כולנו חוטאים מדי פעם בחוסר ענווה, אצלי זאת הייתה דרך חיים.

הכוח היה בידיי והרגשתי שביכולתי לעשות כל מה שרק אבחר.
אדם החוטא בגבהות לב, סופו מפלה.

הייתי בטוח שחוק זה אינו חל עליי.

לא האמנתי שכך תיראה המפלה שלי.

מיכאל (מייק) דמרי, איל נדל”ן יהיר וקשוח, היה בטוח שהוא חסין מפגיעה.
כבול וחסר אונים, הוא מתעורר בחדר חשוך ומתבקש לענות על שאלה אחת.

ניסיונותיו למצוא תשובה, שולחים אותו בעל כורחו, לחשבון נפש. הוא יוצא למסע אפל בזיכרונותיו, על מנת לפתור את תעלומת חייו.
דקלה דמרי, אם ורעיה מסורה, הייתה בטוחה שהיא מכירה את אהבת חייה. כשהוא נחטף, שיחות טלפון אנונימיות ורמזים שמגיעים עד לפתח ביתה מובילים אותה למסע מייסר, רווי שקרים ושחיתויות.
האהבה הגדולה של השניים עומדת למבחן בצל החטיפה האכזרית.

“היבריס” הוא רומן מתח מרתק ואפל, שיטלטל את הקוראים ויוציא אותם למסע שנקודת ההתחלה שלו ידועה, אך סופו לוט בערפל.

דולב בן ארוש, ילידת 1983, בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות, אם לגילי, ליעד ואלון ובת זוג לארז. זהו ספרה השני. קדם לו ‘אחד משניים‘, רומן רומנטי שיצא בהוצאה עצמית. סיפורים קצרים פרי עטה ראו אור באנתולוגיות שונות.

מאיה קראוס ברדה, ילידת 1969, בעלת תואר ראשון בניהול ובסוציולוגיה, אם לדור ולכפיר. זהו ספרה השלישי. קדמו לו הנובלה ‘שבי אחריה’, שנכתבה בשיתוף עם נתנאל דמין והספר ‘נגיעות של צדק‘, רומן מתח, שראו אור בהוצאת ‘יהלומים’. סיפורים קצרים פרי עטה ראו אור באנתולוגיות שונות.

פרק 1

דקלה

השקיעה צבעה את השמיים בגוונים מרהיבים של אדום, כתום וצהוב, הבטתי מבעד לחלון המטבח ונאנחתי בלאות. רק עוד שעה, הזכרתי לעצמי, עוד שעה הם יהיו במיטות, אוכל לשבת ולשתות את הקפה הנכסף.
השעון של התנור צפצף ושלף אותי מהחלום בהקיץ בו הייתי נתונה. מזל ששמתי שעון, חשבתי, למרות שהניחוחות שעלו מן התנור וודאי היו מסבים את תשומת לבי, כך או כך.

"ילדיםםםםם..." צעקתי אל חלל הסלון, "הפיצה מוכנה."
שלושה זאטוטים רצו אליי במהירות, כמעט והתנגשו זה בזה.
"שבו יפה," ניסיתי להורות בקול הכי אסרטיבי שלי ובלבי התפללתי שהיום הזה כבר ייגמר.
השלושה החלו לאכול ברעבתנות תוך שהם משחררים לחלל האוויר קולות הנאה. אילולא הכרתי אותם היטב, וודאי הייתי חושבת שמדובר בחבורה שלא אכלה כמה ימים. נאנחתי. המכשיר הנייד שנח ליד המיקרוגל עדיין לא צלצל. הבטתי בו שוב ושוב. פתחתי וסגרתי אותו, על מנת לוודא שהוא לא שבק חיים. מייק עדיין לא התקשר. הוא נהג לדבר איתנו בצהריים. אמנם אתמול הוא בישר לי שיום עמוס לפניו, אך קיוויתי שיתקשר לפני שהילדים ייכנסו למיטות. גם כך העובדה שהוא טס לעתים תכופות לחו"ל מעיבה על מצב רוחם.

