הקפיצה הקוונטית מגיהנום לגן עדן

הספר מציג את גישתה של הפסיכולוגיה התהליכית (Process-oriented psychology) דרך סיפור המסע האישי של המחברת. הספר מאיר עיניים ונוגע בלב. הוא מתאר בגילוי לב את דמותה של רחל ואת סיפור הדרך שלה, את משפחתה וחייה, את התנסויותיה ואת תובנותיה, וכך הוא מזמין גם את הקוראים להתבונן במבט נטול פניות בחייהם ובדרכם, להתעורר לאמת ולגלות אושר פשוט – גן עדן, ממש ברגע הזה.

מאיר זוהר – למד וחי בקהילתו של תיך נהאת האן, כנזיר בודהיסט במשך 9 שנים. 

רחל מאורי כתבה ספר יוצא דופן. נתקלתי בספרים רוחניים רבים על מדף הספרים העברי, אבל מעולם לא נתקלתי בספר עברי שמתוארת בו חוויית התעוררות מהסוג שמתארת הכותבת, המספרת באופן אישי מאוד ויוצא דופן על חייה, ומנתחת אותם בכלים פסיכולוגיים בעלי עומק רוחני ואינטלקטואלי.

אמיר בן ארצי – מתרגל ומנחה דהרמה ומיינדפולנס במסורת של תיך נהאת האן.

הספר מאפשר לקוראים גם מפגש עם הבודהיזם, ועם הקבלה היהודית, באמצעותם של מורים רוחניים שונים. הלכתי צעד צעד בעקבות ההתנסויות של הכותבת, למדתי הרבה, וחשתי שאני עצמי עובר תהליך התמרה – טרנספורמציה. הספר מומלץ גם לקוראים שסקרנותם אינה נוטה למה שנהוג לכנותו "רוחניות". ההתנסות של הכותבת בתרגול מיינדפולנס ניכרת בכתיבתה, שנעשתה מתוך קשב ותשומת לב.

מנשה כהן – פסיכולוג קליני בכיר, מטפל בפוסט-טראומה ובנפגעי נרקיסיזם.

רחל מאורי היא פסיכותרפיסטית מוסמכת בשיטת הפסיכולוגיה התהליכית C.P.W. היא גם מורת דהרמה ומיינדפולנס שהוסמכה על ידי תיך נהאת האן (מורה זן וייטנאמי, מועמד פרס נובל לשלום), ובמשך כעשרים שנה לומדת ומלמדת את אומנות החיים בתשומת לב על פי משנתו.
רחל הגיעה מתחום המתמטיקה והלוגיקה ובעברה עבדה כמנהלת פרויקטים בתחום המחשבים. כיום עוסקת בטיפול פרטני וקבוצתי ומשלבת את הפסיכולוגיה עם אומנות תשומת הלב (מיינדפולנס).

מבוא

כבר לפני שלושים שנה הדהדה בי המחשבה שיום אחד אכתוב ספר שכותרתו תהיה כשם הספר הזה. כשהוטלה עליי המשימה לכתוב עבודת תזה במסגרת לימודי הפסיכולוגיה התהליכית, היה לי ברור שזה יהיה שמה של העבודה.

רק שנים לאחר שהגשתי את התזה כעבודת הגמר, ובעידודו של העורך משה נישרי, הסכמתי לעריכה ולעיבוד של התזה לספר שנועד לקהל הרחב. בחרתי לכתוב על הנושא מתוך אמונה שבני האדם נולדו להיות מאושרים ושהדבר אפשרי. אני עצמי עברתי מסע ארוך ומטלטל עד שגיליתי אמת זו.

הספר פותח בתיאור מסלול חיי שהביא אותי לאמונה בהשקפת עולם זו, מתאר את הגישה הטיפולית של הפסיכולוגיה התהליכית ומוסיף דברים שנאמרו בנושא על ידי כמה מהמורים ומהמנהיגים הרוחניים האהובים עליי.

