החיים שתמיד רצית

אנחנו יכולים להיות מאושרים יותר. לא מדובר בתקווה או בחלום, אלא במדע.

יש שיטה מדעית ליצירת חיים טובים יותר, מספקים יותר, כמעט ללא קשר לנסיבות החיים שלנו או לאתגרים הניצבים בפנינו – והיא לא מסובכת ליישום.

הספר החיים שתמיד רצית מאת ד"ר ארתור ברוקס, מחוקרי האושר המובילים בארצות-הברית, ואופרה וינפרי, בעלת אימפריית תקשורת ומהנשים המצליחות בעולם, מגלה מה הם ארבעת עמודי התווך המרכיבים את תחושת האושר בחיינו, ומהם הכלים המעשיים שניתן להשתמש בהם כדי לזמן אותו לחיינו במנות גדולות יותר.

בכתיבה חכמה וחומלת, ובליווי סיפורי מקרה וכן בדוגמאות מחייהם האישיים, מספקים השניים כלים מבוססים מחקרית לניהול מיטבי של רגשות ולהתמקדות בדברים ה(באמת) חשובים בחיים.

החיים שתמיד רצית הפך לרב מכר מיד עם צאתו לאור בארצות-הברית, ותורגם לעשרות שפות.

הערה מאת אופרה

25 שנים של תוכניות אירוח העניקו לי היכרות קרובה עם האומללות האנושית. אומללות מכל סוג שהוא. בין האורחים שלי היו אנשים מוכי טרגדיה, בגידה או אכזבה עמוקה. אנשים כעוסים ונוטרי טינה. אנשים מלאי חרטה ורגשות אשם, בושה ופחד. אנשים שעשו כל שביכולתם כדי להקהות את האומללות, ובכל זאת התעוררו אומללים מדי בוקר.

זכיתי לראות גם שפע של אושר. אנשים שמצאו אהבה וחברוּת. אנשים שהשתמשו בכישורים ובכישרונות שלהם כדי להיטיב עם אחרים. אנשים שקטפו את פירות הנתינה הלא אנוכית, כמו אותה אישה שתרמה כליה לאדם זר. אנשים בעלי צד רוחני מפותח, שהוסיף משמעות עמוקה לחייהם. אנשים שקיבלו הזדמנות שנייה.

האורחים האומללים עוררו בדרך כלל אמפתיה בקרב הקהל; המאושרים עוררו התפעלות (ואולי גם צביטת קנאה). והיתה קטגוריה שלישית של אורחים, שהקהל פשוט לא ידע איך לאכול אותם, אבל הוא קיבל מהם השראה: אנשים שהיו להם כל הסיבות בעולם להיות אומללים, אבל היו מאושרים. טיפוסים שמכינים לימונדה מלימונים, רואים את חצי הכוס המלאה ואת האור בקצה המנהרה, אלה שתמיד חושבים חיובי. אנשים כמו מטי סטֶפָּנֶק — ילד שנולד עם מחלת ניוון שרירים נדירה וסופנית בשם מיופתיה מיטוכונדריאלית דיסאוטונומית, אבל הצליח למצוא שלווה בכל מצב, ושקט אחרי כל סערה. הוא כתב שירים נפלאים, ניחן בחוכמת חיים של אנשים הרבה יותר מבוגרים ממנו, והיה האורח הראשון שהתיידדתי איתו מחוץ לתוכנית. קראתי לו "המלאך שלי".

איך ילד חולה במחלה סופנית יכול להיות מאושר כמו מטי? וכמו האֵם שמצאה שלווה ותכלית ושִמחה אמיתית בהכנה לקראת מותה, והקליטה מאות קלטות לבתה בת השש, שבהן לימדה אותה איך לחיות. והאישה מזימבבואה, שנישאה בגיל 11, חטפה מכות מדי יום, ובמקום להיכנע לייאוש נאחזה בתקווה, הציבה לעצמה מטרות בסתר — לרבות דוקטורט — ולבסוף הגשימה אותן.

איך האנשים האלה קמים מהמיטה בבוקר, לא כל שכן מפיצים אור על סביבתם? איך הם עושים זאת? האם הם נולדו ככה? האם יש להם סוד התפתחותי ששאר העולם צריך לדעת עליו? כי תסמכו עלי שאם היה סוד כזה, העולם היה רוצה לדעת. אם לצופים שלי במשך 25 שנה יש מכנה משותף, הרי זה הרצון להיות מאושרים. כבר סיפרתי פעם שאחרי כל תוכנית נהגתי לנהל שיחות עם הצופים, ותמיד שאלתי אותם מה הם הכי רוצים בחיים. "להיות מאושרים," הם אמרו. פשוט להיות מאושרים. רק אושר.

