החורף הארבעה־עשר

שני סיפורים קצרים בעלי שם זהה מאת שני סופרים שונים. הסיפורים עוסקים בנושא שרבים נרתעים ממנו ונמנעים מלהזכיר את שמו: מחלת הסרטן בכלל וסרטן הדם (לוקמיה) בפרט. שני הסיפורים מציגים זווית ראייה ייחודית ליחס החברה לסרטן הדם, לפחד ממנו, לרתיעה מיצירת קשר עם חולה סרטן ולתחושות של החולה עצמו.

טל, נערה בגיל ההתבגרות, מגלה יום אחד שחלתה בסרטן הדם. מה עובר בראשה? איך היא מתמודדת? איך משפחתה וחבריה מתמודדים? מה יעלה בגורלה?

על כל אלה ועוד עונים שני הסיפורים שבספר, אשר להם קווי דמיון רבים והתבוננות שונה בהתמודדות עם המחלה שאסור להזכיר את שמה.

הסיפורים מבוססים על מקרים אמִתיים בשינויים המתבקשים, ומיועדים לבני נוער ומבוגרים.  

בסיום הסיפורים מובאים נתונים רפואיים על אודות מחלת הסרטן בכלל ולוקמיה בפרט מאת הרוקח ומנהל בית המרקחת של המרכז לבריאות הנפש גהה, צפריר אקשטיין.  

15 בנובמבר 2015
יומני היקר, שלום!
זהו החורף הארבעה־עשר לחיי. אני כבר בת ארבע־עשרה, היית מאמין?

היורה ירד מוקדם מהצפוי השנה, והירח מבצבץ מבעד לעננים האפורים. אתמול בלילה הודיעו בחדשות שהלילה יֵרד שלג ברוב חלקי הארץ. זה מרגש אותי מאוד! שנים אני מחכה לרגע הזה שאוכל לראות דבר מרהיב כל כך. והִנה אני כאן יושבת ליד החלון וּמתבוננת בילדי השכונה משחקים בשלוליות ומעליהם ציפורים נודדות מחפשות מחסה מפני הגשם. הן עפות מעל פרחים צבעוניים יפהפיים מלבלבים העוטפים את הארץ בריחות נעימים של תחילת החורף.

איזה כיף לציפורים! חשבתי, איזה כיף להן שהן יכולות לנוע ולנדוד ממקום למקום! הלוואי יכולתי גם אני להיות חופשייה כמותן.

הלילה ירד ואני מחכה בקוצר רוח לשלג. מעבר לחלון הבנים ממשיכים לשחק בשלוליות, והבנות משחקות בחבל ובקלס. מעניין מי הן? רגע, אני אקח את משקפי הראייה מהשידה, אהה, כן אלה דנה וליאת, הן לומדות אִתי בכיתה. נמצאת אִתן גם שרה, השכנה שגרה ליד הבית שלי. שרה השכנה היא נערה ג'ינג'ית שונה מכל הג'ינג'יות שפגשתי עד היום, היא חייכנית ואוהבת לצחוק עם כולם. היינו משחקות יחד בשכונה ובבית הספר, ובמיוחד אני זוכרת את החורף שעבר, לפני שנה בדיוק, כשהלכתי עם אימא ושרה לעשות את החיסון נגד שפעת, אמי הבטיחה לי ולשרה שבסוף החורף היא תיקח אותנו ללונה פארק ולספארי.

נכנסתי ראשונה לעשות את החיסון ואחריי נכנסה אמי לחדר האחות. אחריה נכנסה שרה, זאת שתמיד הראתה לכולם שהיא לא פוחדת משום דבר – כמה שהיא פחדה מהחיסון הזה... נדמה לי שזאת הייתה אחת הפעמים הנדירות שלא ראיתי את שרה מחייכת, היא עשתה פרצוף חמוץ כמו לימון. זה היה מצחיק...

כשחזרנו הביתה הרגשתי רע מאוד, היו לי גלי חום וקור איומים. גופי נעשה חלש ורפה. אימא אמרה שוב ושוב שאין לי מה לדאוג, כי אלה כנראה תופעות הלוואי של החיסון נגד שפעת ושמנוחה תעזור לי.

