מותרת לי

"ספרה של עינת חיימוביץ הוא מסמך מרתק הפורש מפה מפורטת של תהליך הפרידה. מתוך סיפוריהן של נשים אמיצות, ומניסיונה האישי והמקצועי הרב של עינת, נבנה מודל רגיש המהווה מצפן ומגדלור בדרך שנראית לעיתים בלתי עבירה, בדרך אל הצמיחה וההתפתחות".

שרי אופיר לביא: מטפלת זוגית, משפחתית ומינית; מהתוכנית "טיפול זוגי", כאן 11

מותרת לי של עינת חיימוביץ מביא את סיפור מסען של נשים בתהליכי פרידה וגירושין; המסע פרוס על פני חמישה שלבים שבהם שזורים סיפוריהן של 15 נשים. תחילתו בזוגיות כואבת, לא מתגמלת ואף פוצעת. המשכו בלבטים, פחדים ושבר גדול, וסופו, ברוב המקרים, בחוויה של עוצמה, צמיחה וחזרה אל הבית הפנימי שבו מתקיימת הזכות להיות "מותרת לי" – חופשיה, עצמאית ומתמודדת.

"כאילו הייתי צריכה שימחצו את הנשמה שלי בקווץ' נורא נורא חזק, כמו קפיץ, כדי שיקפוץ עכשיו. הייתי צריכה את השממה, הדממה, את חוסר הערך והשקיפות הזאת שחייתי בה במהלך החיים איתו, כדי שהתנועה שלי עכשיו תהיה כל כך רחבה ויפה. זה באמת כמו שלוחצים קפיץ ויודעים שכשהוא יקפוץ הוא יפרח, אז כנראה שהייתי צריכה את הקשר הזה שיצמצם אותי כדי שאצמח עכשיו" (מתוך הספר).

מותרת לי מיועד לכל הנשים שנמצאות בדרך. הוא נכתב גם עבור אנשי טיפול שלעיתים עומדים חסרי אונים מול ההתלבטויות והקושי. ולבסוף, הוא נכתב עבור כל מי שמלווה נשים שנמצאות בתהליך: הורים, חברות ובני משפחה, וגם עבור הגברים בחייהן של אותן נשים. זהו מסע קשה, לעיתים מפרך, וכל אלו שנמצאים בדרך ממלאים בו תפקיד משמעותי.

עינת חיימוביץ היא עובדת סוציאלית קלינית, מדריכה ופסיכותרפיסטית בטיפול ממוקד מיינדפולנס; מומחית בהתמודדות עם טראומה מורכבת; עבדה כמנהלת פרויקטים עם בני נוער וצעירות בקצה רצף הסיכון; יוזמת ומנהלת את מרחב "אדמה טובה" לנפגעי המסיבות באירוע הטרור ב-7.10. גרושה מעל שבע שנים שבהם עברה מסע ארוך של גילוי וצמיחה.

מבוא

ספר זה הוא סיפור מסען של נשים בתהליכי פרידה וגירושין. תחילתו בזוגיות כואבת, לא מתגמלת ואף פוצעת. המשכו בלבטים, פחדים ושבר גדול וסופו, ברוב־רובם של המקרים, בחוויה של עוצמה, צמיחה וחזרה אל הבית הפנימי, שבו מתקיימת הזכות להיות "מותרת לי" - חופשייה, עצמאית ומתמודדת.

כתיבת הספר ליוותה את התהליך האישי שלי לאחר הפרידה מאבי ילדיי. כשנתיים לאחר הפרידה התחיל הספר לפעום בי. הייתי אז עמוק בתהליך של בניית חיי. חוויתי אהבה לצד כאב סביב עיצוב חיי משפחתי המתחדשת, אימא ושלושה ילדים שגרים ביחד רק חצי שבוע ובכל סוף שבוע שני, כשכולנו מתמודדים יחד עם קשיי הגירושין והחיים בכלל, לומדים לנסח מחדש סדרים וערכים משמעותיים לנו. כשלפעמים זה עובד מצוין ולפעמים בכלל לא. התקופה הזאת לוותה גם במאמץ ליצירת נפרדות מאבי ילדיי, שהפרידה ממנו הייתה תוך כדי שבר גדול ומאבק, ושאבה ממני כוחות רבים, כשבד בבד מתפתח בחיי קשר זוגי מיטיב ומשמעותי. ההתרגשות לצד השבר, הרגיעה לצד המורכבות, כל אלו הובילו לכתיבה זו.

תמיד האמנתי ביכולת האנושית לצמוח. לכן גם בחרתי במקצוע העבודה הסוציאלית, ושנים ארוכות ראיתי את עצמי כמי שתפקידה לתת יד לאלו שנטשו אותם בצד הדרך; נוער וצעירים בסיכון, נערות במצוקה, אנשים שמתמודדים עם טראומה. שנים של ליווי מסעות אישיים בכיוון של צמיחה מתוך אפלה וכאב אל עבר התחדשות.

גם הספר נכתב באותו הכיוון בדיוק: מייאוש לתקווה. הוא משמיע את קולן של הנשים המתגרשות ומתווה דרך עבורן. סיפוריהן נשזרים בספר ומבטאים את הדרך הארוכה והמייסרת לעיתים אך גם מלאה באפשרויות ובצמיחה. הספר מצייר מסלול שתחילתו באפלה גדולה וסופו במפגש אמיץ של כל אישה ואישה עם הטוב, היופי, האומץ והמסוגלות שלה. אני יודעת להגיד שנשים שעוברות את הדרך הזאת נעשות חברות טובות יותר של עצמן. נשים שצועדות באומץ במסע הפרידה והגירושין, בין שבחרו בכך ובין שמצב זה נכפה עליהן, מהלכות זקופות יותר, חזקות יותר. "הבנתי מה זה להיות אישה שווה בעולם הזה, אחרי שהתגרשתי", אמרה לי מטופלת. ואני מאמינה לה, חוויתי את זה בעצמי.

פעמים רבות שואלים אותי אם אני ממליצה להתגרש. לא, אני עונה. לאורך חיי הכרתי בני זוג שבנו חיים ומשפחה מעוררי השראה בשל החברות היפה, העומק, התמיכה וההדדיות הזוגית לצד נשיאת המשא הכבד של הורות ובניית בית. אך לצערי, קשרים זוגיים רבים כל כך הם קשים, פוצעים, לא מתגמלים ואף אלימים. משפחות רבות כל כך בנויות על מבנה מעורער שאינו יציב. נשים רבות כל כך מושתקות וממשיכות לשאת את הכאב ולחיות בצמצום. אז כן, להן אני ממליצה לעשות את הדרך. אם ההשתנות והצמיחה לא מצליחה בתוך הזוגיות והמשפחה, אם לא מתרחשת תזוזה משמעותית מעצימה בתוך הקשר הזוגי, ראוי להמשיך הלאה.

יש בי אמונה גדולה במסעות. מסעות מכל הסוגים. מסעות בעולם לצד מסעות בנפש פנימה. ג'וזף קמפבל, חוקר תרבות, מציג בספרו המכונן הגיבור בעל אלף הפנים (1949) את התוואי של מסעות ותהליכים, חיצוניים ופנימיים, שעוברים הגיבורים בכל המיתולוגיות וסיפורי העמים.

מסע הגירושין הוא מסעה של גיבורה, שבחסותו היא עוברת מלהיות אישה מצומצמת, כפופה ודהויה - לאישה אמיצה, קשובה ונוכחת בחייה. בדומה למסעה של איננה, האלה השומרית שיורדת אל השאול, מתפשטת מכל נכסיה, ניצבת בעירום מול המוות, משאירה פיסות מנשמתה ומנפשה אך יוצאת שוב אל החיים בעוצמה. הגיבורה במשנתו של קמפבל מתוארת כמי שפורצת את האופקים של חייה ומצליחה להתעלות מעל היום־יומי, לוותר על המציאות הבטוחה והנתונה מראש שהתוו לה משפחתה והחברה כולה, ויוצאת לדרך מפרכת, רצופה כולה תלאות לצד הרפתקאות. בסיום המסע היא עתידה להצליח לבטא את עצמה, כישוריה ויכולותיה. זה תהליך של לידה מחדש. "לכו אחרי אושרכם", מסכם קמפבל.

מפת הדרכים שמוגשת כאן מביאה תיאור רחב של מסע הגיבורה: מהמחשבה הראשונה שעולה על גירושין ופרידה עד לסיום התהליך - הזמן שבו אישה יכולה לומר שהיא כבר עמוק בתוך חייה החדשים. ובתווך - נקודות זמן צפויות בדרך, קונפליקטים לצד רגעים מכוננים, בורות מעכבים או הרים אימתניים.

הספר מיועד בראש ובראשונה לכל הנשים שנמצאות בדרך. נשים שניצני המחשבה על פרידה החלו לנבוט בהן, אלו שמתלבטות, אלו שחוו את הפרידה ונמצאות כרגע בסערה גדולה וגם עבור אלו שהפרידה מאחוריהן והחיים החדשים בפתח.

הוא נכתב גם עבור אנשי טיפול שלעיתים עומדים חסרי אונים מול ההתלבטויות הקשות של הנשים שהם מלווים. השלבים השונים שמשורטטים במפה שופכים אור על צמתים רבים בדרך, שבהם טמונות אפשרויות להתמודדות ופעולה.

הספר נכתב גם עבור כל מי שמלווה נשים שנמצאות בתהליך. אימהות ואבות, חברות קרובות ושאר בני המשפחה, וגם עבור הגברים בחייהן של אותן הנשים. זה מסע קשה, מפרך לעיתים, וכל אלו שנמצאים בדרך ממלאים בו תפקיד משמעותי. בדיוק כמו בכל אגדה ומיתולוגיה: הזקנה בצד הדרך, קוראת העתידות שעימה נפגשת הגיבורה או נסיך חדש שחובר אליה למסע בלב מדבריות של חול טובעני. אלו הן הדמויות המיטיבות, וגם עבורן חשובה התקווה והבהירות לאן המסע הזה ממשיך ואם הסוף הטוב עוד יתרחש.

כתיבת הספר התבססה על ראיונות עומק ארוכים שערכתי עם 15 נשים שנמצאות בתהליך פרידה וגירושין, בנקודות שונות בזמן, החל מ־9 חודשים שלאחר הפרידה ועד 9 שנים לאחריה. בזמן הפרידה לכולן היו ילדים מתחת לגיל 18. אל כמה מהנשים הגעתי דרך פנייה ברשתות החברתיות, אחרות דרך חברה שמכירה חברה, ואחרות שפגשתי באירועים שונים. כולן הסכימו לחשוף בפניי את סיפור חייהן ואת מסע הגירושין בתוכו. הציטוטים מהמפגשים עימן מלווים את הספר, אך שמותיהן ופרטים מזהים נוספים שונו. מראש התנצלותי לכל אותן נשים שיוצאות מקשר זוגי בין שתי נשים. אני מניחה שמקצתן ימצאו את המסע דומה, אך בשל השונות לא הכללתי אותן כמרואיינות.

ממכלול הסיפורים עיבדתי מודל התפתחותי של התהליך. הכיוון ידוע אך הרשות נתונה. ישנן נשים שיתעכבו זמן רב בשלב אחד בעוד אצל אחרות יהיו שלבים מקוצרים. אירועי חיים ותכונות אישיות משפיעים גם הם על כל שלב וההתמודדות במהלכו. אך ההבנה שמדובר במודל דומה, שכל הנשים חוות, מאפשרת לנו להיות חלק ממשהו רחב יותר, וזה כשלעצמו מרגיע. זה מודל של צמיחה והתפתחות. מודל שיש בו תנועה. אין זמן נכון לכל תקופה, אך בכל תקופה ישנם מרכיבים המקדמים את התנועה וישנם כאלו המעכבים אותה. ובכל מקרה, קל יותר לצאת לדרך מצוידות במפה.

המסע נפרס על פני חמישה שלבים. כל פרק בספר יעסוק בשלב נפרד בתהליך. בכמה מהפרקים יובאו סיפורי טיפול מהקליניקה שבה אני מטפלת בנשים זה למעלה מ־15 שנים.

והמלצה עבור קהל הקוראות שנמצאות בתוך התהליך: התחילו בקריאת החלק של הגילוי והצמיחה, לפחות ברפרוף. כמו ילדים שצריכים לדעת מהו האוצר שיתגלה בסוף, ורק אז יכולים לגשת למלאכת החיפוש, כך גם אנו, בתהליך כה ארוך, קשה ומייגע לעיתים, חשוב שנדע ונכיר באור שבקצה, כך תהיה הדרך קלה יותר או לפחות מרוככת.

הפרק הראשון עוסק בשלב העלטה. את הראיונות פתחתי בשאלה "ספרי לי על החוויה שלך, את תהליך הפרידה". ולמרות מגוון הסיפורים, הבנתי שאין איזה רגע שבו מתהפך התקליט ומתחיל תהליך הסיום. יעל, שסיפרה לי את סיפורה, מתמצתת זאת עבורי:

אפשר להגיד שהפרידה התחילה ביום שעברתי לבית משלי. ואפשר להגיד שזה התחיל ביום שחזרנו מהשליחות והיה ברור שיוצאים למסע בירור. ואפשר להגיד שזה התחיל בהחלטה, שאנחנו יוצאים לשנת שבתון אחד מהשני, לבדיקה. ואפשר להגיד שזה התחיל בפרידה הקודמת שהייתה לנו. אני שואלת את עצמי איפה זה התחיל ואני בעצמי לא יודעת. כי כשהכרתי אותו היו לנו כמה חודשים של רומן טוב ומרגש. ואז נפרדנו. אני זוכרת שאמרתי לחברה שלי כבר אז "אני יכולה שיאהבו אותי יותר ואני יכולה לאהוב יותר". זו הייתה הפרידה הראשונה, ואת המשפט הזה אני יכולה לקחת לכל 10 הפרידות והחזרות שהיו לנו מאז. אז כשאת שואלת אותי ממתי זה התחיל, אז היא כנראה התחילה כשהכרנו. אבל פורמלית, כשעברתי לבית משלי.

העלטה נוכחת בחיי האישה לפני המחשבות על גירושין ופרידה, ומתפתחת כחלק מחוסר נינוחות ואי־שביעות רצון שמתחילה לחלחל לחייה. העלטה עשויה להתחיל בימים הראשונים לקשר ולהימשך לאורך שנות חיי הנישואין. לעיתים היא מתחילה כאשר נולדים ילדים או סביב התרחקות בזוגיות בשל מגוון תנאים. עלטה מתרחשת כאשר עוד ועוד דברים קשים נאספים בחוויית האישה בתוך הקשר. זה מצב תודעתי שבו נשים מכבות את צורכיהן ורצונותיהן, וממשיכות לחיות במרחב לא מותאם, מצומצם ואף פוגעני, כדי לתחזק את המשפחה, לא להיות לבד, לדאוג לילדים. נשארות כי צריך, כי לא מפרקים.

בשלב העלטה הנפש כלואה. זו תקופה של שביתה רגשית כללית שדוחה את האפשרויות שהחיים מציעים. נשים עוצמות עיניים כדי לא לראות, לא לעשות גלים, לא לגרום לתנועה חדה מדי. אך אז גם החיים מרגישים בחושך, לעיתים ללא דרך או כיוון.

בפרק זה אסקור את תקופת העלטה, אבין מהי זוגיות שמחייבת אישה להיכנס לעלטה, אתמודד בכאב עם המחירים הקשים שנשים משלמות בגופן ובנפשן על החיים בעלטה ואנסה לענות על השאלה שאני, כמו אחרות, שואלת את עצמי בדיעבד: למה נשארתי שם כל כך הרבה זמן?

הפרק השני עוסק בשלב ההתבהרות. זה השלב שבו מתחילה להתרחש תנועה לעבר האפשרות של פרידה וגירושין. העיניים נפקחות. העלבון, הכעס, הייאוש והאכזבה מבעבעים. בשלב זה "נופל האסימון" ומתחילות להתקיים שיחות פנימיות סוערות, שמחד מציפות את הפחדים, ומאידך את ההזדמנות להתחדשות.

שלב ההתבהרות מתחיל בקריאה לצאת למסע. אירועים מכוננים שמתרחשים, תהליך טיפול או בגידה, שמציפים רגשות קשים. נשים רבות זוכרות היטב את האירוע המכונן הזה. הריב שממנו כבר לא הייתה דרך חזרה, השיחה שנצרבה עמוק בלב המדמם, צלחת שהוטחה ונשברה או נסיעה משפחתית כואבת ופוגענית. זה תהליך של יקיצת העצמי, וזו תקופה קשה ומאיימת. הפחדים מציפים, הקולות הסותרים נוכחים בראש. זה שלב שנע בין רצון לחוסר רצון להתעורר, בין אימה משתקת לאמונה ותקווה. סופה של התקופה מתרחש עם ההחלטה על הפרידה ותחילת מימושה.

הפרק שלישי עניינו הסערה. הגיבורה נשמעת לקריאה לצאת אל המסע, לעיתים מבחירה מלאה ולעיתים מכורח הנסיבות. היא חוצה את הסף, את גבולות העולם המוכר והידוע לה, שמעבר לו משתרעים מדבריות של סכנה לא־נודעת. ימים ארוכים של התמודדות עם שדים פנימיים לצד קשיים שמופיעים במציאות - הפרוד הטרי, הילדים, הסביבה, הבית וחשבון הבנק. חוויית החיים כאוטית וחסרת שליטה. הגוף הדרוך להתמודד עם טראומת הפירוק, מציב אותנו במצב של עוררות תמידית ואי־שקט רב.

המעבר מהידוע והמוכר אל הלא־ידוע, מעורר תחושת סכנה, התגוננות וחשש כבד. זה שלב של הישרדות יום־יומית, כשהמטרה היא לשמור את הראש מעל המים. החוויה הרגשית מעוררת ומטולטלת תדיר, ישנן תנודות קיצוניות במצבי הרוח ולעיתים אף עצב עמוק משתק.

ההתמודדות עם עולם השאול מוכרת לנו היטב מסיפורי המעשיות. אך לצערי, הכניסה לשם היא היחידה שמאפשרת לידה מחדש. מנגד, אנו מכירות את הדימויים של שינה רצופה במשך 100 שנה של כל מיני נסיכות יפות כלואות. ההתעוררות משינה כה ארוכה קשה כפליים. "אף יצור אינו יכול להגיע לדרגה גבוהה יותר של מהות מבלי לחדול להתקיים" (אננדה קומרסוואמי, בתוך קמפבל, 1949: 93). ואכן, תקופה זו נדמית לרגעים כמוות.

