אחד משניים

פרק 1: פגישה מקרית

המסדרון היה ארוך וצר מלהכילה. היא התהלכה לאורכו בעצבנות לא אופיינית לה. ידה הימנית נקשה במתח על רגלה בעוד ידה השמאלית הייתה קפוצה סביב המטבעות שאחזה שלא יתחמקו.

כבר שנים שהיא מרגישה שמשהו לא בסדר אצלה, אך תמיד התקשתה לשים את האצבע על הבעיה. במחשבה לאחור, כנראה שלא הקדישה לכך מספיק מחשבה. בין סידורי הבית הרבים, לטיפול בארבעת ילדיה האהובים, היא נעלמה. זה לא שחייה לא היו מספקים. ההיפך הוא הנכון. לצד הגבר שאהבה מאז שהייתה בת 17 ועם קורת גג ראויה מעל לראשה, היא בנתה את חייה לבנה אחר לבנה ובאופן כללי הייתה מרוצה. רק שלפעמים היא הרגישה שהיא לא קיימת, או יותר נכון, קיימת רק עבור אחרים.

קיימת עבור ילדיה, שלעיתים ראו בה נהגת מונית או כספומט יותר מאם מסורה. קיימת עבור בעלה, שבין המחמאות שנתן לה לרוב הסתתרה בקשה. קיימת עבור הבית, שהפך אותה משועבדת בין מכונת כביסה לניגוב רצפה ואבק, לבישולים ואפייה. מידי פעם תהתה בינה לבין עצמה מתי תהיה קיימת עבורה, מתי היא תוכל להשקיע בדברים אותם אהבה באמת? בציור, שבצעירותה היה משאת נפשה, בלימודים אקדמיים אליהם ערגה בסתר כבר שנים רבות ובבניית קריירה ראויה לאישה אינטליגנטית שכמותה, אותה קריירה שנזנחה עקב רצונה להשקיע באימהות.

היא התחילה לראות את האור בקצה המסדרון בדמות מכונת שתייה חמה מוארת. הקפה במכונה היה גרוע, בלשון המעטה, אך לא הייתה לה אפשרות אחרת. בין הקפה הגרוע לבין חוסר בקפאין, הטעם הדלוח ניצח בגדול.

היא שלשלה את המטבעות שאחזה בידה ולחצה על "קפוצ'ינו", מקללת בליבה את השקר הגס שבלקרוא למשקה, אשר יצא עכשיו מן המכונה בזרזיף איטי, בשם כזה מכובד. כשהסתיימה המזיגה האיטית להכעיס, פנתה למכונה השנייה ושלשלה את המטבע האחרון לתוכה, מתוך רצון לשדרג את המשקה החם שבידה עם בייגלה מלוח. לצערה, המכונה החליטה להתאכזר אליה במיוחד היום, מאחר ובלעה את המטבע ולא נתנה לה את מבוקשה. לאחר שהניחה בייאוש את הכוס על השולחן המצחין שלצידה, פנתה לעודד את המכונה להשלים את משימתה על ידי דפיקות קלות. כשזה לא עזר, הגבירה את עוצמתן של המכות וגם את הקצב שלהן. לרגע נראה היה שהיא פורקת את התסכולים מהבשורה אותה קיבלה על המכונה התמימה.

קול מאחורי גבה גרם לה לעצור באחת ולהרכין את ראשה במבוכה.

"הכל בסדר?" הוא שאל אותה בקול נמוך ולרגע חשש שאולי הבהיל אותה. האישה היפה, שנעמדה מולו עכשיו בראש מורכן, נראתה לו כה פגיעה, שהוא היה צריך לעצור את עצמו מלכרוך את ידיו סביב גופה הדקיק.

"המכונה גנבה לי את המטבע ולא הוציאה לי בייגלה," ענתה לו בחיוך מתנצל. חיוכה הביישן נגע ללבו. הוא חייך בחזרה והרגיש את חום גופו עולה. גם היא לא נותרה אדישה לגבר התמיר שעמד מולה ושלח אליה חיוך אמיתי. לרגע תהתה איך נראתה בעיניו ואם חיוכו נבע מרחמים.

הוא פנה אל המכונה והכניס מטבע חדש, בעודו לוחץ על מה שהיה באותם רגעים כמיהתה הגדולה. החטיף הטלטל ונפל היישר אל ידו הגדולה. הוא העביר אותו אליה, נוגע קלות בידה. תחושת חום פתאומית ערפלה את חושיה. היא משכה את ידה במהירות, בעודה אוחזת בשקית המרשרשת באצבעות מהוססות.