אבל כששאלתי אותם מהו אושר, פתאום הם לא היו בטוחים. הם התלבטו, היססו, ולבסוף אמרו, "לרזות ב-X קילוגרמים" או "שיהיה לי מספיק כסף לשלם חשבונות" או "הילדים שלי — אני רק רוצה שהילדים שלי יהיו מאושרים." כלומר, היו להם מטרות, או משאלות, אבל הם לא ידעו להגדיר מהו אושר. לעתים רחוקות קיבלתי תשובה מדויקת.

הספר הזה נותן תשובה כזאת, כי ארתור ברוקס למד וחקר וחי אותה.

נתקלתי לראשונה בארתור בזכות הטור שלו ב"אטלנטיק", שנקרא "איך ליצור חיים". התחלתי לקרוא אותו בתקופת הקורונה, ומהר מאוד ציפיתי לו מדי שבוע, כי הוא עסק במה שתמיד עניין אותי יותר מכול: איך לחיות חיים בעלי משמעות ותכלית. ואז קראתי את ספרו "From Strength to Strength", שהוא מדריך יוצא מן הכלל להזדקנות מאושרת. האיש הזה בפירוש דיבר בשפה שלי.

לכן, הרגשתי שאני מוכרחה לדבר איתו. וכשעשיתי זאת, הבנתי מיד שאם הייתי ממשיכה להנחות תוכנית אירוח, הייתי מזמינה אותו בתדירות גבוהה מאוד — אין ספק שתמיד היה לו משהו רלוונטי ומאיר עיניים לתרום לנושאים שדיברנו עליהם. הביטחון והוודאות של ארתור לגבי משמעות האושר מסיבים נחמה ונוסכים מרץ. הוא יכול לדבר בהכללה, או בפרטי פרטים, על אותם הדברים שאני מדברת עליהם כבר שנים: איך להגשים את עצמנו בצורה הטובה ביותר, איך להיהפך לאנשים טובים יותר. מהרגע הראשון ידעתי שאצטרך למצוא דרך לעבוד איתו. והדרך שמצאתי היא הספר הזה.

הערה מאת ארתור

"ברור שאתה אדם מאושר מאוד."

אני שומע את זה כל הזמן. אחרי הכול, זה נשמע הגיוני: אני מעביר קורסים על אושר באוניברסיטת הרווארד. אני כותב טור קבוע על אושר למגזין "אטלנטיק". אני מדבר על מדע האושר ברחבי העולם. לכן אנשים מניחים שיש לי כישרון טבעי לאושר, כמו שכדורסלן מקצועי הוא ספורטאי מחונן מטבעו. איזה מזל יש לי, נכון?

אבל אושר הוא לא כדורסל. אף אחד לא נולד עם כישרון טבעי לרווחה אישית, שמעניק לו יתרון בתחום האושר. להפך, אנשים מאושרים מטבעם כמעט אף פעם לא חוקרים את האושר, כי הוא לא נתפס בעיניהם כמשהו ראוי למחקר, והם גם לא חושבים עליו הרבה. הם מתייחסים אליו כמו לאוויר.

האמת היא שאני כותב, מדבר ומלמד על אושר דווקא משום שהוא לא בא לי בטבעיות, ואני תמיד שואף להשיג אותו. נקודת הפתיחה שלי מבחינת רווחה — הרמה שהייתי נשאר בה אלמלא חקרתי את הנושא ועבדתי עליו מדי יום ביומו — נמוכה מהממוצע במידה משמעותית. ולא שעברתי טראומה או סבל יוצאים מגדר הרגיל. אין צורך לרחם עלי. זה פשוט תורשתי אצלנו: סבא שלי היה עגמומי; אבא היה חרדתי; ואני עגמומי וחרדתי מטבעי. תשאלו את אשתי ב-32 השנים האחרונות, אסתר (היא מהנהנת תוך כדי הקריאה). אם כך, המחקר שלי הוא לא סתם מחקר — הוא מחקר עלי.

