כפפות של משי

כל מה שרציתי בחיים היה להיות לוחמת, כמו אבא שלי.

בעוד הבנות בבית הספר התאפרו ולבשו שמלות, אני לבשתי בגדי ספורט וחבורות כחולות. ביליתי את רוב זמני לבד, עד שקמדן סטיל עבר לגור בבית ממול.

אימא הכריחה אותי לקשור סרט בשערי והתייצבנו על סף דלתם עם עוגה ביד, כבר במפגש הראשון בינינו הכנסתי לקמדן אגרוף בפנים ומאז גילינו את אהבתנו המשותפת לאיגרוף.

היה לי את כל מה שאי פעם רציתי – הבן של השכנים, משפחה תומכת וקריירת איגרוף מבטיחה, עד שיום אחד איבדתי הכול.

היום, ארבע שנים לאחר מכן, נואשת לשינוי, אני חוזרת הביתה. לפעמים, כדי לחשב מסלול מחדש, צריך לשוב אל המקום שבו הכול התחיל, אבל מה נותר לי שם? אב מנוכר, אחות שבקושי זוכרת אותי וגבר ששונא אותי, ואי אפשר לומר שזה לא מגיע לי.

אמרו לי שעליי להילחם בשביל הדברים שאני רוצה. מה שלא סיפרו לי זה, שכדי להגיע לפסגה יהיה עליי לשלם את המחיר הכבד מכל.

כפפות של משי מאת אם. אן. פורג’י הוא רומן עכשווי על אהבה, על הגשמה עצמית ועל המרדף הבלתי פוסק אחר הדברים שאתה באמת ובתמים מאמין בהם. הספר כיכב ברשימות רבי המכר בארצות הברית.

החיים הם מאבק, אך האהבה היא מלחמה.

פרולוג

אני יושבת ליד השולחן שלי ולועסת את העט, מחכה שפרופסור קלי תסיים לכתוב על הלוח. השיעור הזה תמיד מתארך כמו נצח, ומכיוון שהוא מתחיל בשתים עשרה, אני גם תמיד נעשית רעבה באמצע.

מתוך שעמום אני עוברת באצבעי על המשפט שמישהו חרת לתוך השולחן.

תלקק לפני שאתה דופק

איך אנשים ממציאים בכלל דברים כאלה?

"אני אוהבת את האופן שבו הזרוע שלה תמיד מוחקת חצי ממה שהיא כותבת על הלוח," קיגן לוחשת לידי, מחזירה את תשומת ליבי מהחריתה לפרופסור קלי. ואכן המשפט בצד שמאל מחוק למחצה כאשר היא ממשיכה לכתוב בהמשך הלוח.

קיגן היא היחידה שאני מדברת איתה כאן, באוניברסיטת קליפורניה. לא הייתי קוראת לה חברה בהכרח, יותר שותפה לדירה וללימודים. הלימודים באוניברסיטה לא שונים בהרבה מהתיכון ואני עדיין מעדיפה להיות רוב הזמן עם עצמי. אם יש לך חברים אז את חלק מהדרמה. את יודעת מי שוכב עם מי, מי עושה סמים, מי הבנות המגעילות, זה מעגל אכזרי.

קיגן ואני התחברנו כי היא שונה. קעקועים מכסים את זרועותיה, והיא אוספת כל מה שקשור בחדי קרן. אני גם אוהבת את הגישה שלה לחיים. לא אכפת לה מה אחרים חושבים עליה. אין לה דאגות וזה מלחיץ אנשים.

"ג'קי, הכתבה שלך מוכנה?" שואלת פרופסור קלי.

ג'קי, שיושבת בשורה לפניי, מכחכחת בגרון ומתיישרת. "כמעט סיימתי. אני עדיין מחכה שהבעלים של המסעדה יחזור אליי."

אני לומדת עיתונאות. החלטתי שאם אני לא יכולה לעסוק במה שאני באמת אוהבת, אעשה את הדבר הבא הכי טוב; אכתוב על זה.

"טייטום, מה איתך?"

אני קופאת במקום. "כן, הכתבה שלי מוכנה," אני משקרת. אפילו לא התחלתי עדיין. פרופסור קלי מחייכת אליי בביטחון, סומכת עליי שלא אאכזב אותה. מעניין איך הייתה מגיבה לו הייתה יודעת שכל עבודה שהגשתי לה עד היום נכתבה ברגע האחרון.

