הקול שלי

עָרִים מִנְּיָר

לַדְּבָרִים שֶׁלּאֹ אָמַרְתִּי
לאֹ הָיָה מָקוֹם
אוֹ בָּסִיס
אוֹ תּקֶֹף
מָצָאתִי לָהֶם מַהוּת עַל דַּפֵּי שׁוּרוּת
מְקֻפָּלִים בְּגַסּוּת בִּמְעָרָה חֲשׁוּכָה
לְצַד הַמִּטָּה.
בִּקַּשְׁתִּי שֶׁיַּמְשִׁיכוּ לאֹ לְהֵאָמֵר
כִּי לְהָפִיחַ בָּהֶם חַיִּים זוֹ אַחְרָיוּת גְּדוֹלָה
וְאֵין בִּי סֶכֶר,
עִיר
אוֹ מְדִינָה
שֶׁיַּצְלִיחוּ לְהַחֲזִיק
אֻכְלוּסִיָּה כָּל כָּךְ
מְצִיפָה.
“כשנפגעתי, לא היו לי מילים לתאר את החוויה שאני עוברת.
אני מקווה שהספר הזה ייתן מילים לכל הנשים, הנערות והילדות שלא מוצאות
מילים להסביר את התחושות שיש בהן ואת מה שנעשה להן”

ענבל רשתי, ילידת 1994, מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת בשל פגיעה מינית מתמשכת.
השירים פרוסים על פני שלוש־עשרה שנים ומתארים את הפגיעה שחוותה, ההתמודדות עימה והעיבוד שלה.
הכתיבה ליוותה אותה והייתה שם עבורה בכל הרגעים הקשים בחייה. היא העניקה לה שליטה כאשר עמדה על צוק, הייתה לה אוזן קשבת כשלא יכלה לספר ותמיד נתנה לה תוקף והבנה.

שזרתי אותךָ

לאורך שלוש־עשרה שנים

מחולקות לשבעים ושישה עמודים

פונטים מגוונים

צבעים משונים

חרוזים חורקים

ניתחתי אותך בכל עמוד ועמוד

איך הייתָ בי עוד לפני שהיית

בתוכי

איך כבר בעמוד הראשון

היית

חכם ממני

יודע איך לשחק עם המילים

ככה בדיוק

שיתאימו לשבעים ושישה עמודים.