הילדים סיימו לאכול ופנו כבכל ערב אל המקלחות. בכוחותיי האחרונים קילחתי אותם והלבשתי להם פיג'מות, צחצחתי להם שיניים והכנסתי אותם למיטות. מייק עדיין לא התקשר.
"אבא בישיבה מאוד חשובה," חייכתי אל הילדים שבמיטותיהם, "הוא ידבר אתכם מחר, טוב חמודים?"
"אבל אמא," פנתה אליי רותם בת החמש, מושכת כהרגלה את סיום המילה בפינוק.
"מה מתוקה?"
"הוא הבטיח שידבר איתנו היום."
"אני יודעת יפה שלי, זה פשוט לא הסתדר לו."
"אני רוצה לחייג אליו," ביקש רועי בן השש.
הבטתי בפניהם שלבשו הבעה מאוכזבת.
"בסדר. בואו ננסה. אבל יכול להיות שהוא לא יענה, טוב מתוקים?"
השלושה הנהנו ואני אחזתי במכשיר הנייד וחייגתי. המשיבון ענה מיד. מוזר, חשבתי, מייק לעולם לא מכבה את המכשיר הנייד שלו.
"הוא לא זמין אהובים שלי. ננסה לחייג אליו מחר שוב, בסדר?"
שירה בת השלוש שלחה אליי חיוך ממיס, אחיה הגדולים הנהנו באכזבה.
"לילה טוב, חלומות נעימים." אמרתי במנגינה עליזה וכיביתי את האור.
"לילה טוב." מלמלו השלושה. לבי התרחב מרוב אהבה. הם היו פשוט מלאכים. לפחות ברגעים האלו של היום.

חזרתי אל הסלון והרמתי את הצעצועים שנותרו זרוקים בכל פינה אפשרית. מייק תמיד התעקש שאעסיק מישהי שתבלה איתי ועם הילדים בשעות אחר הצהריים, אך סירבתי. הילדים חוזרים מבית הספר, הגן ומהחוגים בשעה מאוחרת יחסית והעדפתי להעביר איתם את השעות שנותרו עד לשינה, למרות שלעיתים התחרטתי על כך. בתוך רבע שעה כל הדברים היו במקומם, ואני סוף סוף הכנתי לי ספל קפה גדול והתיישבתי מול הטלוויזיה.

בדיוק כשסיכלתי את רגליי על הספה המזמינה, נשמעה דפיקה מכיוון דלת הכניסה.
"מה עכשיו?" רטנתי, למרות שהייתי לבדי. לא ציפיתי לאורחים. זאת בטח לא דנה, המורה של רועי שהפכה לחברה, היא התקשרה שעה קודם לכן וסיפרה שבעלה יוצא לשחק כדורסל והיא נשארת עם הילדים. ובטח לא ליטל, חברת הילדות שלי, שיצאה כהרגלה לבלות.

ניגשתי אל הדלת, הדלקתי את אורות הכניסה והצצתי בעינית. לא היה איש מעבר לדלת.
"שוב לא נעלתי את שער הכניסה," מלמלתי. שנייה אחת של התלבטות הובילה להכרעה ברורה, הספה הייתה מזמינה יותר מן היציאה החוצה במטרה לסגור את השער. בצעדים מהירים חזרתי למקומי.
אחזתי בכוס הקפה ולגמתי את המשקה הממכר. בטרם הספיק להחליק לגרוני, צלצול נוסף בפעמון הדלת הפריע את מנוחתי.
"מה לעזאזל?" רקעתי כמו ילדה בדרכי חזרה אל הדלת הכבדה. סגרתי את שרשרת הביטחון של דלת הכניסה, כך שלא ניתן יהיה לפתוח את הדלת עד סופה ופתחתי אותה.

לא היה איש בפתח. "כנראה שהייתי צריכה להזיז את עצמי ולגשת לנעול את השער כבר קודם," מלמלתי והשחלתי את רגליי היחפות לזוג הכפכפים שעמד בכניסה. ילדי השכונה נהגו להשתובב בשעות הצהריים, לצלצל בפעמון ולברוח, אבל בשעה כזאת זה כבר עבר כל גבול. "אם אני אתפוס אותם..." מלמלתי לעצמי באיום עקר שאפילו לא טרחתי לחשוב על סופו. סגרתי את הדלת על מנת לפתוח את שרשרת הביטחון ופתחתי את הדלת בתנופה. השטח היה ריק. פסיעה אחת החוצה חשפה בפניי מעטפה חומה שנחה על שטיח הכניסה.