"תודה." בראשה קולה נשמע חזק, אך בפועל היה קרוב יותר ללחישה.

"בשמחה, אני אייל," הציג את עצמו והושיט את ידו.

"לירון," ענתה והושיטה את ידה. ידו לחצה על שלה בעדינות. עיניה לא ניתקו מעיניו.

"שוב תודה," אמרה, הסתובבה והלכה. תוהה על פשר החמימות בלחייה.

אייל נותר בגפו בקצה המסדרון. הוא הביט בה בעודה מתרחקת. שיערה הגלי, שהגיע עד לכתפיה, היה מעט פרוע והתנדנד בהליכתה. גופה, נתון בג'ינס צמוד וגופייה לא מתאמצת, עיכס אל עבר גבר אחר שעטף אותה בחיבוק חזק. עיניה החומות, שהביטו בו לרגעים מעטים בלבד, כמו נצרבו בתוכו.

לירון, שנכלאה בין זרועותיו של בעלה, תהתה אם הגבר, שלכמה דקות הסעיר את חושיה, עדיין מתבונן בה. לרגע הצטערה שלא שוחחה איתו יותר, אולי אם הייתה שואלת אותו לפשר הביקור שלו במחלקה, זה היה משכיח ממנה את צרותיה שלה. התהייה לפשר מבטיו המלטפים של הזר שפגשה לא הניחו לה. החום שהותיר מגעו האגבי על ידה עדיין הסעיר את מחשבותיה. "אייל", גלגלה את שמו בראשה, תוהה מדוע ועם מי, או למי, הגיע.

אייל בחר חבילת בייגלה בדיוק כמו שלה ופנה אל עבר חדר הרופא, שם המתין לו חברו משכבר הימים, עמית. זה נכון מה שאומרים על חברויות מהצבא, מאז שהיו יחד תחת אש ונשבעו להגן זה על זה, עמדו בהבטחתם.

עמית עזר לו בתקופות קשות ועמד לצדו תמיד, גם כשזה השפיע על חייו האישיים. כשהתגרש, עמית העביר איתו ימים ולילות שלמים כדי לנחם אותו. בשבתות הראשונות שבילה לבד עם שני ילדיו, היה זה עמית שדאג להם לפעילויות שיסיחו את דעתם מהמצב העגום אליו נקלעו. ילדיו והילדים של עמית היו כמו בני דודים, כיאה לחברים שנהגו זה בזה כמו אחים.

עמית נראה לא נינוח בכיסאו. הוא זע כל מספר שניות כמבקש לקום ולברוח. אייל שם לב לכך והעריך את נאמנותו. העובדה שהוא יושב כאן ואוחז בידו, מטאפורית, ברגעים בלתי נסבלים אלו, הייתה ההוכחה הטובה ביותר לכך שעמית הוא הרבה יותר מחבר עבורו.

ד"ר אנג'ל נכנס אל החדר והשניים נשאו אליו מבטם. מבלי לדעת, מחשבה זהה עברה בראשם, שיהיו בפיו בשורות של מלאך כשמו...

שני חדרים מימין לחדרו של ד"ר אנג'ל, איתי, בעלה של לירון, אחז בידה בשתיקה. ד"ר גולדין דיבר בלי הפסקה ואיתי הביט באשתו היפה ותהה מתי הפכה למובן מאליו בעבורו. מדוע הייתה צריכה להגיע למצב כזה כדי שהוא יקדיש לה תשומת לב ויהיה לצדה. באיזה שלב מהחיים הארוכים, אותם חלקו יחד, הבין שהיא תהיה שם בכל מקרה והפסיק להעניק לה את תשומת הלב הראויה? איתי קיווה שזה לא מאוחר. הרצון לתקן את העוול כלפיה גבר על כל רצון אחר, למעט הרצון לחיים ארוכים. הוא תהה אם לירון חשה עצבות או פספוס כשהיא חושבת על היחסים שלהם, כמוהו. נכון שלמראית עין הם ניהלו חיי נישואים תקינים, אך השגרה הייתה האויב הגדול ביותר שלהם. הימים שלהם נראו אותו דבר, השיחות שניהלו נשמעו זהות, אפילו יחסי המין ביניהם הפכו שגרתיים. לא פעם מצאה עצמה לירון חושבת שהגיע לה יותר. הגיע לה שיעריץ את היכולת שלה לנהל את הבית, שיעריך את הדרך בה גידלה את ארבעת ילדיהם ואת המוטיבציה הבלתי מתפשרת שבה הצליחה להתקדם במקום עבודה, שלא שיקף את יכולותיה.