ג'קי מסתובבת בכיסאה ומביטה בי בבוז מבעד לעדשות המגע הירוקות שלה. הנה זה מתחיל. משום מה אני תמיד היעד לבריונות שלה. אני חושבת שזה מפני שאיזה בחור שהיא דלוקה עליו התיישב לידי לפני שני שיעורים. אחרי שהתעלמתי מקיומו, הוא הבין את הרמז וחזר לשבת קדימה.

בכל אופן, נמאס לי מהשטויות של ג'קי. בדרך כלל אני פשוט מתעלמת ממנה. מה שעצוב זה שפעם היא הייתה נחמדה, אבל אז היא התחילה לשכב עם כולם והאגו שלה גדל כמעט לאותו הגודל של החור שיש לה בין הרגליים.

"למה את מתלבשת כמו סמרטוט? זה ממש מביך את כל השכבה." החברות שלה צוחקות והיא מחייכת בגאווה.

"תתעלמי מהן," אומרת קיגן.

זה מה שאני תמיד עושה.

פרופסור קלי מתיישבת ליד השולחן שלה ומתחילה לעבור על הכתבות לעיתון האוניברסיטה, מבזבזת ככה את עשר הדקות האחרונות של השיעור. אני מושכת את התיק שלי ממקומו מתחת לכיסא ומוציאה את הספר שלי. אני מהר מאוד מאבדת את עצמי בסיפורים על אודות דרקונים וזומבים.

"את יודעת שאף אחד לא החזיר לי צלצול?" קיגן מפריעה לי לקרוא. "הגשתי את כל קורות החיים האלה ואף תחנת חדשות לא התקשרה. אולי אני צריכה פשוט לוותר וזהו. אולי אהיה מנקה," היא ממשיכה, ואני יודעת שהיא הולכת להתחיל עכשיו את החפירה הקבועה שלה. עדיף כבר שאוותר עכשיו על הספר שלי כי כשהיא מתחילה לחפור אין לי דרך לעצור אותה. אבל אני לא אחת שמוותרת בקלות, לכן אני עושה פרצוף רציני כדי להראות שאני שקועה עמוק בספר. "אני יודעת – אני יכולה להיות מנקה שהיא שפחה. את יודעת, כאלה שבאות כאילו לנקות את הבית, אבל במקום זה עושות סקס בסוף?"

אני צוחקת, מוותרת סופית על הספר וסוגרת אותו.

"כן, אני מכירה את הסוג הזה של השפחות. אבל אל תוותרי. עוד יתקשרו אלייך. חוץ מזה את שונאת למצוץ ואני די בטוחה שזו דרישה שבאה עם התפקיד בתור שפחת מין."

"חרא, את צודקת." היא נשענת לאחור כאילו הרסתי לה את כל המטרות שהציבה לעצמה בחיים.

"אם כבר מדברים על חרא, קנית את התיק הזה מאיזה הומלס?" ג'קי מניפה את שערה הבלונדיני אל מעבר לכתפיה כשהיא מקשיבה לשיחה שלנו. "בטח אימא שלך מתביישת בך. כאילו מה, איזה קבצן סידר לך את השיער?" היא ממשיכה להעליב.

משהו בתוכי שחשבתי שכבר מת מזמן פתאום מתעורר ומציף אותי מבפנים כמו אש פראית ואני מביטה בג'קי בזעם. "כדאי מאוד שתסתמי את הפה כל עוד את יכולה," אני מזהירה. קיגן מסתכלת עליי כאילו השתגעתי. אף פעם לא הגבתי לשטויות של ג'קי, אבל היום... נשבר לי.

"אויש, פגעתי בנקודה כואבת?" ג'קי צוחקת. אני עוצמת עיניים ומנסה לתת לתחושות האלימות שמנסות לפרוץ ממני לעבור. "יש לך בכלל אימא, או שהיא ויתרה עלייך ברגע שנולדת?" היא מטה את ראשה לאחור וצוחקת בקול, וכך אפשר לראות את האודם הוורוד הזול שמרוח על שיניה.