שני הפרקים האחרונים, הרביעי והחמישי, עוסקים בחיים החדשים. חודשים או שנים לאחר הפרידה המים הסוערים מתחילים לשקוט והנשים מוצאות את עצמן חוות חיים חדשים.

הגיבורה, שזמן רב עמדה באין־ספור ניסיונות ומבחנים מצד הפרוד, בתי המשפט, ילדיה, והיא עצמה, מסתייעת בסביבה וחוזרת או מתחילה להישען על כוחות מיטיבים ומרפאים שהיא מגלה בעצמה. המעבר לשלב זה הוא תהליכי. אט־אט מתחיל להיווצר סדר חדש, האופק נגלה וניתן להתחיל לתכנן את הדרך אליו.

זה שלב אהוב מאוד בסיפורי ההרפתקאות. הגיבורה מסתייעת בדמויות מיטיבות, בקמעות אבודים ובעצות טובות ומתחילה לפתור את החידה, לפרום את הקונפליקט הפנימי שמלווה אותה במסעה. היא מתחילה לגלות את התשובות, שכולן קשורות למציאת עצמה ודרכה בעולם. דרך המכשולים שהגיבורה מתגברת עליהם והדילמות המוסריות שהיא פותרת, קולה מתחיל להישמע ולהדהד.

במציאות היום־יומית, המשפחה הקטנה מתחילה להתייצב. הילדים נרגעים, מצב הרוח תנודתי פחות, וישנה תמונה בהירה יותר של המציאות ועם מה היא מתמודדת.

שני תהליכים מרכזיים נוכחים בתקופה זו. ושניהם שלובים זה בזה: תהליכים של נפרדות המתרחשים לצד תהליכים של גילוי וצמיחה.

הפרק הרביעי עוסק בתהליכי נפרדות ועצמאות. משימה מרכזית בשלב זה היא ההבנה והקבלה של האישה את החיים הנפרדים מהפרוד, אבי ילדיה. זה תהליך ארוך ומורכב שמצריך התבוננות פנימית ועבודת קבלה רדיקלית של המציאות החדשה שנוצרת. מתרחש כאן תהליך של אבל עמוק על מה שהיה ויצירה של זהות חדשה במרחבי חיים רבים - רגשיים, כלכליים, סביבתיים ורוחניים. בו בזמן נפרדות מחייבת יצירה של תא משפחתי חדש.

בפרק זה אפרוס את הגורמים המעכבים את תהליך הנפרדות: כעס, תלות, חוסר התמודדות, קצוות פתוחים, וגם את הגורמים המקדמים תהליך זה, שמקצתם נוצרים באופן טבעי מתוך כורח החיים ואחרים נוצרים בעזרת תמיכה וליווי.

הפרק החמישי עוסק בתהליכי גילוי וצמיחה. תהליך הנפרדות ותהליך הצמיחה הולכים יד ביד, מטעינים ומזינים זה את זה לאורך השנים שלאחר הסערה. כאשר מתרחשת נפרדות ישנו זמן לגילוי של העולם וצמיחה של העצמי בתוכו. כאשר היכולות מתגלות, האמון העצמי גובר והשפע מתחיל להיות נוכח, או אז קל יותר ויותר לקדם את הנפרדות.

תהליכי הגילוי והצמיחה מבטאים את ההיוולדות מחדש של הגיבורה. בתקופה זו הבנות חדשות נוצרות על העולם ועל העצמי. לאחר מסע ארוך, כואב ועמוק, שכלל את כל תחומי החיים לאורכם ולרוחבם, מתרחשת ההפנמה של הגיבורה שאכן היא צלחה את הדרך. ההתמודדויות שנקרו בדרכה הוסרו או נפתרו, עם אלו שלא נפתרו היא למדה לחיות, והכוחות הפנימים שהתגלו ומתגלים בה מאפשרים לה בחירה רחבה יותר מבין אפשרויות החיים.

בשוך הסערה, הגיבורה מתחילה לסרוק את הארץ החדשה שאליה הגיעה. לפתע נגלות אפשרויות חדשות. לימודים, חברויות חדשות, הורות מותאמת אישית, מיניות מתפרצת, זוגיות חדשה, שינוי מקצועי, הגשמת חלומות שפוספסו וכמובן, הגילוי המשמעותי ביותר הוא הגילוי העצמי. הגילוי של היכולות המתרחבות מרגש, מעצים ומצמיח. לעיתים שלב הגילוי מקביל לתהליך של צמיחה פוסט־טראומטית. לאחר השבר לא חוזרים לאותו בסיס מוכר וידוע אלא צומחים ממנו למקומות חדשים ומדויקים יותר. לפתע עומדת מול המראה אישה חופשייה יותר - לבחור ולהתנסות, לטעות וללמוד.

מסע המסתיים בהצלחה הוא מסע שבו כוח החיים משתחרר, והתחדשותו מזרימה חיוניות ובהירות אל עולמה של הגיבורה. המסע שלנו בחיים האלה לעולם אינו מסתיים. החיים מביאים לפתחנו התמודדויות אין־סופיות ומסעות, קטנים וגדולים, שימשיכו לאתגר אותנו אך גם להוליד את עצמנו מחדש. מסע הגירושין של אישה הוא ללא ספק אחד העוצמתיים שבהם.

שלב ראשון: העלטה

בּוֹלְעָנִים

טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב

שֶׁבּוֹלְעָנִים נִפְעָרִים

מֵעַצְמָם כָּכָה פִּתְאוֹם

בְּיוֹם אֶחָד.

קוֹדְמוֹת שָׁנִים

שֶׁל סְעָרוֹת פְּנִימִיּוֹת

שֶׁאִישׁ לֹא חָזָה

עַד שֶׁלְּבַסּוֹף גַּם הָעֵינַיִם

לֹא יְכוֹלוֹת לְהִתְכַּחֵשׁ -

בּוֹר

(מיכאל זץ)[1]

(1) מהי העלטה?

עלטה היא מצב המשקף הלך רוח רגשי, מנטלי, פיזי והתנהגותי, הנוכח בחיי נשים ובקשר הזוגי בשנים הארוכות שקודמות לתהליך הפרידה והגירושין. בחיי הנישואין, אל מול קשיים, טלטלות וספקות שעולים בנוגע לקשר ולזוגיות, נשים עוצמות עיניים, מכבות את צורכיהן ורצונותיהן ומתכנסות לתוך העלטה. הן אינן מאפשרות לעצמן לשהות בחוסר האונים או בלבטים שעולים מפעם לפעם וממשיכות לשאת את הזוגיות והמשפחה.

מאפייני שלב העלטה

בתקופת העלטה מרבית הנשים יודעות שהאדם שאיתו בחרו להקים משפחה כבר לא בשבילן; ישנה אכזבה מהקשר ומחיי הנישואין, ולעיתים אף מתחילות להישמע במחשבות הכמוסות המילה פרידה או גירושין. בדיעבד, הן יודעות לספר שהקולות הפנימיים שזיהו את המורכבות והתסכול נכחו לאורך השנים, לעיתים עוד מתחילתו של הקשר, אך תחושות אלו נשמרו עטופות בהשתקה ובהחשכה.

כך סיפרה זהר:

היה שם משהו שלא עבד, כל הזמן, די מההתחלה, אבל אני לא ראיתי אותו. או, בעצם, כן ראיתי אותו אבל לא הסכמתי לראות אותו. וגם כשכבר ראיתי אותו חששתי ממש לראות אותו. הסתובבתי סביבו סחור סחור, עשיתי דברים שלא רציתי לעשות, הכנסתי את עצמי למקומות לא טובים, עשיתי ילד ועוד ילד רק כדי לא לראות. אל תשאלי אותי ממה חששתי כל כך. אני לא מצליחה להבין בעצמי, עד היום.

פרויד העלה על המפה את קיומם של תכנים נפשיים שהמודעות אליהם מופחתת או מנוטרלת באופן אוטומטי על ידי תהליכים נפשיים המכונים מנגנוני הגנה. אלו הם תהליכים פסיכולוגיים אוטומטיים, רובם לא־מודעים, שתפקידם להגן עלינו מפני קושי רגשי. השימוש במנגנוני הגנה מתעצם כאשר תחושת האיום על החיים או על רבדים אחדים בהם גדלה (בתוך מיטשל ובלאק, 2006).

אחד ממנגנוני ההגנה הנפוצים הוא הכחשה. שימוש במנגנון זה מתבטא בסירוב להכיר בתכנים או באירועים מסוימים במציאות היום־יומית, ובניסיון למחוק או לטשטש אותם ואת השפעותיהם על החיים.

יהלי, אשת טיפול בעצמה, יודעת לספר על השימוש שלה בהכחשה כמנגנון רק בדיעבד:

אני יודעת להגיד שהייתי בהכחשה רק אחרי שהסכר שלי קרס. דווקא כשהייתי מוכנה להתבונן בעצב שלי, הבנתי את ההכחשה שהייתי בתוכה זמן רב. הקריסה שהייתה לי, כשממש הרגשתי שיצאתי מעצמי, כשראיתי את הדימוי שלי שאני מחזיקה בידיי ובגופי את הסכר. ואז הגיעה הקריסה שהתחילה ביום ההוא, היום שבו נפלו לי כל ההגנות. פתאום ראיתי את כל מה שלא יכולתי לראות על עצמי, עליו, עלינו. את הכיווץ שלי, התקיעות שלו.

במנגנון ההכחשה טמון יתרון הישרדותי ברור. נשים נמנעות מההתמודדות עם המציאות הכואבת שכוללת שעמום וחוסר קרבה, קשיים בתקשורת, ביקורת, צמצום ואף אלימות, וכל זה על מנת להרחיק את הפחד מפני פירוק וההתמודדות עמו.

בתקופת העלטה נשים יפגינו התנהגויות שונות שיבטאו את ההכחשה של המציאות הכואבת: הימנעות משיח או מעימות, הסתרה וטשטוש, נחמדות יתרה וריצוי, עייפות וקהות רגשית, דכדוך מתמשך. לעיתים נשים יחושו שמשהו "תקוע" בחייהן, אך לא ידעו לשים את האצבע על הסיבה המרכזית. דפוסי התמודדות אלו מותירים את הנשים במרחב זוגי לא מותאם ועד פוגעני. כפי שחוזרת ואומרת רחל: "הייתי מוכנה להישאר במקום הזה של הכלום".

(2) שלב העלטה בחדר הטיפולים

יאלום (2014) מצטט מטופלת שהגיעה אליו: "אני יכולה לספר לך הרבה על מעלות ההכחשה. תמיד חשבתי שבמקצוע שלך חסרה הערכה ראויה להכחשה", ובתגובה ענה לה: "אכן! אנחנו לא מזמינים הכחשה לקומזיץ שלנו. אני מודה שאני מצפה מהמטופלים שלי להסיר את ההכחשה ולתלות אותה במלתחה לפני שהם נכנסים לחדר".

ואכן, חשבתי אני לעצמי, כשמגיעה אליי לקליניקה אישה שאני מזהה שהיא בתקופת העלטה, אני מתלבטת עד כמה לשתף פעולה עם ההכחשה כהגנה שעדיין נחוצה לה, ומתי להניח אותה על השולחן ואף להאיר ולהעיר אותה.

לאורך שנותיי כמטפלת פגשתי נשים שנמצאות בתקופת העלטה. טטיאנה היא אחת מהן. "יש לי עניינים בעבודה שאני חייבת לפתור", סיפרה לי טטיאנה עוד בשיחת הטלפון. "אני בת 50 ועובדת שם מעל 20 שנה. ועדיין מתייחסים אלי כאל העובדת הכי חדשה. אני מרגישה שלא רואים אותי. הגיע הזמן שלי לטפל בזה". היומן שלי היה עמוס כרגיל, אבל מניסיוני, שיחות על שקיפות והקטנה בעבודה הן שער לשיח על זוגיות דומה. וענייני בנשים ובהעצמתן גדל מאוד בשנות עבודתי כמטפלת, ובוודאי מאז תחילת כתיבת הספר. אז פתחתי יומן וקבענו פגישה.

כשטטיאנה נכנסה לחדר התבלבלתי לרגע בין גילהּ, שגילתה לי בשיחת הטלפון, לבין פניה העגולות החלקות, ילדיות כמעט, מבטה התמים התכול וסגנון לבושה הספורטיבי.

"הגעתי לארץ בגיל עשרים עם תוכנית של נוער יהודי מברית המועצות. ידעתי שבאתי כדי להישאר, כי לא היה לי לאן לחזור", סיפרה לי כשביקשתי ממנה לספר על עצמה. "הגעתי למסלול של סטודנטים באוניברסיטה והשתלבתי בחוג לאומנות. תמיד אהבתי לצייר ותמיד אהבתי אומנות. המכחול היה היד השלישית שלי".

נפלא, חשבתי לעצמי וביקשתי שתרחיב קצת על האומנות בחייה.

"אין אומנות בחיי. לא היה לי זמן להתעסק בזה. לקראת סיום התואר הכרתי את יוסי. הוא היה קצין בקבע. כשלקח אותי להוריו באחת השבתות, הרגשתי פתאום משפחה. הם שבעה אחים, הוא הגדול ודואג לכולם. ידעתי שידאג לי".

"אז מה קרה למכחולים ולצבעים?"

"הם ננעלו במזוודה גדולה במחסן, וכשעברנו דירה אפילו לא לקחנו אותם משם. מהר מאוד נכנסתי להיריון, הוא רצה חמישה ילדים, ובשל העבודה המאומצת שלו, היה לי ברור שאני נשארת איתם בבית. הם מקסימים, היום כבר לאט־לאט מתחילים לבנות לעצמם חיים ומשפחות. יש לי קשר מצוין איתם".

"איזה כיף לשמוע", שמעתי את עצמי אומרת, אך בליבי התחילה להזדקף הפמיניסטית לוחמת הצדק - ואיפה את? והכישרון שלך? וכל מה שרצית להיות ולעשות? אבל השקטתי את עצמי. זה מדרון חלקלק להניח את רגליי עליו כבר בפגישה הראשונה.

"ואיך את מרגישה עם זה שהאומנות ננעלה כך ונעלמה מחייך?"

"זה בסדר לי. ניסיתי לחזור לאקדמיה לפני כמה שנים שוב, להשלים, אולי להיות מורה לאומנות. חסר לי הריח של הצבעים, הלכלוך על הידיים, אבל זה לא הסתדר. זה היה יקר לנו מדי. בדיוק אז יוסי עזר להוריו לרכוש דירה לאחותו שהתגרשה".

"הוא נשמע איש שהרבה מוטל על כתפיו", אמרתי.

"הוא תמיד דואג למשפחה שלו. גם בשנים בהם היה בצבא קבע עבד עד שעות מאוחרות ודאג לחיילים ולמפקדים שמתחתיו. הוא מאוד עסוק עד היום. בשנים האחרונות הוא עובד בחברת ביטוח גדולה וגם שם משקיע את כל מרצו. כשמגיע הלילה נשפך. כמו כולם אני מניחה".

"ואת? איך את מעבירה את ימייך?"

"אני עובדת כבר המון שנים במשרד עורכי דין. התחלתי שם כמזכירה ולאט־לאט התקדמתי ואני עוזרת לכמה עורכי דין להכין חומרים לבית משפט, להכין תצהירים. זה בסדר, אבל קשה לי שם עם ההנהלה".

פעם שנייה שהיא אומרת לי "זה בסדר", סימנתי לעצמי. היא סיפרה לי עוד קצת על מקום העבודה ועל התחושה שהיא שקופה ונדרשת לעשות הרבה מאוד עבודות שכבר לא תואמות את מעמדה. בהמשך סיפרה לי עוד על ילדיה ועל ההשקעה הגדולה בהם. כששיתפה בכך שהיא עושה הכול בבית ושאף אחד מילדיה לא מסייע במטלות היום־יומיות, שאלתי אותה איך היא מרגישה עם זה. שוב היא ענתה לי: "זה בסדר". הפעם כבר לא התאפקתי:

"פעם שלישית שאת אומרת לי על משהו 'זה בסדר'. ויתרת על האומנות, במקום העבודה את מוותרת על המעמד והותק, ועכשיו עם הילדים". נזהרתי כי אנחנו רק בתחילת ההיכרות, אבל בכל זאת המשכתי והוספתי: "ואני תוהה איך כל זה 'בסדר'?"

שתיקה השתררה בחדר. היא הסתכלה עליי בחיוך מבויש וראיתי דמעה בזווית העין. "זה בסדר כי ככה זה", אמרה אחרי כמה רגעים. "תגידי לי עוד קצת על זה", ביקשתי. "ככה זה היה אצלי תמיד. מה שיש, זה בסדר. עם זה אני צריכה ללמוד לחיות. 'בסדר' זו הדרך שלי להצליח לחיות עם הסיפור שלי. לחשוב שזה בסדר".

"ומה את מרגישה עם זה?", שאלתי.

"אני לא מרגישה עם זה, אולי בגלל זה הגעתי לכאן. כדי להפסיק לחיות ככה שהכול בסדר כזה מול כולם".

"וזה מה שאת מבקשת ממני, שיחד נתבונן ונשאל איך את חיה לא מה שבסדר לכולם, אלא איך את רוצה שיהיה לך בסדר?"

בסיום הפגישה הזאת הרגשתי שנוצר החיבור הראשוני בין שתי נשים שמתחילות מסע משותף. עוד סימנתי לעצמי, שכנראה המינוח השכיח "זה בסדר", בהתבטאותה של טטיאנה, עשוי לשקף את מנגנון ההכחשה הכה נחוץ בחייה. נצטרך להלך במסע הזה לאט, בקצב שלה, דרך הסדקים שהיא תאפשר.

בפגישות הבאות שיתפה אותי טטיאנה בעוד ועוד אירועים מחיי הזוגיות והמשפחה. בתחום המיני, היא מעולם לא הגיעה לפורקן עם בעלה, והאמת היא, שמעולם לא נהנתה מיחסי המין. לאורך שנים היא לא נסעה לבקר את משפחתה בברית המועצות, כי "לא היה כסף" לכך, ובהדרגה, היא גם הפסיקה להתראות עם חברותיה שעלו איתה לארץ, כי "חצות הלילה זו שעה מאוחרת מדי לחזור הביתה ודלק גם הוא מצרך יקר". כשסיפרה לי את הסיפורים האלה קולה נשאר יציב, ללא כעס או פליאה. מעין התייחסות עובדתית למצבים שעשויים להיחוות כמכעיסים.