לירון, כמו בעלה, לא התרכזה בדברי הרופא. בראשה הדהד עדיין אייל, הגבר הזר שפגשה. היא לא יכלה להפסיק לחשוב על שיערו הכהה שהיה מעט ארוך, נח על ראשו בגלים קטנים, על עיניו הכחולות כצבעו של הים בשעות הבוקר המוקדמות, על גופו הרחב שהעלה בדמיונה תמונה של משענת רחבה ועל עיקול שפתיו שגרם לבטנה להתהפך. לירון תהתה איך קרה שמפגש רגעי עם גבר אלמוני, נאה ככל שיהיה, גרם לה לכזאת התרגשות. היא תמיד שמרה על נאמנות לבעלה. מעולם לא הביטה בגבר אחר כפי שהביטה בזר, שדקות ספורות לפני כן הצליח להצית בה משהו שנעלם.

ד"ר אנג'ל ישב מול שני החברים הטובים. כבר יצא לו לראות חברות אמיצה בחייו, אך מצא את עצמו שוב מעריץ את הקשר החזק שאנשים רוקמים במהלך חייהם. לצערו, הוא לא היה איש בשורה עבורם. היה עליו למצוא את המילים הנכונות והמעודדות ביותר שיכל על מנת להתחיל. הוא התעסק בדפיו כמחפש דבר מה אך למעשה חשב על דרך לבשר את ביש המצב שהיה לפניו. זו לא פעם ראשונה שהוא נאלץ לעשות זאת, וזה אף פעם לא קל.

"יש לי חדשות טובות ופחות טובות," פתח במשפט שמותיר תקווה, כפי שנהג לעשות במקרים כגון אלו, "החדשות הפחות טובות הן שאתה סובל מאי ספיקת כליות." הוא עצר לבדוק את תגובתם של השניים. הם הביטו בו בחוסר הבנה. הוא הסביר: "הכליות שלך לא עושות את העבודה שלהן, לכן אנחנו צריכים להתערב ולעזור להן. החדשות הטובות והחשובות לא פחות הן שיש טיפול. אנחנו נתחיל לטפל בך כבר בימים הקרובים באמצעות תרופות לתפקודי כליות לטיפול בקריאטנין ובאוריאה. תפקיד הכליות הוא לווסת את כמות האוריאה והקריטאנין בדם ולהפריש את היתרות בשתן, אך כשהכליות לא עובדות בצורה מלאה, רמתם בדם עולה. התרופות שאתן לך יפחיתו אותם." אייל חייך חיוך מאולץ במטרה להרגיע את חברו הטוב. הוא ניסה לקבל את הבשורה הקשה בגבורה. הוא יעמוד בטיפולים וילמד לחיות איתם, בתקווה שעם הזמן תבוא ההקלה. הוא צעיר, עדיין לא בן ארבעים, הוא יעבור את המשוכה הזו בקלות.

גם לירון נהגה באומץ בשיחה עם הרופא שלה, למרות שבפנים היא התפרקה לחתיכות. אולי, היא חשבה לעצמה, אם הייתי בודקת לפני, דואגת לטפל, לא הייתי מגיעה למצב הזה. למעשה, הדברים כלל לא היו תלויים בה, אך העובדה שזה היה נשגב מהבנתה גרמה לה להאשים את עצמה. איתי, לעומתה, עטה על פניו מבט חרד לשמע האבחנה הרפואית. הוא הבין שחייהם לא יחזרו להיות כפי שהיו ושאשתו היקרה לו מכל תזדקק לתמיכתו ולעזרתו לעבור את התקופה הקרובה. גם איתי האשים את עצמו. אולי, אם היה קשוב יותר לאשתו, כל זה לא היה קורה. זו הייתה מחשבה לא הגיונית, אבל זה כל מה שעבר לו בראש ברגעי הבשורה הקשים.