זעם מציף אותי ואני מאגרפת את ידיי. אני עומדת לאבד את זה לגמרי. אני עומדת לאבד את הסבלנות ולהתפוצץ כאן ועכשיו. "אני חייבת לעוף מפה." אני דוחפת את הספר לתיק וקמה, מנסה להסתלק לפני שמשהו נוראי יצא ממני. אני מסוגלת להתעלם מכל דבר שמצית את הכעס שלי, אבל דיבורים על אימא שלי... זה דבר אחד שממנו אני לא מסוגלת להתעלם.

"היי, תראי – הצלחת להעיף אותה," מלגלגת אחת החברות של ג'קי. אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לה. גם ככה לכולן יש שמות דומים. ג'קי, ג'ודי, ג'נט.

"יופי, שתחזור בריצה לאימא שלה לקבל ממנה עצות בענייני אופנה," ג'קי ממשיכה.

אני נעצרת מול דלתות היציאה מהאולם.

פשוט תצאי. תמשיכי ללכת.

אני עוצמת עיניים, ומשהו שאני מדכאת כבר הרבה שנים שובר את כלאו הפנימי ומתפוצץ בחזה שלי.

אני מפילה את התיק על הרצפה ומסתובבת. "מה אמרת?"

ג'קי מטה את גופה על הכיסא שלה, מקישה על השולחן בעפרון וצוחקת. "שמעת אותי, את – "

אני לא נותנת לה לסיים. אני קופצת מעל החברה שלה ותופסת בצווארה של ג'קי. כשאני מושכת אותה בכוח מעל השולחנות לכיוון המעבר, שערה הבלונדיני המזויף מתנופף לכל עבר.

כל הכיתה מגיבה בצעקות התרגשות בזמן שאני מפילה את ג'קי על הרצפה כאילו הייתה חתיכת חרא. אלוהים, אני מרגישה מדהים! כמו נמרה שחיה כל החיים בכלוב וסוף־סוף שחררו אותה לחופשי. אני מרגישה... חיה. כל יום אני יושבת בכיסא ליד שולחן, חיה חיים משעממים, מוותרת על משפחה, על חלומות, והכי חשוב, על עצמי.

ג'קי בוהה בי, מסקרה מרוחה סביב העיניים שלה, בעיניה מבט של פחד שרק מדרבן אותי להמשיך. אני מחייכת ומעיפה לה סטירה שזורקת אותה לאחור על המדרגות.

זה... האלימות הזאת... זה מה שחסר לי בחיים.

היא צווחת ומחזיקה את האף שלה. "כלבה משוגעת!"

קיגן קופצת ממקומה ומסתכלת בתדהמה על ג'קי השרועה במעבר, לפני שהיא מסתכלת עליי. "שאני אמות!"

"מה קורה פה?" פרופסור קלי קופצת מכיסאה ועולה במדרגות.

"רוצי!" קיגן מצביעה לעבר הדלתות, חיוכה גדול לפחות כמו שלי.

אני עוברת מעל ג'קי, תופסת את התיק, אבל אז עוצרת ומסתובבת כדי להסתכל עליה כשהיא עדיין ממש לידי. "תזכרי את זה בפעם הבאה שתרצי לתפוס תחת על מישהו. תתבגרי." אני מזדקפת, מכתיפה את התיק, ורצה מהאולם.

אני ממהרת לחדרי וזורקת את כל מה שאפשר לתוך כמה תיקים. אני משאירה בלגן גדול, המיטה שלי הפוכה והמגירות זרוקות על הרצפה. קיגן תהרוג אותי כשהיא תראה איך השארתי את המקום. אני חוטפת את הטלפון שלי מהמדף, במקום שבו אנחנו שומרות את אטריות הראמן, ומספריים נופלים על הרצפה וכמעט דוקרים אותי. הם נוחתים על מגזין שעל שערו יש בלונדינית יפה. הבאתי את המגזין הזה איתי לקניון לפני כמה חודשים בניסיון לשחזר את האיפור של הדוגמנית הזאת, אבל אחרי שבזבזתי כמה מאות דולרים לא הרגשתי יפה יותר. ניסיתי להתאים את עצמי לאורך החיים הנהוג בלוס אנג'לס, באמת שניסיתי, אבל אני פשוט שונה. לא אכפת לי מאופנה או מסרטי בנות, או מדברים כביכול נורמליים שבנות בגילי אמורות לאהוב. אם לוס אנג'לס לא הצליחה להפוך אותי לבחורה טיפוסית, אף אחד כבר לא יצליח.