השאלה אם אנחנו מאושרים היא חמקמקה, מורכבת, ואף מאיימת עבור אנשים שאינם מוכנים לגלות את התשובה אפילו לעצמם. אנשים נשאלים בדרך כלל על ההישגים שלהם, על מעמדם ועל מצבם הכלכלי, אך איש אינו שואל אותם על אודות מדד האושר שלהם.

ברצוני לכוון אלומת אור אל השאלות הבאות: מהו אושר? מהם גיהינום וגן עדן? ומהי אותה קפיצה קוונטית אפשרית?

מי ייתן וכל היצורים החיים יהיו מאושרים.

פרק ראשון
מגיהינום לגן עדן - תיאור מסע אישי

מצוקת לידה

ארבעה בספטמבר 1951, שבת, תשע בבוקר, חדר לידה בבית חולים קטן ביפו, ישראל.

אישה זועקת. סביבה מתקהלים רופאים ואחיות. זוהי לידה בסיכון גדול. הן היולדת והן הוולד נתונים בסכנה. אסור היה לה להיכנס להיריון, הזהירו אותה מראש. כבר שנים היא סובלת ממחלת לב קשה, וגם בעלת סוג דם שלילי שמסכן את העובר. בחוץ עומד, חרד, האב המודאג. מה יהיה אם יאבד את שניהם?! בשעתו הפציר בה לעשות הפלה, ובמשך שנים הקפידו שניהם שלא תיכנס להיריון, מפני שידעו שזו סכנת נפשות. אבל ברגע אחד של איבוד שליטה ושכרון חושים במהלך חופשה שבילו בחיפה, השתנו חייהם.

היולדת מקבלת זריקת זירוז. אסור שהלב החלש יסבול מעומס יתר. חייבים להחיש את הלידה, והכרחי לעשות הכול כדי שהוולד יצא מהר. הלחץ גובר. יש למהר. אסור לאבד זמן!

התינוקת פוחדת, חשה שמאיצים בה לצאת, אך חוששת. מה יהא עליה בחוץ? מזה כמה חודשים, בשהותה בחשכת הרחם, היא חשה עצמה כנטל על האם החולה. היא מכירה כבר את אימה כשהיא חסרת נשימה, מתוחה, אחוזת כעס, לפרקים מתחרטת על שלא נפטרה ממנה באמצעות הפלה. הייתה צריכה לשמוע בקול בעלה ולהרוג אותה.

כדי להאיץ בתינוקת לצאת, גורמים לה לסבול. היא נאלצת לצאת, כי כבר ממש לא נוח ברחם. גם קודם לא היה ממש נוח, אך כעת גרוע יותר. כוח זר ומעיק דוחק בה לצאת. היא כמעט נמעכת בפנים, וגם אימא הולכת ומשתנקת. היא חייבת לצאת, אחרת נגזר עליה למות. שתי אפשרויות עומדות בפניה: למות ברחם, ובכך להרוג גם את אימא, או לנסות לצאת. מה שיהיה יהיה. ייתכן שתמות בחוץ, ואולי כך תגרום לאימא להינצל.

אימא כל כך התאמצה שתחיה. שמרה עליה מפני כל מי שהאיץ בה להרוג אותה. היא חייבת להשיב לה טובה ולנסות להציל אותה. שמעה אותה מביעה תקווה שדליה בת השבע תזכה באח או באחות, שלא תהיה לבד. אימא לא יודעת שברחם יש בת, אולי היא רוצה שיהיה זה בן. כנראה שכן, רוצה בן. כנראה שאימא בכלל אינה חושבת עליה, אלא רק על כך שלדליה יהיה אח שיגן עליה כשהיא תמות. הרופאים לא צופים לאימא עוד הרבה שנות חיים. יהיה תפקיד לאח הזה, להגן על המשפחה, על דליה ועל אבא.

היש טעם להיוולד? האם תצליח לשרוד אם תצא? האם אימא תשרוד את הלידה? ומה יהיה כאשר יתגלה שהיא בת ולא בן. האם הם יתאכזבו?