לירון ואיתי יצאו מן החדר בנפרד. איתי קיבל שיחה דחופה מהעבודה ויצא לפני לירון השפופה. לירון נעצרה בפתח הדלת והעיפה מבט לקצה המסדרון, מקווה להיתקל בפניו, אולי אפילו לתפוס את חיוכו, אך המסדרון היה שומם וריק. בדרכם הביתה הביטה לירון החוצה דרך החלון. הכבישים היו יחסית פנויים, עוברי אורח ברחוב נראו ממהרים ולירון חשבה שמעטות הפעמים שנחשפה לצהרי היום בימי השגרה. התחושות החדשות גרמו לה לתהות כמה פעמים בחייה הקצרים יחסית חשה כזאת תחושת החמצה. זה קרה רק פעם אחת, כשפספסה את ההרשמה ללימודי אומנות בביה"ס הטוב ביותר בארץ. פעם אחת בחייה מלבד היום. תחושה מוזרה מילאה אותה. היא כמהה לראות את פניו של הגבר שהיה זר לה, אך חשה שליבה הכיר אותו היטב.

אייל ועמית יצאו בשתיקה מבית החולים. עמית ניסה לספר בדיחות על מנת לשבור את המתח שנוצר וגרם לחברו לחייך בנימוס. אייל ידע שזו דרכו החברית להתמודד עם מצבי מבוכה והעריך את עמית על כך שהוא מנסה לשמח אותו. מחשבותיו נדדו לאישה יפה ועדינה, שנחרטה בזיכרונו וניכסה לה את כל מחשבותיו. הזרם שחש כשנגע בידה לרגע קט, עדיין חשמל את ידו. הוא תהה מי היה הגבר שחיבק אותה והאם טעה כשראה בעיניה כמיהה זהה לשלו.

עמית, שהבחין שחברו לא מרוכז, ניסה לדלות את המידע מאייל וקיבל סיפור מקוצר על בחורה מסתורית. למעשה, הסיפור בשלמותו היה קצר. אייל לא ידע אפילו את שם משפחתה. האמת שהוא לא ידע עליה כלום. עמית ייעץ לחברו לשכוח ממנה ולחזור לאתר ההיכרויות אליו הוא רשום. אייל הנהן בהסכמה, אך בליבו החליט שינסה, אלוהים יודע איך, למצוא את זו שגרמה לליבו להאט ולהאיץ באותו זמן.

לירון ואיתי העבירו את דרכם הביתה בשתיקה רועמת. איתי ניסה להציע עידוד במגע של ידיים וחיוכים אבודים, אך לירון הייתה רחוקה במחשבותיה ובקושי שמה לב למאמציו העקרים. השעה כבר הייתה שעת צהריים מוקדמת וכל מה שהיא הצליחה לחשוב עליו היה לחבק את ילדיה היקרים. הם היו מקור האנרגיה שלה מאז שהגיחו לאוויר העולם. כשעברו עליה ימים קשים בעבודה, כשהרגישה נטולת כוחות מעבודות הבית ובמיוחד כשנחתו עליה בשורות קשות לעיכול.

איתי חזר לעבודה ולירון בחרה להעביר את השעתיים הפנויות שנותרו לה לפני בואם של הארבעה בשתיית קפה בשילוב סיגריה. בעודה שואפת ונושפת מהמקל הרעיל והמרגיע נדדו מחשבותיה שוב לגבר הזר. היא תהתה מה גורם לה לחשוב כל-כך הרבה על גבר שאינה מכירה. הרי ראתה גברים מושכים בחייה ואף התנהלה מול כאלה, אך מעולם לא חשה משיכה מיידית ולא מוכרת כמו זאת. אולי היה זה המבט בעיניו, או חיוכו הרחב, שגרמו לה להחסיר פעימה? שמא היה זה גופו הרחב והגברי? אולי תחושת ההחמצה היא שגרמה לה לראות דברים אחרת? אולי הבשורה שערערה את עולמה הבטוח?

אחרי הכל, היא הכירה רק את גופו של בעלה. מעולם לא הייתה עם גבר אחר בסיטואציה אינטימית. היו זמנים בהם מחשבות סוררות מסוג אלו עברו בראשה, בעיקר בתקופה בה חשדה שאיתי לא היה נאמן לה והרגישה צורך להחזיר לו באותו מטבע.

כשהתעשתה, התעמתה איתו. מעולם לא החליטה אם היא מאמינה בכל ליבה למה שאמר, אך באותם רגעים החליטה שזה ילך לאחת משתי דרכים, יחד או בנפרד. היא לא קורצה מהזן הבוגד. ברגע שיחד הייתה התשובה שנתנה לעצמה, מחקה את הנשים שאולי היו לו ממוחה וחזרה להרחיק את הגברים שהחמיאו לה וניסו לפלרטט איתה בהומור נבוך.

