ברושים

 "בית הספר ברושים לא היה עבור תלמידיו מוסד לימודי שיקומי גרידא, אלא שימש כ'היכל התרבות', כפי שנהגנו לומר להם: אתם מכבדים את המקום, והמקום מכבד אתכם. נורמות ההתנהגות בבית הספר והגבולות היו ברורים, וכולם הבינו את חשיבותם, תרמו לעיצובם והפנימו אותם. האמנו שגבולות ברורים מקנים לתלמיד בראש ובראשונה ביטחון; אינם מגבילים את חופש הפעולה, אלא מאפשרים את מרחב הבחירה. ב'היכל התרבות' שלנו נכללו השער, הגן המטופח, הלובי – 'הפואיה', הכיתות, פינת החי, חדר המוזיקה, הספרייה, המזכירות, המסדרונות, שולחן הסנוקר, מגרש הספורט, ובכל מקום כזה 'אנחנו מתנהגים באופן מכובד ומכבד כי אנחנו – היכל התרבות!'. וכך, עם הזמן, שינינו גם את הגדרת בית הספר מבית ספר לחינוך מיוחד לבית ספר מיוחד לחינוך”.

ד"ר דינה ורדי ניהלה את בית הספר ברושים לילדים אינטליגנטיים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים שברמת אביב קרוב ל־40 שנה, וממנו פרשה בשנת 2011, לאחר שהייתה בו מתמחה, מחנכת ויועצת. הספר, שנכתב בשיתוף עם בעלה, פרופ' יואב ורדי, מומחה להתנהגות ארגונית, הינו אתנוגרפי בגישתו ומשמיע את "סיפור ברושים" בקולות המשתתפים השונים: מנהלת, תלמידים, בוגרים, הורים, מחנכים, מורים וחוקרים. מטרתו של הספר היא להקנות לקוראים את רוח ברושים ואת מורשתו.

אחת השנים החשובות בחיי הייתה שנת 1966. מלאו לי אז 20, סיימתי את לימודיי בסמינר לוינסקי בתל אביב, התחלתי את הקריירה שלי כמורה לחינוך מיוחד בבית ספר "ברושים" (שנקרא אז "מרגוע") ונישאתי ליואב. מאז ועד היום, גם לאחר שיצאתי לגמלאות ממערכת החינוך ועברתי ללמד ייעוץ חינוכי במכללה האקדמית רמת גן, אני חיה, נושמת, חושבת ומרגישה "ברושים".

הספר הזה הוא תולדה של 45 שנות קשר עם בית הספר – כסטודנטית, כמורה, כיועצת, כסגנית מנהלת וכמנהלת. הוא מוקדש באהבה רבה ובהערכה לתלמידי ברושים, למאות בוגריו, למורים ולאנשי הסגל והמנהלה הנפלאים לדורותיהם.

הספר מציג את ברושים ואת הדרך שעברתי בו החל מהיום שהגעתי אליו כמורה מתחילה ועד שנת 2011, השנה שבה פרשתי. הוא משקף בעיקר את השנים הרבות שבהן הייתה לי הזכות לנהל את בית הספר ואת השקפת העולם החינוכית שגיבשתי מתוך התנסות ולמידה. הספר מעלה תובנות חינוכיות וניהוליות שהתגבשו בעקבות ניסיוני בעבודה, ואותן אני מבקשת להנחיל לבאים אחריי במערכות החינוך השונות, ובעיקר בחינוך המיוחד. הוא משלב, על כן, תאוריה של חינוך וניהול ופרקטיקה השזורות זו בזו, מזינות זו את זו, ובוחנות זו את זו לאורך שנות עבודתי ולימודיי, כמאמר הפסיכולוג הנודע קורט לוין: "אין דבר פרקטי יותר מאשר תאוריה טובה".

ואולי ניתן גם לומר, אין דבר תאורטי יותר מאשר פרקטיקה טובה...

את הטיוטה הראשונה לספר התחלתי לכתוב עם יואב בשנת השבתון המשותפת שלנו בעיירת האוניברסיטה הקסומה Ithaca שבצפון מדינת ניו יורק, הרחק מהמולת היום של בית הספר, בשקט הדרוש לריכוז ולזיכרון, ובהשראת אוניברסיטת Cornell היוקרתית. חווינו שם ארבע עונות נפלאות – סתיו צבעוני להדהים, חורף לבן, מושלג וקר, אביב פורח ומשכר וקיץ ירוק נעים עם גשם בעיתו. העלינו זיכרונות על אנשי בית הספר, שוחחנו על מקרים שקרו בחיי התלמידים והצוות, ניתחנו תהליכים ואירועים, והעלינו הכול על הכתב. אבל למעשה, נארג הספר בליבי ובראשי לאורך השנים שבהן קלטתי תלמידים ומורים חדשים, בימים של אספות בחצר ובפוּאָיֶה, אולם הכניסה של בית הספר, במהלך טיולים ומסיבות, בזמן טיפול במשברים קשים, תוך כדי היכרות אינטימית עם ילדים והורים במצוקה, התלבטויות ודילמות, וגאווה על הישגים מופלאים. הרבה מהתובנות שלי על ברושים צצו גם בתקופות שבהן שהיתי בארה"ב לרגל לימודיי לתואר השני ולתואר השלישי, כשהתבקשתי לספר על עבודתי ולהסביר לעמיתים שונים מהו הייחוד של ברושים. כאשר התחלנו להעלות את הידע ואת הניסיון על הכתב בצורה פורמלית יותר, הבשיל הכול והתגבש לכדי הבנה והבניה טובה יותר של מורשת ברושים. הרבה מהתובנות שלי על גורמי ההצלחה שלנו בברושים באו בעקבות ההשתתפות שלי בקורסים ובסדנאות של גשטלט שבהם השתתפתי במהלך שנת השבתון במרכזי הגשטלט בקליבלנד ובקייפ קוד. שם התחזקה אצלי התפיסה ההוליסטית בחינוך אותה יישמתי בברושים.