אני מרימה את המבט ורואה את המראה הגדולה של קיגן, שמכוסה במדבקות של חדי קרן ובתולות ים, ורואה גם עצמי, בוהה בי בחזרה במבט רדוף. העיניים הצבועות והסומק המזויף נראים מגוחכים לגמרי.

אני לוקחת ממחטת נייר ומתחילה לשפשף את הפנים חזק בניסיון להוריד את כל החרא הזה מפניי, עד שהעור שלי משופשף ואדום לגמרי.

אני סיימתי את המשחק הזה.

אני משליכה לרצפה את הממחטה המוכתמת באיפור, לוקחת את התיקים שלי ומביטה סביב על החדר המבולגן בפעם האחרונה.

הלב שלי הולם בפראות לנוכח מהמחשבה שהרגע שטפתי במורד האסלה את כל החלומות שהיו לי על קריירה בעיתונאות.

זה גם ככה לא מה שרציתי.

אני לא רוצה לכתוב על המתאגרפות הטובות בעולם.

אני רוצה להיות כזו.

פרק 1

טייט

אני מחזיקה את ההגה בידיים חלקלקות מזיעה. השמש השוקעת באופק צובעת את השמיים בכתום זוהר, מה שמסנוור את עיניי, שגם ככה רגישות ואדומות. הנהיגה לא נגמרת ואני מתחילה לאבד עשתונות. סוף־סוף אני רואה את השלט לשיקגו ושוקעת לתוך הכיסא בתחושת הקלה.

הבית שלי.

סוף־סוף.

אני חשה התכווצות בחזה כשאני נכנסת לעיר, וחוסר הנוחות הפתאומי מעיר אותי ממצבי הקטטוני. אני נוהגת פחות או יותר יומיים רצופים, ואני יותר ממוכנה למקלחת חמה ולמיטה נוחה. אני נכנסת עכשיו לאזור הצפוני של העיר, ידיי מתחילות לרעוד והלב שלי הולם. ידעתי שלחזור הביתה לא יהיה קל.

עברתי לקליפורניה לפני ארבע שנים כדי ללמוד באוניברסיטה. מן הסתם תמיד חזרתי הביתה לחגוג את חג המולד, אבל תמיד היה לי כרטיס חזור עוד לפני שהגעתי, וזה תמיד היה ביקור זריז. כשעזבתי את הבית השארתי מאחור לב שבור, והנחתי שלשכוח יהיה עדיף לכל המעורבים. מסתבר שטעיתי כי הנה אני... נוהגת בחזרה היישר לתוך כל הדבר הזה.

גורדי השחקים מקבלים את פניי בזמן שהולכי רגל חסרי היגיון מנסים לרוץ לצד השני של הכביש.

אני מוציאה את הטלפון ומסמסת לקלואי. היא חברת ילדות שלי והיא בגילי, בת עשרים ואחת. היא היחידה ששמרתי איתה על קשר לאורך השנים.

אני: עוד רגע מגיעה.

אני זורקת את הטלפון למחזיק הכוסות ומחכה ברמזור, מנסה לנגב את ידיי המזיעות על מכנסי הג'ינס הקצרים שלי. "אלוהים ישמור, טייט. תירגעי," אני לוחשת לעצמי במתח. אני שולפת שוב את הטלפון ורואה שקלואי ענתה לי.

קלואי: כבר אין לי סבלנות לחכות!

אני: לא סיפרת לאף אחד שאני מגיעה, נכון?

קלואי: לא.

איזו הקלה.

מאחוריי נשמעת צפירה וזה גורם לי לקפוץ במושבי. עם כעס בעיניים אני מסתכלת במראה הצדדית ורואה איזה בן־זונה שולח לעברי אצבע משולשת מבעד לחלון של טנדר כחול.

שכחתי כמה האנשים כאן יכולים להיות חסרי סבלנות. זהו, רשמית חזרתי לשיקגו, אני אומרת לעצמי.

כשאני מגיעה לשכונה הישנה שלי, אני באינסטינקט משפשפת את המצח ונוגסת בשפתיים. הבתים הקטנים לאורך הרחוב מוכרים לי. הם בנויים כה קרוב זה לזה שאני זוכרת שכשהייתי ילדה יכולתי להציץ לתוך ביתו של השכן. לשיקגו יש מוניטין ידוע לשמצה של אלימות ושל כנופיות, אבל אי אפשר היה לדעת את זה אם היו מתרשמים רק מהפרבר שגדלתי בו.