את יוסי תיארה כאדם שמזעיף פנים: "יש לו פרצוף כזה כועס, שכשהוא מופיע אני יודעת אז שעשיתי משהו לא בסדר. אני מכירה אותו כל כך טוב, כי לא רק אליי הוא מגיב ככה. יש לנו חמישה ילדים, וכולם מתמודדים עם זה", סיפרה לי באחד המפגשים.

לאחר כשמונה חודשי טיפול, שבמהלכם גם עסקנו ברצונה לנסוע לחו"ל, בחשש מתגובתו ובאומץ שנדרש ממנה כדי לבקש זאת, היא העזה להביע את רצונה זה בפניו. לשמחתה הוא נענה לבקשתה, והם נסעו יחדיו. כששבו, סיפרה לי טטיאנה על מקרה שאירע באחד הימים בטיול, בזמן שיצאה מתא הלבשה בחנות גדולה, לאחר שאספה כמה פריטים לקנייה: "לא ראיתי אותו בשום מקום. זו הייתה חנות גדולה, אז שוטטתי בה, חיפשתי אותו. לאט־לאט התחלתי להיות בלחץ מזה שהוא איננו. זו פעם ראשונה שאנחנו בחו"ל יחד, אז לא ידעתי מה לעשות. הנחתי את החולצות שרציתי על אחד המתלים וכבר הלכתי מהר יותר, מחפשת אותו. לבסוף יצאתי מהחנות. הטלפון והתיק היו עליו אז גם לא הייתה דרך לצלצל. לאחר כחצי שעה באזור, חזרתי לבית המלון ברגל. מצאתי אותו מנמנם על הכורסה".

"איך הרגשת?" שאלתי, בניסיון שהיה מורכב עבורי, לאפשר לה את כל מרחב התחושות, על אף שחשתי את הכעס בבטני.

"בעיקר חששתי שלא אמצא אותו. או את המלון. לא הצלחתי להבין מדוע הלך. אולי אמר לי משהו לפני שנכנסתי לתא המדידה ושכחתי. לא זוכרת. רק בגלל שאנחנו כאן מדברות על לבקש, להשמיע קול, הכרחתי את עצמי להגיד לו שהופתעתי שנעלם. שלא הבנתי מה קרה וששכח להשאיר לי את הארנק". היא המשיכה וסיפרה ש"הוא לא חשב שארצה לקנות משהו, ואמר שכאבו לו הרגליים מההליכה המאומצת, אז חשב שהכי נכון יהיה לו לחזור לחדר המלון, לנוח קצת לפני ארוחת הערב".

הבטתי בה. בפני הילדה, בכמיהה לאהבה, ברגשות שאסור לבטא. שתיקה השתררה בחדר. טטיאנה נעה בחוסר נוחות על הכורסה הנוחה למדיי. חייכתי אליה.

"מה את מרגישה עכשיו, כשאת מספרת לי על זה?"

"אני יודעת בראש שהוא אגואיסט ומרוכז בעצמו. אני יודעת שאת ובטח כל מי ששומע את הסיפור יחשוב ככה. אני יודעת שאני צריכה לכעוס עליו, או לפחות להיעלב ממנו".

"ומה את מרגישה עכשיו, כשאת אומרת את הדברים האלה?" לא ויתרתי לה. "שימי לב לגוף שלך", הזמנתי אותה לעצום עיניים ולבדוק.

"אני מרגישה שהלב שלי דופק חזק מדי. שמתהפכת לי הבטן", אמרה לי בעיניים עצומות. "אני מרגישה שכאילו יש בועה שעוטפת אותי. היא שומרת עליי". לאחר שתיקה נוספת טטיאנה המשיכה: "אני מכירה את הבועה הזאת שנים. אני חיה בתוכה מאז שאני ילדה".

"תמשיכי רק לשים לב לגוף שלך. לו, מותר להגיד הכול עכשיו", האטתי.

"כשהייתי ילדה והייתי בוכה, או כועסת, אימא שלי, שהייתה חסרת סבלנות ועסוקה בכל מיני גברים בחייה, הייתה שולחת אותי לחדר. אם לא הייתי מצליחה לעצור את הבכי, היא הייתה שולחת אותי לבד לחצר כדי שאלמד להתאפק. פעם אחת בכיתי בבריכה הציבורית, רציתי שהיא תיכנס איתי למים והיא סירבה. בסוף היא השאירה אותי שם לבד. עם אחי הצעיר. אני לא יודעת אם היא חזרה".

דמעות החלו לזלוג מעיניה. לאט עבר הבכי לכתפיה הרוטטות, לבית החזה שהחל לעלות ולרדת במהירות. גל של עצב שטף את שתינו בחדר.

הזמנתי אותה להיות עם הילדה הבוכה בבריכה. בעודה בעיניים עצומות, התרגשתי לראות אותה בעיני רוחי מחבקת את הילדה הקטנה שבתוכה, מנחמת אותה, מאפשרת לה הכרה ומקום לבכי ולפגיעה.

"אני מבינה עכשיו", אמרה טטיאנה, "אני מבינה למה אסור לי לבקש או לכעוס. למדתי את זה לפני כל כך הרבה שנים".

"תודה", היא פקחה את עיניה, "תודה שאני יכולה לבכות כאן. נראה לי שהייתי צריכה את זה".

במפגש לאחר מכן, סיפרה לי שבאותו השבוע ניגשה לחדרו עם ארוחת ערב משותפת לשניהם. "הוא תמיד אוכל לבד, אז באתי אליו וביקשתי להיות איתו בארוחה".

"מקסים, איזו מחווה יפה. זו נשמעת דרך מצוינת לבקש קרבה בלי ויכוח או דורשנות".

"בכל מקרה", אמרה בקוצר רוח, "הוא לא הסכים שאצטרף, ביקש ממני, עוד כשהיה עם הגב אליי שאצא, שהוא באמצע משהו שצריך לסיים".

"אוי", הצטערתי לשמוע. "עשית מאמץ גדול להתקרב ולבקש".

חיוך של מבוכה, כזה שכבר הכרתי היטב, הופיע על פניה הנעימות. "יצאתי מהחדר, קצת טרקתי את הדלת, נראה לי. הוא יצא אחרי, וכשהנחתי את המגש במטבח שאל אותי 'מה זה היה?' התנצלתי על טריקת הדלת. היה לו מבט כועס כזה. אני השפלתי את עיניי".

נשמתי עמוק יחד איתה. "ומה הרגשת באותו הרגע?" רציתי שהיא תיתן מקום לכל הרגשות שעולים. לאט, לאפשר גם לכעס, אכזבה או עלבון להיות נוכחים.

"שזה בסדר. אולי הייתי צריכה לשאול לפני כן אם זה מתאים לו, או לשאול אותו מתי יוכל לאכול איתי".

"בואי נבדוק מה הרגש שעולה. 'זה בסדר' - זה לא רגש, גם לא תחושה. שימי לב לגוף, לנשימה, לבטן. אולי לעוד חלקים. בואי נהיה רגע עם החוויה שעולה בגוף, דרך הגוף ננסה להבין מה את מרגישה".

טטיאנה עצמה את עיניה. באיטיות סיפרה על מחנק שהיא מרגישה בגרון. ביקשתי ממנה לפנות מקום למחנק הזה. לאט להסכים להתקרב אליו. המחנק הופיע כמו גוש גדול ושחור בגרון. מסתחרר במהירות גבוהה. גם אליו התקרבנו לאט.

"אני רוצה להקיא את הגוש הזה. זה לא מגיע לי שהוא תקוע אצלי בגרון".

"לא מגיע לך?"

"זה כמו עם אימא, עשיתי הכול בשביל שיהיה לה טוב והיא רק כעסה ונפנפה אותי. תמיד. לא מתנהגים ככה לילדה".

"מה את מרגישה עכשיו?"

"זה נראה לי אולי קצת כעס. מרגישה חום גדול", אמרה והניחה יד על בית החזה.

"זה בסדר", אמרתי הפעם אני. "כאן מותר לך גם קצת לכעוס. על אימא, על יוסי".

כשפקחה את עיניה, מבטה היה מבוהל.

"מה קורה לך עכשיו? אני מזהה אולי חשש, אפילו קצת בהלה?"

"אני לא רוצה לכעוס עליו. ככה הוא, ואני מקבלת את זה. זה לא אישית נגדי. יש בו גם הרבה דברים טובים. והנה, אפילו נסענו לחו"ל ביחד. אני יודעת לחיות עם הגוש הזה בגרון".

יכולתי לראות את שמיכת העלטה מכסה את הכעס, את ה"לא פייר" שלרגע הרים עיניו. יכולתי להרגיש את האימה מפני הכאב מכבה אצל טטיאנה את האור. נתנו לרגע מקום לתחושות ורגשות נוספים שעולים בה.

התהליכים האלה לוקחים זמן רב, הזכרתי לעצמי.

כמה חודשים נעה טטיאנה בין הניסיונות לבטא את קולה לבין "זה בסדר", שכה קשה היה לבקוע בו סדקים בשל פחד נורא מאובדן ובדידות שהיא נושאת עוד מילדותה.

לאחר כשנה של טיפול היא נכנסה למשרדי ובידיה קופסה של קציצות ירק שהכינה עבורי. "זכרתי שסיפרת לי שגם את צמחונית ובדיוק הכנתי אותן, אז הבאתי לך".

"תודה רבה, זה משמח אותי". התרגשתי בקול ובליבי תהיתי מדוע דווקא היום הגיעה המנחה המשמחת הזאת לחדרי. "ומה שלומך? איך עבר עלייך השבוע?"

"אני מרגישה ממש בטוב בשבועות האחרונים. זה שיוסי הבין שאני גם זקוקה לרכב לנסיעות אישיות ודואג להביא לי אותו בזמן, משמח אותי. נפגשתי אפילו השבוע עם חברות שלא ראיתי הרבה שנים. ובעיקר זה שסוף־סוף אוכל לטוס לראות את אחי ומשפחתו אחרי שלושים שנה שלא הייתי שם. זה ממש מרגש אותי. וגם בעבודה ממש נעים לי. הביאו מזכירה צעירה שעושה את כל הדברים שממש שנאתי".

מממ... חשבתי לעצמי, הנה מגיע הסיכום של התהליך. ואני, קשובה ושמחה על כל ההתקדמות בחייה, אך יודעת גם שהדרך עוד בתחילתה. שקשה כל כך לטטיאנה לבקש, ועוד קודם, להרגיש מה היא רוצה וצריכה. גם אותי, היא כנראה חוששת לאכזב, ולכן לא יכולה פשוט לסיים, אלא מביאה "מנחת פרידה".

"כבר במפגש הקודם חשבתי להגיד לך שממש הכול בסדר אצלי. וחשבתי לתת לזה עוד שבוע ולראות, שאם הכול בסדר אצלי כמו שעכשיו, אולי אפשר יהיה לעשות הפסקה בטיפול".

זכרתי שבמפגש הקודם שוחחנו על יחסי מין ועל חוסר הסיפוק שלה. על התסכול שעולה ועל האימה הגדולה מלשוחח איתו על כך ולראות את הפרצוף הכועס, המאוכזב שלו, ואמרתי: "אני רואה יותר ויותר את התהליך הטוב שאת בתוכו ושמחה גם לראות את הצעדים שאת עושה, ושאת מבקשת את הדברים לעצמך. גם משמח אותי שאת יכולה לבוא ולהגיד לי שדי לעכשיו מבחינתך. שכאן את מרגישה בטוח להגיד מה את צריכה", הדגשתי.

"כן, אני מצליחה בחלק מהדברים. ובעיקר אני מבינה שלהיות כל הזמן חיובית, חיובית, חיובית כבר לא עובד לי".

"שנים של פחד לאכזב לא מתבטלות בשנה של טיפול", הרגעתי אותה ואולי גם את עצמי.

"כשהייתי ילדה קטנה, למדתי שאסור לי לרצות או אפילו לבכות. אז נהייתי 'חיובית', אבל זה כבר קשה מדי". הנהנתי אני בהסכמה.

"אני פשוט יודעת שאני אף פעם לא אלך ממנו, אז אולי עדיף להישאר ככה. באמצע כזה. השבוע התקשרו אליי מביטוח לאומי שרוצים להעביר משהו לבנק". תהיתי איך התפנית הזאת בעלילה מתקשרת לנושא. "המזכירה הייתה צריכה את מספר החשבון וביקשה ממני שאכנס לרגע כדי לתת לה נתון מסוים. לא ידעתי איך להיכנס אפילו".

הבנתי, היא מסבירה לי בדרכה, מדוע היא לעולם לא תעזוב. "את מספרת לי כמה את תלויה בו. בחשבונות, בניהול הדברים. אבל מה הסיבה שאת פתאום קופצת לפרידה?"

"כי אני יודעת שאם אני אתחיל להבין מה המצב שלי בבית, לא תהיה לי ברירה. אני לא אוכל להישאר שם. במיוחד שתכף נישאר שם רק אני והוא. אני רק רואה את המבט הזה שלו ואני מתכווצת. שנים שאפילו המחשבה שלי לא נחשבת בבית הזה".

שמעתי את זה, והרגשתי את הבטן שלי מתהפכת. אני לא בטוחה שהיא צריכה ללכת לשם כל כך מהר, לפרידה. האם זו חייבת להיות המסקנה שלה? בחיים, כמו בטיפול, גם אם לא קורה הכול, זה לא אומר שלא קרה כלום. תהיתי אם לחצתי מעט יותר מדי. טטיאנה המשיכה:

"אני פתאום מבינה שאולי אפילו לתת רשות לדעה שלי זה מסוכן". ואז היא סיפרה לי שבסוף השבוע יוסי הזמין כמה זוגות של חברים שלו מהעבודה. היא הרגישה רע, והתקשתה לקום בשישי בבוקר לקניות ובישולים. אבל לא אמרה לו כלום. ועשתה מה שמצופה ממנה, עד אחרון האורחים באותו הערב. למחרת התעוררה עם חום גבוה ופריחה. היא השפילה עיניים בסיום הסיפור והוסיפה, "אני לא מאמינה על עצמי כשאני שומעת את עצמי מספרת את זה בקול רם. אני לא יודעת למה לא הרשיתי לעצמי להגיד לו. אני ממש מרגישה מעוכה. מחוקה".

"כואב לי לשמוע אותך מספרת את זה", אמרתי לה, והוספתי, "ועם זאת זה מרגש אותי. אני מקשיבה לקול שלך והוא שונה. פתאום את מרגישה לא בסדר עם זה ש'הכול בסדר' כאילו. וההכרה הזאת לא קלה!"

"כן, אני מרגישה לרגע שמחה. כשאת אומרת לי שזה מרגש אותך. גם אותי. זה ממש יכול להיות נחמד פתאום שישמעו בבית גם את הקול שלי. מה כל כך נורא היה אם הייתי אומרת לו שאני חולה. שיזמין אוכל. או שנדחה. אני פתאום יכולה לשמוע את עצמי אומרת לו את זה. ואפילו הפרצוף הזה כבר לא כל כך מפחיד אותי. נראה לי שאני מתחילה להתעורר למה שקורה אצלי בבית". היא הביטה בי.

חייכתי אליה. "את יפה מאוד כשאת מתעוררת, אבל זה גם מפחיד מאוד", אמרתי לה ושתינו צחקנו יחד.

(3) מאפייני הזוגיות של נשים שחיות בעלטה

לא נסתר מעיניי שכל הקשרים הזוגיים המובילים להקמת בית ומשפחה צופנים בחובם תסכול, ויתורים וקושי. ברור שבכל מערכת יחסים זוגית נדרשת עבודה ארוכה ויום־יומית להתמודדות עם המהמורות והקשיים שבדרך. אך אותי מעניינת השאלה: מה מאפיין את הזוגיות שבה, לפעמים עוד מתחילתה, נשים לומדות לעצום את עיניהן ומתכנסות לחיים של הכחשה ועלטה?

להלן אציג שתי קבוצות מרכזיות של מאפיינים זוגיים המועדים לחיי עלטה שבסופם ייתכנו פרידה וגירושין. קבוצה המאופיינת בזוגיות פטריארכלית לא־שוויונית, וקבוצה המאופיינת בזוגיות מרוחקת ובפערים בין בני הזוג שאינם מטופלים.

זוגיות פטריארכלית לא־שוויונית

חלפו עשרות שנים מתחילתה של המהפכה הפמיניסטית, ועדיין נשים רבות שבויות בתוך מבנה משפחתי פטריארכלי לא־שוויוני, כאשר ההחלטות המשפחתיות והבדלי התפקידים בין בני הזוג נקבעים בצילה של תפיסה מגדרית ולא לאורה של הסכמה משותפת. מבנה משפחתי כזה הוא בסיס רעוע של זוגיות. כשזכות האישה לצמוח, להתפתח ולממש את עצמה פחותה מזו של הגבר, כשהיא חיה בסביבה שבה חלוקת הכוח אינה הדדית ושוויונית, לא יכולה להתקיים זוגיות מיטיבה לאורך זמן.

אתאר את מאפייני הזוגיות הפטריארכלית הלא־שוויונית על פני רצף שמציג את אי־השוויון ויחסי הכוחות בין בני הזוג ואת דרכי השלטת הסמכות מתוקף המגדר, מה"קל" אל ה"כבד":

בקצה האחד של הרצף נראה זוגיות לא־שוויונית, שמתבטאת בחלוקה לא מאוזנת של מטלות הבית ותחזוקתו, בחוסר הדדיות או תמיכה בהתפתחות האישית של הנשים ובפערים בזכויות לקבלת החלטות סביב כסף, מגורים, חינוך וסביבה חברתית. כאן נפגוש נשים שמצופה מהן, בגלוי או בסמוי ולאורך זמן, להשהות את הקריירה, הלימודים והעשייה החברתית שלהן ולהוות עורף משפחתי וביתי עבור הגבר המתפתח מבחינה מקצועית וכלכלית. הכפפת המצב תיעשה לרוב באמצעות ביטויים של חוסר שביעות רצון, ביקורת ואף בוז כלפי האישה. לעיתים בקצה זה נפגוש נשים שלא מוותרות על עוצמתן ועצמיותן, אך זה דורש מאבק רב ומתיש.