והנה תמו להם שבוע ימים מאז החיסון נגד השפעת ומצבי לא השתפר, להפך, הוא רק החמיר יותר ויותר. בוקר אחד חשתי חולשה וכאבים עזים בכל גופי עד שלא יכולתי לסבול את זה עוד. ביקשתי מאמי, ממש התחננתי שתקבע לי תור לרופא שיבדוק אותי.

אימא קבעה תור לדוקטור שמואל. אני מכירה את הרופא הזה מאז הייתי ילדה קטנה.

דוקטור שמואל מקסים ומסודר, החלוק שלו צחור כשלג ומגוהץ בכל פעם שאני מגיעה אליו הוא מחייך אליי, אבל הפעם כשהגעתי אליו הוא הביט בי ורק שאל לשלומי ועוד כמה שאלות. פתאום הרגשתי מוזר בחדר הזה שהיה לפני זמן־מה מקום שנעים לבוא אליו. דוקטור שמואל המשיך לשאול שאלות ולאחר מכן ביקש ממני לבצע בדיקת דם.

ניגשתי אל האחות בחדר הסמוך וביצעתי את בדיקת הדם.

למחרת בבוקר קמתי בהרגשה לא טובה, לא כאבים חלילה, זאת הייתה מין הרגשה לא נעימה של פרפרים בבטן.

בסביבות השעה 7:30 צלצל הטלפון, זה היה מקופת החולים. הודיעו לאימא שאני צריכה להגיע לרופא באופן דחוף.

בשעה 9:00 בבוקר הגעתי למרפאה עם אימא וחברתי שרה.

דוקטור שמואל ישב על כיסא המשרדים החום שלו בשקט, ללא שום תזוזה, רק עיניו היו ממוקדות לכיוון צג המחשב למשך כמה רגעים.

"בוקר טוב דוקטור," ניסיתי להסיח את תשומת ליבו.

הוא הזיז מעט את עיניו מהצג והנה הוא שוב מחייך לעברי... חיוך מאולץ.

"בוקר טוב טל, שלום לך, טוב שבאת. תאמרי לי, אמך נמצאת כאן?

"כן, היא בחוץ עם חברתי."

"מצוין. את יכולה לקרוא לה בבקשה? אני רוצה לדבר עם שתיכן יחד."

"שלום גברת הרפז," אמר הד"ר כשנפתחה הדלת, "בואי תשבי, יש לי משהו חשוב להודיע לכן, אבל לפני זה... טל, מה שלומך? איך את מרגישה?"

אימא קטעה אותו מיד, "מה קורה ד"ר? מה יש לטל?"

"לא דבר נורא... בימינו אפשר לטפל בזה. אגש ישר ולעניין: גברת הרפז, בתך סובלת מלוקמיה."

ראיתי את ההלם על פניה של אימא. לוקמיה?

"דוקטור, סליחה, לא הבנתי... מה זה לוקמיה?" שאלתי.

"אהה לוקמיה זה סרטן הדם, מחלה שאפשר לרפא בעזרת מספר רב של טיפולים. אני ממליץ על השתלת מֵח עצם. אבל... לפני זה נצטרך למצוא לך תורם שסוג הדם שלו תואם לסוג הדם שלך, וכך יהיה אפשר להחליף את תאי הדם הפגועים שלך בתאי דם חדשים ובריאים הנמצאים בתאי מח העצם."

ד"ר שמואל דיבר ואני ריחפתי... נבהלתי נורא!

"דוקטור, כמה זמן ייקח עד שתמצאו תורם?" שאלתי אחרי שתיקה ארוכה.

הרופא הביט לתוך עיניי ושתק ארוכות. ולאחר מכן אמר בקול שכמעט לא נשמע: "אל תדאגי, אני אסדר הכול, הכול יהיה בסדר, את יכולה להיות רגועה."

רגועה?! הכול יהיה בסדר?! איך בדיוק יהיה בסדר? יש לי סרטן! סרטן! כלום לא יהיה בסדר! לוקמיה ארורה! אני לא רוצה למות!

20 בנובמבר 2016
יומן יקר שלי, חלפה לה שנה, אני כבר בת חמש־עשרה ושוב חורף. אני כאן יושבת ליד החלון, מתבוננת באותם ילדים משחקים בשלוליות ומאושרת כל כך. אחרי תרומת מח עצם זכיתי לראות סוף־סוף את השלג.