אני נוסעת ליד העץ הזקן שתחתיו התנשקתי בפעם הראשונה, ממשיכה ליד המדרכה שעליה נפלתי בפעם הראשונה שבה ניסיתי לרכוב על אופניים, ומגיעה לביתה של קלואי.

אני מחנה את האקספלורר ולוגמת מהמים שכבר נהיו חמים, אבל אני חייבת משהו רטוב שיטפל ביובש שיש לי בפה פתאום.

אני יוצאת מהמכונית ומרגישה את הדופק הולם ברקותיי. אני לא מאמינה שחזרתי לכאן. מה חשבתי לעצמי? לעבור בחזרה לשיקגו?

קלואי רצה החוצה, תלתליה הארוכים והכהים מתעופפים לכל עבר וחזהּ השופע כמעט מתפרץ מהמחשוף העמוק שלה ועושה לי פנסים בעיניים. היא תמיד קיבלה הרבה תשומת לב מבחורים, ואני כמעט שונאת אותה בגלל זה. אנחנו יין ויאנג, אני והיא. היא יותר בחורה טיפוסית ואני... טוב, אני ממש לא.

קלואי תוקפת אותי בחיבוק ענקי שכמעט מפיל את שתינו וזרועותיה כמעט חונקות אותי.

"אלוהים אדירים, את פה!" היא צורחת, קופצת באוויר מרוב אושר. אני משיבה לה אהבה, מחבקת אותה חזק ועוצמת עיניים. ממש התגעגעתי אליה, וככל שקשה לי להיות כאן בלי כרטיס טיסה חזרה ללוס אנג'לס, אני לא הולכת לשום מקום.

"אני באמת פה," אני לוחשת. אני פוקחת את עיניי באיטיות, רואה את בית אבי. עיניי פועלות כמו מתוך עצמן ונודדות אל הבית השכן, הבית הקטן, הצבוע בכחול ובלבן, שאני מכירה טוב מדי. כאב הלב, שממנו ברחתי עד עכשיו, בוער בתוכי בפתאומיות עד שלרגע אני חשה סחרחורת. אני עוצמת עיניים כדי להחזיר לעצמי שיווי משקל, ורואה בעיני רוחי את דמותו של הילד שפעם אהבתי. רואה אותו מרחף מעליי ומחייך עם החיוך המושלם שלו, חרוזי זיעה נוצצים על החזה שלו, אהבה זורחת בעיניו. אני עדיין יכולה לראות את שערו הבלונדיני נופל לתוך עיניו ומרגישה את הקסם הילדותי שלו שוקע עמוק לתוך הנשמה שלי. ליבי מחסיר פעימה ועיניי נמלאות דמעות כשאני נזכרת בכל מה שהיה. אני עדיין אוהבת אותו. אוהב אותו תמיד.

אני משתחררת מחיבוקה של קלואי, מנסה להסדיר את נשימותיי, עושה הכול כדי לא להסתכל לעבר הבית הארור הזה. "תגידי לי שאת נשארת, שאת לא חוזרת לשם."

אני מהנהנת בשתיקה ומסדרת את הקוקו שלי. עזבתי את הלימודים ואין לי שום תוכנית לחזור לשם. לא שאני יכולה בכלל לחזור. אחרי מה שעשיתי לג'קי בטח העיפו אותי מהלימודים גם ככה.

לא סיפרתי לאבא שלי שפרשתי מהלימודים. זה יהרוס אותו. אם הוא היה שומע שזה מפני שהלכתי מכות הוא בטוח היה הורס גם אותי.

"אני נשארת," אני מאשרת.

היא משחקת בשערה ומתיישבת על מכסה המנוע של מכוניתי. "אז לא סיפרת לי יותר מדי בטלפון, מה הסיבה למעבר הפתאומי? קרה משהו?"

אני משלבת ידיים ומנסה להיזכר ברגע שבו הכול התחיל להתפרק. "פשוט כבר לא יכולתי לשחק את התפקיד הזה יותר. להיות הבחורה שקמה מוקדם בבוקר ורצה לשיעורים שלא אכפת לה מהם. לא יכולתי לשבת שם ולהקשיב לבנות ההן מדברות על מסיבות קשת, ומי הדביק את מי במחלת מין." אני מגלגלת עיניים כשאני נזכרת בשטויות האלה.