בהמשך הרצף של זוגיות פטריארכלית לא־שוויונית נראה יחסי שליטה נוקשים יותר של הגבר בחיי האישה, בקשריה, בכלכלתה ובהתפתחותה האישית. זוגיות שבה ישנם קווים אדומים ברורים בנוגע להתנהלות האישה ומה מותר או אסור בהקשרים של קוד לבוש, עיסוק, שעות חזרה הביתה, קניות, קשרים עם המשפחה המורחבת וכיו"ב.

בקצה האחר של הרצף ממוקמת הזוגיות האלימה, שבה הגבר משתמש באמצעי שליטה ואכיפה שונים על מנת להשליט את הסדר המגדרי שאינו שוויוני. לעיתים השימוש באמצעים אלו מוביל למצבים קיצוניים של ענישה והכפפת השליטה בכוח. בזוגיות פטריארכלית אלימה נפגוש במובהק בסוגי האלימות הרבים: מילוליים, נפשיים, פיזיים, מיניים או כלכליים.

שרון שיתפה אותי בהבניה המגדרית שנוצרה בביתה:

רציתי להתקדם בעבודה, אבל שוב, המון סידורים מול הילדים, טיפולים ומשלבת לגן. והבעל (דאז) לחץ ממש שאשאר בבית, כי קשה גם לטפל ולהיות בהדרכות, בפגישות הורים ועוד ועוד. הוא תמיד התחמק מהפגישות האלה ומלהיות איתם כשהם חולים. הוא עובד. ואני, למרות שמאוד רציתי לעבוד, להתקדם ולהתפתח מקצועית, נמצאת איתם כל היום ומטפלת בכל הסידורים והעניינים המורכבים. זה כל כך מרגיז אותי עד היום כשאני חושבת על זה. לבסוף הפסקתי לעבוד. ההתעסקות בהם הייתה אין־סופית והמון מלחמות ובירוקרטיה. והוא איננו בתמונה.

סיפורה של ולרי ממחיש גם הוא את הציפייה של הבעל למערכת יחסים פטריארכלית:

התחתנתי עם "אימא" שלי [צוחקת]. מאוד שתלטנית, מאוד אוהבת להגיד לאנשים מה לעשות. וגם איתו הייתה הרבה ביקורת ושיפוטיות, בעיקר על כמה אני לא אישה מספיק טובה בבית. דווקא בישלתי, אבל כנראה לא מספיק... אז הוא היה כועס. הרי צריך למצוא סיבה אפילו אם אין. הכעס צריך לצאת. כשהיינו מדברים קצת על הדברים, המצב היה משתפר ואז עוד הפעם יורד למטה. זה לא שהיו לנו יחסים מושלמים ופתאום התגרשנו. ממש לא. למרות שמבחוץ זה נראה שהכול היה מושלם. משפחה מושלמת, טובה, עבודות טובות... אבל בשבילו לא הייתי האישה המושלמת שמבשלת, מנקה ומסדרת. האישה של הבית. וכזו הוא רצה. בסדר, זו זכותו, הכול טוב. על זה היה לנו חוסר הסכמה. כי לדעתי צריכה להיות חלוקה בנטל. גם אני עבדתי במשרה מלאה. ולמדתי. אבל הוא ציפה שאהיה בבית ואגדל את הילדים. ואת זה גם עשיתי. והיו משברים, אבל אני רוב הזמן שתקתי. לא כל כך שמתי לב לזה. או שלא רציתי לשים לב. הוא גם לא הסכים לטיפול זוגי בשום אופן. אז בגלל שאני בן אדם מאוד נוח החזקנו מעמד 18 שנה. כי הוא עם השנים התקשח מאוד. הוא לא אדם קל. מאוד דומיננטי ואני פחות, אפילו בכלל לא. הלכתי לקראתו בדברים. זרמתי. לא, אם זה לא קריטי, אני לא אתעקש. זה האופי שלי. היום אני מבינה שבתוך כל זה לא הייתה ולרי.

גברים המונעים על ידי צורך לחוש בעלי כוח ושליטה ינסו בכל מאודם לסמן את עליונותם במערכות יחסים. גוטמן (1999) הוביל מחקר נרחב וחדשני על זוגות נשואים וגירושין. במהלך 16 שנה ועם מאות זוגות, הוא הגיע ליכולת לנבא גירושין ב־91%. במחקרו עולה שכשגבר אינו מוכן לחלוק את הכוח עם בת זוגו בהתייעצויות, בקבלת החלטות משותפות ובהסכמות, הסיכוי שהנישואין יתפרקו עומד על 81%. לדבריו, גם בנישואין לא־יציבים, נשים מתחשבות בבני זוגן בבואן לשקול ולהחליט החלטות. הגברים, לעומת זאת, מסכנים את חיי הזוגיות כאשר הם מעדיפים לשמר את השליטה והכוח אצלם, ומשתמשים באמצעים של היאטמות, ביקורת ובוז. דפוסים כאלו זיהיתי בסיפורי הנשים בכל הרצף של הזוגיות הפטריארכלית הלא־שוויונית.

זהר, שחוותה חיים כואבים במערכת יחסים כזו, מספרת:

לחיות את החיים שלי תמיד היה במאבק מולו. הוא רצה לשלוט בי. רצה שאהיה בבית ושיהיו סירים במקרר. כמו שהיה אצלו בבית. ואני במשך שנים נקרעתי בין להכין סירים, שאף פעם לא הספיקו ולא היו ממש לטעמו, לכבס, להיות אימא למופת, לבין להתפתח מקצועית, ללמוד. עכשיו כשאני מסתכלת על זה עבדתי כל כך קשה בלהיות בסדר ואף פעם לא הייתי. זה נורא. כל מה שעשיתי אף פעם לא היה טוב. אפילו על העבודה שלי, שמאוד התגאיתי בה, היה צוחק. וזה מדהים איך נתתי לזה לקרות. כי אני הייתי הציר המרכזי, עשיתי הכול. ילדים, חוגים, תכנונים, בילויים, ארוחות כמובן, ולבסוף גם המקלחות והשינה. הוא היה על הספה עם המחשב. רוב הזמן הוא גם לא ממש עבד. סביב 19:00 היה מרים את הראש, נובח עליהם להיכנס כבר למקלחת. ונובח עליי שעד שהם לא מקולחים אני לא יכולה לצאת מהבית ללימודים. והכול עשיתי ומהר מהר, רק בשביל לצאת ותמיד כשיצאתי בסוף, זה היה עם דמעות בעיניים. כשחזרתי הוא היה מחכה לי, פעמים רבות גם כועס או צועק על דקות של איחור.

אילנה קוורטין (2021) מכנה את תופעת השליטה והעליונות של הגבר, בעיקר בקצה הרצף האלים של זוגיות פטריארכלית לא־שוויונית, "תסמונת השתלטנות הקיצונית". בקשרים זוגיים אלו נמצא מגוון מאפיינים: שליטה באמצעים מילוליים ונפשיים, כלכליים ומיניים, הגבלה וצמצום קשרים עם אחרים והגבלה של התפתחות אישית. רוב דרכי האלימות האלה מושתקות ושקופות כלפי חוץ. בקצה הרצף של השליטה, כפי שעולה מהסיפורים הכואבים, הגבר כופה את רצונותיו באמצעות מניפולציות רגשיות, הקטנה שיטתית של בת הזוג, ענישה והפעלת סנקציות רגשיות כגון ברוגז או ענישה כלכלית. גברים אלו לעולם יאשימו את האישה במורכבות הזוגית, ולרוב יצליחו לשכנע בכך. לעיתים מוגדרים גברים אלו כבעלי אישיות נרקיסיסטית, השקועים בצורך שלהם בשבח ובתשומת לב, ועסוקים בהקטנת האחר באמצעים מגוונים (McBride, 2022).

בשנים האחרונות נשמע המונח "גזלייטינג" יותר ויותר. מקור המונח במחזה של פטריק המילטון (Gaslight, 1938), המתייחס למניפולציה פסיכולוגית שיטתית של בעל על אשתו, שהופכת לקורבן להתעללות מתמשכת. מאז משמש המונח לתיאור מאמץ שנעשה לשם תפעול ושליטה בתפיסת המציאות של אדם אחר. גזלייטינג הוא דינמיקה של שליטה המאפיינת בעלי הפרעת אישיות אנטי־סוציאלית ו/או נרקיסיסטית, שבאמצעותה הם מתעללים בקורבנותיהם ומערערים את ביטחונם. ביחסים זוגיים, באמצעות מנגנון הגזלייטינג, המתעלל "הצודק" משמר את התחושה שיש לו כוח וערך בעולם (Sterm, 2007).

גילת שיתפה אותי בכך:

אני ידעתי שיש בעיה, מהיום שהוא נתן לי סטירה כשהייתי עם תינוק ראשון על הידיים. אבל אי אפשר לומר שהייתי אישה מוכה, כי אני לא פראיירית. אני יודעת גם להחזיר. אבל כל הזמן הוא דאג להגיד לי כמה אני לא שווה. ולמרות שאני עשיתי הכול, זה חלחל. כל הזמן היה מעצבן אותי ונכנס בי שאני עצבנית. ואז מאשים אותי שאני לא נורמלית. מעגל קסמים כזה.

לעיתים קרובות נשים הן הקורבן של גזלייטינג, טוענת אברמסון (2014). היא מסבירה שתופעה זו מתרחשת בשל התניה חברתית שתפקידה לצמצם נשים ולגרום להן להיות פחות בטוחות בעצמן, לפקפק בדעות, באמונות, בתפיסות ובתגובות שלהן.

בקצה הרצף האלים של הזוגיות הפטריארכלית נזהה מעגל חזרתי של אלימות, כפי שתואר על ידי לאונור וולקר ב־1970 (בתוך אשמן, 2010). בשלב הראשון של מעגל האלימות מתחיל להיווצר מתח פנימי אצל הגבר. המציאות היום־יומית של חיי הזוגיות לא עומדת בקנה אחד עם מערכת הציפיות והאמונות שלו לבית נקי, לאוכל טוב, למין בתדירות כלשהי, לבלעדיות בקשר, להתמסרות מלאה. כאשר ישנו פער בין המצוי לרצוי מתחילה להיווצר אצלו חוויה מייסרת של מתח נפשי שטומן בחובו תחושות של חוסר אונים, זעם ורגשות שליליים נוספים, ואלו סוחפים אותו למערבולת מתעצמת של אמונות שליליות שבוגדים בו, מוחקים את צרכיו, מזלזלים בו. מחשבות אלו רובן שגויות, אך נפחן גדל והן תופסות מקום נרחב במחשבותיו. מספיקה אמירה אחת "לא במקום", הבעת פנים כלשהי מצד האישה או אפילו ריח בושם חזק מדי על מנת שתתחיל ההתקפה. בשלב זה הוא כבר יתקשה לעצור את הזעם וישתמש, לרוב בדרך לא־מווסתת, בכל האמצעים העומדים לרשותו, על מנת להירגע ולהחזיר לעצמו את תחושת השליטה. בסיפורים שחשפו בפניי הנשים שחיו במערכת יחסים אלימה, עיקר ההתקפות נועדו לפגוע, להשפיל ולשלוט דרך דברי ביקורת לא־מרוסנים, השפלות, קללות ואף אלימות פיזית, או לחלופין, התרחקות וניכור כואב. בהמשך מגיע שלב ההירגעות. בשלב זה נדמה שהשליטה חזרה אל הגבר, והוא נרגע. הנשים מצידן כבר פיתחו קהות רגשית. הן מרגישות מצומצמות ונעשות קטנות אמונה בנוגע ליכולתן לעצור את הסיבוב הבא.

לפעמים הגבר שנרגע יתמלא בתחושות אשמה וצער על הפגיעה באישה שלצידו, יבקש סליחה ואף יביע אהבה.

כרמל מפליאה לתאר בדיעבד את מעגל האלימות שחוותה ואת ההתפכחות שלה מהעלטה:

כשסיימנו את הטיפול השלישי, ושוב הוא העליב והשפיל החלטתי שאני יושבת על הגדר, אני רוצה לראות איך אני מתנהלת, כי כל המעגל שלנו היה מפתיע אותי. כי פתאום הייתי באמצע מעגל לא טוב ולא הבנתי מה קורה. אמרתי לעצמי, אני יושבת הפעם על הגדר ואני מסתכלת. אני מתבוננת, איך אני מגיבה אליו, איך הוא מגיב אלי. ראיתי שכשהוא אוהב אותי, אני אוהבת אותו שיא. וראיתי את המעגלים מגיעים והתחלתי לקלוט איך זה עובד. כי היינו מאושרים ואז פתאום באה הכאפה. זה היה "לא...לא..למה? אם יש לך משהו להגיד, תגיד לי". אבל הוא היה עורם ועורם ופשוט יום אחד מחליט שמתעלל בי. זה היה מתחיל במבטים, ואחרי שהיה עושה לי את המבטים של כעס ואני כבר הייתי מתחילה לבדוק מה אני עשיתי לא בסדר. הקורבנות הזו שלי. ואחרי שזה לא היה עובד לו והוא לא היה מתרצה מהחנפנות שלי, היה מתחיל להתעלם ממני וללכת בבית ולהתעלם. ללכת דרכי. ככה הייתי קוראת לזה. לא לדבר איתי, פתאום להיעלם. זה היה פחד. הוא היה ישן על הספה כשהיה כועס עליי או שרוצה לעשות לי סדרת חינוך. היה מעניש אותי ולא עושה כלום בבית. הכול היה עליי. בחוץ הוא היה מקסים אבל הוא בדיוק ההפך בבית, קמצן רגשי, בכסף, אלים. בהכול. הוא היה אקסטרה לארג' רק אחרי תקופה שהיה מכה אותי רגשית. זה השם של זה. מכה אותי רגשית. ורק אחרי שהיה מכה אותי רגשית הוא היה מרוצה, נרגע. ואני הייתי כבר סמרטוט, רק אז היה אוסף אותי מהרצפה ומחבק ואומר לי שהוא אוהב אותי. הפעם האחרונה שהוא עשה את זה, כתבתי לעצמי, "הוא אומר לי את זה אבל אני כבר לא מאמינה לו". אלו היו התקופות היחידות שהיה בנתינה.

הנשים שחיו בתוך המעגל נזכרות בעצב בתהליך היום־יומי הפוגעני והמשפיל. סיפורה של דנית עימת אותי עם מה שסירבתי לראות שנים ארוכות: גם הרגעים היפים שמגיעים אחרי האלימות ומעירים את התקווה לשינוי הם חלק אינטגרלי ממעגל האלימות המתעתע, והם זוכים לכינוי "שלב ירח הדבש".

חשוב להבין ששלב ירח הדבש הוא מסוכן, שכן הוא מזין שוב ושוב את העלטה וההכחשה שהנשים נמצאות בתוכה. חשוב מאוד לזהות את הדינמיקה של מעגל האלימות ולהכיר בכך שהגבהים שאליהם נוסקים ברגעי החסד הבודדים האלה לא ימנעו את הנפילה הבאה אל הרעילות, הפוגענות והאלימות. דנית מספרת על כך:

הוא נורא הוריד אותי. אני הגעתי למקום מאוד טוב והוא מאוד הוריד אותי וכל פעם זה הרס לי. בצורה מאוד אלימה. ביקורתי, שיפוטי, מאשים, משתלח, מדבר לא יפה, במילים מאוד פוגעניות, וגם היו לו הרבה התקפי זעם. זורק דברים בבית וממש אווירת טרור. הייתי נכנסת לדרמות קשות. הייתי בין מקום של חמלה, למקום מתגונן ואז למקום של להתקיף מחדש. ניסיתי את כל האופציות. הכול היה כמו בקדירה מבעבעת. תמיד היו לנו שיחות ופגישות ודיברנו על איך אנחנו רוצים שהדברים יהיו, אבל האסימון לא נפל. וזה נמשך ונמשך. הנטייה שלו הייתה לכיוון אלימות ושלי לכיוון היסטריה ודרמה, ויחד זו הייתה ארוחת גורמה מאוד מוצלחת. בשנים האחרונות הייתה דינמיקה של מתח והפחדה ואווירה מאוד מתוחה ומפחידה. במקביל כן היו רגעים מאוד טובים. היה כזה גם וגם. מאוד מבלבל.

אנו עדים להצפה של תכנים הקשורים לאלימות במשפחה ובעיקר לצורך של האישה להיות ערה לתמרורי האזהרה הקשורים למאפייני הזוגיות הזאת - על כל הרצף. אך מהיכרות עמוקה ואישית עם הנשים שחיות בתוך המעגל הזה, כדי להיות ערה לתמרורי האזהרה יש להתפכח מההכחשה ומהעלטה. את הסימנים קל לזהות, אך קיימת ההתכחשות לסימנים ולסכנות והעלטה ממשיכה. בדיעבד, כולן ידעו לספר שהן חיו במערכת יחסים כזו - לא־שוויונית, פטריארכלית, מצמצמת או פוגענית. הכחשת המצב היא המנגנון המרכזי שמסייע לנשים להישאר, וכך אנו נשארות עוד יום ועוד ילד בתוך מצב בלתי אפשרי ואף מסוכן.

זוגיות הכוללת פערים ובולענים לא מטופלים

סגנון זוגיות נוסף המועד לחיים של עלטה הוא כאשר השונות, המרחק וקשיי התקשורת בין בני הזוג הופכים לבולענים שאינם מטופלים. ככל שחולף הזמן וההתמודדות עם מהמורות החיים היא נפרדת, וישנם מטענים ההולכים וגדלים אצל כל אחד מבני הזוג, קשה מאוד לאחות את הסדקים שנוצרים בזוגיות.

לעיתים כבר בתחילת הקשר בני הזוג ערים לפערים שמתרחבים ביניהם סביב מאפיינים אישיים כגון השכלה, ערכים ותחומי העניין, אינטימיות ומיניות, תפיסות עולם חינוכיות וגם אהבות וחלומות עתידיים. כאשר פערים אלו אינם מטופלים או מתוקשרים, וכל אחד מהצדדים מתכנס בעלטה בשל המרחק, הזוגיות הופכת לשני קווים מקבילים שאינם נפגשים.

לאחרונה הגיעה אליי מטופלת שהתגרשה לאחר 30 שנות נישואין, ושיתפה שהיא ובעלה מעולם לא דיברו על שום דבר משמעותי, "פשוט חיינו זה לצד זה, בלי שום ריב אך גם בלי שום עניין. ניהלנו בית למופת, כמו שני שותפים טובים. בלי שום אינטימיות וקשר". כשהילדים בגרו ועזבו את הבית, גם הנישואין הגיעו לקיצם. "לא רציתי לוותר על החלום לחיות עם אהבה ותשוקה, גם לא בגיל 55", היא הוסיפה.

