הנעלם 2 - הנעלם האחרון

אני נלחם להישאר רגוע. "את יודעת מה אני עושה לאנשים כמוך, שירי?"

"אנשים כמוני?"

"כן, אנשים כמוך." אני רוכן לעברה כדי שלא אצטרך להרים את הקול מעבר למה שאני חייב, חופר עמוק בעיניה, "אנשים כמוך שמגיעים למקום הזה ורק מחפשים מריבה. אני זורק אותם החוצה מבעד לדלת הזאת, וזה במקרה הטוב."

שירי

איתן הוא אחד הגברים הכי שווים שפגשתי, אבל אני יודעת שהלב שלי בטוח מפניו; לב לא פנוי הוא לב חסין מפני מכות, ושלי לא פנוי כבר שנים. זו המחשבה שגורמת לי לחשוב שאצא ללא פגע ממערכת יחסים תלוית נסיבות עם גבר שמסתיר ממני הרבה יותר ממה שהוא אי פעם ירשה לעצמו לחשוף בפניי.  

איתן

היא יפהפייה ואפילו לא יודעת את זה. היא משגעת אותי גם בלי להתאמץ, ואני לא בן אדם שמשגעים אותו בקלות. אני באמצע חקירה שחיי תלויים בה, ואסור לי לחשוב שאוכל לפתור בעיה בעזרת בעיה אחרת; הרי אחזור הביתה ברגע שיתאפשר לי, ואני האחרון שימכור לבחורה אשליות שאני בקטע של משהו שרחוק ממני שנות אור כרגע.

הנעלם האחרון מאת סופרת רבי המכר שרון צוהר הוא הספר השני בדואט הנעלם. גם הספר הראשון, השעה האפלה ביותר, ראה אור בהוצאת יהלומים.

שרון כתבה עד היום עשרות רבי מכר, ביניהם סדרת השייטת, עד שהאבק ישקע, האמת שבפנים ועוד.

איתן

זה יום שמש אביבי יפה באזור המארה בפריז, וגם דניאל ואני, כמו הרבה תיירים אחרים, יושבים בגבנו אל חלונות הזכוכית של אחד מבתי הקפה הטרנדיים ביותר בעיר, נהנים מהחום המפתיע יחסית לעונה ומהמאפים הצרפתיים.

רק שדניאל ואני ממש לא כמו כל התיירים האחרים. אנחנו לא פה כדי לבלות וליהנות, ודניאל ואני לא זוג, אפילו שאנחנו מעמידים פנים שכן.

אנחנו פה כדי לעקוב אחרי האיש שיושב ליד שולחן קטן בשורה הראשונה של השולחנות, רק מטר וחצי משפת המדרכה, וזה מה שאנחנו עושים כבר שבוע שלם. אנחנו לא יודעים מי הוא — זה כנראה מידע מסווג יותר מרמת הסיווג שלנו — ואנחנו לא מעורים בכל פרטי המבצע. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לעקוב אחריו, ולדווח.

מכל התצפיות שלנו עליו במשך השבוע, יש דבר אחד שאני יודע בוודאות. הוא נמצא פה כי הוא מנהל מעקב משלו. אני לא יודע בדיוק מה הוא מחפש, אבל ברור שהוא לא פה לחופשה. הוא ביקר בבתי חולים, בבתי יתומים, במבנה העירייה. הוא ביקר אצל כל מיני אנשים בבתים שלהם וסייר בכל מיני מקומות. זה נראה כאילו הוא מנסה להתחקות אחר צעדיו של מישהו, בדיוק כמו שאנחנו עושים איתו, רק שלא ראינו מישהו מסוים שהוא עוקב אחריו, לכן אנחנו מניחים שמידע זה מה שהוא מחפש, וזה גם מה שדיווחנו לעמית.

על השולחן מולו יש כוס קפה וקרואסון, אבל הוא לא שותה או אוכל. אחרי שהמלצרית הניחה את ההזמנה מולו, הוא הנהן בתודה בלי להביט בה וחזר להתרכז במסך הנייד שלו.