קלואי צוחקת בקול רם ופוקחת את עיניה בתדהמה. "מסיבות קשת! את יודעת מה זה?" היא שואלת.

אני מחייכת ונזכרת כמה הבחורות התרגשו כשדיברו על בחירת גוון השפתון שבו ישתמשו כדי למצוץ במסיבות לכמה שיותר גברים. אני אפילו זוכרת ששמעתי בחור אחד מתלונן באוזני ג'קי שלא תמרח שפתון אדום בפעם הבאה כי הזין שלו נראה כמו ארטיק אדום במשך שבוע לאחר המסיבה.

"טוב, עכשיו אני יודעת," אני אומרת, "ואני לא יודעת אם זה אמיץ מצידן או מטומטם."

"נו באמת, תעשי לי טובה. בטוח יש לך איזה שפתון ירוק מוחבא איפשהו, בדיוק בשביל המסיבות האלה, והשארת חצי מקבוצת הפוטבול עם צבעים של 'גרין לנטרן'." היא קורצת בצורה עקומה, פיה פעור. אני לא יכולה לעצור את צחוקי.

"ירוק זה לא ממש הצבע שלי. אני חושבת שאני מעדיפה אדום." אני מכווצת את שפתיי לצורת נשיקה, והיא מנענעת בראשה. "עכשיו ברצינות, יום אחד פשוט נשברתי והוצאתי את כל הכעס שלי על איזו כלבה אחת שקוראים לה ג'קי. כשהאגרוף שלי פגש את פניה, פתאום הבנתי שחייתי שם על טייס אוטומטי." אני משחקת בחוט שהשתחרר משולי מכנסיי, נזכרת איך הייתי הולכת ברחובות קליפורניה כמו זומבי. "ממש חייתי בסבל ואני לא מוכנה לחיות ככה יותר." אני נאנחת. להגיד בקול רם למישהו את כל הדברים שהכבידו עליי במהלך כל הנסיעה לכאן גורם לי להרגיש כאילו איזה פיל הסיר סוף־סוף מהכתפיים שלי את הרגל שלו.

"כן, טוב, אם את שואלת אותי לא היית צריכה לעזוב מלכתחילה. זה לא מה שרצית. אני ידעתי את זה, את ידעת את זה, אפילו אבא שלך ידע את זה. הוא לא היה צריך לדחוף אותך לנסוע." אני רואה את המתח בשפתיה, והיא משפילה את מבטה. אני מרגישה כבדות בחזה פתאום כשאני נזכרת במה שאבא אמר לגבי לימודים באוניברסיטה. כמה הוא חשב שזה נכון בשבילי, ושזה הדבר שאימא הייתה רוצה בשבילי.

אני מושכת בכתפיי, מציצה מבעד לפוני שלי לעבר הבית של אבא. אני מרגישה חרא מפני שלא הלכתי דבר ראשון לראות אותו, אבל אני פשוט לא יכולה... עוד לא. כשהוא יגלה שאני לא חוזרת לקליפורניה, הדבר הראשון שיקרה זה שהוא יתעצבן, ואז הוא ינסה לדחוף אותי לשנות את ההחלטה שלי וינסה לגרום לי לחזור לשם. אני בטוחה בזה.

"מה שלום אבא שלי באמת?"

היא משלבת ידיים ולא פוגשת את מבטי.

"הוא לא יוצא מהבית כמעט אלא אם כן הוא יורד לאסוף את הדואר שלו, או לבדוק את מצב הגינה. לגבי אחותך, ג'ורני... זה כבר סיפור אחר לגמרי," היא נאנחת באכזבה. אני מביטה בה בבלבול.

"על מה את מדברת? דיברתי איתה לפני ארבעה ימים והכול היה נשמע בסדר."

"אז היא משקרת. תמיד יש למישהו משהו להגיד עליה. היא בלגן אחד גדול, טייט. ניסיתי כבר להגיד לך את זה."