רונה שיתפה אותי בפערים שתמיד שנכחו שם והלכו והתעמקו:

היה בינינו חוסר התאמה מאוד מובהק מהרגע הראשון. אבל הכול היה ממוסך בגלל המצב הרגשי שלי והרקע שלי. בחרתי בו בשביל שתהיה לי משפחה ויציבות, כי כשנפגשנו הייתי חסרת גב משפחתי ובמשבר אישי קשה. אם יש את הפירמידה של מאסלו, אז הייתי במצב הכי בסיסי באותו זמן ובחרתי בו מהמקום הכי בסיסי, של ביטחון ויציבות כלכלית. לא בחרתי במישהו שהתאים לי, אינטלקטואלית, מינית, זה לא היה בראש מעייניי. אז הדברים האלה באו לידי ביטוי די בהתחלה. אבל מאוד אהבתי אותו. הייתי בת 28, ואמרתי לעצמי וואו, איך הוא אוהב אותי. לא מספיק ראיתי שיש בינינו פערים מאוד גדולים. וזה היה הבסיס לקשר שמראש היה קצת מוטעה. משלב מסוים היו עוד ועוד דברים שלא התאימו, שהיו שם מההתחלה אבל אני לא ראיתי אותם. אחרי כמה שנים של מיסוך רגשי, בגלל המצב שהייתי בו והולדת הילדים, הבנתי. על פני השטח הביטוי הכי גדול לפערים היה סביב זה שלא היה סקס. מהר מאוד זו נהיית מערכת יחסים מאוד אפלטונית. גם במיניות. גם בתחומי העניין. גם בצרכים ובתקשורת. האינטימיות בינינו, לא רק שלא הייתה מינית, גם לא יכולנו בתוך שיחה לדבר. הפערים היו כל כך גדולים מבחינה רגשית ומבחינת היכולת להיכנס לשיחת עומק על המצב הרגשי, בבית ובינינו. אז התקשורת והאינטימיות לא הייתה בשום רובד בעצם. לימים אני יכולה להגיד שבחרתי מישהו שהוא פחות מתאים לי. כי עם הגברים השווים באמת לא הרגשתי טובה וחכמה. זה כנראה גם הבטיח לי שהוא לא יעזוב. אבל במציאות, קשר כזה, תקשורת כזו, זה לא יכול להצליח.

במהלך ההקשבה לרונה עולה בדמיוני תמונה: מדבר חם, הררי, אדמה יבשה שמתבקעת ונפערים בה סדקים שהולכים ומעמיקים. בהתחלה עדיין קל לקפוץ ולעבור מעל הסדק שנוצר כדי להיות יחד, אך בהמשך הסדק נעשה רחב ועמוק ובלתי ניתן לגישור. לעיתים אין ברירה אלא לבחור צד ולהלך עליו לבד.

הליכה משותפת לטיפול זוגי, סדנאות לעבודה אישית וזוגית או כל מרחב שמאפשר גישור ואיחוי הם החלטה משותפת שיש לקבל על מנת לאפשר התמודדות כצוות עם החיים. אך לעיתים מלכתחילה המרחק גדול ולפעמים הגשר מגיע מאוחר מדי. כאשר אין תנועה משותפת, מדוברת ומתוקשרת בין השניים, לאורך החיים, לא תתאפשר חוויית חיים זוגית ארוכה ומיטיבה.

בן זוגה של יהלי לא הסכים ללכת לטיפול לאורך השנים. כשזה התרחש, כבר היה מאוחר מדי, לדבריה. הם לא הצליחו להתמודד כזוג עם הפערים שנוצרו עם השנים, עם הצרכים המשתנים של כל אחד מהם ועם המשפחה שהתרחבה.

אני מסתכלת על 13-14 השנים איתו ומחצית מהם הייתה טובה. הייתה זוגיות טובה, אהבה, משיכה. היה אחלה. בהתחלה הייתה התמזגות והיבלעות בקטע טוב. התחלנו בנקודת מוצא טובה - הרגשתי שהוא רואה אותי ושהוא חבר טוב שיכולתי להישען עליו. אבל באיזשהו שלב התחלתי לאבד את עצמי. זו הכרה שהגיעה מאוחר כי לא ממש הרגשתי. הוא עבר דברים לא פשוטים וזה הוריד אותו מאוד. ואני נהייתי במקום בת זוג וחברה גם עוד כל מיני פונקציות. האיזון בינינו הופר. הפכתי להיות משענת והייתה לי פחות ופחות יכולת להישען. משהו מאוד הופר שם.

עם השנים אני עשיתי שינוי גדול והוא בחוויה שלי נתקע, לא השתנה. נתקענו בשלב בקשר שלי כבר לא התאים. ההתמזגות הזאת, הביחד הזה כבר לא התאים לי. בזמן שאני הולכת ומתרחבת בחוץ, עושה דברים, מכירה תחומים חדשים, הרגשתי שהוא מצטמצם. כחלק ממשבר אישי שלו, הוא שקע לדיכאון. הוא כן הצליח לשמוע את זה אבל לא לעשות עם זה שום דבר. היו פערים גדולים שהצליחו להיות עמומים הרבה זמן כי הוא היה חבר טוב שלי בהרבה מובנים. עד שזה התחיל לשעמם. תוסיפי בתהליך שאני לפני עשור גם נהייתי מטפלת רגשית. הקצב של העבודה הרגשית, הפנימית, שלי היה אקספוננציאלי לעומת הקצב שלו. הפער שם מאוד גדל. במיוחד שהוא התנגד לטיפול וסחב הרבה מאוד קשיים רגשיים. ולאט לאט זה מאוד עייף אותי. הביחד, ההחלטות, ואז ויתרתי על דברים וזה היה גם לוותר על עצמי.

כשהגענו לטיפול הזוגי, זה כבר היה מאוחר מדי. בדיעבד אני אומרת שלא היה סיכוי. אני אמרתי טיפול זוגי עוד שנים קודם כשהתחלתי להרגיש שאנחנו לא במקום טוב. כשדברים התחילו להשתבש כזה. שהתחיל להיות פחות טוב.

בולענים, כהגדרתם בטבע, נוצרים מהתמוססות איטית של שכבות מחברות מתחת לפני השטח. כלפי חוץ הכול מתנהל קשורה, אך ברגע אחד ישנה קריסה פנימה ובולען נחשף. במבנה זוגי זה, הנשים יודעות לספר רק בדיעבד על התחושות התת־קרקעיות של שחיקה, התנתקות ונסיגה שמתרחשות באופן חד־צדדי או הדדי. לעיתים ישנו בסיס חזק שניתן להישען עליו ולבנות פיגומים תומכים ואף גשר. פעמים אחרות המרחק הגדול שנוצר מצמיח בולען שאותו כבר יהיה קשה לאחות בטיפול או בכל עבודה זוגית אחרת.

(4) מחיר העלטה

העלטה תופסת מקום רב בעולמן של הנשים. לעיתים היא מתהווה עוד בתחילתו של הקשר הזוגי כשהחתונה הייתה "מהסיבות הלא־נכונות". אצל אחרות העלטה מזדחלת לאיטה בשל משברים לא מתוקשרים או התמקמות מגדרית מכווצת. אך כחוט השני שעובר בכל המפגשים שלי עם נשים בתהליך הגירושין, שמעתי אותן שוב ושוב מספרות על עצמן בדיעבד: "לא הייתי שם בכלל", "לא זוכרת את עצמי שם", "הכול היה ממוסך, אני באמת לא זוכרת", "ראיתי את עצמי נסגרת ונסגרת". מקצתן אפילו סיפרו שהן ראו את הענן החשוך מתרחש מעליהן, אך היה מאוחר מדי לצאת משם. בתקופה ארוכה זו, המרחק בין בני הזוג הולך ומעמיק, האינטימיות נזנחת לשולי החיים בעוד התסכול, הכעס והכאב מתרחבים. העלטה גובה מחיר כבד מהאישה ומחיי הזוגיות שנדחקים לשוליים.

צמצום וויתור עצמי

תחילתו של תהליך הפרידה הוא לפני יותר מ־30 שנה כשהייתי בת 18.5 והייתי לחוצה מאוד מזה שאין לי חבר. והראשון שרצה קפצתי עליו. לא ויתרתי גם כשבגד בי אחרי חצי שנה. היום במבט לאחור אני יודעת שאני קטנתי עם השנים. הייתי הבטחה גדולה שלא התגשמה כי הדרך שלי הייתה מאוד לא נכונה. התחלנו לעלות ברמת החיים ואני התחלתי להזניח את עצמי והריחוק בינינו היה מהיר מאוד. היו שנים של שעמום, קושי. הוא לא היה אבא מתפקד. הקטין אותי. היינו חוזרים מחברים, אני מאוד חברותית ונעימה, כובשת קהל. לו זה הפריע. והצורה החיצונית הפריעה לו. ששמנתי. היינו נוסעים עם הילדים לחו"ל. הוא לא סבל את זה, אני הכרחתי. כל הזמן גררתי את המשפחה, לעשות שתהיה משפחה. הוא עבד בחוץ ובבית הוא לא הרים מזלג מהשולחן. בבוקר כל הדברים שאכל בלילה נשארו על השולחן. ובבוקר אני מכינה ילדים לבית ספר ולגן ושומרת על שקט כי אבא קם רק ב־9, 10 בבוקר לעבודה. אז שומרים על שקט ולא מטגנים חביתות כי זה עושה לו לא טוב באף. פעם נסענו לטיול בר מצווה, לארצות הברית. הוא טס בביזנס ואני עם כל הילדים, במחלקת תיירים כי הוא צריך לנוח. צריך לשמור עליו שיהיה לו נוח וטוב. ואני לא אבזבז עוד 40 אלף שקל כדי להתפנק בביזנס. זו לדעתי התמצית של העולם שלנו. הציור המלא שמשקף את התמונה האיומה שחייתי בתוכה. ואנחנו ישנים במיטה בגודל החדר הזה והוא לא נוגע בי. מפריע לו שאני נושמת. אני לא נוחרת, לא מחרחרת, נושמת. זה עומק של תהום ואני אינני. אני רק זוכרת תקופה חשוכה. אף אחד לא יודע כלום. כל יום שישי בערב אני מארחת את המשפחה שלו. ארוחות, חברים. הכול ממשיך אותו דבר. עליזה ושמחה מבחוץ, אבל מתה מבפנים. אבל אני לא ממש זוכרת מה הרגשתי ומי הייתי, בכזה צמצום חייתי. (רחל)

ככל שהצמצום והקהות הרגשית מתרחבים כך הצרכים האישיים מתכווצים - צמיחה, התפתחות, וחוויות עונג ושמחה. המחיר האישי הוא יקר - הזנחה, חוסר עניין, ואף דיכאון ותחושת מוות. נשים שנמצאות במרחבים כאלו אינן יכולות לצמוח ולזהור.

יעל גם היא, מבטאת בכאב את חוויית הצמצום הרגשי:

ביקשתי אהבה בכל צורה שהיא. רק תהיה אמפתי אלי, בבקשה. ולא קיבלתי ממנו. לקח לתודעה שלי המון המון זמן להבין שהוא לא ייתן לי את מה שאני צריכה. שאני בכלל צריכה. הייתי מאוד קטנה ומצומצמת. נתתי לו ממש. נתתי לו המון המון כוח. אם בקשר יש אותך, את האחר ואת הקשר, אז לשתי הצלעות האחרות יש צבע, משקל ונראות, והצלע שלי הייתה שקופה. נתתי לזה לקרות. החזקתי את המשולש, הייתי בתוכו אבל לא היה לי כוח. אני הייתי בלי צבע. הייתי מחוקה. אין הרבה אנשים בעולם שיכולים למחוק אותי, כמו שזה היה ביחד איתו. הייתי מחוקה. אני אדם עם נוכחות וצבע, היום אני יודעת מי אני. אבל בתוך הקשר הזה לא הייתי קיימת. אני מסתכלת על העולם ובודקת היום אם יש מישהו שיכול לעשות לי את זה? אין כזה. זה משהו במפגש המיוחד איתו. במפגש הנשמה שלי ושלו. שזה היה - אנחנו נבטל את הקיום, התודעה, האהבה העצמית עד שתגיעי לאפס. והייתי במינוס. אני מסתכלת על האישה הזו, הייתי נותנת לה שתי סטירות לחי לאישה הזו. קומי, לכי. כי הייתי בכזאת כניעה שכאילו אמרתי לעצמי שלא אהיה מרירה...לא יצא ממני כעס. התגייסתי לקשר הזה כולי. לא סימנתי לו לרגע שיש לי צרכים, שיש אותי, שאני קיימת. לא דרשתי שום דבר. הייתי בשירות מוחלט.

במערכת יחסים לא־שוויונית המשימה האדירה של גידול ילדים וניהול הבית כמעט לבד גובה מחיר כבד מהנשים. ההתמסרות לאימהות, הכה מוערכת בחברה, הופכת עד מהרה לחוויית קורבן, כשהנשים מוצאות את עצמן רחוקות מאוד מהווייתן הפנימית, מצורכיהן ובעיקר מעצמן.

אך גם זוגיות שהחלה בשותפות ובהערכה הדדית עשויה להתפתח למקום שבו האישה תרגיש מצומצמת, כפי שיהלי מספרת:

אני מבינה מה קרה לי אבל לא מצליחה לתפוס את זה. הפחד שלא נישאר ביחד גרם לי להפוך דברים שלו לשלי. למשל, צבעתי את השיער כי לו זה היה חשוב. או למשל, הבית הפיזי - הרגשתי שאין ביטוי למי שאני בבית. המון דברים במהלך השנים שוויתרתי עליהם כמו טיול אחרי צבא, עישון או התנסויות מיניות, כי הוא מאוד מקובע ובתוך הקופסה ואני פחדתי ללכת בכל מיני קצוות. לא הייתי במקום שחושב מה אני רוצה, מה אני אוהבת. ברור שיש דברים שעושים בשביל הזוגיות. אבל היו דברים שקיבלתי על עצמי שהיו לא אני. ובשנים האחרונות החוויה שלי הייתה שאין לי קול. שהקול שלי לא נשמע כי הכול מתיש. לא כי הוא כפה את זה בשום צורה. הוא תמיד היה נעים ועדין.

כמה חודשים אחרי הלידה, כשהתחלתי לחזור לעצמי, לא היה לי למה לחזור. הרגשתי שאיבדתי את עצמי. בסביבה שלי ומולו הייתה השטחה של הבעיה, כי לכולם יש קשיים סביב הילד הראשון. אבל עבורי אז, הבנתי שהלכתי לאיבוד כמה שנים קודם. הרגשתי שמחקתי חלקים של עצמי, ממי שאני. כי פחדתי לאבד אותו, את מה שהיה בינינו.

בדידות

נשים רבות מתארות את תחושת הבדידות הכואבת של תקופת העלטה, כאשר החלום על חבר טוב שניתן לחיות לצידו מתפוגג.

יעל משתפת אותי בחוויות הבדידות:

מה שקרה זה שנכנסתי להיריון והייתה לנו שנה של "בליס". אחרי כל כך הרבה פרידות וחזרות, הוא בחר בי, ובהיריון הייתי נשית, פרחתי. אבל אז, כשהגדול היה בן 11 חודשים, נכנסתי שוב להיריון, ויחד עם ההיריון הזה הוא החליט על פוסט־דוקטורט בחור בסוף העולם. כל השנה לפני הנסיעה, כבר אז נחרב הקשר. כשנכנסתי להיריון השני. הייתי מפוחדת, הייתי בודדה, הוא עשה את הדוקטורט שלו ולא ראה אותי ממטר. הייתי אבודה שעוד רגע אני מתנתקת מהמשפחה שלי והחברים ונוסעת לסוף העולם. הנפש שלי התחילה לחשוש. וההורות היא חוויה מטלטלת. שבהתחלה כמובן העצימה אותנו, אבל המחשבה על עוד אחד, ואני לבד. באמת, עבר עליי היריון שהייתי בו אילמת מרצון. ונסענו, רק אני והוא בסוף העולם עם שני תינוקות. ולמרות שהייתי מאוד מגויסת, הייתה שם בדידות איומה. פתאום הייתי ל־ב־ד. פיזית הגוף מפורק, הייתי בדיכאון אחרי לידה עם שני תינוקות בבית והכול היה על כתפיי. והוא הולך לשעות למשרד. והייתי חייבת להיות הביטחון של עצמי. לא היו לי חברות שם, אף אחד. הייתי לבד 24/7. אי אפשר היה לצאת משם. הקצה של העליבות. לא היה אינטרנט, לא היה עוד פייסבוק. כלום. הייתי בתוך העולם של עצמי. חיכיתי שעות שיחזור. הייתי יושבת ומחכה. מתקשרת אליו, מתי אתה בא? הוא היה בא להפסקת צהריים, שם יכולתי קצת להרפות. היינו מרדימים את הילדים ויושבים לקפה במרפסת. זה היה הכי טוב שיכולתי לצפות. וככה זה נמשך 8 חודשים שבמהלכם איבדתי צלם אנוש. ירדתי המון במשקל. הייתי שלד במצוקה. אבל החזקתי נורא חזק כי הכול היה עליי. הקריירה שלו עליי, הילדים היו עליי, ה־wellbeing שלי עליי. וכל הזמן ניסיתי להוכיח שאני האדם הטוב. שאני אדם ראוי. כי לא הייתי שמחה ועל זה הייתה לו מלא ביקורת עליי. אחת המריבות המכוננות, מתוך מיליון מריבות, שאני לא אשכח אותה, אנחנו יושבים בסלון שם ואני מספרת לו על המצוקה והבדידות הנוראית והוא אטום ומרוחק וכועס. בשורה התחתונה ביקשתי ממנו איזושהי קרבה. אני צריכה עיניים טובות. לא זוכרת מה אמרתי אבל תבעתי ממנו את החום של הלב, את האמפתיה. אבל הוא לא יכול היה להגיש לי את זה. ואז התמוטטתי. הייתי שפוכה. ואני זוכרת שהלכתי למראה, כי אין אף אחד בעולם שיכול להסתכל עליי. אני לבד. שקועה. ומול המראה אני מדברת לעצמי. כי אין מי שידבר אלי. ואני אומרת: "את אדם טוב, הכול בסדר איתך. את טובה". אמרתי לעצמי מה שהייתי רוצה שהוא יגיד לי.

