותר –

האם הרגישה בחוסר רחמים?

ואולי אכזריות לשמה? ולראשונה בחייה הרגישה בפחד ממשי. עכשיו לא רק המראה שלו וצליל קולו והמילים שאמר במבטא החלק שלו אילצו אותה להתמודד אתו; עכשיו הוא תקף את ריאותיה, את חושיה, בחן את השפיות שלה.

וזה היה יותר מדי.

למרות אוויר הלילה הסתווי הנעים, היא הרגישה בלחות הלוהטת שכיסתה את מצחה; היא הרגישה כיצד כל שריר בגופה מתכונן למלחמה או לבריחה.

מה מביא גבר זה לכאן הלילה? למה הוא חושב שיוכל להיכנס לביתם – אחרי שעשה כל מה שאפשר כדי להביא חורבן על המשפחה ועל מאתיים שנים של היסטוריה?

ברגע זה, זה לא חשוב. מפני שהיה דבר אחד שנרשם בתודעתה באופן אינסטינקטיבי – ששום-דבר טוב לא יצמח מביקורו של גבר זה כאן. ושהוא כבר גרם למשפחתה די סבל גם כך.

התשובה היתה פשוטה וקריטית באותה מידה. דיאבלו בארנטס לא יחצה את סף הבית, לא כל עוד היא עומדת שם.

"בריאר? יקירה, מי זה?"

מופתעת שאמה ערה עדיין, היא רק סובבה את ראשה לעבר הקול. היא לא תסיר את עיניה מיריבה האפל. "זה לא מישהו חשוב. אני מטפלת בזה." ובתחושה של סיפוק, היא הניחה את ידה על ידית הדלת בניסיון לסגור את הדלת בפניו.

היא לא התקרבה אפילו. ידו נשלחה כמו ברק, כפו שטוחה ואצבעותיו הארוכות מתוחות לפנים, ועצרה את הדלת הכבדה. ואז, בהדיפה אחת נוספת הוא משך את הדלת מידה.

"מה אתה עושה, לדעתך?" קראה בזעם והלם כאשר הדלת נפתחה לרווחה והותירה אותו עומד חשוף בפתח, כמו עכביש שחור זועם הנחוש בדעתו שהארוחה שלו לא תברח הפעם.

"בריאר!" קראה אמה, קולה מתוח וחריף. "תני למר בארנטס להיכנס."

היא הסתובבה הפעם אל אמה. "את לא רצינית. לא אחרי – "

"אני רצינית," אמרה האשה המבוגרת יותר בקול שלא עלה על לחישה והרימה זרוע אחת אל חזה, אצבעות ידה השניה אוחזות בצווארה בתנועה עצבנית. "אביך מצפה לבואו. תיכנס, מר בארנטס. קמרון מחכה לך בספריה. אני מתנצלת על נימוסיה הקלוקלים של בתי."

בריאר זעמה כאילו סטרו לה על פניה. אבל אמה צדקה. היא היתה בת דאבנפורט; היא שכחה את נימוסיה בשניה בה פתחה את הדלת, אבל לא יכלה להתמודד עם גבר כדיאבלו.

"זה בסדר," אמר וחלף על פני בריאר ההמומה בלי להתייחס אליה כלל. "בימים אלה אני נהנה יותר מכל מנשים עם רוח לחימה."

אמה עצמה את עיניה ונדמה היה שהיא מתנדנדת על רגליה לרגע. "אמת," אמרה אחרי שהתעשתה מעט, לא מסוגלת או נכונה לפגוש את מבטה המודאג של בתה. "טוב, בוא אחרי, מר בארנטס..."

"מה קורה כאן?"

קרולין דאבנפורט סבה אל בתה, או כמעט סבה אליה, עיניה ממוקדות במשהו מעבר לכתפה. "חמודה, אולי תסגרי את הדלת; יש צינה באוויר הלילה. ואז תוכלי להגיש לגברים קפה וברנדי? אני בטוחה שיש להם המון נושאים לשיחה."

אמה בטח מתבדחת. אם היתה צינה באוויר, הרי שהיא קשורה יותר לענן השחור שזה עתה הכניסה לביתם ולא למזג האוויר הנעים בחוץ. והיא לא תגיש את מה שנותר מהברנדי המשובח לטיפוסים מסוגו של דיאבלו בארנטס, הגבר שבמו ידיו הביא חורבן על אחת המשפחות הוותיקות והמכובדות ביותר בסידני.

"אני אביא לאבי כל מה שהוא צריך," אמרה וסגרה את הדלת, מבינה שהיא שוב מגלה חוסר נימוס, אבל לא הצליחה להתגבר על כך. "אבל אני מצטערת, אמא, דיאבלו יצטרך לדאוג לעצמו."

מקץ חצי שעה היא רתחה עדיין נוכח נוכחותו הבלתי רצויה של האורח בזמן שאמה מצאה אותה יושבת בגפה במטבח.

"הוא עזב?" שאלה.