הבטתי לצדדים בניסיון לראות מי הניח את המעטפה בפתח ביתי. כניסת הבית הייתה ריקה. צרצור רחוק היה הרחש היחיד שנשמע.
רגליי נשאו אותי בזריזות אל עבר שער הכניסה. נעלתי אותו במהירות וחזרתי לביתי כשהמעטפה החומה אחוזה באצבעותיי.
הנחתי את המעטפה על הדלפק והבטתי בה בהתלבטות. לא היה רשום עליה כלום. לא עבור מי היא, לא ממי.  

בראשי רצו תרחישים שונים. הנחתי שאני מגזימה. רוב הסיכויים היו שמדובר בפרסומת או בבקשה לתרומה ולא במעטפה המכילה חומרים ביולוגיים. אולי המעטפה נחה שם מהצהריים, הרי מהרגע שהגעתי הביתה לא יצאתי מפתחו. מצד שני, היו גם הדפיקות בדלת וצלצולי הפעמון. המחשבה שאולי מדובר במשהו אחר גרמה לי להרים את המכשיר הנייד. ניסיתי לחייג למייק שוב, אך לא היה מענה.

נהגתי להטיף לילדים לא לדבר עם זרים, לא לקבל דברים מאנשים שהם לא מכירים, לא לגעת בדברים שלא שייכים להם, אך כשנאלצתי לעמוד במבחן, הסקרנות איימה להכניע אותי.

"מזל שאני לא חתול," סיננתי ופתחתי את המעטפה לפני שאתחרט.
המעטפה החומה נפתחה בקול קריעה ובתוכה נחה תמונה אחת. שלפתי את התמונה, ככל שהבנתי מה רואות עיניי כך גבר הרעד בידיי.

פניו של מייק נחשפו אליי. שיערו, שתמיד היה מסודר ומבריק, היה רטוב. אימה ניבטה מעיניו החומות הגדולות, שהביטו אליי מהתמונה. גופו היה נתון במכנסיים ובחולצה אותם לבש כשיצא מהבית. ידיו ורגליו היו כבולות למיטה, עליה שכב חסר אונים. הגבר שלי נראה מובס.

החנקתי צעקה. אם הילדים לא היו ישנים בחדר הסמוך, סביר להניח שהייתי מעירה את כל השכונה מהבהלה. ידי הפנויה נשלחה אל פי וחסמה את קולי. איפה הוא?
הפכתי את התמונה כדי לבדוק אם יש עליה מידע, לא הופיע דבר מאחוריה. ניערתי את המעטפה בתקווה שרמז ייפול ממנה, גם הניסיון הזה נחל כישלון חרוץ.

לקחתי שוב את הנייד וחייגתי את מספרו של מייק. התפללתי. המשיבון שוב ענה.
דמעותיי לא פסקו מלרדת ולהרטיב את פניי. הבטתי חסרת אונים בתמונה. האם עליי להתקשר למשטרה? לפני שהספיקה מחשבה נוספת לעבור בראשי, הטלפון הביתי צלצל.

"אמא?" רועי נכנס לסלון ועל פניו הבעה מבוהלת.
"הכל בסדר חמוד," ניסיתי להרגיע אותו, לשמור על ארשת פנים רגועה ולהגיע למכשיר המצלצל במהירות האפשרית.
"תחזור למיטה."
"אבל אני רוצה להיות איתך." רועי לא עמד להשתכנע ולי לא היה זמן לשכנע אותו.