הבוקר משהו השתנה. כשפגשה במבטו של אייל קיוותה עמוק בליבה שיראה התעניינות אמיתית. היא ידעה שהמחשבה מטורפת ושקלה את האפשרות שהביט בה כך רק בשל העובדה שהיכתה את מכונת החטיפים, לכן הרחיקה את מחשבותיה, חזרה לכדור הארץ ולחובותיה. היה עליה להכין ארוחת צהריים לארבעת הדרדקים שעמדו להיכנס בדלת בכל רגע.

עמית ואייל לקחו יום חופש. עמית הציע שילכו לשתות בירה, אבל אפילו לאייל הנהנתן נשמע מוזר בירה לפני השעה אחת בצהריים, אז הוא סירב בנימוס, בתואנה שהוא עייף וביקש מחברו הטוב שיוריד אותו בבית. עמית חשש שחברו ירגיש בודד, אך כיבד את בקשתו והוציא ממנו הבטחה לערב גברים יום לאחר מכן.

אייל נכנס לביתו הריק. זה כבר היה עבורו עניין שבשגרה, אך היום השקט עטף אותו כמו שמיכת צמר מגרדת ביום חם. מועקה התפשטה בחזהו וגרמה לו לרצות לצנוח למיטתו ולשכוח את היום שעבר.

פרק 2: הגורל הזה

ימים של שכרון חושים עברו על אייל. ממסיבה אחת לאחרת, הוא כמעט שכח את שמו. מצעד הנשים היפות שנשבו בקסמיו והתלוו אליו לביתו לא בייש את המצעד של ימיו כהולל בן עשרים.

לא פעם מצא עצמו מהרהר בשאלה מי ניסה להניא אותו מגירושים. לפתע הם נתפסו בעיניו כהחלטה הטובה ביותר שעשה בחייו.

אמנם היו רגעי שקט, בהם מצא עצמו מחפש אחר רחש כלשהו בדירתו הבודדה, ונכון, בכל פעם שהחזיר את ילדיו לגרושתו חיכה בכיליון עיניים לרגע בו יראה אותם שוב, אך החופש שזכה לו גרם לו להבין שיש מלחמות שכדאי לוותר עליהן. 

הוא השתדל שלא להתעסק יתר על המידה במצבו הרפואי, לפחות לא עד שיהיה חייב. היו לו שבועיים שלמים לקחת את התרופות לפני שיבדקו את התוצאות והוא ניצל אותם עד תום. כשהתקשרה אליו המזכירה הרפואית של ד"ר אנג'ל, הבין שזמנו עבר ועליו לחזור למציאות הלא פשוטה. אופן הטיפול בו הוכרע והוא נקרא לחזור לביקור בחדר הקר של רופאו.

שיחת הטלפון הביאה עמה גם דבר חיובי. פניה העדינות עלו מול עיניו בכל פעם שחשב על הביקור אצל רופאו. הוא הצטער שזו ההתניה שמעלה אצלו את פניה של האישה שליבו סירב לשכוח.

באותו יום, כשחזר הביתה, ניסה לאתר אותה. העלה את שמה במנוע חיפוש בפייסבוק רק כדי להיווכח במה שכבר ידע, אין דרך לאתר אותה בעזרת שמה הפרטי בלבד. הוא ניסה את מזלו גם באתרי ההיכרויות, מקווה בסתר ליבו שהיא מחפשת את האחד שלה. כשגם ניסיונות אלו כשלו ניסה לצור קשר עם אחות מהמחלקה עמה התיידד, אך זו סירבה לנדב פרטים. בסוף אותו יום החליט שזה חסר סיכוי ודחק את הרעיון לירכתי מוחו.

אייל הגיע לפגישה עם ד"ר אנג'ל בגפו. עמית רצה לבוא איתו, אך אייל סירב בכל תוקף. לאחר שהכין את עצמו לכל בשורה שיקבל, יצא מהרכב וצעד אל עבר בית החולים האפרורי. הוא הקדים בחצי שעה לאור הדריכות בה היה נתון מהבוקר, לכן עצר במזנון בית החולים והזמין לעצמו הפוך.