לפני חצי שנה בערך, קלואי התקשרה אליי וסיפרה לי שאחותי הקטנה נעצרה על שימוש באלכוהול מתחת לגיל המותר. היא נתפסה יושבת במושב האחורי במכונית של איזה בחור, שיכורה לחלוטין. מסתבר שהיא גם שוכבת עם הרבה גברים. חשבתי שמילאתי את תפקידי כאחותה הגדולה והצלחתי להראות לה את הדרך וללמד אותה לא לפתוח את הרגליים עבור כל בחור שמתייחס אליה יפה, אבל נראה שהיא הצליחה לשטות בי.

"טוב, עכשיו אני כאן ואעצור את כל השטויות האלה."

אתפוס כל בן־זונה נכלולי שינסה להתקרב לאחותי ואשבור אותו, אם אני חייבת. המבט שלי מטייל בחזרה לעבר הבית הצבוע בכחול־לבן ליד בית אבי. הוא כמו מגנט, אני לא יכולה להסיט את מבטי, לא יכולה לא לראות בראשי את כל הזיכרונות של כל מה שקרה. ביליתי הרבה מאוד מהילדות שלי על מדרגות הבית הזה. מחשבותיי ממשיכות לנדוד עם הזיכרונות, לכן אני מסתובבת לכיוון תא המטען של המכונית כדי להוציא את הדברים שלי. כדי לעצור את המחשבות. "את בטוחה שזה בסדר שאשאר איתך כמה ימים?"

"בטח, לאימא לא אכפת. את יודעת שהיא אוהבת אותך כמו בת."

אימא של קלואי תמיד אהבה אותי. כשקלואי ואימא שלה עברו לכאן, מייד היה בינינו חיבור. אלה היו תמיד רק קלואי ואימא שלה – אימא שלה מסרבת לצאת לדייטים כשהיא יכולה במקום זה לנסוע לחנות ולקנות לעצמה ויברטור. היא תמיד הייתה אומרת, "אני מעדיפה להתעסק עם ויברטור מאשר להתעסק עם גבר כלומניק על בסיס יום יומי. אי אפשר להחליף גבר שהפסיק לתפקד באותה קלילות שבה את מחליפה סוללות לוויברטור, מותק."

"אשאר אצלכן רק עד שאחליט מה אני הולכת להגיד לאבא שלי. אולי אם אצליח למצוא כאן עבודה לפני שאספר לו, הוא ישתולל פחות."

"אין בעיה, אני לגמרי מבינה. אבל שתינו יודעות שהוא עדיין הולך להשתולל, בייחוד כשהוא ישמע שהיית מעורבת בקטטה."

"כן," אני מתכווצת. "אני לא מתכוונת לספר לו את החלק הזה."

היא מצחקקת, תופסת את אחד התיקים שלי ורצה לכיוון הדלת לבית. "היי, אימא! טייט כאן!" היא צועקת לתוך הבית כשהיא פותחת את דלת הרשת בעזרת רגלה. ביתה זהה ליתר הבתים ברחוב, רק עם גגון מעל החלון הקדמי, ודלת סגולה.

אני לוקחת את התיק האחרון מתא המטען ועיניי שוב נודדות לכיוון שני הבתים. אני נשבעת שאני שומעת קולות של צחוק ואהבה בראשי. זה הולך להיות קשה יותר ממה שחשבתי.

אני נכנסת לביתה של קלואי וגברת אייבורי זורקת את המגבת שהחזיקה על הכתף ופורשת את זרועותיה כדי לחבק אותי. תלתליה הכהים אסופים בבנדנה כחולה, ועיניה הירוקות מחייכות.

"טייט, כמה טוב לראות אותך, מותק." היא טופחת על גבי. אני מריחה עליה שילוב של תבלינים וקרם שיער.

"היי, גברת אייבורי."

היא תופסת במגבת ומכה אותי בעזרתה בקלילות. "נו באמת, את בת משפחה. תקראי לי פיונה, או אימא."

אני מחייכת. קבלת פנים חמה כזו זה בדיוק מה שהייתי צריכה. "תודה שאת מרשה לי לישון פה כמה ימים." אני מביטה סביב על הסלון שנראה בדיוק כמו שזכרתי אותו. הספה הפרחונית הגדולה עם הכריות בשלל הצבעים עדיין פה. בפינה, איפה שפיונה שומרת את כל הלקים שלה, עדיין ניצבים השולחן והכיסא. היא עובדת כקוסמטיקאית, ועושה את המניקור הכי יפה שראיתי.

