באצטדיונים הגדולים של אירופה, באולמות הג'ודו של יפן, טס בכבישי המרוץ הפתלתלים של הרי צרפת או תקוע בלי דלק במדבריות ירדן – אבל בעיקר כאן, לאורכו ולרוחבו של עולם הספורט הישראלי, לצד קבוצות העילית וטובי הספורטאים – סיפוריו של אוהד מעוז כפסיכולוג של גדולי הספורטאים והמאמנים בישראל הם במידה רבה סיפורו של הספורט הישראלי כולו – עלילה רוויית רגשות, יצרים, כישלונות צורבים והצלחות מתוקות. מסע בין עולמות הספורט והעסקים, השכל והרגש, הסודות של חדרי ההלבשה והאינטריגות במסדרונות ההנהלות, ברגעים הכי גדולים ובהרגלים הכי קטנים של כוכבי הספורט הישראלי. אוהד מעוז ואורי טלשיר מגישים סיכום ביניים מרתק של ארבעים שנות קריירה – כל הדרך הארוכה מהימים שבהם צמד המילים 'פסיכולוג ספורט' היה מעורר במאמנים גיחוך – ועד לפודיום האולימפי.
הספר הזה הוא מעדן – כמו משחק כדורגל נפלא, מלא בהפתעות מתוקות. הזרקור של מעוז אישי ורחב יריעה – מאתלטיקה עד כדורגל, מאימון ועד עסקנות – והוא נע בתוך סיפור מרתק של מהלכים והתרחשויות באירועים גדולים וקטנים בספורט הישראלי – הן על המגרשים והמסלולים אבל גם בחדרי ההלבשה ובישיבות הנהלה סגורות. בכתיבה מענגת ובחשיפה מעוררת מחשבה, מוביל מעוז את הקוראים אל מאחורי הקלעים של קבוצות, שחקנים, מאמנים ומנהלים על שלל מעשיהם והחלטותיהם ברגעים שעיצבו את הספורט הישראלי.
אבי מלר, עיתונאי, שדרן ופרשן ספורט
אוהד מעוז ליווה אותי בכל שלבי ההתפתחות האולימפיים שלי באימונים ובתחרויות, באכזבות ובהצלחות. כחלק מצוות האימון שלי, בראשות דני לאופולד, היה שותף מלא לתהליכים המורכבים שהפכו אותי למדליסטית האולימפית הראשונה של ישראל לצד אינספור תארים בינלאומיים.
יעל ארד, יו"ר הוועד האולימפי בישראל
"ספר שופע סיפורים מעניינים ואישיים ומלא בתובנות. בשני העשורים שאוהד מלווה אותי כיועץ ארגוני בחברות שאני מנהל, שמעתי ממנו סיפורים רבים מעבודתו עם ספורטאים ותמיד היה בהם משהו שיכולתי ללמוד ממנו לניהול שלי. ממליץ בחום".
ניר שטרן, מנכ"ל פז חברת נפט
אוהד מעוז: פסיכולוג ארגוני. מחלוצי פסיכולוגית הספורט בארץ. השתתף במשחקים האולימפיים בברצלונה 1992 כפסיכולוג הספורט של יעל ארד ואורן סמדג’ה. ב-40 השנים האחרונות מלווה מנכ"לים עסקיים, קבוצות תחרותיות, נבחרות לאומיות ועשרות ספורטאים יחידנים ברמות הגבוהות ביותר, בשלל ענפי ספורט בארץ ובחו"ל. הקים ומנהל את המערך המנטלי בוועד האולימפי בישראל. גר בכפר חיים, נשוי לליאת אבא של דניאל ומיקה וסבא של עומרי, נגה וכפיר. מכור לספורט
אורי טלשיר: מנהל האינטראקטיב והמשחקים בחטיבת הדיגיטל של "הארץ". במשך עשור היה הכתב האולימפי של עיתון "הארץ" ונשלח לסיקור המשחקים האולימפיים בריו 2016. ממשיך לכתוב כל הזמן, ומכור לסיפורים על ספורט, על אנשים רגישים ועל רגעים קטנים ומעוררי השראה. בוגר תואר ראשון בכלכלה ותקשורת, ותואר שני בייעוץ ופיתוח ארגוני. בן זוג של רונה ואבא לאלונה.