לירון הגיעה לבית החולים למפגש נוסף עם ד"ר גולדין לבושה שמלה קיצית מתנפנפת שהגיעה כמעט עד ברכיה. כשיצאה מרכבה נזכרה שלא לקחה עימה בקבוק מים. לשתות מים מהקולרים בבית החולים לא בא בחשבון מבחינתה, לכן האיצה את צעדיה במטרה להספיק לרכוש בקבוק לפני הפגישה. בצעדים מהירים וראש מעט מורכן היא נכנסה אל בית החולים ופנתה אל חנות הממכר. גוף גדול כמעט נתקל בה ושיבש את קצב הליכתה. לירון מלמלה התנצלות והתכוונה להמשיך בדרכה, כששמעה את קולו המוכר וגופה קפא.

בשבועיים האחרונים כמה אייל למפגש מחודש איתה, לכן חשש לרגע שהיא חזיון תעתועים שמוחו מייצר. אך כששמע את התנצלותה הבין שלא בדמיונו המפותח מדובר. הוא אמנם שמע את קולה רק פעם אחת ולרגע קצר בלבד, אך זה כל מה שהיה צריך בשביל לזכור. הדבר היחיד שלא הכין את עצמו אליו באותו יום היה איך ינהג כשיראה אותה שוב. הוא קיווה לכך בכל מאודו, אך השלים עם העובדה שזה לא יקרה.

"לירון?" קולו רעד.

היא נשאה מבטה אליו וחיוך רחב נמתח על פניה. "אייל," היא ענתה בקול שנשמע לה מתלהב מדיי. אייל היה נרגש מכדי להבחין.

"אני ממש מצטערת, אני ממהרת לתור וחייבת לקנות מים לפני." מילותיה יצאו מבולבלות מכפי שתכננה.

"אל תברחי," הוא ביקש כמעט בתחינה, "אפשר ללוות אותך?"

חיוך רחב נשלח לעברה וגרם לחום לעלות בלחייה. לירון לא יכלה לסרב. היא הנהנה לעברו והחלה מפלסת את דרכה אל עבר הקופה.

אייל לקח רגע כדי לבחון אותה וליבו רקד משמחה. היא נראתה יפה אפילו יותר מכפי שזכר. עיני האיילה שלה הביטו בו וגרמו לליבו לרטוט, גופה היה זעיר אך נשי והוא התקשה להסיר את עיניו ממנה.

כשהצטרפה אליו שוב, עם בקבוק המים בידה, עדיין לא בחר את המילים שרצה לומר לה. גם לירון התקשתה לפתוח בשיחה וכך התהלכו להם, דוממים אך מרוצים, עד שהגיעו לחדרו של ד"ר גולדין.

אייל הציע להיכנס איתה, אך לירון לא הרגישה בנוח לחלוק את נימי חייה עם האיש הזר ולכן סירבה בנימוס.

"התור שלי עוד רבע שעה, תחכי עד שאסיים?" ביקש. לירון הנהנה לחיוב. אילו רק היה יודע כמה קיוותה בסתר ליבה למפגש איתו, ספק אם היה שואל.

כשסיימו שניהם את הפגישות הקצרות והלא מעודדות שמו פעמיהם אל המקום בו נפגשו לראשונה. לירון חיכתה ישובה על ספסל המחובר לשולחן קטן, כשאייל ניגש לעברה מהורהר. היא תהתה למה הוא פה, אבל החליטה שלא לשאול עדיין. גם בראשו של אייל עברה אותה שאלה לגביה כשפנתה אל עבר חדרו של הרופא, אך עכשיו, כששב לראותה, הוא שכח מהכל והתמקד בתווי פניה העדינים שחלם לנשק ברכות.

"אפשר להזמין אותך לארוחת בוקר?" שאל, בידיעה שלא יקבל לא כתשובה. עכשיו, כשהגורל זימן לו אותה בשנית, הוא היה חייב לוודא שלא תיעלם מחייו שוב, כמו ציפורים בעונת הנדידה.

לירון נעמדה והביטה בו, מתקשה לבחור את המילים. לבסוף החליטה לירות את המשפט. משיכה אחת וכואבת ואז זה יהיה מאחוריה. "אני נשואה," אמרה. בעוד המילים יוצאות מפיה ראתה את מבטו המבולבל של אייל.

הוא תהה אם שגה בהבנת ההתנהגות שלה. גופה ופניה שידרו לו שהיא מעוניינת בו, איך יכל לטעות? ואם לא טעה, מה זה אומר לגביה?