גם כשחזרנו לארץ זה המשיך. אני זוכרת יום אחד, הוא זכה בנסיעה לחו"ל מהיום להיום. ואמרתי לו איך נעשה את זה אני עובדת מחר, צריך למצוא סידור לילדים. והוא אמר לי "אל תדאגי יהיה בסדר". הרגיע אותי. אז קמתי בשש בבוקר ולא ראיתי את הנעליים שלו ולא ראיתי אותו. מכאן לשם הבנתי שהבן אדם טס. לא השאיר פתק, לא כלום... הוא מיהר. ומצאתי את עצמי בשש בבוקר עם שני ילדים מבינה שאני שוב לבד.

בהעדר קשר שמספק צרכים קיומיים, בהם תמיכה, אהבה, הבעות של חיבה וקבלה, מתגברת חוויית הבדידות ומחיריה כבדים: בעיות שינה, עייפות, כאבים, ירידה במוטיבציה, מצוקה רגשית ואף דיכאון. לא אחת נשים מספרות לי על התחושה המכווצת כאשר הוא, הבעל, מגיע הביתה לאחר שעות בעבודה ואפילו שלום אינו אומר, בוודאי לא שואל לשלומן או מתעניין בעבודתן ובמעשיהן במהלך היום. מיותר לציין שאינו מכיר את הקשיים, העמיתים לעבודה או את סיפורי החברות. מקצת הנשים שחוות את כאב הבדידות יבואו בטענות, יכעסו ויביעו מרמור כלפי בן הזוג שבדרכו ילך ויתרחק עוד ועוד; אחרות יתכווצו ויבלעו את המרחק שלעיתים נחווה כדורסני ומבטל; מקצתן יבינו, יוותרו או ימצאו חלופות אחרות של חברות וקרבה.

אובדן התשוקה וכיבוי הנשיות

העניין המיני אצלי היה מאוד מדוכא. מהר מאוד עברתי למיטה נפרדת. לא נמשכתי אליו ולא היו לי רגשות כלפיו הרבה שנים. היה חסר לי משהו. היו יחסי מין אבל כאלו שענו על צורך פיזי בלבד. חשבתי שאני לא בסדר. כי לא הרגשתי אליו. משהו הפריע לי בו. ולא ידעתי מה... הוא היה ישן על הספה בסלון ואני על מיטת יחיד. לא היה לנו שנים חדר עם מיטה זוגית. ודיכאתי את כל העניין המיני שלי לחלוטין. מאדם מאוד מיני הפכתי לאדישה לזה לגמרי. (שרון)

המרחב המיני, האינטימי הופך עבור נשים שחיות בזוגיות שבה הכול דליק או לכל הפחות לא מתוקשר, למקום לא בטוח, לא מהנה ולרוב גם לא רצוי. נשים מספרות שהן מכונסות, לא מיניות, מרצות ומרירות. לעיתים מתרחקות ואף "מענישות" את הבעל המרוחק או הפוגעני, ובפעמים אחרות יקיימו יחסי מין, אך אלו יהיו ללא הסכמה רגשית ולא מרצון לקרבה או תשוקה.

לעיתים המיניות הלקויה מצביעה על קשיים באינטימיות ובתקשורת המילולית בין בני הזוג, אך לעיתים זה עוד מרחב לפגיעה באישה. לא אחת בחדר הטיפולים פגשתי במצבים שבהם האישה נחווית כלא־מספקת, קרה, "פריג'ידית", היא מואשמת לרוב בחוסר חשק מיני ומכאן גם בנשיות לקויה, מרגישה פעמים רבות אשמה על היותה חסרת חשק, ומעגל זה הולך ומסלים. בן הזוג נתפס אז כדורשני, לא מסופק, מאשים ולפעמים גם פוגע. האישה נכנסת למגננה ותשוקתה להתקרבות ומיניות פוחתת.

לעיתים התגובה של הנשים לביקורת פוגענית סביב המיניות, המובילה לוויתור על מיניות מיטיבה, היא ויתור על עוד מרחב מקודש ואישי, כדי לשמר את הקיים ולעשות את מה שנדרש. האישה מפסיקה להיות קשובה ומוכנה להתנתק, להיחדר, ואף לעשות שימוש פוגעני בגופה.

זהר מתארת זאת בכאב רב:

הוא הסתובב כמו נמר בכלוב. ידעתי שאני חייבת לשכב איתו לפחות פעם בשבוע כי אחרת הוא היה מתפוצץ. זו הייתה הדרך שלי להרגיע אותו, אבל לאורך זמן הוא ידע שאני עושה את זה בלי חשק. ואז זה הפסיק להרגיע. זה היה "אישיו" מאוד גדול בינינו. תמיד הוא היה מטיח בי שאני הבטחה לא־ממומשת ושאם רק אשכב איתו הכול יהיה בסדר בינינו. אני לא רציתי לעשות את זה כי נפגעתי ממנו בכל כך הרבה מקומות בתוך הקשר שלנו. היום אני יודעת שלהתמסר רגשית ומינית זו חוויה מאוד עוצמתית, מענגת ומחברת. אז, הייתי כל כך רחוקה ממנו וממש לא סבלתי את זה. הייתי ממש מכריחה את עצמי לשכב איתו. הייתי בוכה כשזה היה נגמר והוא כמובן לא שם לב. ושוב ושוב עשיתי את זה. אני לגמרי יודעת שאני פגעתי בעצמי.

עולם המיניות מחזיק בתוכו מרחבים גדולים של מורכבות והתמודדות. החיבור לגוף, העונג האישי מול הריצוי, פגיעות עבר, אשמה ובושה, אכזבה וכאב, הם גם ככה מנת חלקן של רבות מאיתנו. מערכות יחסים זוגיות מורכבות, מעצימות את החסימה סביב מרחב זה. נשים מספרות על חוסר תקשורת או על תקשורת פוגענית, כזו שלא איפשרה שיחה פתוחה על מיניות, פגיעות, הצרכים ועל גבולות ההסכמה בין בני הזוג. רוית שיתפה אותי:

הוא דרש שאשקיע בו. הוא כל הזמן אמר את זה, אבל מבחינתי, אם הבית היה נקי ומסודר אז תבוא תעלה, תעשה ותגמור, וזהו. לא באמת הייתה בי תשוקה. אני בגיל 16 עברתי אונס, אז מבחינתי כל הדבר הזה שקשור למין, בשביל מה צריך את זה. במיוחד שבבית הייתה הרבה ביקורתיות וצעקות ואני לא בסדר. רק אחרי שהסתיים הקשר, אחרי שנים ששכחתי מזה ולא התעסקתי בזה, זה עלה באחת הסדנאות שעשיתי. ואז שאלו אותי, את רוצה להתעסק בזה? רוצה להציף את זה? כן. ואז קלטתי כמה תשוקה יש בי. איתו (עם הבעל), שכחתי את המיניות, הנשיות. התעסקתי בלשרוד אותו ולהיות אימא.

בושה והשתקה - נשיאת הבגידה

אחת התופעות הקשות שנשים נושאות בכאב ובשתיקה במהלך עצימת העיניים בתקופת העלטה, היא הבגידה. בבואי להסתכל על בגידות בחיי נישואין בחרתי להסתכל על כך מהזווית של הנשים השותקות ומשתיקות את הידיעה על המתרחש. מקום שמתבונן בכאב עלינו הנשים, שמוכנות לחיות בניתוק מידיעה קשה, משפילה ופוגענית, כדי להתחמק מלקבל החלטה, להתעמת, להעמיד גבולות ברורים או לעזוב ולפרק. במרבית הרומנים מחוץ לנישואין שהם תוצר של הזנחה רגשית, סימני הבגידה לרוב ברורים למדי, אם רק נסתכל. על כך מספרת גם רבין (2010).

הנשים שהבאתי את סיפורן כאן משתפות אותי בחוויה המבלבלת של ידיעה פנימית על מה שמתחולל, לצד ההסכמה שבשתיקה. לעיתים לאורך חודשים או שנים הן היו מוכנות לחוות את הכאב, ההשפלה והבושה שבבגידה, על פני האפשרות של עימות שעשוי להוביל לפרידה ופירוק. רחל, שגילתה רומן ארוך של בעלה מספרת:

בערב החג אחרי שהכנתי הכול והמשפחה שלו בדרך הוא אומר לי "אני לא אוכל אתכם". זה היה הרגע שנשברתי. כי הסיפור שלו תמיד שהולך למסיבות, הולך עם אח שלו, ישן אצל אח שלו, ישן במלון. אני לא באמת מטומטמת אבל העדפתי לתת לו את טיפת המרחב הזה. כדי שיישאר. איך לא ראיתי? בשנתיים האחרונות לא היה בינינו מגע. ואת מרגישה מתי הוא מגיע אחרי סקס ומתי לא. הייתי צועקת עליו: "אתה בוגד, תבגוד, אבל למה אתה רוצה ללכת? מיליון גברים בוגדים, אבל לא עוזבים ארבעה ילדים". כשהקטן היה בן חצי שנה, הוא אמר שרוצה לעזוב. רצה לעבור לדירה בתל אביב מול הים, צריך שקט. ואמרתי לו "על גופתי המתה". לא עוזבים משהו שהוא בסדר. בסוף הוא נשאר בבית אבל ישן פעמיים בשבוע במלון בתל אביב. ואני כבר אין לי כוח. אני מרוטה.

גם סיפורה של גילת, הוא סיפור של עצימת עיניים מתמשך. האישה, שמנהלת בית שרכשה בכוחות עצמה, שהיא בעלת עסק משגשג, הפתיעה אותי בסיפורה:

למרות שידעתי הכול, לא רציתי לראות. הייתי בהיריון מתוכנן חמישי. הורמונלית. הוא לא הסכים להתגמש. כל הזמן ברוגז, ברוגז, ברוגז. עצבני, קריזות. לא דופק חשבון. בחודש שישי התחיל להתנתק ברמות לא מוסברות. השאיר אותי לבד שבתות שלמות, ערבים, הולך, מסתובב, נעלם. ואני הייתי עם הילדים לבד. פתאום קנה אופנוע, ואני לא הבנתי, אבל אמרתי לעצמי שזה יעבור. פתאום עבר לישון בסלון וכל הזמן חיפש על מה לריב. הרגשתי שהוא מצמיד אותי לפינה. לקראת סוף ההיריון הייתי יושבת ובוכה. ידעתי שיש שם משהו שלא היה תקין. ממש לפני הלידה אני זוכרת שאמרתי לו "תקשיב, אנחנו לא נחיה יותר בעולם אפור. החיים לא נקבעים על פי מה שאתה רוצה. או שחור או לבן. אני ככה לא מוכנה לחיות ואני אתמודד עם כל דבר". ואז הוא אמר לי "טוב, אז שחור, אנחנו מתגרשים", וחשכו עיניי. מיד אחרי שאמר לי שמתגרשים, הלכתי ללדת.

כשהוא ראה את התינוקת, הכול התפרק לו, "אני מצטער והיא יפה... והיא מקסימה...". ולא יכולתי לסלוח לו. משהו מהלידה ומההיריון עשה פצע מאוד עמוק. זו התעללות, לא להתייחס לאישה בתקופת הזו. אבל שוב אמרתי לו "אוקי, נחזור לתלם, אבל אני לעולם לא אסלח לך", וחזרנו הביתה עם תינוק וארבעה ילדים. אבל הוא שוב משך לאותו כיוון, כלום לא השתנה. שוב התחיל להיעלם עם האופנוע וכל הזמן רק רוצה להיות לבד. "נו, קח איתך את אחד הילדים, יש פה ים ילדים". "לא, אני רוצה לבד". ואני, עדיין לא נפל לי האסימון. לא נפל לי האסימון. את יודעת, את עסוקה, כולך היריון, הורמונים, לידה. למי יש כוח להתעסק עם מי אתה הולך, לאן אתה הולך. זה לא עניין אותי. אני זוכרת שהוא סיפר לי שחזר לקשר עם החבר'ה מהצבא. אז הוא הלך איתם ערב אחד, הלך איתם ערב שני ובערב השלישי אמרתי לו "לא. אני באה איתך, רוצה לדעת עם מי אתה מסתובב". והוא עונה לי "לא, את לא באה". ואני, "אז גם אתה לא הולך. או שאנחנו הולכים ביחד או שאף אחד לא הולך". "מה, את כולאת אותי?" "לא, אני פה עם ילדים, תינוק, אנחנו צריכים לעבוד ביחד". אני זוכרת את אותו ערב... וואו. קראתי לחברה שלי שתבוא להיות עם הילדים. נסעתי אחריו עם הרכב. והתקשרתי אליו ושאלתי "לאן אתה הולך? אני אחריך, הרכב שלי מאחוריך...". והוא צורח "לא, את לא באה איתי". ואז שאלתי אותו "אז מה אתה רוצה?" "אני רוצה להתגרש". אבל הוא שוב חזר באותו הלילה, חזר וגם ישן במיטה, ועוד עשינו מסיבת בריתה לילדה, ושוב ויתרתי לו. ואני כאילו לא מבינה מה עובר עליו, חזר לגיל הנעורים ולא ראה כלום ממטר. הוא כל הזמן רצה להתגרש, ואני לא מסכימה. עד היום אני לא יודעת אם האישה ש[הוא] נשוי לה עכשיו, הקשר איתה התחיל אז. הם מכירים שנים. אבל לא בא לי לחשוב על זה עד עכשיו.

האפלה שנשים נבגדות כופות על עצמן היא כואבת ומשפילה. החשש להיעזב או לפרק את הבית מחייב אותן להקרבה וויתור עצמי, וכך הן דנות את עצמן לחיים שיש בהם חוסר אמון, עלבון תמידי, ריחוק פיזי, תחושת ניצול ושקיפות, שיברון לב, בושה ובדידות. כדי להתמודד עם אלו, הן מתרחקות מבני הזוג ומעצמן, עד כדי הדחקה של רגשותיהן. וכך, במשך שנים ארוכות.

גם ולרי שיתפה בעלטה שכפתה על עצמה:

לאורך הזמן אני לא שמתי לב שהוא נעלם. הוא היה נוסע הרבה לחו"ל. גילוי הבגידה היה ממש הפתעה. אמנם, בתוך השגרה, הזוגיות נעלמה ואני לא שמתי לב לזה. אולי גם אני לא הייתי צריכה את זה מי יודע מה. אבל אחרי שגיליתי בטלפון הודעות, חשדתי. הוא חזר מחו"ל מנסיעת עבודה אחר לגמרי. לא הסתכל לי בעיניים, שאלתי אותו אם יש לו מישהי אחרת, "לא, אין לי אף אחת". אבל אז הסתכלתי בטלפון וראיתי. "אני רוצה לחיות איתך, אני אוהב אותך". מבחינתי, אם זה היה רק משהו פיזי הייתי מסתכלת על זה אולי אחרת, בסדר, דברים קורים. אבל ברגע שמדובר ברגש כלפיה, תוך כדי שיש לך משפחה ואותי, אז תהיה כן איתי. ועדיין, אחרי שגיליתי על הבגידה, חודשים המשכתי להיות האישה המושלמת בבית, במיטה. שאלתי אותו, "אתה רוצה לתקן?", הוא אמר שכן. הסכמתי שינתק איתה קשר וננסה. אבל הוא לא ניתק איתה קשר. יש התכתבויות, שלח תמונות. לא התאפקתי והסתכלתי בטלפון. רציתי לדעת את האמת, בשבילי, לדעת איפה אני עומדת. ועדיין סידרתי וניקיתי ואפילו הייתי מאהבת מושלמת עם כל הדבר הזה. הכול כי פחדתי להיפרד. אבל זה לא עבד, דפקתי שוב ושוב על דלת סגורה. היום אני יודעת להגיד שבנישואים שלי הייתי הרבה פחות כנה עם עצמי.

פחד, אימה וביטול עצמי

הוא כנראה היה צריך להתחתן עם מישהי כמוני. כלפי חוץ משכילה, מוצלחת. שכולם יראו כמה מוצלח הוא. אבל בבית פנימה הוא לא היה מסוגל לשאת את זה והיה חייב לשלוט בי, להיות חזק יותר. אני אפילו לא מסוגלת להבין היום ממה כל כך פחדתי, אני רק יודעת שזה היה פחד אימתני, ששיתק אותי. כל יציאה שלי לבד, כל משפט שאמרתי, כל בקשה שהייתה לי היוותה סיכוי להתפרצות של כעס. לא ידעתי אפילו מתי זה יגיע. למשל באמצע ויכוח, שבו הוא צורח עליי ואני מתכווצת, בוכה, מתחננת שינסה להבין, פתאום הוא מפסיק ואומר, זהו סיימנו להיום. ומאותו רגע אני שקופה. הוא לא מדבר ולא רואה אותי בכלל. מתפתלת, בוכה, מבוהלת. ממה הייתי כל כך מבוהלת? אין לי מושג. אני מרחמת עליה. על האישה שהייתי. (זהר)

נשים במערכות יחסים רעילות ואלימות מבודדות, מושתקות, מבועתות מהעתיד להתרחש וחשות קטנות וחסרות אונים. מקצתן ממשיכות לתפקד בחוץ בעשייה משמעותית, אך בבית פנימה הן חוות בהלה והאשמה עצמית, הולכות על קצות האצבעות ומתרחקות מעצמן.

נשים אלו יתקשו כפליים לזהות את הצורך והיכולת לפרוץ את מעגל האימה, שכן הן חוות עצמן כלא־שוות ופחותות ערך. חוויה זו מדכאת את האפשרות להיות מחוברת לאומץ שנדרש בשביל לצאת מקשר הרסני ומכווץ.

לרוב, גם אין הסכמה ללכת לטיפול, שכן הבעיה היא שלה. ואם יגיעו לטיפול, הוא לא יצליח לקדם תקשורת בריאה והדדית, כי "היא" האשמה, הבעייתית, בעוד הוא הצודק והיודע (McBride, 2022).

לא אחת אני נשאלת על המאפיינים של נשים שחיות בסביבה רעילה ואלימה. את הגברים מתארים לנו היטב באמצעות הגדרות פסיכיאטריות של אישיות נרקיסיסטית או פסיכופתית. אך הנשים, מיהן? האם הן חלשות ומסכנות, קורבנות של נסיבות חייהן, חסרות עמוד שדרה וערך? לא, היום זה כבר ברור לי. נשים רבות מכל המעמדות, רמות ההשכלה והיכולות האישיותיות חיות תחת שלטון טרור ואימה שמחיריו האישיים גבוהים.