פרולוג מאת אורי טלשיר
יש חלומות בלילה שאנחנו בקושי זוכרים, ויש חלומות שאנחנו חולמים בזמן שאנו ערים לגמרי. פנטזיה, משאלת לב. משהו שאנחנו מאוד רוצים שיקרה לנו. לפעמים ריאלי, לעתים יומרני.
בשנת 2010, כשכתבתי על ספורטאים אולימפיים בעיתון הארץ תמורת 5,000 שקל בחודש, אני זוכר את התובנה הזאת מתבהרת לי. מעולם לא הייתי אסטרטג גדול עם שאיפות גרנדיוזיות. כמעט בשום שלב בחיי לא ידעתי לומר לעצמי שתוך איקס שנים אני רוצה להתקדם לתפקיד ההוא, או לבצע את הרילוקיישן לשם, או להתקבל לתואר שני באוניברסיטה יוקרתית בחו"ל. רוב הזמן פשוט התגלגלתי. נתתי להווה להחליט מה יקרה.
אבל היה רגע אחד, חריג מאוד בשביל טיפוס כמוני שנרתע מסיכונים ושינויים, שבו הרמתי את הראש מהשוטף והבנתי שיש משהו שאני משתוקק להגשים: לטוס למשחקים האולימפיים ולסקר אותם עבור העיתון.
במובן הזה, אני חושב על עצמי כאדם בר־מזל, שבגיל 24 זכה להביט קדימה ולנסח לעצמו איך נראה החלום שלו. ואיך ברגע כל כך נדיר וטהור דמיינתי תרחיש קסום שהפך לפסגת השאיפות שלי. באותה שנייה, כל השאר התגמד.
ואז ניווטתי את עצמי למקום הזה. עד אז לא טסתי לסקר אף אירוע כעיתונאי. לא היה לי מושג איך זה ייראה בשטח ואיך ארגיש להיות במשחקים האולימפיים, אבל זו החוויה שרציתי לעצמי. דמיינתי שאין טובה ממנה.
את המשחקים האולימפיים בלונדון 2012 ראיתי מהסלון בבית. מדור הספורט של הארץ נקלע לקשיים בסוף 2011, ואני נפלתי בקיצוצים. במונחים של ספורטאי – לא השגתי את הקריטריון האולימפי. עזבתי את מדור הספורט והתמקדתי בסיום התואר הראשון שלי.
כשחזרתי למדור בשלהי 2013, קיבלתי את ההבטחה שבפעם הבאה יגיע תורי. וכך אולימפיאדת ריו 2016 הפכה למשימת חיי.
היומיים הראשונים שלי בברזיל הלכו הפוך מכל מה שתכננתי. הייתי בהלם מהגודל, מהג'ט לג, ממחירי האוכל, ממערך ההסעות ומכל דבר חדש שראיתי. יום לפני טקס הפתיחה, נכנסתי לכפר האולימפי ופגשתי את ראשי המשלחת הישראלית. רגע לפני שהתמקמתי בחלל העיתונות כדי לכתוב את הדיווח לעיתון, בין אנשי התקשורת הישראלים הופץ סמס – "שרת התרבות והספורט, מירי רגב, תתראיין בעוד מספר דקות מחוץ לכפר האולימפי".
זה היה מיותר כמו שזה נשמע, אבל באותו זמן חשבתי שאולי ייצא ממנה ציטוט ששווה אזכור. למען רגב קמתי ויצאתי מהחלל הממוזג עם הכיסאות, השולחנות ושקעי החשמל. כבר במשפט הראשון שלה למיקרופונים הבנתי שטעיתי בענק, אבל כבר לא יכולתי לחזור פנימה. בשל הפרשי השעות הייתי קרוב לדדליין, ולא היה לי זמן לעבור שוב את הבידוק הביטחוני הקפדני בכניסה למתחם. נטשתי מהר את השיחה עם רגב וחיפשתי מסביב מקום שבו אוכל לכתוב.