"זה בסדר, הצעת לפני שידעת." לירון החליטה לתת לאייל נקודת יציאה, אך אייל לא ידע אם הוא רוצה לקחת אותה.

"ארוחת בוקר ידידותית?" שאל והביט בפניה היפות. זוויות פיה התעקלו ורמזו על חיוך קטן. היא רצתה לבלות בחברתו, רק לא ידעה כיצד להתמודד עם העובדה המטלטלת הזו.

"אני אשמח," ענתה בלי היסוס.

לירון קמה והחלה צועדת לידו, נותנת לו להוביל.

"אתה לא נשוי?" שאלה בביישנות.

"גרוש, שני ילדים מדהימים, רון בן 9 ואדר בת 7."

"שמות יפים," אמרה ושקלה אם לספר לו על ילדיה.

"מה איתך?" הכריע עבורה את הכף, "ילדים, הכוונה," הוסיף מאחר ולשאלת הסטאטוס שלה כבר הייתה לו תשובה.

"ארבעה," ענתה בחיוך רחב. ילדיה תמיד גרמו לה לחייך. אייל הביט בה בהערכה, מופתע מתשובתה. "סתיו בת 11, אלעד בן 9, אור בן 6 ונועה בת 3."

"יש לך ילדה בת 11?" תמה, "את נראית ילדונת בעצמך."

"התחתנתי צעירה," הסבירה. היא ואיתי היו יחד מאז שזכרה את עצמה. כשהציע לה להינשא, בגיל 20, זה נראה הדבר הטבעי ביותר בעולם. לפני ששמה לב הייתה בת 22 עם תינוקת יפיפייה.

"תודה," אמרה, כששמה לב שלא הודתה לו על המחמאה.

"ואני חשבתי שאני התחתנתי צעיר," הוא גיחך.

"במה אתה עוסק?" המשיכה לתהות על קנקנו.

"אני מנהל תיקי השקעות במקצועי, עובד בחברה שיש לי בה אחוזים." הוא בחן את פניה בניסיון להבין אם היא מכירה את המקצוע. מבטה אישר שידעה במה מדובר. אייל נמנע מלספר לה כיצד הקים חברה מצליחה עם שניים מחבריו, בעשר אצבעות, מחשש שישמע שחצן.

"ואת?" שאל בעניין.

"מזכירה במשרד עו"ד," ענתה בחוסר חשק. היה לה נחמד במקום עבודתה, אבל היא הרגישה תחושת פספוס. מאז שהיא זוכרת את עצמה חלמה לצייר, נפש האמנית שבה דעכה עם הנישואים המהירים והאימהות המוקדמת. היא לא הפסיקה לחלום על לימודים בתחום, אבל ידעה שזה לא הזמן. לא היו לה פנאי או כסף לעסוק בכך.

"הייתי מהמר על משהו אחר לגמרי," אייל הודה בקול רם והפתיע את לירון.

"מה למשל?" עיניה נפקחו לרווחה.

"קשה לי להגיד משהו מדויק, אבל את נראית טיפוס חופשי כזה, קשה לי לדמיין אותך מאחורי שולחן כתיבה עם ערימת תיוקים." לירון נדהמה מהדרך שבה הגבר הזה קרא אותה, היא הרגישה בדיוק אותו דבר.

"נקלעתי לזה," הודתה בהתנצלות. אייל שלח אליה חיוך שובה לב.

"את נהנית שם?"

"כן, בסך הכל נחמד, הגורל הפגיש אותי עם עבודה מסוג כזה. לא פשוט להיות אמא לילדים ולמצוא עבודה נוחה."

"שטויות. העיקר שטוב לך שם."

"אתה מאמין בגורל?" היא נעצה בעיניו מבט גדול ומתעניין. ליבו התכווץ לנוכח מבטה.

"אני מאמין שהדברים קורים בסדר מסוים שניתן לשנות אותו. ואת?" הוא המתין לתשובתה וחשב על כך שסוף סוף, אחרי כל התלאות שעבר, הגורל התערב לטובתו והפגיש ביניהם. הוא השתדל לשכוח את העובדה המטרידה, שהיא נשואה, לעת עתה.

זה לא שהתנזר מנשואות בעבר, בחלק מהמקרים אפילו לא ידע מה הסטאטוס של האישה שבילתה עמו את הלילה, אבל לירון השפיעה עליו בדרך אחרת, לא כמו שהשפיעו עליו הבחורות האקראיות, בדרך שאף אחת אחרת לא השפיעה עליו, אפילו לא גרושתו.