אין לה זמן להתלבט. לוחצים עליה. כואב. היא חייבת לצאת! היא מוקפת בצעקות. כולם צועקים בהיסטריה. אין ברירה. היא נחלצת ויוצאת.

גנבת בגן

בגן עירוני ביפו. ילדה שובבה בת חמש, וכבר מורדת. אימא חולה כל העת. אינה זמינה ואינה פנויה אל הילדה, שעושה כעולה על רוחה. אחר הצוהריים היא מתגנבת לגן עם חבר. הדלת פתוחה, והם מטפסים על הגדר ונכנסים לגן. משוטטים בחופשיות גמורה, בתחושה שכל הגן עומד לרשותם. אין גננות שיורו להם מה לעשות. איזה כיף!

מבחינים בקופסת הצבעים הנחשקת. בזמן הפעילות בגן, יש תמיד תחרות מי יקבל איזה צבע. כעת, כל הצבעים לרשותם. מחליטים לקחתם, לחגוג מחוץ לגן שניהם לבד, בלי להתחלק עם שאר הילדים. יוצאים בחופזה אל הגינה הציבורית ומתיישבים מתחת לעצים. אין איש מלבדם, רק הטבע, הצבעים והדפים. מבלים את שעות אחר הצוהריים באושר מוחלט. רק מעת לעת מתגנב ללב חשש קל, הבנה שעשו בחשאי מעשה אסור וייתכן שייתפסו וייענשו.

היא שבה הביתה לארוחת ערב. איש לא טרח לחפש אותה. יש מקום מסתור לצבעים, בתיבה הגדולה הניצבת בחדר הכניסה. איש לא יעלה בדעתו שהצבעים שם, ורק לעיתים נדירות פותחים את התיבה הזאת. בלילה היא נרדמת בשלווה וישנה היטב. כבר התרגלה לכך שיש לה סודות שמורים מפני אחרים.

למוחרת אחרי הצוהריים, צרחות! צורחים עליה, בעיקר אימא. גילו את הצבעים שהחביאה בתיבה.

אבא לוקח אותה לחדר האמבטיה, ושם מכה אותה על הישבן. מעולם לא צעק או הכה אותה. זו הפעם הראשונה וגם האחרונה. לא זכור לה שהכה אותה פעם נוספת בחייה. כנראה, הגיע לה, משום שהיא גנבת. ילדה בת חמש, וכבר גנבת. פושעת, רעה. זה מה שהיא.

כמה אכזבה הנחילה לאימא, שתמיד רצתה לראותה כילדה הכי יפה בגן. היא זוכרת את המתח והחרדה שאחזו באימא כאשר הלבישה אותה לגן. מלבישה ומשנה, בודקת ומתקנת, העיקר שהילדה שלה תתבלט כהכי יפה בגן. ללב מתגנב סיפוק קל, על כך שהנחילה לה אכזבה. היא קצה בתחושות החרדה והמתח של אימא, שנבעו משאיפה שבתה תהיה המוצלחת ביותר.

למעלה מבינונית

היא תלמידה טובה בבית הספר. אלוהים חנן אותה בראש טוב. מהירת תפישה, ובשיעורי חשבון מצטיינת בהבנה. מקובלת למדי בכיתה, אך אינה מלכת הכיתה כפי ששאפה להיות. ילדה אחרת היא המקובלת. עפרה עופר שמה. עופרה ילדה יפה להפליא, וגם השם שלה נפלא. לא כמו שלה - רחל אוליבר. הילדים מכנים אותה גוליבר. היא שונאת את הכינוי הזה.

אבא של עפרה טייס, ואימא שלה מבשלת ארוחות צוהריים טובות. לעיתים, אחרי הלימודים, היא מצטרפת אליה אחרי הלימודים ואוכלת אצלם. לעופרה יש אח קטן וכלב. משפחה לדוגמה. לה יש שני הורים מבוגרים. הרי נוצרה בטעות, לא הייתה כוונה שתיוולד. גם היא רוצה הורים צעירים, ואח קטן וכלב.