את הטקסט הראשון שלי מהמשחקים האולימפיים שלחתי מהלפטופ שעל הברכיים, כשאני יושב על הדשא עם שלפוחית מפוצצת ומתפלל שהסוללה לא תיגמר. סיימתי לכתוב בלחץ ורצתי להתרוקן מאחורי אחד העצים. "יופי אורי", צחקתי עם עצמי, "תראה אותך. זה רק היום השני שלך, וכבר אתה משתין בחוץ מול הש"ג של הכפר האולימפי".
אבל כמו שקורה בדרך כלל, התעשתתי. ריו היתה מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין. כבר בזמן שהייתי שם, ידעתי לומר לעצמי שזו חוויה שאקח איתי לכל החיים. הרפתקה מטורפת עם עבודה בקצב משוגע. אנרגיה, התרגשות ותחושה שהכל קורה ממש עכשיו, מול עיניי המשתאות. טבעתי בין אגדות ספורט ואוהדים מכל העולם. מזל שצילמתי כדי לזכור.
אוהד מעוז היה אחד האנשים שפגשתי שם. בקושי דיברנו, אבל כבר אז הוא סקרן אותי. עבור שנינו, אולימפיאדת ריו היתה פסגה מקצועית ומבחן משמעותי. הוא כמקים ומנהל המערך המנטלי החדש בוועד האולימפי, ואני כעיתונאי ספורט שמגשים את החלום. החוויה שלי היתה בלתי נשכחת, ואילו אוהד עבר שם משהו לא פשוט. מקצועית הוא הצליח מאוד – הג'ודו, שהיה הבייבי שלו במשך שנים, הביא לישראל שתי מדליות ארד – אבל רוב הזמן הוא הרגיש דרוך, מתוח ולא מחובר. הוא רק חיכה שזה ייגמר, ומבחינתו כל השהות בברזיל היתה משהו שהוא לא רצה לחזור עליו.
ואילו אני רק רוצה לחזור. לטוס לשם במחשבות, לחיות את ריו שוב בתוכי.
בסתיו 2017, כשנה אחרי שחזרתי מהמשחקים האולימפיים, עזבתי את מדור הספורט ועברתי לתפקיד אחר במחלקת הדיגיטל של הארץ. עבודה של גדולים במשרד. הייתי צריך את ההפסקה מהספורט. מנרקומן של משחקים ותחרויות הפכתי אדיש יותר. כמו מי שיצא ממערכת יחסים מורכבת וטעונה מאוד, הייתי זקוק לניתוק הזה כדי להמשיך הלאה.
רק אחרי שלקחתי אוויר והתבססתי בתפקיד החדש, חזרתי לעקוב ולהתעניין קצת יותר.
ערב אחד בחודש מרץ 2023, יצאתי מהמספרה וראיתי שיחת טלפון שלא נענתה מאוהד מעוז. במחשבה ראשונה אמרתי לעצמי שאולי הוא חייג אלי בטעות. במחשבה שנייה תהיתי אם הוא רוצה לכתוב מאמר כלשהו לעיתון. במחשבה שלישית הפסקתי לחשוב ופשוט צלצלתי אליו. "חשבתי לכתוב ספר", הוא אמר לי, "ורציתי לשאול אם תרצה להיות חלק מזה".
מיד אמרתי כן. עוד לפני שהבנתי מה זה אומר וכמה אצטרך להשקיע. תוך יומיים נפגשנו בבית קפה, ליד תחנת דלק בעמק חפר. גיליתי שאוהד שוחה בעולמות התוכן שהכי מעניינים אותי – שילוב של ספורט הישגי, נפש האדם, חוסן מנטלי וכל התהפוכות שעוברות על אנשים גדולים ברגעים קטנים וייחודיים. וכן, גם באמ־אמא של המאני טיים – המשחקים האולימפיים.