וכך, עם העבודה הקשה במכלול התפקידים שמילאתי, הלימודים והטיפול במשפחה, התגבשה בתוכי אט־אט התובנה הברורה שברושים איננו בית ספר לחינוך מיוחד אלא בית ספר מיוחד לחינוך. לשמחתי, גם כיום, מוצג בלוגו של ברושים המשפט, המבטא יותר מכול את אופיו של בית הספר, "ברושים – בית ספר מיוחד לחינוך".

בפרקים הבאים נתאר את העקרונות והרעיונות שהנחו את התהליך החינוכי בברושים, נציג את התלמידים, את אנשי הצוות וההורים ונשמיע את דברם על מנת להציג בפני הקורא את סיפורו המופלא של בית הספר ואת מורשתו החינוכית.

רשימת השותפים לדרך והתורמים לסיפור ברושים ארוכה. רבים וטובים השפיעו על עבודתי בברושים ועל הדרך שבה תפסתי את עקרונות החינוך בבית הספר המיוחד הזה.

אף כי הספר נכתב בקולי, יואב, שתחום התמחותו האקדמית היא התנהגות ארגונית, הוא שותף מלא לאורך השנים לסיפור ברושים, ולהבאתו בספר זה לפני הקורא. רעיונות רבים, שאותם יישמתי כמנהלת, נולדו מניסיוני ומלימודי הדוקטורט שלי, וגם משיחות שלנו לאחר העבודה, בהן למדנו מושגים תיאורטיים מתחומי החשיבה הארגונית ושילבנו אותם עם המעשה החינוכי היומיומי בבית הספר. תודה יואב.

לרבים וטובים נוספים. אני חבה תודות והערכה רבה.

תודתי נתונה לגילה הרצוג ז"ל, מייסדת בית הספר, שקיבלה אותי לעבודה כמחנכת כיתה בסיום לימודיי בסמינר, לימים ראתה בי ממשיכת דרכה, האמינה בי ותמכה בי, ועם פרישתה לגמלאות, הפקידה בידיי את ניהול בית הספר. גילה אף פרסמה ספר על ימיו הראשונים של בית הספר ועל גישתה החינוכית לחינוך מיוחד של ילדים בעלי הפרעות נפשיות והתנהגותיות (הרצוג וברנע־בראונשטיין, 1975).

אני חבה תודה מיוחדת למורות אסנת, חנית, שלומית ושרון. ארבעתן התמנו ברבות הימים למנהלות בתי ספר מיוחדים לחינוך והמשיכו בדרך החינוכית של ברושים.

מלוא ההערכה לעמיתותיי הוותיקות – קבוצת "הברושימיות" – אילה, לאה, מירי ורוחל'ה, ולכל המחנכות והמורות, המחנכים והמורים המסורים שהיו לצידי. תודה מקרב לב למירי גולן, למפקחי בית הספר עזרא מיכאל וצפורה קנדל, לאנשי מנהל החינוך בעיריית תל אביב, ניצה בינקלר ורות פן.

הערכה מיוחדת ותודה לכל המורות והמורים שתרמו מהערותיהם, מיוזמותיהם, מכתיבתם, מניסיונם ומעבודות המחקר שלהם על ברושים: יהודית, רותי, יעל, אסנת, ישראל, ליהי, אפרת, איילת, יהל, הדר, שלומית, אלמוג, עופר, מיקי וגל שורק ז"ל ורבים נוספים. בחלק מהעבודות והמחקרים אף נעזרנו במהלך הכתיבה.

תודה מקרב לב למזכירות ברושים נעמה ודורית, לאמנון אב הבית, לבנות השירות הלאומי, ולשומרים בשער בית הספר.

תודה מיוחדת ומלאת אהבה לתלמידים ולתלמידות, לבוגרים ולבוגרות של ברושים, שבזכות יכולתם ורצונם לגלות את הטוב שבהם ולהתגבר על הקשיים, נולד וחי סיפור ברושים, ולמשפחות היקרות שהיו שותפות מלאות להתגברות על הקשיים בדרך ולהשלמת המשימה.

וכמובן, תודה מעומק הלב לילדינו יעל ואיתי ולנכדינו תום, יונתן, תמר ולוסיה שעודדו אותנו להתמיד במסע הזה.

ד"ר דינה ורדי

לשעבר מנהלת ברושים

לשעבר ראשת התוכנית לתואר שני בייעוץ חינוכי,  המכללה האקדמית רמת גן