כשיישבתי עם כרמל, חשתי את הכעס ולצידו ראיתי את הפחד והאימה. עד היום, שנתיים אחרי שעזבה, עיניה מבוהלות לרגעים, וגופה כולו עומד על המשמר:

הכול הייתי עושה לפייס אותו, חוץ מסקס, שזה חד־פעמי עשיתי ואז קרא לי זונה, ואמרתי לעצמי, את זה אני לא עושה יותר. ולאורך השנים משום מה שתקתי. כל כך פחדתי ממנו, ממה שלא עשיתי נכון. פחדתי שהוא שומע את המחשבות שלי, שהוא עוקב אחריי, כל הזמן היה נותן לי הרגשה שעוקב אחריי, שיודע עליי הכול. אומר לי דברים שהייתי מספרת לחברות שלי. ואיך הוא ידע? מה אני עושה, ועם מי אני, ואיפה הייתי. כל הזמן. הוא החדיר בי פחד. כשהוא היה יוצא עם חברים שלו, זו הייתה הקלה מאוד גדולה. היו באות אלי חברות, היינו יושבות בחוץ וכל רכב שעובר, אני מסתכלת, רק בודקת מי עוקב אחריי. לקח לי המון זמן להתנער, גם אחרי הפרידה, מההרגשה הזו שהוא עוקב אחריי. אפילו עכשיו, אני בלי הטלפון, בלי אמצעים. פסיכיות. הוא ידע איפה אני בכל מקום ובכל מצב. ככה הייתי כשהייתי איתו. כל כך פחדתי ממנו שתחשבי שחצי שנה לא העזתי להגיד בקול רם שרוצה להיפרד. הייתי במקום של פחד. של פחד ממנו, רצון להחזיק את המשפחה, פחד להישאר לבד... התחלתי לגמגם לקראת סוף הנישואין שלנו. התחלתי לפקפק בכל מה שאמרתי. כל מילה שהוצאתי מהפה הייתי מפחדת לדבר אם זה נוגד את מה שהוא, בודקת עם עצמי אם זה בסדר מבחינתו. זה היה זוועה.

נשים שחיות במערכת יחסים אלימה חוות תהליכים מואצים של התמודדות עם טראומה מורכבת שבה מתקיימים מצבים של ניתוק המתאפיינים בקהות רגשית, תפקוד אוטומטי, חוסר רגש לכאורה, אדישות, תחושת מרחק וחוסר שייכות. אלו מתפתחים בעקבות חוויות מתמשכות המאיימות על שלמותן הפיזית והנפשית.

לעיתים נשים אלו יורחקו ממשפחתן וסביבתן החברתית על ידי בן הזוג. בידוד שמאפשר לו את הגברת השליטה ומצמצם את היכולת של האישה לפרוץ החוצה. אך לעיתים הנשים עצמן יסתירו את הסיפור של מערכת יחסים קשה, פוגענית, מלאה בזלזול ובוז, ביקורתית ופוגענית. אם זה מה שקורה לי, זה בטוח באשמתי, כך נוהגות לספר לעצמן נשים שנים ארוכות. הבעיה עם סיפורים חבויים אלו, האפופים בבושה, היא שהם מנתקים אותנו מעצמנו ומאחרים, ומשפיעים על כל מרחבי החיים.

מעגל האלימות חייב להיות מטופל על ידי גורמים מומחים, אך כאשר בני הזוג לא מכירים בו יחדיו ומתחייבים לטפל בו, הוא כנראה ימשיך לתוך תהליך גירושין, כפי שנראה בהמשך. ובאשר לאישה שחיה במעגל זה, יש לתמוך בהצמחה ובחיזוק אישי שיאפשר אט־אט הבשלה של מקום ראוי ואמיץ מספיק בשביל לחולל שינוי ואף פרידה. שכן האילמות שבה מתכנסות נשים רבות מצמצמת, משתיקה ומשתקת.

***

ביום הולדתי האחרון כתבה לי בתי ברכה מחממת לב, שבין היתר מוקירה את היותי אישה עצמאית וחזקה. חברה שהראיתי לה את הברכה שאלה אותי "איך עשית את זה? איך נהיית אם השנה?" והתשובה האסוציאטיבית הראשונה שעלתה לי לראש הייתה "התגרשתי". למה זה קשור? כי כשהייתי נשואה לא הייתי אישה חזקה. הייתי גם אני חלק מדורות של נשים ששתקו, התאמצו וסבלו מדיכוי פנימי וחיצוני. עד היום אני מתקשה לחשוב על עצמי במונחים של אישה שחיה במבנה זוגי פטריארכלי לא־שוויוני. אבל עצם הזמזום התמידי שאני צריכה לבשל, לקיים יחסי מין, להיות בבית בזמן, לסדר, לכבס, להוליד; עצם החשש התמידי לטעות - כל אלו הותירו גם אותי בעלטה ארוכת שנים שגבתה מחיר כואב ושתיקה אילמת שעימה הייתי צריכה להתמודד בשנים שלאחר הפרידה. אז לא, אישה עצמאית וחזקה בבית פנימה לא הייתי. אני מתבוננת היום בפליאה על הפער בין מי שהייתי פעם לבין מי שאני מרשה לעצמי היום להיות ורואה את אותם הפערים מופיעים גם אצל כל אחת מהנשים שראיינתי, ואצל כל אחת מהמטופלות שליוויתי לאורך השנים.

התבוננות בפער מעוררת את השאלה, מה הסיבה לכך שנשים נשארות שנים רבות כל כך בקשר שאינו מיטיב ואף פוגעני עבורן? את התשובה על כך אביא דרך הדברים ששמעתי מהנשים עצמן.

(5) הסיבות לשימור העלטה

מציאות מלאה בכאב היא מנת חלקן של נשים בתקופת העלטה. שנים לאחר מכן נשים מוצאות את עצמן "מלקקות את הפצעים" ותוהות כיצד ייתכן שנשארו שנים רבות כל כך "במקום הזה של הכלום" כפי שסיפרה לי רחל. נשים שנשארו 'שם' שואלות עצמן כיצד ומדוע המשיכו להחזיק את האור כבוי.

שימור העלטה בגלל הילדים

אני זוכרת שעוד בכניסה לרבנות אמרתי לו שאני מוכנה לוותר על הכול, שמבחינתי הכול מחוק, בוא לא נתגרש. יש פה חמישה ילדים. אם לא בשבילנו, בשבילם. נחיה כל אחד בנפרד, כל אחד יחיה את החיים שלו אבל לפחות נגדל אותם יחד. היום אני יודעת שמה שאת יודעת מהצד הזה, את לא יודעת מהצד השני. כי כשאת בפנים, בתוך הנישואין את כל הזמן שומרת, שומרת, שומרת. שומרת על הבית, שומרת על המשפחה, על הילדים. (גילת)

לפני כמה שנים מטופלת ותיקה שהייתה במצב מטלטל ופוגעני בחיי הנישואין שלה שיתפה אותי בעוד ריב קשה ואף אלים בינה לבין בעלה. היא סיפרה שוב על תחושת השקיפות שחוותה, על תחושת האין אונים הנוראה שהרגישה ועל הקושי שלה לווסת את עצמה סביב הריבים האין־סופיים - בולמוסי אכילה שחזרו, התקפי זעם ובכי בלתי פוסק. למרות כל אלו, הוסיפה, לעולם לא תתגרש ממנו, כי כשהיא שוכבת במיטה לצד בנה הפעוט היא יודעת שהיא תהרוס לו את החיים אם הוריו ייפרדו והוא ייאלץ לחיות בשני בתים. ככל שהמשיכה לספר כמה נורא לילד לגדול במשפחה "הרוסה ומפורקת" (באלו המילים השתמשה), אני הרגשתי איך גופי הולך ומתכווץ, זיעה קרה מכסה את עורי ותחושות של כאב ואשמה אין־סופית הציפו אותי על שהרסתי לילדים שלי את החיים. שנים חלפו מאז נפרדתי מאבי ילדיי, במהלכן בניתי עם ילדיי בית חם, אוהב ובטוח לכולנו. ובכל זאת, ברגע אחד חזרו אליי התחושות הקשות, והזכירו לי שבתוך תוכי עדיין קיימת אותה אישה שהייתה מוכנה לסבול הכול, לכאוב ולהתכווץ ובלבד לשמר את שלמות המשפחה ובריאות ילדיי.

כל האימהות כמעט מכירות את הקונפליקט הפנימי בין הצורך להיות אימהות מיטיבות ומטפחות שדואגות לביטחונם הנפשי והרגשי של הילדים לבין הצורך להקשיב ללב, לצרכים האישיים־רגשיים ולפעול להשגתם. אך ניכר כי כאשר מדובר בגירושין קונפליקט זה מורכב וקשה יותר. שכן הצער והכאב שעשויים להיגרם לילדים החיים ב"משפחה הרוסה ומפורקת" מתעצם.

האימהות ממלאות תפקיד מרכזי ומשמעותי בחברה. לאורך ההיסטוריה נשים מקבלות "הוראות הפעלה לאימהות טובה" שמועברות אליהן על ידי דורות של נשים באמצעות עיתוני נשים ופרסומות, בשיחות בין חברות ובאספות ההורים, במסיבות סוף שנה ובימי הולדת. מ"הוראות" אלו עולה שעל האימהות להתמסר לגידול הילדים וחינוכם ולספק את צורכיהם הרגשיים וההתפתחותיים. ענת פלגי הקר בספרה מאימהות לאי-מהות (2005) מצביעה על מנגנון חברתי של מחיקה או דיכוי שלפיו האישה שהופכת לאם משמשת בעיקר כפונקציה עבור האחר. בכך מתקיים טשטוש הזהות האישית לטובת זהות אימהית שעיקר מהותה לשרת את ילדיה.

מנגנון חברתי זה פועל בעוצמה בתקופת העלטה, שכן החובה החברתית מעצימה את ההכחשה של הקשיים ומאפשרת לנו להישאר בתא המשפחתי הלא מיטיב ולשאת את התפקיד האימהי.

ולרי מספרת:

אני חושבת שאם לא היו לנו ילדים, היינו נפרדים הרבה קודם כי אנחנו די שונים והייתי מבינה שזה לא האדם בשבילי לכל החיים. אבל נשארתי. נשארתי כדי לא לפגוע בילדים. היום אני יודעת שלהישאר בשביל הילדים ביחד זו לא נוסחה טובה, היא לא עובדת. כי במקביל, זה לוותר על עצמך וגם זה לא עובד טוב. והמון נשים עושות את זה. ההורים שלי ככה. הם נשארו ביחד עד היום. אין שם אהבה, כל הזמן רבים... אני מבינה היום שיש כל מיני דרכים לחיות בקשר עם הבנה וקבלה אבל אני יודעת שבתוך הזוגיות שלי הייתי מצמצמת את עצמי. מצמצמת את הכול, הרגש, הרצון שלי להתפתח. עשיתי הכול בשביל שתהיה שגרה של בית טוב לילדים - הסעות, חוגים, טיולים עם משפחה וחברים, שבתות ביחד. האם קודם הייתי בקטע של גירושין? מה פתאום, לא. אני נשארת. משפחה זה הכי חשוב. ככה גידלו אותי, ככה ספגתי מאז שאני קטנה. האפשרויות שגדלנו עליהן מצומצמות מאוד. תמיד ידעתי שההורים שלי לא מסתדרים, אבל לא עשו עם זה כלום. עדיין סובלים.

נשים משמרות את העלטה וממשיכות קשרי נישואין קשים בשביל להימנע מפגיעה בילדים, לצד ההימנעות מהשבר הפנימי שמתעורר כאשר האישה אינה מצליחה לתחזק את המיתוס של האם הטובה. האם המעניקה חיים, מזינה ומטפחת, מחבקת, מדריכה, מעיין בלתי נדלה של אהבה, סבלנית, מסורה, שמה את צורכי ילדיה לפני צרכיה. היא בונה את הקן המשפחתי, מטפחת אותו, ותפקידה ליצור מקום שהילדים תמיד יכולים לחזור אליו. האם מלאת החמלה ובעלת היכולת האין־סופית להגן ולהעמיד את טובת ילדיה לפני טובתה. ואם אלו הן התכונות החיוניות לאם טובה, כיצד ניתן להעמיד את עצמי לפני טובתם ולפרק את המשפחה?

שימור העלטה כי לא אצליח לבד

נשים נשארות במרחבים פוגעניים ומתחזקות את הניתוק הפנימי שהן חוות גם בשל החשש להישאר לבד ולהתנתק מהתלות החברתית והכלכלית בבן הזוג. אישה צריכה בעל, לימדו את כולנו לאורך השנים, בבתים שבהם גדלנו ובסביבה שבה התחנכנו.

חברה פטריארכלית מעצימה ומנכיחה את התלות של נשים בגבר שבחייהן. גם היום, בבתים רבים גברים הם המפרנסים העיקריים, ובעלי פוטנציאל השתכרות גבוה יותר, שכן הם יכולים לעבוד שעות ארוכות, לעומת הנשים, שמצופה מהן לחזור מוקדם יותר כדי לדאוג לילדים ולבית. נשים תלויות בבעל, ביכולות הפיזיות שלו, בהתנהלות הכלכלית מול הבנק, המוסך ורואה החשבון. התלות בבעל מקשה מאוד על האישה להאמין שהיא יכולה לנהל את חייה לבדה.

לאחרונה סיפרה לי מטופלת ממעמד כלכלי גבוה, שנמצאת בתהליכי פרידה, שכשסיפרו לבתם בת ה־12 על הפרידה הצפויה, היא מיד נבהלה ושאלה: "אבל איך תסתדרי ותעשי דברים בלי אבא?" מעניין ששאלה דומה לא הופנתה אל האב, שהיה נוכח באותו המעמד.

רחל מספרת על האימה להישאר לבד, להיות עצמאית ולוותר על כל ההבטחות שהובטחו לה על ידי הגבר המגן, המפרנס:

פחדתי כל כך כי מעולם לא הייתי לבד. שלוש וחצי שנים הוא לא נוגע בי ואני אומרת למטפלות הזוגיות, השלישית או הרביעית... תצילו את זה. למה תצילו את זה? כי אני לא יודעת מה אני עושה יום אחרי. אין לי מושג איך ממשיכים מכאן. לבד. מעולם לא הייתי לבד. נכון שהוא לא שיתף פעולה, אבל הוא זה שהביא את הכסף, החזיק הכול. הוא זה שהיה צועק עליי תתקשרי לבנק, לעירייה, נותן פקודות ויורד לי לחיים, אז איך אני עושה את זה לבד?. כלום... הפחד מהעצמאות הכלכלית ומלעשות דברים לבד. אלו שני הדברים שגרמו לי לא לתת לו ללכת. זה היה פחד. פחד בלבד. לא אמונה שיכולים להצליח ביחד אלא פחד להישאר לבד. הייתי שבוייה בכסף ובהבטחות שלו שנהיה מיליונרים. היום כשאני מסתכלת על התירוצים שתירצתי לעצמי אני אומרת לעצמי, תתביישי. תתביישי לך.

גילת מספרת שבשל החשש להישאר לבד עם הילדים ומעמסת החיים, היא הייתה מוכנה לספוג הכול, גם אלימות:

כשהייתי בחודש שישי הוא היה עצבני והרים יד על הבן שלי. כשנכנסתי ביניהם, הוא הרים אותי בגרון, הדביק אותי לקיר ופשוט זרק אותי. אבל גם אז לא עשיתי עם זה כלום. עדיין לא שחררתי אותו. הוא כל הזמן רוצה להתגרש, ואני - מה הקטע שלך, מה הלחץ להתגרש? בוא, אני אגור בבית, תגור במרתף, נעשה לך כניסה נפרדת אבל לפחות נגדל את הילדים ביחד. מה אתה רוצה שאשאר פה לבד? לא רוצה ממך כלום. רק תישאר פה. יש פה כל כך הרבה עבודה, כל כך הרבה ילדים ועניינים לעשות, אני לא נשארת עם כל החבילה הזו לבד.

הפחד להישאר לבד קשור גם לחוסר האמון בהיתכנות של קשר זוגי נוסף, מיטיב ומשמעותי. "מי ירצה אותי בגיל הזה ככה", זו מחשבה שמלווה נשים רבות ומשאירה אותנו ספונות בעלטה.

רחל משתפת:

אני מארחת 30 איש אצלי בבית והפרוד מגיע לחג כדי שאבא שלי לא ידע. ואני מסתכלת סביב ומרגישה שאני בתוך סרט שלא שייך לי. לא הסרט שלי, איך הבאתי את עצמי לזה. ואז קרובת משפחה, שכבר שמעה חלק מהשמועות, באה ואומרת לי "אני לא מבינה איך נתת לו ללכת, מי ייקח אותך עם ארבעה ילדים?". משפט כזה מחלחל לך לתת־מודע. מי ייקח אותי עם ארבעה ילדים? אני שמנה, אני מכוערת, אני לא עובדת, אין לי תואר, אין לי כלום. אני לא שווה. מי ייקח אותי עם ארבעה ילדים? לא באמת מגיע לי, אני לא שווה כלום לבד.

ראוי להישאר ביחד, כך נשים מספרות על תפיסותיהן בתקופת העלטה. הבדידות בהתמודדות עם מטלות החיים, ובדידות זוגית וחברתית נחווים כקשים מנשוא, ולכן לעיתים עדיפה הבחירה במוכר והבטוח - גם אם הוא מאכזב ופוגעני.

שימור העלטה בגלל הבושה

רבות מהנשים ממשיכות להישאר בעלטה בשל הבושה להיות אישה גרושה: על אישה שמתגרשת מוטבע אות הקלון החברתי. עבורי המילה "גרושה" צורמת ומתקשרת למילה גירוש: בדמיוני אני רואה אישה עטויה סחבות, עיניה ניבטות מבין צעיפים המסתירים את פניה, היא הולכת כפופה, צמודה לקירות הבתים, מבקשת נדבות בשל גירושה מביתה. על אף שאני ראשונת המאמינות שגירושין הם שחרור מרצון לעולם של בחירה ואפשרויות שנפתחות, עדיין מוטבעת בי התפיסה השגויה הכה עמוקה. זה קולה המופנם של החברה החיצונית שחיה בכל אחת מאיתנו, המגדירה נישואין כהצלחה וגירושין ככישלון ובושה, שסביבה שׂקים של אשמה.