אחזתי במכשיר האלחוטי והתרחקתי ממנו לעבר המטבח, הייתה לי הרגשה שזאת שיחה שאסור שהבן שלי יהיה עד לה.
"הלו?" מלמלתי בלחישה לאפרכסת.
בדיוק באותם רגעים נכנס רועי אל המטבח.
"אמא מי זה?" עיניו התמימות חיפשו תשובות שלא היו לי לתת לו, "אבא? אבא, זה אתה?" הוא הרים את קולו.
"זה לא אבא חמוד, זאת חברה של אמא, גש לסלון ואני כבר באה לקחת אותך למיטה, טוב?" גייסתי את כל האיפוק שקיים בי על מנת לנהל את המצב.
"בסדר." רועי רקע ברגלו וצעד חזרה לעבר הסלון.
"דקלה?" נשמע קול מעורבל מצידו השני של הקו. "רוצה לדבר עם האפס שהתחתנת איתו?"
ידי שאחזה במכשיר החלה לרעוד ללא הפסקה. הלב שלי דפק במהירות.
"מה אתם רוצים?" קולו של מייק נשמע שבור ומותש.
"מייק, איפה אתה?" שאלתי בבעתה.
צעקה נשמעה מצידו השני של הקו. קולו של מייק הפך להמהומים לא ברורים והקול המעורבל חזר.
"אל תתקשרי למשטרה אם את רוצה לראות את בעלך היקר בחתיכה אחת. אנחנו נתקשר אלייך מחר."
"לאאאאא. בבקשה לא. תנו לי לדבר איתו." תחינתי לא פסקה גם כאשר נשמע צליל הניתוק.

ידיי כיסו את פניי ודמעות החלו זולגות, מותירות אחריהן שובלים של כאב.
"אמא?" רועי התקדם לעברי. מחיתי את דמעותיי מהר ועטיתי חיוך מאולץ.
"בוא חמוד, הגיע זמן לישון."
מחשבות רבות התרוצצו בראשי, מסרבות לתת לי מנוח. שקלתי את צעדיי הבאים בעודי מלווה את בני למיטה. אחרי שכיסיתי את גופו הקטן בשמיכה, הבטתי בעיניו שהיו זהות לשל מייק שאט נעצמו. העיניים הללו תמיד היו החולשה שלי.

הפעם הראשונה בה נחשפתי אל העיניים הללו עלתה בזיכרוני. הייתי רק בת עשרים ושלוש כשפגשתי במייק לראשונה.

"סליחה?" קול גברי שלא הכרתי גרם לי להסתובב אליו.
"במה אפשר לעז.." השתתקתי, כל סדנאות השירות שעברתי בחיי, לא הכינו אותי למפגש עם לקוח נאה כמו זה שניצב מולי. אמנם לא הייתי חדשה בבר - מסעדה בו עבדתי, והייתי מורגלת בפלרטוטים של גברים, אך משהו בעיניים שלו שאב את האוויר מריאותיי. גופו התמיר היה נתון בג'ינס וגופייה עם ציור של גלשן, שיערו היה קצוץ ופניו שזופות ומעוטרות בזקן מטופח. ידיו נחו בכיסים ועל פניו עלה חיוך זחוח עם שתי גומות קטנות.

כחכחתי בגרוני, "במה אפשר לעזור?"
"כבר עזרת," הוא קרץ. שנאתי את הדרך בה הסתכל עליי. שנאתי את העובדה שהוא מרגיש עד כמה הגוף שלי נרגש ממנו.
לא התכוונתי להיכנע, היה עליי להמשיך במשחק אותו התחלתי.
"אתה הולך להגיד לי מה אתה צריך? אין לי את כל היום." הרמתי את גבותיי, מתחתי חיוך מעושה וגרמתי לו לצחקק בתגובה.
"פה חוצפן יש לך, מה יגיד הבוס שלך אם הוא ישמע שאת עונה כך ללקוחות?"
"הבוס שלי הגיוני. אם אספר לו שמדובר בנאד נפוח אני מאמינה שהוא יצדד בי."
"נאד נפוח, הא?" הוא התקרב אליי, צמצם את המרחק בין שפתיו לאוזני, עד שנשימתו הורגשה בצווארי.
"כנראה שאת אוהבת נאדים נפוחים."
הפסקתי לנשום. התרחקתי מגופו כמו מאש. לקחתי את המגש שהיה מונח לידי ופסעתי לעבר שולחן של מלצרית אחרת.