"מה נראה לך שהוא עושה עכשיו?" שואלת דניאל, מרימה את התיק הקטן שלה ומניחה אותו על השולחן לצידה, מחייכת אליי כאילו אנחנו סתם עוד בני זוג שיושבים יחד ורוחצים באווירה הפריזאית, בעוד המצב הוא הכי רחוק מזה.

שורר בינינו מתח נוראי מאז אתמול בלילה. הטיימינג שלי היה הכי גרוע בעולם כשהחלטתי דווקא אתמול לספר לה מה אני מרגיש כלפיה.

הייתי אידיוט. איך קראתי את המפה לא נכון ככה? זה כל־כך לא מתאים לי, שבא לי לדפוק את הראש בקיר מרוב עצבים.

זה היה מהלך מטומטם, במיוחד מפני שדי הייתה לי הרגשה שהיא לא מרגישה כמוני, אבל כנראה הייתה לי תקווה שזה עדיין יכול להשתנות. חשבתי שאחרי שנבלה יותר זמן יחד, אחרי שנכיר יותר לעומק, אולי הדברים ישתנו, לא יודע.

'האמת תשחרר אותך לחופשי', זו אמת לחיות לפיה, לא? שמעתי את המשפט הזה הרבה מאוד פעמים ובכל מיני הקשרים.

זהו, שלא. זו ממש לא אמת לחיות לפיה, מבחינתי. האמת היא, שאנחנו מכירים כבר די הרבה זמן, לא יום או יומיים, והייתי צריך לדעת שהאמת לא תשחרר אותי וזה בולשיט גמור בכל הקשור אליי. המקצוע שלי הוא התעסקות בסודות עכשיו, איך זה שהחלטתי לשחרר את הסוד הכי גדול שלי אולי, ועוד בזמן הכי לא מתאים בעולם?

וההבעה שהייתה לה על הפנים...

בכל פעם שאני נזכר בה, אני רוצה לחפור לעצמי בור ולקפוץ ראש לתוכו. מעין צער מעורב ברחמים, הכי לא הבעה שגבר רוצה לראות על הפנים של הבחורה שהוא מאוהב בה כבר תקופה.

"זה מחמיא לי, איתן, באמת, אבל אני..." מילותיה נתקעו בגרונה והצוואר שלה הסמיק, וזה היה כל־כך לא אופייני לבחורה החזקה שאני מכיר, שהבנתי על המקום שבאמת עשיתי מהלך שהיה לגמרי לא צפוי מבחינתה, אבל ממש. באתי לה עם יציאה שהיא לא ידעה איך להכיל.

ואז התחוור לי משהו שהיה מבחינתי אפילו עוד יותר גרוע מגילוי הלב המטומטם שלי; העובדה שדניאל לא חושבת עליי באותו האופן.

יותר מזה, היא אפילו לא שקלה את האפשרות.

בכל זאת, כמו האידיוט מלא התקווה שאני, אמרתי לה, "בחייך, לא יכול להיות שזה בא לך בהפתעה גמורה. אנחנו בכל זאת עובדים יחד בצמוד כבר שנתיים."

"יכול להיות, אבל... אבל..."

"אבל מה?" אולי נשמעתי קצת יותר מדי תוקפני, אבל לא יכולתי לשלוט בזה.

"אבל קיוויתי שאני טועה, שאני מפרשת את הסימנים לא נכון. איתן, אתה בחור מקסים, ואני ממש־ממש מחבבת אותך ונהנית לבלות איתך ולעבוד איתך..."

"אבל?" אמרתי, "אני שומע שם 'אבל', איפשהו." היא נאנחה והתיישבה בזהירות על המיטה לידי, כאילו אם המזרן יזוז אפילו קצת, זה לגמרי יגרום לי לאבד את זה.

"אבל אני מאוהבת במישהו אחר."

בום. זה היה כאילו היא החטיפה לי אגרוף לפנים. הייתה נימה של התנצלות בקול שלה, שהוציאה לי את כל האוויר מהמפרשים. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שהגעתי לקו הסיום מאוחר מדי, שחשפתי בפניה את הרגשות שלי מאוחר מדי כי מישהו כבר הקדים אותי אליה.