אומנם זכתה באבא נפלא, שמפנק ומחבק אותה, אך הוא עובד קשה ונמצא מעט בבית. אימא חולה. מדי יום מגיעה מטפלת, מנקה ומבשלת. לא כיף להיות בבית כשאבא נעדר. כאשר הוא מגיע בערב, אימא מספרת לו איזו ילדה רעה הייתה. אבא לא מתרגש, אך היא מתרעמת. חשה שאין צדק. אימא לא יותר טובה ממנה, מדוע זו זכותה לומר עליה דברים רעים, בעוד שלה אין זכות לספר לאבא על דברים רעים שאימא עשתה?!

אימא יוצאת לאספת הורים. היא יודעת שילדתה תלמידה טובה. מצפה שתשבח אותה, אך אימא חוזרת והיא לא מחייכת. "נו, מה אמרו?" היא שואלת. אימא עונה לה בהבעה של ביקורת ואכזבה על פניה, "אמרו שאת רק למעלה מבינונית." זהו, לעולם היא לא תהיה מיוחדת כמו שאימא מצפה.

אימא כל כך טורחת שתהיה הכי מיוחדת, אך היא אינה כזאת.

יוסי משיח מכיתה ג' מכנה אותה לפעמים "מצורעת", על שום כתם הלידה שעל מרפקה הימני.

היא לא מספרת זאת לאיש. ממילא מרגישה שאימה, אחותה והמשפחה המורחבת לא באמת אוהבות אותה. ואילו את אביה, שבאהבתו בטחה, לא רצתה להדאיג ולהטריח.

היא בת עשר. עזבו את יפו ועברו לצפון תל אביב, היכן שגרים העשירים. הוריה לא עשירים, אך בלחצה של האם רכשו דירה קטנה בדמי מפתח ברחוב ארלוזורוב היוקרתי. אימא לא רצתה שהילדות יגדלו ביפו. לא ידעה כמה שנים היא עוד תחיה, וחשה חובה לדאוג לכך שטרם מותה המשפחה תעבור לתל אביב.

לא קשה להתאקלם בבית הספר החדש. רחל חכמה למדי, וקל לה בלימודים. רבים מהתלמידים רוצים להיעזר בה. חשוב לה להצליח בלימודים, מפני שהיא יודעת שזהו התחום היחיד שבו היא מצליחה. כך שמעה מהמשפחה הקרובה והרחוקה. בעיניהם היא נתפסת כילדה מפונקת ושובבה שעושה מה שמתחשק לה. לא מתחשבת באם החולה, אבל חכמה מאוד.

דליה, אחותה המבוגרת ממנה בשבע שנים, ילדה טובה. ואילו רחל אומנם חכמה, אבל רעה. אין צורך לעזור לה בלימודים, וחשוב לה להמשיך לטפח לפחות את הידיעה שהיא חכמה ומצליחה בלימודים. אחרת, למה שירצו בה. היא מקובלת למדי ומצליחה במידה, אך בתוכה מרגישה רעה ואנוכית. חשה במתח רב עקב הרצון הכפייתי להצליח בלימודים, אך לא משתפת איש ברגשותיה.

אימא שוכבת רוב הזמן במיטתה, למרות זאת, על פי תגובות הסביבה, אפשר להבין שבעיני אחרים היא אישה מיוחדת מאוד. להורים יש הרבה חברים. כאשר אימא חשה בטוב, הם מבלים, והיא תמיד במרכז, "מסמר הערב". אימא התברכה בשמחת חיים והיא מספרת בדיחות, חלקן גסות מאוד. רבים מבקרים את אימא בבית, והיא תמיד יודעת לשעשע אותם. אבל רחל סולדת מכך, כי היא חשה שהתנהגותה מעושה, לא כנה.