אם הגעתם לספר הזה כי אתם רוצים להיות מאושרים יותר — כי אתם סובלים ממשהו, או שיש לכם חיים טובים על הנייר אבל במציאות קשה לכם — אני מכיר את זה מקרוב. אנחנו נשמות תאומות.

כשהתחלתי לחקור את האושר לפני 25 שנה במסגרת לימודי הדוקטורט, לא הייתי בטוח שידע אקדמי יעזור לי. חששתי שאושר הוא לא משהו שאפשר לשנות באופן מהותי. אולי בדומה לאסטרונומיה, אפשר ללמוד הכול על הכוכבים, אבל אי אפשר לשנות אותם. ואמנם, במשך זמן רב הידע באמת לא עזר לי. ידעתי הרבה, אבל לא היתה לכך שום השלכה מעשית. יכולתי להרצות לכם על האנשים המאושרים ביותר או האומללים ביותר, אבל לא יותר מזה.

לפני כעשור, בתקופה סוערת וחשוכה במיוחד בחיי, אסתר שאלה אותי שאלה ששינתה את צורת החשיבה שלי. "למה שלא תשתמש בכל המחקרים המסובכים שאתה עושה כדי לבדוק אם אתה יכול לשנות את ההרגלים שלך?" מובן מאליו, נכון? משום מה, לי זה לא היה מובן מאליו, אבל הייתי מוכן לנסות. התחלתי לבחון את רמות הרווחה האישית שלי וניסיתי לאתר דפוסים. חקרתי את אופי הסבל שלי, ואת היתרונות שהוא מעניק לי לכאורה. על סמך הנתונים פיתחתי סדרת ניסויים, שבמסגרתם ניסיתי כל מיני שיטות כמו להכין רשימת דברים שאני אסיר תודה עליהם, להתפלל יותר, ולהתנהג בניגוד לנטייה הטבעית שלי כשאני עצוב וכועס (וזה קרה לעתים קרובות מאוד).

וראיתי ברכה בעמלי. למען האמת, התוצאות היו טובות כל כך שבשעות הפנאי, במקביל לניהול עמותה גדולה, התחלתי לכתוב ב"ניו יורק טיימס" על אושר ועל יישומיו בחיים האמיתיים, כדי לחלוק את המסקנות שלי עם אחרים. אנשים התחילו ליצור איתי קשר ולומר שמדע האושר — בתרגומו לעצות מעשיות — עוזר גם להם. עם הזמן גיליתי שעצם הפצת הרעיונות מגבשת את הידע שלי ותורמת עוד יותר לתחושת האושר שלי.

מטבע הדברים רציתי להרחיב את היריעה, אז עשיתי הסבה מקצועית. בגיל 55 התפטרתי מתפקידי הניהולי ותכננתי לכתוב, להרצות וללמד על מדע האושר. התחלתי בניסוח הצהרת כוונות אישית.

אני מתחייב לרומם את רוחם של אנשים ולהשתמש ברעיונות ובמדע כדי לאחד אותם בכבלי אהבה ואושר.

התמניתי למרצה באוניברסיטת הרווארד וכתבתי קורס על מדע האושר, שההרשמה אליו נסגרה מהר מאוד. ואז התחלתי לכתוב טור קבוע בנושא למגזין "אטלנטיק", שם מצאתי קהל של מאות אלפי קוראים בשבוע. מדי שבוע חקרתי נושא מסוים שקשור באושר, ונעזרתי ברקע שלי כחוקר בשיטות כמותיות כדי לקרוא מחקרים פורצי דרך בתחומי הפסיכולוגיה, מדעי המוח, הכלכלה והפילוסופיה. אחר כך המרתי את כל הידע שרכשתי למחקרים בחיים האמיתיים, החיים שלי. כשהצלחתי, שיתפתי את הסטודנטים שלי במסקנות וליטשתי את הדברים למען הציבור הרחב.

לאורך השנים התקדמתי יותר ויותר. שמתי לב שהמוח שלי מעבד רגשות שליליים ולומד איך לנהל אותם בלי לנסות להיפטר מהם. התחלתי להתייחס למערכות יחסים כאל משחק הדדי בין לבבות ומוחות, ולא כאל תעלומה בלתי פתורה. התחלתי לחקור את ההרגלים של האנשים הכי מאושרים שמצאתי במחקרים, ובחיים (כולל מישהי מיוחדת מאוד, שתפגשו בהקדמה, מיד). במקביל קיבלתי דיווחים מאנשים ברחבי העולם — מפורסמים מאוד, ואנונימיים לחלוטין — שסיפרו לי שהם מצליחים להעלות את רמות האושר שלהם בעזרת הידע שרכשו.