הבושה, אומר דאגלס (2004), היא מנגנון ממשטר, האוכף את האסור ואת המותר במסגרת מערכת חברתית נורמטיבית. למדנו שחיים בעלי משמעות מתקיימים בזוגיות ומשפחה. להיות אישה גרושה זה עדיין תיוג פוגעני ואף אלים - "מגורשת, מגורשת, מגורשת" - ולכן נשים עמלות קשה על יצירת המסגרת המשפחתית הנעימה למראית עין של חיי משפחה. בדיוק כזו שמוכרים לנו בכל מודעות הנדל"ן והמשכנתא. הורים מחויכים וילדים מאושרים. Happily ever after. נשים ממשיכות להחזיק ולטפח את הדמות האידיאלית כלפי חוץ ומסתירות את הסיפור שעשוי לעורר בושה.

ליעד שיתפה:

עד היום אני לא אומרת שאני גרושה, לא אוהבת את המילה הזו. לא אוהבת אותה. זו מילה מזלזלת כזו. מילה לא יפה. אם שואלים אם אני נשואה, אני אומרת לא. אבל הם יגידו את המילה גרושה. לא אני. יש אפילו אנשים שחושבים שאני נשואה. אני לא אומרת. וזו גם עיר קטנה. אחד מכיר את השני. בבית ספר של הילד ההורים לא יודעים שאני גרושה. גם להורים שלי לא סיפרתי כלום כי לא רציתי לצער אותם. התביישתי במצב שלי. לאימא סיפרתי רק כשהתפוצץ הכול אחרי שמונה שנים של עוני ודכאון. הייתי לבד עם זה שנים.

מרבית הנשים שעימן שוחחתי התייחסו לבושה סביב המילה גירושין וסביב המהלך כולו. רונה סיפרה: "מבחינתי זה גם היה כישלון מאוד גדול. ההורים שלי גרושים. אז זה היה כישלון כל כך גדול מכל כך הרבה חזיתות מבחינתי"; טל הוסיפה: "עד היום המילה גרושה עושה לי לא טוב בבטן. אני לא אוהבת את ההגדרה הזו, יש סביבה הרבה בושה"; ויעל שיתפה: "המילים פרידה וגירושין לא חדרו. עד היום אני לא אומרת שאני גרושה או משהו כזה. הסיפור, התמה של אנשים גרושים, היא לא יושבת על מי שאני. כי זה דרמה, זה כאב. ואני לא. אין לי את זה. יש מין הכחשה כזו. שאני לא כזאת".

תחושת הכישלון והבושה פוגעת בדימוי ובערך העצמי. הבושה היא ממי שאני וחוסר ההתאמה למה שהסביבה מצפה ממני להיות. לכן נשים מעדיפות להשפיל מבט, להתכנס פנימה ולהותיר את עצמן בעלטה. הן מוותרות על היותן האישה המוקעת, השונה, שנכשלה במימוש תפקידה.

גילת משתפת:

אף אחד לא ידע מה אני עוברת. וגם כשהחל תהליך הפרידה, בשנתיים הראשונות לא סיפרתי כלום לאף אחד. גם הייתי די חדשה כאן ביישוב ואף אחד לא התגרש לפניי. הסתרתי את זה, גם מהילדים הסתרנו את הפרידה. ואחרי שכבר הבינו שהתגרשנו, התביישו בזה. לקח לי הרבה זמן להפסיק להסתיר את זה. ובטח לא סיפרתי לאף אחד על הבגידה. הבן שלי סיפר לחברים איזה שנתיים אחרי על הפרידה, רק כשעוד חבר שלו עבר תהליך דומה. היה נורא קשה להוציא את זה החוצה. משפחה, ילדים. זה הכול, מתפרק לך כל העולם. התביישתי מאוד.

גם רוית מספרת:

לפני הפרידה בעיקר הפחיד אותי להוציא את זה החוצה. חברתית, איך את עושה דבר כזה. התדמית. גרנו במקום קטן, כולם חברים של כולם והייתי במקום שהוא מאוד מפוחד ומנוהל על ידי פחד על מה יחשבו ומה יגידו. בסוף, אחד הדברים שהנחו אותי זה לתת דוגמה לילדים. להיות במקום שטוב לך. ושלא טוב לך, תעשי עם זה משהו.

בושה היא רגש שמתעורר הן סביב האירועים בתוך חיי הנישואין והן סביב כישלון הפרידה. הבושה מורידה את הערך העצמי ויוצרת ניכור, התרחקות ובדידות. וכדי להימנע מתחושת הבושה הקשה ומהשפעותיה, מורחקת האפשרות לפרידה על ידי העלטה.

שימור העלטה בשל הכמיהה לתיקון וריפוי חוויות ילדות

כולנו חשות כמיהה עמוקה לתיקון של חוויית הערך העצמי, הביטחון והאמון בעולם. זו סיבה נוספת, מרכזית ולרוב לא־מודעת, של החיים בעלטה ושימורה. מוסד הנישואין, שסביבו נרקמת האפשרות למרחב בטוח ומרפא, הופך במקרים שלנו, הזוגות המתגרשים, למפגש מעציב עם האכזבות החוזרות שלנו מילדותנו.

העלטה מסייעת לנו, הנשים, להמשיך להחזיק בכמיהה שמשהו חדש יתרחש במערכת היחסים הזוגית ותתפתח האפשרות להצלחה בחיבור אנושי מיטיב ומרפא. פעמים רבות הניסיון לתיקון נכשל, והשחזור הפוגעני של הילדות, הוא זה שנוכח. זה פרדוקס קשה שבו הנישואים הופכים כואבים כי הם נוגעים בצלקות רכות או בפצעי ילדות שעדיין כלל לא הגלידו (Berman, 1988).

כך סיפרה יעל על שיחזור של קשר זוגי פוגעני ומצמצם:

גם ההורים שלי הם במערכת יחסים מאוד דומה. באותו אזור. אבא שלי הוא משפיל ומשפיט ופוגעני כלפי אימא שלי ואימא שלי מדהימה, בהתמסרות מלאה, אבל מחוקה לגמרי. חסרת קיום, חסרת צבע, נותנת לו לדרוך עליה ולהשפיל אותה. אלו מילים מאוד נוקבות וקשות. כאילו מבחוץ זה לא נראה אכזרי אבל הנשמה - היא נמחקת בתוך הקשר. זרמים תת־קרקעיים של החלשה והשפלה והנמכה, שכלפי חוץ זה נראה אחרת. אם הגרוש שלי היה שומע אותי עכשיו הוא היה מת. מה, ככה זה נראה? ככה את חושבת? כי הוא לא האמין שזה מה שהוא עושה לי. אצלנו זה היה יותר אינטלקטואלי. כאילו יותר רוחני, עמוק. דור אחר, משודרגים, מתקשרים אבל אותה עוצמה.

הנדריקס בספרו לבסוף מוצאים אהבה (1999) טוען שאנו בוחרים את בני הזוג שלנו באופן לא־מודע, מהרצון לשחזר את פצעי העבר ולתקן את מערכת היחסים הראשונית עם הורינו. נשים מתחילות את הזוגיות והנישואין בציפייה שבן הזוג יכיל, יעטוף ויהיה כל מה שרציתי ולא קיבלתי בילדותי, בין שזו קרבה אין־סופית, הכרה והערצה או עצמאות ונפרדות. אך פעמים רבות התיקון המיוחל לא מתרחש, ובמקומו מתקיים שחזור כואב. פער זה, בין הפנטזיה לתיקון לבין המציאות בחיי הנישואין, הוא אחד המעכבים של תהליך הפרידה. בכל כוחנו אנו רוצות שמשהו חדש יקרה. שלא נמצא את עצמנו שוב במערכת יחסים שלא מצליחה לענות על הצרכים הבסיסיים שלנו.

כך מתארת זהר:

אם מישהו היה אומר לי שאתחתן עם אדם שמזכיר את אימא שלי בהתנהגות החודרנית, המשפילה, חסרת המודעות, לא הייתי מאמינה. אין שום סיכוי שהייתי מוכנה להיכנס לזה שוב. וכן. עשר שנים של סבל העברתי שם אחרי השנתיים הראשונות. ולאט־לאט התחלתי לראות שזה בדיוק כמו עם אימא שלי. אלים, חודרני, לא מקבל, ביקורתי. אוף... אחד המורים הרוחניים שליוו אותי באותה תקופה אמר לי שהתיקון לא יבוא ממנו, התיקון יבוא בקשר שלי איתה. לצערי, לא זה קרה ולא זה קרה. אני זוכרת שלקראת סוף הקשר הזוגי, אולי בארבע־חמש השנים האחרונות שהייתי איתו, הרגשתי מולו בדיוק את אותן התחושות שחשתי מול אימא שלי. קודם כול, לא הייתי מסוגלת לגעת בו. לא הייתי מסוגלת לתת לו להתקרב אליי בשום צורה, בדיוק כפי שחשתי מול אימא שלי. כנראה אחרי שנים ארוכות של התגוננות מפניהם נאלצתי להרחיק אותם ממני בכל צורה שהיא. אני גם זוכרת שפחדתי לחזור הביתה, ושברגעי הנסיעה האחרונים לפני שנכנסתי לחניה חשתי דפיקות לב של פחד. בדיוק כמו שהרגשתי בגיל ההתבגרות. ובעיקר אני חושבת, את שניהם הפסקתי לאהוב באיזשהו שלב של הקשר. זה כנראה מה שעזר לי להתרחק ולהפסיק להיפגע. אני יודעת שרק כשהבנתי שכמו שעם אימא שלי זה לא הסתדר, גם איתו זה כנראה ייכשל. אז כבר החלטתי שאני מפסיקה לעשות את זה. בעיקר לעצמי.

בשנות ה־60 הציעו בולבי ואיינסוורת (1988) את תאוריית ההיקשרות, שכיום עומדת בבסיס אין־ספור מחקרים ושיטות טיפול ומראה שוב ושוב את ההשפעה המכרעת של דפוס ההיקשרות של הילד עם הדמויות המטפלות בו על כל תחום בהמשך חייו. התינוק הרך מוּנע לחפש קרבה לדמויות משמעותיות לצורך ביסוס הביטחון וההגנה על חייו ומקבל הדהוד לכך מהדמות המטפלת. חוויות אלו, שחוזרות על עצמן בילדות, ממשיגות עבור הילד דגמי עבודה של מערכת היחסים עם העולם בחוץ, ואת אלו הוא משחזר בבגרותו בכל מערכות היחסים בחייו ובעיקר בזוגיות. אנשים שהתמודדו עם מערכת היקשרות שאינה בטוחה בילדות (בשל הורים נעדרים, מזניחים, מנותקים, חרדים, לא־פנויים, חולים, אלימים ועוד) מוצאים את עצמם בבגרות מתמודדים עם מגוון התנהגויות הפוגעות בקשרים הזוגיים, בהם קשיים באינטימיות ובקרבה ומגוון תבניות הרסניות של תגובות לבני הזוג. ילדים בעלי מערכת היקשרותית בטוחה יצמחו לקשרים זוגיים טובים יותר מילדים בעלי מערכת היקשרותית לא־בטוחה. כי כולנו מביאים לקשרים הזוגיים הבוגרים את אותם דפוסים מורכבים שנאלצנו ללמוד בילדותנו (רבין, 2010).

דנית משתפת:

זמן קצר לאחר הפרידה הייתה לי התמוטטות עצבים ממש ממש. ברמה ש... כאילו קלטתי, אז ממש נפל לי האסימון, מהי חוויית הקשר איתו. פתאום קלטתי את המשמעות, ראיתי את הכול בצורה בהירה. את הדינמיקה המעוותת, המניפולציות, השימוש באלימות, בשקרים. מתי השתמש באלימות ולאיזו מטרה. את כל התכתיבים שחיינו תחתיהם. הרבה דברים שקשה לפרוט במילים. פשוט הבנתי כמה זה היה מעוות, מניפולטיבי, כמה זה היה נורא. הבנתי סוף-סוף את מה שנוצר בתוך הקשר והבאתי איתי מהבית שלי. זה היה כמו ביני לבין אבא שלי. וגם בין ההורים שלי. הכול כזה נפרש כתמונה רחבה. עלה בי המון כעס. על הכול. עליי, עליו, על המשפחה שלו, על אבא שלי. אבא שלי שהיה עריץ ואלכוהוליסט ואימא שלי שהייתה הקורבן, החרדתית. והפרוד לקח את התפקיד של אבא שלי. בהתנהגויות מסוימות. תפקיד המדכא, השתלטן והמכניע. הוא לא רצה להיות במקום הזה. תמיד סבל מזה, אבל לא יכול אחרת. הוא לא עשה תיקון משמעותי. אבל הוא מודע לזה. זה מדכא אותו אבל גם לא מרגיש שיכול אחרת. ואני, בגלל הבית שגדלתי בו, רציתי שהישועה תבוא ממנו. אבל זה הכי לא יכול לקרות. הקטע שהכי קשה לי לקבל, זה את עצמי עם ה־18 שנה שעברתי איתו וכל הניסיונות האלה להישאר שם ולתקן. שלא לדבר על כל ה־45 שנה שאני חיה ולא מקבלת את מה שאני צריכה... היה לי קטע חזק, בטיפול שאני עוברת, שממש הדגים לי מה קורה שאני נתקלת בחומה שלו. והגעתי לחוויה שלי כילדה. והבנתי שאני לא יכולה לבקש אהבה מבחוץ כשאני לא יודעת לתת את זה לעצמי מבפנים. ושנים ביקשתי את זה ממנו. כל הזמן ליווה אותי הצורך הזה בלתקן. משהו שנמצא אצלי מאוד חזק. צורך בתיקון. של היחסים בינינו. עבור הקשר בינינו ובטח בשביל עצמי. מקום שנוכל להביא את החיבור שכן קיים. שאם יש שם עדיין אהבה וחיבור אז להביא ולבטא אותם באופן חופשי ולתת להם ביטוי בתוך הקשר. בשבוע של ההתפרקות שלי וגם אחרי, עוד כתבתי לו הודעות ובכל מיני דרכים אמרתי לו שאני חייבת שנעשה טיפול, אני חייבת. לא יכולתי לשאת את זה. טיפול בשביל שייקח אחריות. שיבין מה הוא עשה. הייתי חייבת תיקון. אפילו שכבר נפרדנו. אבל זה לא הצליח. הייתה כוונה, אבל לא ממש משהו ששינה. שיקפנו אחד לשני מאוד חזק את הבעיות.

עוד בספר בראשית מופיעה התקווה לתיקון וההתעקשות לחוות אהבה גם במקום שבו היא חסרה. לאה ילדה ליעקב בנים ועם כל אחד מהם ייחלה שבעלה, אהובה, יהיה איתה:

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי־רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי--כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי־שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם־אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן. וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי־יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל־כֵּן קָרָא־שְׁמוֹ, לֵוִי. (בראשית כ"כ, ל"ב־ל"ד)

סיכום

גירושין זו חוויה של כישלון. אבל אני יודעת שעשיתי את כל מה שיכולתי. אין גרם של ניסיון שהשארתי בכיסים. אין משהו שחשבתי או ידעתי עליו שלא ניסיתי. כשאנשים מדברים איתי על פרידה אני אומרת - רק אחרי שאת יודעת שניסית הכול. כי אחרת זו תהיה תקופה מאד מחורבנת. שלא עשית את הפיתול הזה או הניסיון הזה. אני הייתי צריכה להפוך את כל האבנים, ממש. כדי לדעת שעשיתי כל מה שיודעת ויכולה ועכשיו אני יכולה לפרק. אז אין לי חרטה. לא מרגישה שמתחרטת. (יעל)

אני מתקשה לקבל את דבריה של יעל, בעיקר כשאני חושבת על הדור הבא שאני מגדלת. לא הייתי רוצה שאף אחד מהם יחיה עשר או עשרים שנה בכלא רגשי. לא הייתי רוצה לראותם מתייסרים, מתפתלים והופכים כל אבן. לא הייתי רוצה שהם ילדו ויגדלו עוד ילד ועוד אחד רק בשביל החלום ובעצם יחיו בשברו. אני מאחלת להם לצאת ממקומות קשים הרבה קודם. זה גם המסר שלי אליהם, לפחות אחד מהם. לא להישאר ולא לסבול. אבל למרות חוסר הסכמתי עם המסקנה של יעל, אני יודעת שהיא צודקת ונאלצת להסכים איתה בכל הקשור לתהליך. כמוה, גם אני הפכתי כל אבן. לא היה טיפול או קורס או התבוננות רוחנית שחסכתי מעצמי בדרך. וכנראה אף אחת מאיתנו לא יכלה לעשות אחרת: להמשיך, להילחם, להתאמץ ולנסות. בשביל הילדים, בגלל הפחד, לחסוך את הבושה ולהצליח לתקן את אובדן האהבה. נשים יוצרות עלטה גדולה בחייהן, עוצמות עיניים, מתנתקות מכל רגש וכאב, מוותרות על זהות עצמית וצרכים אישיים למען הקשר, האהבה, הילדים, הבית שנבנה. נשים מסתירות מעצמן ומסביבתן את האמת. סוחטות את עצמן עד הטיפה האחרונה. עד שכבר אין מה לתת.

במפגשים עלו משפטים דומים כשהנשים תיארו את עצמן במערכת היחסים. שמעתי שוב ושוב ש"אני אדם קל", "מזל שאני האופטימית, בגלל זה הקשר החזיק הרבה זמן", "אני אדם שנוח להסתדר אתו", "באמת ניסיתי להיות מבינה". משפטים אלו, שגם אני אמרתי לעצמי ולחברותיי בשנים ההן, משקפים את הניסיונות לשמור על הקשר, להיות "בסדר", מישהי שקל, נעים, אופטימי, חיובי להיות איתה. אך למעשה, הנשים שחיות בעלטה חוות כיווץ מתמשך, אילמות ואף אלימות. הן נעשות שקופות, שוכחות את עצמן, מוותרות על תשוקה והנאה, מוכנות לספוג בגידות ופגיעות אין־סופיות.

לצערי, למרות הקשיים המלווים את תקופת העלטה, זה שלב הכרחי בתהליך. ללא העלטה, נשים לא היו מתעוררות אל הפרידה. רק כשאישה מתחילה להכיר בעלטה, אפשרויות חדשות נפתחות עבורה. עד אז, החיים ממשיכים להיות חשוכים.

---