מיקדתי את מבטי בדף שלפניי, נאבקת לא לחפש אחריו במבטי, כשלקחתי את ההזמנה מחבורת הבנות שסבבו את השולחן.
"הוא מסתכל עלייך," אחת מהן צווחה בהתרגשות לחברתה והחוותה בידה לעבר הבחור החצוף.
"השיער שלי בסדר?" השנייה שאלה.
"אתן רוצות להזמין או שאחזור מאוחר יותר?" נבחתי לעברן.
אחת מהן סימנה לי שאחזור עוד כמה דקות, בעוד ששלושת האחרות המשיכו לנעוץ מבטים בצעיר הזחוח שישב על הבר מאחוריי.
"תכתבי לי פה את המספר שלך," הוא הורה לי ודחף לידי פיסת נייר, כשחזרתי לבר לקחת משקאות לשולחן אחר.
"לא, תודה."
הבחור קם על רגליו, נצמד לגבי כשסנטימטרים בודדים מפרידים בינינו, "בבקשה," לחש באוזני. צמרמורת של עונג שלחה זרמים לכל חלק בגופי. הוצאתי מעט אוויר באטיות מפי ומייק הבחין בחולשתי. נשמתי עמוק, הסתובבתי לעברו והבטתי היישר לתוך עיניו הממכרות. "אין. סיכוי." צמצמתי את עיניי וחייכתי אליו חיוך מתגרה. הסתובבתי וצעדתי לעברו השני של החלל בו היינו כלואים יחד.
"אני אחזור," הוא צעק אל גבי המתרחק ואני חייכתי לעצמי. עמוק בפנים רציתי שהוא יחזור.

מייק חייב לחזור אליי, חשבתי בלבי. אסור לי לערב משטרה, לא לפני שאבין בפני מה אני עומדת. חששתי לחייו, חששתי לילדיי. נשכבתי על הספה והתכסיתי בשמיכה. גופי רעד, למרות שהאביב כבר הגיע. חשבתי על אנשים שירצו להזיק למייק, שירצו להזיק לנו, היו לא מעט כאלו. העושר שהשגנו, או יותר נכון שמייק השיג, היה מקור לקנאה בקרב רוב האנשים שהכרנו, למרות שהוא הושג בעבודה קשה.
אני אשלם, חשבתי לעצמי, כמה שירצו אני פשוט אשלם וזה ייגמר. מייק יהיה בבית. אמרתי זאת לעצמי פעם אחר פעם, גם כשהשמש החלה לעלות ולהאיר את הלילה שחלף.

פרק 2

מייק

כאב עז הלם ברקותיי כשניסיתי לפקוח את עיניי. לקח לי כמה שניות להבין שפיסת בד, המהודקת לראשי, מכסה אותן. נענעתי את ראשי בניסיון להיפטר מהכיסוי, אך התחושה שכדורי ברזל מתנדנדים בתוך ראשי גרמה לי להפסיק. גופי היה כבד, ניסיתי להרים את ידי להסיר את הכיסוי, אך זו לא נענתה. הייתי אזוק. הרגשתי את המתכת של האזיקים הדוקה לעורי. ניסיתי להרים את ידי השנייה וגם זו הייתה כבולה.

נדמה היה שאני שרוי בתוך חלום. חולשה תקפה אותי וחדלתי מניסיונות עקרים להשתחרר מהאזיקים שהידקו אותי אל המיטה.

קולות רמים מחוץ לחדר העידו שלא מדובר בחלום. ניסיתי לקום, אך גם רגליי היו נתונות בכבלים, שהצמידו אותי למיטה.
רף הבהלה גבר והכאב בראשי איים לבקע אותו לשניים. היכן לעזאזל אני נמצא?

"מישהו שומע אותי?" ניסיתי את מזלי, אך קולי הצרוד היה כלחישה בחלל החדר. ניסיתי שוב, הפעם חזק יותר.
כעבור דקה, הדלת נפתחה. קול צעדים התקרב אליי. גופי נדרך. לא ידעתי למה לצפות. האם רוצים להרוג אותי? מי רוצה? למה אני כאן? איך הגעתי לכאן? מערבולת של שאלות ללא מענה הסתחררה בראשי. צעדים שקטים סבבו אותי, עצירה, ניחוח סבון חדר לאפי. נשימות קצובות בסמוך לפניי העבירו בי צמרמורת. שתיקה רועמת. "מי זה?" לחשתי ועצרתי את הנשימה כדי להיטיב לשמוע את התשובה.
גיחוך קל נשמע במרחק נגיעה מפניי.
הצעדים החלו להתרחק והדלת נטרקה.