בשנים שחלפו מאז שחוללתי מהפך בחיי, תחושת הרווחה האישית שלי השתפרה פלאים. אנשים שמים לב ומעירים לי שאני מחייך יותר, ושנראה שאני נהנה יותר מעבודתי. מערכות היחסים שלי השתפרו. ואני רואה את זה גם אצל סטודנטים, אנשי עסקים מובילים ואנשים רגילים שמאמצים את העקרונות האלה. רבים חוו כאבים ואובדנים בעוצמות שאני עצמי לא מכיר, ומצאו אושר גם בעיצומו של הסבל.

יש לי ימים רעים, והדרך עוד ארוכה, אבל היום אני מרגיש בנוח גם בימים הרעים ויודע איך לצמוח מהם. אני יודע שעוד יגיעו זמנים קשים, אבל אני לא מפחד מהם. ואני בטוח שאמשיך להתקדם.

לפעמים אני נזכר איך בגיל 35 או 45, שמחתי לעתים רחוקות והסתכלתי קדימה בהשלמה עם הגורל. אם היום, בגיל 59, הייתי חוזר בזמן ואומר לעצמי, "אתה תלמד להיות מאושר יותר, ותלַמד גם אחרים לעשות זאת," מן הסתם הייתי חושב שארתור מהעתיד יצא מדעתו. אבל זה נכון (בעניין האושר — לא בעניין הטירוף).

ועכשיו זכיתי לחבור למישהי שאני מעריץ מגיל צעיר — אישה שרוממה את רוחם של מיליונים ברחבי העולם, ואיחדה ביניהם בכבלים של אהבה ואושר: אופרה וינפרי. כשנפגשנו לראשונה, הבנו מהר מאוד שיש לנו משימה משותפת, אף שכל אחד מאיתנו הגשים אותה בדרך אחרת — אני באקדמיה, ואופרה בתקשורת.

המשימה שלנו בספר זה היא לחבר בין שני מסלולי העשייה שלנו, ולפתוח את המדע המדהים של האושר בפני אנשים מכל תחומי החיים, שיכולים להיעזר בו כדי לחיות טוב יותר, ולשפר את חייהם של אחרים. במילים פשוטות, אנחנו מבקשים לעזור לכם להבין שאתם לא חסרי אונים מול נחשולי החיים, ושבאמצעות הבנה עמוקה יותר בדבר אופן הפעולה של המוח והנפש, תוכלו לחיות את החיים שאתם רוצים, תחילה מבפנים, בעולם הרגש, ואז כלפי חוץ, עם בני המשפחה, החברים והעמיתים, ובחיי הרוח שלכם.

אנחנו הצלחנו, וגם אתם יכולים.

הקדמה

הסוד של אלבינה^א

מאת ארתור: אלבינה קֵוֶודוֹ, חמותי שהיתה לי כמו אם, שכבה במיטתה, בדירה הקטנה בברצלונה שבה גרה בשבעים השנים האחרונות. העיצוב הקודר של החדר לא השתנה: על קיר אחד תמונה של האיים הקנריים, מולדתה; על קיר אחר צלב. זה מה שהיא ראתה כמעט 24 שעות ביממה, מאז נפלה שנתיים קודם לכן וסבלה מכאבים שלא אפשרו לה לקום או ללכת בכוחות עצמה. בגיל 93, היא ידעה שאלה הם חודשי חייה האחרונים.

גופה היה חלש, אבל מוחה עדיין חד וזיכרונותיה מלאי חיים. היא דיברה על העשורים שחלפו, על הזמנים שבהם היתה כלה טרייה, מאוהבת ובריאה, שהקימה משפחה. היא נזכרה במסיבות ובבילויים על החוף עם חברים שמתו מזמן. היא צחקה כשנזכרה בימים הטובים.

"איזה הבדל לעומת החיים שלי עכשיו," אמרה. היא הסבה את ראשה על הכרית והשקיפה זמן רב מהחלון, שקועה במחשבות. אחר כך הסתובבה בחזרה ואמרה, "אני הרבה יותר מאושרת עכשיו."