בקורס שלנו היו ארבע נשים, כולל דניאל, אבל היא הייתה המיוחדת שבהן. את הקורס סיימו רק שתיים, את האחרת אני לא סובל. דניאל היא הבחורה הכי פייטרית, הכי מגניבה שאני מכיר, הכי חכמה, הכי יפה. היא קולטת מהר כל דבר ובעיקר מה שהדליק אותי אצלה זה שהיא באה לעבוד, לא לבזבז את הזמן. היא תמיד עניינית, מבצעת את כל הפקודות בשלמות ובדקדקנות, במשמעת צבאית כמעט, משהו שאני מתחבר אליו מאוד, ובכל התרגילים שביצענו בזוגות הכי נהניתי לעבוד איתה. ההרגשה הייתה הדדית, ידעתי את זה, מפני שכאשר התבקשנו למלא שאלונים בסוף הקורס עם מי היינו רוצים לעבוד, אני כתבתי את השם שלה והיא כתבה את השם שלי.

אף ששמתי עליה עין כבר בימי הקורס, לא הייתי היחיד שממש קיווה שיום אחד היא תסכים לצאת איתו לדייט. והם ניסו, כולם ניסו, והיא דחתה את כולם. ידעתי את זה כי הם דיברו על זה ולכן החלטתי שאני לא אזמין אותה לצאת. החלטתי שאני אהיה האחד הזה, יוצא הדופן הזה בין כל הגברים שמקיפים אותה, שלא מחזר אחריה, מפני שחשבתי שזה דווקא ימשוך אותה. מעין טקטיקה כזאת של לשחק אותה קשה להשגה. גם היה לי את היתרון בכך שבדרך כלל עבדנו יחד, לכן קיוויתי שהיא תכיר אותי לעומק ותבין שאני לא כמו כולם. היא גם תמיד אמרה שמעצבן אותה שהסוכנים האחרים מתעסקים בבולשיט במקום להתרכז בעבודה, וידעתי כמה היא מעריכה את העבודה שלי וקיוויתי, האמנתי, שמתוך ההערכה הזאת יתפתח בינינו משהו, באופן טבעי.

אז מי זה, הגבר הזה שהיא מאוהבת בו? מי הספיק לכבוש את הלב שלה? את זה לא ידעתי.

עד הבוקר, הכוונה.

הבוקר גיליתי, ואני מזועזע כל־כך, שאני לא מסוגל אפילו לדבר איתה על זה.

והיא ראתה אותי. היא ראתה אותי עומד במסדרון כשיצאה מהחדר שלו, והיא יודעת שאני יודע, לכן היא לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים.

אחרי הדחייה הכואבת שספגתי אתמול בלילה, לא הצלחתי לישון. אחרי ההתפכחות הכואבת אפילו יותר שבאה הבוקר, אני עצבני ומתוח כמו גומייה שעומדת להיקרע.

"איתן? מה אתה חושב שהוא עושה?" היא שואלת שוב, מסיבה את תשומת ליבי בחזרה אליה. "הוא שואל," היא אומרת, מרימה את היד האוחזת בטלפון שלה. "בדיוק קיבלתי הודעה."

אני סוגר את ידיי לאגרופים, מתפוצץ מרוב עצבים. אבל אני מסתיר את זה, חושק שיניים עד שהלסתות שלי כואבות. "הוא מתעסק בטלפון שלו. קורא משהו, כותב כמה הודעות. אני חושב שהוא סוף־סוף גילה מידע חשוב, אולי המידע שהוא רודף אחריו כל השבוע הזה. הוא תזזיתי. הוא נראה נרגש."

היא מסובבת את ראשה ומציצה לעברו. "אני חושבת שאתה צודק." היא מרימה את הטלפון שלה וכותבת הודעה. "אני מעדכנת לגבי זה."

האיש, שיושב במרחק של שני שולחנות מאיתנו, מסמן למלצרית להביא לו את החשבון.

"מה קורה?" שואלת דניאל כשהיא סוף־סוף מרימה אליי עיניים ורואה כמה אני דרוך ומתוח, אבל הפעם לא רק בגללה, אלא גם בגלל זה שאנחנו עוקבים אחריו. היא לא מסובבת את ראשה שוב לכיוון, בכוונה משפילה את עיניה בחזרה אל הטלפון שלה.