חזרתי לנשום. לבי הלם כעדר אנטילופות בשדה הפתוח.
ניסיתי לשחזר את צעדיי. נדמה היה שרק כמה שעות קודם לכן עמדתי מול המראה, סידרתי את העניבה, כשדקלה נעמדה מאחוריי וחיבקה את מותניי. "אתגעגע אליך," היא לחשה אל גבי. אחזתי בידיה שהיו מונחות על בטני והידקתי אותן אליי. היא הציצה מאחוריי והביטה אל המראה בחיוך.
הסתובבתי אליה, משכתי את ידיה אל שפתיי ונשקתי להן אחת אחרי השנייה. "גם אני."
הצמדתי את שפתיי לשפתיה ברפרוף ויצאתי.
"נשקי את הילדים בשמי," הספקתי לומר לפני שהמונית יצאה לכיוון שדה התעופה.

הבטתי על הנוף המתחלף מהירוק סביב הווילה שבניתי לנו, לאפור הקודר של הערים. התנחמתי בעובדה שיש לילדים שלי ולדקלה הכל. כל מה שהם אי פעם חלמו עליו, הם קיבלו.
לא פעם שמעתי את הילדים רומזים לי על היעדרותי התכופה מהבית. "זה נכון שאתה קונה לנו הכל, אבל אין לנו אותך, מה זה שווה?", משפט שמעך את ליבי בכל פעם מחדש. עבדתי קשה כדי שלא יחסר להם דבר וזה היה על חשבון זמן איכות עם היקרים לי מכל.

הטיסה לקפריסין המריאה בזמן. היה עליי לבחון קרקע נוספת. תכננתי לבנות זוג גורדי שחקים זה לצד זה ותכננתי לחתום על העסקה הזאת למחרת.
בכל טיסה לחו"ל, חיכתה לי בשדה התעופה לימוזינה. הרשיתי לעצמי את ההנאות הקטנות של החיים. מאז שהרמתי את עצמי מאשפתות, הכל הגיע לי. לי ולמשפחה שלי.

הזיכרון התחלף בכאב חד. הילדים, דקלה, הם בטח לא יודעים מה קרה לי, אני לא יודע מה קרה לי. אני חייב למצוא דרך לצאת מכאן.

הנעתי את ראשי קדימה ואחורה בניסיון נוסף להתיר את כיסוי העיניים, אולי אם אזהה משהו בחדר, אוכל למצוא פיתרון. לפתע שמעתי שהדלת נפתחה שוב.

"מי זה?", " איפה אני?", "מה אתה רוצה ממני?", "למה אני כאן?" יריתי שאלות לכל עבר כעיוור.

הצעדים התקרבו אליי. נשמתי דרך האף בניסיון להירגע, אך באותו רגע נשפכו עליי מים קרים, השתנקתי והתקשיתי לנשום.

הכיסוי מעיניי הוסר. מצמצתי בניסיון להתרגל לחושך ששרר בחדר ולזהות מי עומד מולי, ללא הצלחה. ראיתי דמות לבושה שחורים, על ראשה מסכה ורק זוג עיניים בהירות הביטו בי. נדמה כי היה זה מבט משועשע.

"תשחרר אותי. אתה רוצה כסף? אתן לך כסף." כעבור שניות, אור בוהק צרב את אישוניי. עצמתי את עיניי בחוזקה מההלם, אך אורות הפלאש הבהבו גם מבעד לעיניי העצומות.

צילמו אותי. למה צילמו אותי? מה הם רוצים ממני, לעזאזל? השתוללתי במיטה, בניסיון להתיר את הכבלים מידיי ורגליי. אותו גיחוך נשמע שוב בחלל החדר. לאחר מכן, צעדים מתרחקים וטריקת דלת.