היא בחנה את הבעת ההפתעה שלי והסבירה, "אני יודעת שזה נשמע מוזר כי החיים שלי נראים ריקים מתוכן, אבל זאת האמת," אמרה בחיוך. "ככל שהזדקנתי, כך גיליתי את סוד האושר."

כעת הייתי כולי אוזן.

בעודי יושב לידה, אלבינה גוללה באוזני את תולדות חייה. כילדה קטנה בשנות ה-30 של המאה העשרים היא עברה את מלחמת האזרחים האכזרית בספרד, לפעמים במסתור, בדרך כלל ברעב, וראתה סביבה סבל ומוות. אביה נעצר וישב שנים בכלא כי שירת כקצין קרבי בצד המפסיד. ואף על פי כן היא תיארה את ילדותה כמאושרת, כי הוריה אהבו אותה ואהבו זה את זה, והאהבה הזאת היתה הזיכרון המרכזי שלה מתקופה זו. ואם כבר מדברים על אהבה, חברו של אביה לתא הכיר לה את בעלה לעתיד.

הכול היה טוב ויפה עד שהתחילו הצרות האמיתיות של אלבינה. אחרי כמה שנים טובות, ושלושה ילדים, בעלה נטש אותה ללא מזונות ודן אותם לחיי עוני. אל עצב הנטישה נוסף הקושי לגדל שלושה ילדים בכוחות עצמה, ולפעמים היא כלל לא היתה בטוחה שתצליח.

במשך כמה שנים היא הרגישה תקועה ואומללה וחשבה שכל עוד החיים מתאכזרים אליה, האושר יהיה מחוץ להישג ידה. מדי יום השקיפה מחלון דירתה הקטנה ובכתה.

ואיך אפשר להאשים אותה? העוני והבדידות שמיררו את חייה לא היו באשמתה — הם נכפו עליה, והיא לא מצאה דרך לשנות אותם. כל עוד נסיבות חייה לא השתנו האומללות נמשכה, וחיים מאושרים לא באו בחשבון.

יום אחד, כשאלבינה היתה בת 45, משהו השתנה בה. מסיבות לא ברורות לחבריה ולקרוביה, תפיסת עולמה השתנתה. היא המשיכה לגדל את ילדיה לבדה ולא זכתה פתאום בכסף, אבל משום מה הפסיקה לחכות שהעולם ישתנה ואחזה במושכות של חייה.

השינוי הבולט ביותר היה שהיא התחילה ללמוד הוראה. זה לא היה קל. היה מתיש ללמוד יומם וליל לצד סטודנטים צעירים ממנה ובתוך כך לגדל ילדים, אבל ההצלחה חוללה מהפך בחייה. כעבור שלוש שנים, אלבינה סיימה את הלימודים במכללה בהצטיינות.

היא התחילה לעבוד במקצוע החדש והאהוב, ולימדה ילדים עניים בשכונות מוחלשות. היא זכתה לעצמאות כלכלית, הצליחה לפרנס את ילדיה ורכשה חברים שיישארו לצדה עד סוף ימיה — ויזילו דמעות בלוויה שלה.

יותר מעשור לאחר מכן, בעלה הסורר של אלבינה ביקש לחזור הביתה. הם מעולם לא התגרשו רשמית. היא שקלה את הבקשה וקיבלה אותו בחזרה — לא מפני שנזקקה לו, אלא מפני שרצתה. בעלה מצא אישה שונה לחלוטין מזאת שזנח 14 שנים קודם לכן: היא היתה חזקה יותר וכמובן מאושרת יותר. הם לא נפרדו שוב, ובשנותיהם האחרונות גם הוא השתנה וטיפל בה במסירות. הוא מת שלוש שנים לפניה.

"היינו נשואים באושר 54 שנים," אמרה. ואז הבהירה בחיוך: "טכנית היינו נשואים 68 שנים, אבל אני לא מחשיבה את 14 השנים האומללות."

והנה עכשיו, בגיל 93, היא חיה שוב בנסיבות מגבילות, אבל שמחת החיים שלה נותרה בעינה — ואף גברה. לא הייתי היחיד שהבחין בזה; כולם התפעלו מכך שככל שהזדקנה, כך נעשתה מאושרת יותר.

מה היה הסוד שהפך את סדרי עולמה בגיל 45 — והגביר את אושרה למשך כמעט חמישה עשורים לאחר מכן?

המשך הפרק בספר המלא