ושוב הרגשתי בר־מזל. איך משום מקום נחת עלי אדם כל כך מנוסה ובכיר בתחומו, פסיכולוג ספורט שעבד עם הספורטאים הטובים ביותר והחליט שהוא רוצה לצאת איתי למסע הזה, של כתיבת ספרו הראשון. הרגשתי כמו סועד שהגיע למסעדה וראה בתפריט רק מנות שהוא אוהב. אוהד הגיש לי קערה עם כל המאכלים שמגרים אותי ואמר: "תראה, יש בפנים תובנות וחוויות של ארבעים שנה. עכשיו, בוא נלוש הכל, נרדד, נתבל, נכניס לתנור ונראה מה ייצא לנו". סיכמנו שהולכים על זה. יחד.
נחשפתי ללבטים, לתחושות ולמה שמניע את אוהד. זיהיתי שלשנינו יש תשוקה בלתי תלויה לספורט ישראלי. אנחנו מסתכלים עליו בצורה רומנטית ונאיבית. בנקודות מסוימות בחיינו, כל אחד מאיתנו הניח בצד הרבה שאיפות אחרות כדי להגשים משהו שאין בו תמורה כלכלית. משהו שיש בו ערך אחר.
גם היום, בגיל 38, אני עדיין מנסה להבין את מקור המשיכה. מה יש בו, בספורט האולימפי, שמעורר בי כל כך הרבה רגש.
אני חושב שזו קודם כל הישראליות בגרסה הכי נקייה שלה. מבחינתי זה היה ועדיין נחשב משהו בלתי נתפס – לראות אנשים מיוחדים, שאתה כותב עליהם ומרגיש אותם, מגיעים לבמת הספורט הגדולה ביותר ומתעלים מול הספורטאים הטובים בעולם.
חוויה רוחנית, כמעט על־אנושית, לראות את ישראל זורחת כך. למרות כל הריקבון, החאפריות והסטנדרטים הרדודים שיש בארץ בכל כך הרבה תחומים, מדהים אותי שאנשים מהמדינה הזאת מסוגלים להיות הכי טובים במה שהם עושים. סוג של נס.
כשדגל ישראל הונף לראשונה בכפר האולימפי בברזיל, אני זוכר שדמעתי. אני חושב שזה המקום שבו אני הכי גאה במולדת ומזדהה איתה. ויש בזה המון עוצמה. זה העולם שאני רוצה לחיות בו – מאבקים מרתקים של גוף ונפש, כשאזרחי כל המדינות מתכנסים יחד – עם הדגלים, הגוונים והמטען שכל אחת ואחד מביאים מהבית. במלחמה הספורטיבית יש המון יוקרה ומוטיבציית שיא. יש מנצחים ויש מפסידים, אבל אף אחד לא מת.
אוהד הוא החיבור הכי מוצלח שיכולתי לבקש עבור כל מה שאני רוצה לנצור בלב – לחיות שוב את החוויות, ההישגים, הקשיים, המשברים והתקוות של ספורטאים אולימפיים. הוא חשף אותי לתהליכי עומק וללבטים שבזמן אמת כלל לא הייתי מודע לקיומם.
צללתי אל הטקסטים בכל רגע שהתאפשר לי, בימים ובלילות. בין העבודה השוטפת במשרד לזמן האיכות עם בת־הזוג והילדה, אלו היו שעות ההתייחדות שלי – עם הקריירה של אוהד, וגם עם עצמי.
בזכות הסיפורים והתובנות של אוהד, על נבחרות ישראל ועל הספורטאים הגדולים שהוא ליווה, חייתי שוב את החלום המדויק שחלמתי לפני עשור. זה היה חלום מתוכנן, עם ציפייה דרוכה, הגשמה וסיום. ואז פתאום כתבנו יחד, עמוד ועוד עמוד, פרק ועוד פרק. אחרי אינספור פעמים שבהן שמי הופיע בעיתון ובאתר הארץ, לראשונה ראיתי אותו על גבי כריכה כחולה של ספר. ואז הבנתי שקרה כאן עוד משהו מיוחד – הגשמתי עוד חלום, אבל כזה שאפילו לא העזתי לחלום.