"לפני רגע הוא סיים עוד שיחה בטלפון שלו, ואז הוא סימן למלצרית להביא לו את החשבון. נראה לי שהוא מתכוון ללכת." אני מחווה בעיניי לעבר הטלפון שבידה. "תכתבי לו שנראה שנהיה בתזוזה בדקות הקרובות, ובואי נתארגן כדי ללכת."

דניאל מהנהנת ואגודליה מתרוצצים על המסך כשהיא כותבת הודעה נוספת.

אני ממשיך להביט לכיוון ורואה שהבחור מחליט לא לחכות למלצרית עד שתחזור עם החשבון. כנראה המידע שהוא גילה חשוב כל־כך, שהוא לא מוכן להתעכב פה אפילו רגע נוסף אחד. הוא קם על רגליו, לובש את המעיל, מכניס יד אל הכיס ושולף ממנו את ארנקו. "נראה שהוא אפילו לא מחכה לחשבון," אני אומר בשקט לדניאל וכבר מוציא את הארנק שלי, מושך ממנו כמה שטרות ומשאיר אותם על השולחן. "אין לנו זמן להתעכב, נצטרך לזוז אחריו עכשיו."

דניאל מהנהנת ומציצה מזווית העין לעבר האיש. רגע לפני שהוא מתחיל ללכת, המלצרית מתקרבת אל השולחן ומעכבת אותו עוד כמה שניות, מגישה לו את החשבון. הוא מחייך, אומר לה תודה ומוסר לה את הכסף בלי להסתכל בפולדר שהיא נתנה לו או לבדוק את החשבון.

דניאל ואני קמים מהשולחן בדיוק כשחריקת צמיגים נוראית ונהמת מנוע זועמת נשמעים מעבר לפינה, וכל הראשים מסתובבים לכיוון.

השתנקויות וקריאות בהלה נשמעות כאשר רכב 'בי־אם־וו' שחור מגיח לפתע מעבר לפינה, עולה על המדרכה ומתנגש בסטנד של חנות הפרחים הפינתית, מעיף זרי פרחים לכל עבר וממשיך לדהור לכיווננו.

"דניאל!" אני צועק ומזנק לעברה, מנסה לתפוס בזרועה כאשר הרכב מאבד שליטה ומתנגש בעוצמה בשורת השולחנות הראשונה שבחזית בית הקפה. שולחנות וכיסאות עפים כאילו היו פינים של באולינג כשהרכב מתנגש חזיתית בגבר שעד עכשיו עקבנו אחריו, ובאנשים נוספים.

כיסא מתעופף ופוגע בי, ואני עף לאחור על קיר הזכוכית של בית הקפה וחוטף מכה נוראית בגב ממסגרת הברזל של אחד החלונות, אך החלון לא מתנפץ, למזלי הרב. הנהג מסובב את ההגה בחזרה ואני זוכה להצצה בפניו כשהוא ממשיך לנסוע על המדרכה, פוגע בשלוש מכונות לממכר עיתונים ובמדחנים של חניה, דורס עוד כמה אנשים מסכנים בדרך לפני שהוא מתיישר בחריקת צמיגים ונעלם בדהרה במורד הכביש. "דניאל..." אני לוחש והכול נעשה שחור.

זמן מה לאחר מכן אני נמשך מתוך החושך כשמישהו רוכן מעליי ומדבר איתי, הבעת פניו מבוהלת. לרגע אני לא שומע אותו, רק מצליח להתמקד בפניו ולראות שהוא מזיז את השפתיים, ואז בבת אחת חוזרים אליי כל הקולות, קקופוניה של צעקות, ורעש של סירנות.

"אדוני, אדוני, אתה בסדר? אתה צריך עזרה לקום?"

אני הודף את האיש ממני וקם לאט על רגליי. משהו חם מכסה את פניי ונכנס לי לעין. אני מרים את ידי ומרגיש משהו דביק. נחתכתי מעל הגבה והדם נכנס לי לעין ומטפטף לי על החולצה, אבל אני מתעלם מזה כשההבנה של מה שקרה זה עתה מחלחלת למוחי.