אמה נענעה בראשה ובריאר הרגישה כיצד לחץ דמה עולה לפני שאילצה את עצמה להחזיר את תשומת לבה אל צג המחשב. לא שהצליחה להתרכז בזמן שראשה היה מלא בתמונות של הספרדי שאינו לוקח שבויים. ארור האיש! מה יש לו עם אביה עכשיו? לא נותר כבר דבר. אפילו בית המשפחה – הנכס האחרון – מושכן עד זרא.

"יקירה, מה את עושה?" שאלה אמה בזמן שניגשה אליה והניחה יד על כתפיה וליטפה אותה בעדינות. בריאר חייכה בזמן שהתמסרה לליטופים והרגישה כיצד חלק מהמתח מתפוגג למגעה של אמה.

"אני עובדת על לוח הזמנים ההוא, מסמנת את הרהיטים וחפצי האמנות שאת ואבא החלטתם שתוכלו להיפרד מהם. דיברתי עם בית המכירות הפומביות ובמקום לשלוח הכל בבת-אחת, נראה לי שנשלח את הדברים הקלים יותר למכירה פומבית מדי חודשיים או שלושה, וכך נוכל לעמוד בהתחייבויות שלנו."

"באמת?" ידה של אמה הפסיקה לזוז והיא התיישבה על שרפרף לצדה והקמטים שהופיעו על מצחה לשמע דבריה של בתה הוסיפו לפחות עשר שנים לגילה.

ולפתע בריאר התחרטה על התנהגותה המוקדמת יותר ליד הדלת. קרולין דאבנפורט היתה קליפה בלבד של מי שהיתה בעבר לאחרונה, עורה החיוור היה מתוח, רגשותיה מעורערים. המתח של הבעיות הכספיות תבע את מחירו מכולם, אבל אמה שילמה את המחיר היקר ביותר, שכן היא עדיין התאבלה על אובדן בנה הבכור שנתיים לפני כן. היא סירבה לנסוע העירה עכשיו, מושפלת נוכח המאמרים בעיתונים שתיעדו את נפילתה של המשפחה והמבטים המרחמים של חבריה לשעבר. ולמרות הפרובוקציה של הזכר היהיר ביותר בעולם, בריאר לא עזרה למצב כאשר התנהגה כמו נערה בת עשרה ולא כצעירה בת עשרים-וארבע שהיתה.

היא הקישה על הקלידים במהירות, שמרה את הדף שעליו עבדה וסגרה את המחשב. התזכורת שנכסי המשפחה עומדים להימכר עד מהרה היא הדבר האחרון שאמה זקוקה לו ברגע זה. "אל תדאגי; אני בטוחה שזה לא נורא כמו שזה נראה. אנחנו נמצא דרך לצאת מזה, אני יודעת את זה. ואם העבודה שהובטחה לי בגלריה תסתדר, המצב יהיה אפילו טוב יותר."

אמה הניחה יד על ידה וטפחה עליה בעדינות. "את נהדרת. ועם מעט מזל, יכול להיות שלא נצטרך אפילו למכור הכל. אבא שלך מקווה שתימצא דרך אחרת לצאת מכל הבלגן הזה."

בריאן הסתובבה אל אמה וידיה הורמו אליה. "מה עוד יש? עברנו כבר בכל הבנקים; ניסינו כל דבר אפשרי. חשבתי שנגמרו לנו כל האופציות."

"כולן מלבד אחת," אמרה ועיניה התנוצצו לפתע. "היום נדמה שהוצע לנו חבל הצלה. ההלוואות ישולמו והסדר רציני, שיאפשר לנו לקבל בחזרה את כל החפצים שלנו ולחיות כפי שהורגלנו, בלי שנצטרך למכור כלום ולהתפשר על שום-דבר. זה יהיה כמו פעם – כאילו שום-דבר לא קרה. חוץ..." נאומה המהיר והשוצף של אמה השתתק בזמן שהיא סובבה את ראשה לעבר הספריה והבעה של קדרות כיבתה את הזיק מעיניה והפכה אותן אפורות וקרות, ומחטים קפואות נגעו בעמוד שדרתה של בריאר.

"אוי, לא! את לא מתכוונת לדיאבלו! תגידי לי שזה לא קשור לביקור של האיש הזה כאן."

אמה לא ענתה וייאוש גאה בתוך גופה של בריאר. היא קפצה מהשרפרף והרימה את ידיה במחאה. "אבל כל זה קרה באשמתו! הוא, כמעט לבדו, הביא עלינו את כל זה. למה שהוא ירצה לעזור לנו עכשיו? זה לא הגיוני. לא נותר לו כבר מה לקחת."

אמה קמה והתקרבה אליה והדפה תלתל סורר אחד מפניה של בתה לפני שהריצה את ידיה לאורך זרועותיה ולחצה את מרפקיה. "ברגע זה אנחנו לא יכולים להיות בררנים."

"אבל הוא נורא כל-כך! האופן בו הוא מהדס לו ברחבי סידני כאילו שהעיר שייכת לו."