נותרתי לבדי ושוב ניסיתי לשחזר את צעדי מהרגע בו עליתי על הלימוזינה למלון. לא היה משהו שונה שיכול היה לשפוך אור על החטיפה המגוחכת הזו, חשבתי בבוז. בנסיעה היו איתי שני אנשים. הנהג ועוד אדם שהוצג כמתווך שישב איתי במושב האחורי. המתווך ואני שוחחנו ואף שתינו כוס ויסקי. הכל היה רגיל. ואולי לא, אולי הם הכניסו לי סם למשקה?
מאז הלימוזינה אני לא זוכר דבר. לעזאזל.

כעבור זמן שנמשך כנצח, כשאני כבול ואיני יודע אם אור בחוץ או חושך, צליל חיוג בקע מהרמקולים בחדר. עצרתי את נשימתי, פקחתי את עיניי לרווחה, כאילו זה מה שיעזור לי לשמוע.

"אבא? אבא, זה אתה?" קולו של רועי שלי הדהד ברחבי החדר.
"לאאאאא..." צעקתי, "אל תפגעו בהם."
האדמה רעדה תחת רגליי לא פעם במהלך חיי. בכל פעם שנסדקה ואיימה לבלוע אותי לתוכה, נאחזתי בשוליה וניצלתי.
"מה אתם רוצים?" שאלתי בייאוש. קולה של דקלה קרא אליי, אך לפני שהספקתי להגיב, פי נחסם שוב.

כל האירועים שאיימו לשבור את רוחי, הפילו אותי לקרשים, טלטלו את עולמי, הפכו אותי למי שאני היום. אך במהלך כל חיי מעולם, אבל מעולם, לא הזלתי ולו דמעה אחת. כעת, כשקולו של רועי וקולה השבור של דקלה נשמעו ברמקולים, סכר הדמעות נפרץ, ללא שליטה.

קול מתכתי שבקע מהרמקולים קטע לפתע את הרחמים העצמיים שטבעתי בתוכם. "אתה מתגעגע?"
מחשבה מהירה חלפה בראשי: הם מדברים בעברית, מי אלה? האם עקבו אחרי מהארץ? איך זה ייתכן, אם אני בקפריסין? לא נתתי לעצמי להתעכב על שאלות סתמיות ומיהרתי לשחרר את המחשבה.
"מה אתם רוצים ממני?"
"עוד נגיע לזה, תענה על השאלה," פקד הקול.
הכבלים הכאיבו לידיי ולקרסוליי, אי היכולת לזוז תסכלה אותי וחוסר אונים שטף אותי בגלים. "כן, אני מתגעגע." צעקתי בייאוש.
"יופי." ענה הקול וגיחוך נפלט אל חלל החדר.

לא הבנתי מה קורה. הכל נשמע כמו בדיחה גרועה על חשבוני. מחשבות רבות הציפו אותי. הניסיון לשחזר את עברי ולמצוא את האחראי לבדיחה הזו, עלו בתוהו. ניתקתי קשר עם כל האנשים שאי פעם הכירו אותי ולא שמעתי מהם שנים, והיתר "מריחים" את הפרחים מתחת לאדמה.

"אתה רוצה לראות שוב את המשפחה שלך?" הקול המתכתי הדהד בחלל החדר וקטע את מחשבותיי.
"כן, כן." צעקתי וחשבתי על משפחתי היחידה שמחכה לי בישראל. דקלה והילדים, הם המשפחה היחידה שנותרה לי. צמרמורת של זעם חלפה בגבי כשנזכרתי בהוריי.

הייתי אז בן שבע עשרה. חזרתי מהים שכל-כך אהבתי, הגלשן בידי האחת ונעלי הספורט בידי השנייה. הכנסתי איתי חול אל תוך הבית והתכוננתי לצעקות של אמא שלי, שאני מטנף לה את הבית אחרי שטיפה. אבל השקט שקיבל את פניי גרם לי להניח את הגלשן בכניסה לבית ואת הנעליים לצידו, לעבור בין כל חדרי הבית ולחפש את הוריי. בימי שישי בצהריים הבית שקק חיים. הרדיו היה מכוון על שירים ישראליים, אבא תמיד ישב בסלון עם רגליים על השולחן כי אמא "העבירה" סמרטוט וזימרה יחד עם השיר שבקע מהרדיו. נוהל שישי, קראתי לזה ביני לבין עצמי.