סביבי יש כאוס שלם, בית הקפה נראה כמו אזור לאחר פיגוע, שולחנות וכיסאות הפוכים ושבורים מפוזרים בכל עבר ואמבולנס יוצא לדרכו על הכביש ביבבה מחרישת אוזניים, ואחריו עוד אחד. אני מסתכל סביבי בטירוף על כל האנשים המבוהלים שמתגודדים על המדרכה, חלקם מציצים לתוך בית הקפה ומדברים זה עם זה בקולות מבוהלים, אחרים מקבלים טיפול בידי פרמדיקים ושוטרים, שזורמים בהמוניהם אל האזור.

"אדוני — " אומר אחד הפרמדיקים בקול מודאג ומנסה לתפוס בידי.

אני דוחף אותו ממני ומציץ מתחת לשולחנות ובין כל האנשים, מחפש אותה, מחפש את השיער הארוך שלה, אבל אני לא רואה אותה והלב שלי פועם חזק כל־כך, שאני מפחד שאני עומד להתעלף שוב. "דניאל! דניאל!" אני צועק, רק מוסיף על הרעש שסביבי, על הסירנות של ניידות המשטרה ושל האמבולנסים שממשיכים להגיע. הניידות חולפות במהירות ברחוב במרדף אחר הנהג הפוגע, והשוטרים שכבר נמצאים כאן מנסים להרחיק את הסקרנים מהאזור וכבר מגדרים אותו. אני מועד בין האנשים ונדחק לתוך ההמון, מחפש אותה.

אני מוצא את התיק האפור שלה זרוק על המדרכה ומרים אותו. "דניאל, דניאל!" אני מזדקף וצועק שוב, מרים את ראשי כמה שיותר מעל כל הקהל בניסיון לזהות אותה ומשחרר את עצמי מאחיזתו של שוטר שאומר משהו מהיר בצרפתית על כך שכדאי שאגש לאמבולנס כדי לקבל טיפול.

לפתע אני קולט את הנעליים של הבחורה ששוכבת על אלונקה בתוך אמבולנס שהפרמדיקים בדיוק עומדים לסגור את דלתותיו. "דניאל!" אני דוחף את השוטר ממני ורץ לעבר האמבולנס, הודף מדרכי עוד ועוד אנשים, אך לא מספיק להגיע בזמן כי הם כבר סגרו את הדלתות וממהרים להיכנס לאמבולנס.

אני מספיק להציץ מבעד לחלונות האחוריים בזמן שנהג האמבולנס צופר כמה פעמים כדי להזהיר אנשים שיפנו עבורו את הדרך, ומה שאני רואה כמעט גומר אותי. מסכת חמצן מכסה פנים שאני לא מזהה, פנים מרוחות לחלוטין בדם. נראה שהיא נפגעה קשה מאוד, היא מכוסה עד הצוואר בשמיכה כסופה ומחוברת לאינפוזיה, צווארה נתון בסד גדול ולבן והראש שלה עטוף בתחבושות, והתחבושות עצמן כבר מוכתמות בדם.

אלוהים אדירים. בהלה שולחת פרץ אדרנלין בגופי ואני דופק בכוח על דופן האמבולנס, אבל כבר מאוחר מדי, הוא יוצא אל הדרך ביללת סירנה רועמת. "לאן האמבולנס הזה נסע?" אני שואל בצרפתית את השוטרת שניגשת אליי עם פרמדיק, והוא כבר מרים את היד ומנסה בעדינות לבדוק את המצח שלי. "אל תיגע בי!" אני הודף את ידו ממני בכוח.

"אדוני," אומרת השוטרת בעדינות, "אתה כנראה בהלם ממה שקרה, תן לצוות הרפואי לטפל בך ותספר לי בדיוק מה קרה."

אני לא בהלם ממה שקרה, אני מבוהל עד מוות מזה שדניאל עלולה למות לי. "לא עד שתגידי לי לאן האמבולנס הזה נסע! אשתי נמצאת בו!"

"אין בעיה," היא אומרת ברכות, אוחזת בזרועי בעדינות ומובילה אותי לשבת על כיסא הצמוד לקיר המסעדה בזמן שהפרמדיק מניח את התיק שלו לידי וכורע על ברכיו מולי, "תן לו לטפל לך בחתך המכוער הזה וספר לי כל מה שאתה יכול על מה שקרה, ואז אקח אותך אליה בעצמי."