אמה הרימה גבות והתנשפה. "טוב, בימים אלה זה די קרוב לאמת." היא חייכה בחולשה. "אבל אני בטוחה שהוא לא כל-כך נורא. אני בטוחה שיש בו משהו טוב, את לא חושבת?"

בריאר נחרה בבוז. "אז זה קבור עמוק מאוד בפנים."

"והוא גבר יפה-תואר."

"אני מניחה, אם את אוהבת את מראה השודד הזה." היא הקדירה פנים ומשהו בטיעונים של אמה החל לכרסם בתוכה. "בכל מקרה, אנחנו מדברות על דיאבלו כאן. על אותו דיאבלו בארנטס שהחליט להפיל את כל המשפחות המכובדות של סידני, ובראש וראשונה את משפחת דאבנפורט. מה זה משנה אם הוא נראה – "

"בריאר" – קולו הזועף של אביה קטע אותן מאחור – "אני שמח שעוד לא הלכת לישון. את יכולה להקדיש לי דקה או שתיים?"

היא נשמה בהקלה. בואו של אביה מעיד על כך שדיאבלו עזב כבר, וברוך שפטרנו. היא לא רצתה ללכת על קליפות ביצים בביתה שלה. לפחות עכשיו תוכל לברר מה קורה שם. אם אביה מתכנן לקבל את עזרתו של דיאבלו, אז היא תרצה להשמיע את דברה בנדון קודם.

"לכי עם אביך," דחקה בה אמה, חיוכה צר מדי, לא משכנע מדי, בזמן שהחוותה לעבר הדלת. "אנחנו גמרנו כאן בכל מקרה."

היא ראתה את המבט הטעון שעבר בין הוריה. משהו קורה כאן. למה הוריה לא נראים מאושרים יותר אם מוצע כאן חבל הצלה?

ואולי התנאים של בארנטס יקרים מדי?

תחושת קבס עלתה בגרונה. שום-דבר כבר לא יפתיע אותה. דיאבלו ירצה ודאי לקחת הכל, אחרי שהפיל את אביה אל הקרשים.

ארור האיש. היא תעשה הכל כדי להבטיח שיוכלו לחמוק מידיו החמדניות.

"האמת," אמרה אמה ואחזה בידה של בתה, משנה את דעתה לפתע, "אולי כדאי שגם אני אצטרף."

"לא!" התעקש קמרון ונעמד בין שתי הנשים, שובר את המגע ביניהן. "תישארי כאן," אמר לאשתו. "זה לא ייקח הרבה זמן. ואז בטח ארצה עוד קפה."

"אז לא תספר לי מה קורה?" שאלה בריאר את אביה כמה רגעים לאחר מכן, מתה שיגיד לה משהו – לא חשוב מה – בזמן שהוביל אותה דרך הבית. השתיקה שלו הלחיצה אותה. "מה דיאבלו רצה?"

הוא עצר מחוץ לדלת הספריה ופנה אליה, אחז בשתי ידיה והבעת פניו אמרה כמעט תבוסה, ומקרוב כל-כך היא נדהמה לראות כמה כהים היו העיגולים סביב עיניו. יכול להיות שזו השעה המאוחרת, אבל היה ברור שהמתח שבנסיבות מכרסם גם בו. מתוך הספריה תקתק שעון הסב באיטיות מאיימת.

"בריאר," אמר באנחה, "לפני שנמשיך, אני רוצה שתדעי שלא רציתי שזה יקרה, את חייבת להאמין לי." הוא הביט בה במבט עז כל-כך עד שהיא הרגישה בייאוש העז שלו. ידיו היו קרות ולחות סביב ידיה.

היא בלעה את הרוק. "לא רצית שמה יקרה?"

"אני זקוק לעזרתך," המשיך, חומק מהשאלה שלה, "למרות שאני יודע שמה שאני מבקש ממך עשוי להיות יותר מדי."

"זה בסדר," ענתה בביטחון שלא הרגישה, לוחצת את ידיו בחזרה. היא ניסתה נואשות לחייך אבל לבה הדוהר ומוחה התמלאו צללים ותחושות מבשרות רע שלא הניחו לה. "אז מה אתה רוצה שאעשה?"

רמז של תנועה משך את תשומת לבה מאביה בזמן שדקירה של מודעות פילחה את עורה.

דיאבלו! אז הוא לא עזב, אחרי-ככלות-הכל! ועכשיו הוא נשען על אחת המזוזות בתנועה עצלה. למרות שההבעה על פניו לא היתה עצלה כלל.

ניצחון, אמרו פניו.

הניצחון היה בעיניו המסוכנות. הוא היה בעיקול היהיר של חיוכו. והוא היה באפלה המאיימת של התנהגותו.

"זה די פשוט, בעצם," הכריז דיאבלו, עונה במקום אביה, שיניו מבזיקות בצורה מסוכנת בזמן שהזדקף והתקרב אליה.

"אביך בסך-הכל מצפה ממך שתתחתני אתי."