הסתובבתי בין חדרי הבית וקראתי להם, אך לא נעניתי. דפקתי על דלת חדר השינה שלהם, בהתחלה בשקט מחשש שאעיר אותם. כשנזכרתי שהם בכלל לא ישנים צהריים, אף פעם, דפקתי חזק יותר. כשלא נשמעה שום תגובה מהחדר, פתחתי את הדלת.
המחזה שנגלה לעיניי היה מזעזע. הוריי שכבו זה לצד זה, עיניהם פעורות והסדין סביבם ספוג בדם. עמדתי קפוא במקומי. לא ידעתי מה לעשות. בהלה אחזה בגופי, הרגשתי מסוחרר ותחושה של בחילה עלתה בגרוני. הייתי מבולבל, דמעות נקוו בזוויות עיניי. מה עושים עכשיו? למי להתקשר? מי עשה את זה?

זמזום שבקע מהרמקולים שלף אותי מזיכרון האימה. הקול הארור שוב דיבר, "אתה צריך לענות נכון רק על שאלה אחת ואז תוכל לראות אותם."
המשפט הזה הפתיע והרתיע אותי בו זמנית. כמה קשה כבר יכול להיות לענות על שאלה אחת? תחושת הריתוק שהביאו עמם הכבלים העלתה לי את רף העצבים. הייתי חייב לשירותים, לא ידעתי מה השעה, הייתי רעב ורציתי לעוף מהחדר המצחין הזה.
"אך אם התשובה שלך תהיה שגויה, אתה תיענש."
"מה השאלה?" יריתי לחלל החשוך.
"עוד לא סיימתי." הקול המתכתי היה תקיף יותר, "בכל יום, תהיה לך הזדמנות לענות תשובה אחת לאותה שאלה."
"בסדר, בסדר." הייאוש ענה במקומי.
"אני ממליץ לך לחשוב טוב לפני שתענה."
"בסדר." הייתי חסר סבלנות.
"השאלה היא: למה אתה כאן?"

צחקתי בקול גדול. האם הם רציניים? תהיתי, מה זו השטות הזאת? הרי כל-כך ברור למה חטפו אותי. העושר שלי ניקר עיניים, אנשים תאבי בצע, קטנים ונלוזים. אני בטוח שהם ראו את הכתבה שעשו עליי בעיתון, התמונה שהתנוססה בצמוד לכתבה לא הותירה מקום לדמיון. הזמנתי במיוחד את הפסל איצקוביץ' שעיצב את דמותי מברונזה. את הפסל המרהיב מיקמתי בקדמת מגדל המגורים החדש בקפריסין. לא שיערתי את גודל ההצלחה בזמן התכנון, הפסל היה כל מה שחלמתי ויותר. אף עין לא יכלה לפספס אותו.

בכתבה סיפרתי על הנדל"ן הראשון שקניתי וכיצד עבדתי בכל עבודה מזדמנת. הרווחתי את ההון שלי מעבודות שביצעתי עבור קבלן שיפוצים גדול. עם הכסף שחסכתי, רכשתי בגרושים מהעירייה בית נטוש בראשון לציון, ששימש הומלסים וחתולי רחוב. פירקתי את היסודות, שיפצתי, בניתי אותו מחדש בשתי ידיי והצעתי למכירה למרבה במחיר. מאז הכל היסטוריה.
הכותרת של הכתבה הייתה מנקרת עיניים בפני עצמה. "איש הנדל"ן מיכאל (מייק) דמרי, בדרך לעשירון העליון העולמי."

רציתי לצאת כבר מהחור הזה ולחזור למשפחה שלי, דמותם עלתה לנגד עיניי, לא חשבתי יותר מדי ויריתי את התשובה: "אתם רוצים כסף, זה ברור."
דקות ארוכות של שתיקה העידו שאני צודק, התכוננתי להשתחרר ולתבוע להם את הצורה, או לפני כן, לשפץ להם את הצורה.

"התשובה שגויה." קבע הקול המתכתי.