"אני מאמינה שהכל קבוע מראש. הרבה פעמים אני מרגישה כמו דמות שמשחקת תפקיד בהצגה שהיא הרבה יותר גדולה ממני. נשמע מוזר, הא?" היא האמינה בכך בכל ליבה, הרגשה זו אפילו התעצמה לנוכח הגילויים האחרונים.

אייל הביט מהופנט בעיניה החולמניות וחייך. "ממש לא מוזר," מלמל בשקט.

אייל כיוון אותם לבית קפה קטן ואינטימי. לירון שמחה כשראתה שהמקום מבודד מעיני כל. לא שחשבה שהיא עושה משהו אסור, אך בהחלט רצתה להימנע משאלות שלא תוכל לענות עליהן. אייל חשב שאולי היא תעדיף מקום חבוי מן העין, אך לא שאל, על מנת שלא ייחשד בכוונות לא טהורות. ייחשד בצדק, כי כשזה הגיע ללירון, כל מה שראה מול עיניו היה לא טהור בעליל. הוא חשק בה ורצה לכבוש אותה פעם אחר פעם. אפילו ראה עצמו מבלה איתה מחוץ לסדינים וזה בהחלט היה חידוש מרענן בעבורו. מאז שהתגרש לא התעניין בקשרים ארוכי טווח ואף סלד מהם.

הם התיישבו זה מול זו ושוחחו ברצף כאילו הכירו שנים.

לירון סיפרה לאייל על ילדיה האהובים ועל עבודתה במשרד עו"ד. היא סיפרה לו על תחושת ההחמצה שחשה לפעמים לנוכח חייה הלא מאתגרים מקצועית ואף חלקה עמו את אהבתה לציור, שהיו ימים שנטתה לשכוח לגמרי.

גם אייל חלק עם לירון פרטים אישיים מחייו. הוא סיפר לה על הגירושים שהתרחשו לפני שלוש שנים ועל תחושת הבדידות שעטפה אותו לעיתים, על המשברים שעברו ילדיו ועל הדרך בה קפצו מעל משוכות החיים. לירון הקשיבה לו בתשומת לב ונפעמה מהאומץ ומהחוזק שהקרין. השיחה הייתה נינוחה ומשחררת. שניהם אווררו רגשות אחרי זמן רב וכמעט ששכחו שקיימת האפשרות הזאת.

לירון הייתה אשת שיחה נעימה ומכילה, היא המתינה שאייל יסיים את דבריו ואז נתנה את נקודת מבטה על מה שאמר. הוא, מצדו, הקשיב לדבריה ודאג לזרוק מילה מעודדת ומעצימה כשהרגיש שיש לה צורך בכך.

הזמן עבר מבלי שהרגישו. את שיחות הטלפון שקיבלו במהלך ארוחת הבוקר, דחו שניהם מבלי להניד עפעף. כשראתה לירון את השעה חששות לגבי התחייבויותיה מילאו את בטנה.

"אני צריכה ללכת, הילדים חוזרים בקרוב הביתה," התנצלה. על פניו של אייל עלתה הבעת אכזבה שלא נעלמה מעיניה. גם היא הרגישה אכזבה. ארוחת הבוקר הזו שחלקו הייתה הדבר הכי מעורר שהיה לה מזה זמן רב.

"אלווה אותך לרכב," הציע באבירות ולירון נענתה בשמחה.

כשהגיעו לרכבה התכופף אייל לעברה ונשק על לחיה בשפתיים חמימות. המחווה שלחה זרמים בבטנה וגרמה לה להשתוקק לעוד. הסומק שעלה על לחייה הסגיר אותה מיד ואייל התרצה מהעובדה שהמגע הקליל ריגש אותה באותה דרך בה הוא ריגש אותו.

כשביקש את מספר הטלפון שלה לקחה את המכשיר שלו בידיים מהססות וחייגה לעצמה. היא הודתה לו על ארוחת הבוקר ונסעה משם עם שיר בלב.

אייל הביט על מכוניתה המתרחקת, בגופו התרגשות וליבו התמלא תקווה. תקווה לאהבה חדשה. היה לו ברור שהפרטים מסובכים, אך עמוק בפנים הרשה לעצמו לקוות שיצליח לכבוש את ליבה של האישה שזה עתה נסעה משם.