"בטח. אני מכירה את אבא שלך היטב. יום אחד הוא יתקדם וישכח את העבר, אבל עד אז תצטרכי להיות חזקה בשביל שניכם." היא מלטפת את לחיי ואומדת אותי במבטה. "את רעבה?"

"גוועת." המילה יוצאת מפי ללא הרבה מחשבה, אך יש גבול לכמות הג'אנק שאפשר לאכול בדרכים לפני שהכול מאבד מטעמו.

"קלואי, תעזרי לה לסדר את הדברים שלה בחדר ובואי לעזור לי לערוך את השולחן. הכנתי לזניה, מקווה שזה בסדר?"

"נשמע מעולה." אני מחייכת.

פיונה מגישה לכל אחת מאיתנו מנה ענקית של נודלס, גבינה מותכת ובשר טחון לפני שהיא מתיישבת איתנו.

אני חוטפת את המזלג ומתחילה לדחוף את הלזניה לפה כמו אסיר שהוגשה לו הארוחה האחרונה. אני בקושי עוצרת לנשום כשהגבינה הטעימה שורפת את לשוני.

זה בהחלט עדיף מאטריות הראמן בחדר שלי במעונות.

"תאכלי כמה שאת רוצה, בייבי. את צריכה להעלות קצת בשר על העצמות שלך," פיונה מצחקקת לעצמה וממשיכה לשחק באוכל שבצלחתה.

"סליחה." אני מנגבת את הפה ומבינה שאני כנראה אוכלת כמו חית טרף. היא מנופפת בידה בביטול כדי להראות לי שהכול בסדר.

"אז מה התוכניות שלך עכשיו, לאחר שחזרת לשיקגו?" פיונה שואלת אותי בפה מלא.

אני ממשיכה ללעוס וחושבת איך להגיב על השאלה שלה. "אחפש מכון טוב, עם מאמן מקצועי." אני מושכת בכתפיי.

"באמת? את עדיין מתאגרפת וכל זה?"

קלואי ואני קופאות. קלואי אומרת לי בעזרת העיניים שלה לבחור את המילים שלי בזהירות. לפיונה יש פה גדול, ואם אספר לה שהלכתי מכות באוניברסיטה, היא בטח תתגאה ותספר לכל השכונה, ואז אבא שלי יגלה.

"לא התאמנתי בזמן האחרון, אם לזה את מתכוונת." אני בכוונה לא עונה לה בישירות. זה לא בהכרח שקר. לא הייתי בשיעור של אומנויות לחימה או התקרבתי בכלל למכון כלשהו, כבר שבע שנים. בכלל לא הבנתי עד כמה החיים שלי היו ריקים, עד שהלכתי מכות עם ג'קי. כשכל הכעס והכאב שדיכאתי פרץ ממני בפיצוץ של אנרגיה, הרגשתי חיה.

יש נשים שנולדו להיות נשות עסקים, או סתם יפות, אבל אני – אני נולדתי לכסח. אני מרימה את עיניי ורואה את פיונה ואת קלואי מסתכלות עליי, מחכות שאמשיך. "כמעט נרשמתי לחוג קיק־בוקסינג פעם, אבל זו הייתה קבוצה מהסוג שבו כולם מנסים לחקות את התנועות של המדריכה, זה לא היה אימון של אחד על אחד."

הסיבה האמיתית לכך שלא נרשמתי לחוג היה כי זה הזכיר לי את מה שהיה לי פעם, וזה כאב יותר מדי. היה לי קל יותר לברוח מכל מה שקשור לעולם הזה מאשר להמשיך לנסות להעמיד פנים שאני אדישה כלפיו.

"אוף, זה מזכיר לי את החוג לבניית ציפורניים שאני ו'מא נרשמנו אליו. זוכרת, 'מא?" קלואי בולעת את המילים במקום את האוכל שכבר נמצא בפה שלה.

"כן, היה רשום באינטרנט שיש להם מדריכה שעושה מניקור לכל הידוענים, ותראה לנו איך לעשות כל מיני דברים מגניבים. אבל מותק, ישבנו בחדר גדול ובהינו במצגת שעה שלמה. ממש בזבוז של זמן וכסף." פיונה מנידה בראשה ונראית מתוסכלת. "אז איזה סוג של מכון את מחפשת, מותק?"

"אני לא סגורה על זה. בטח מכון קטן שבו אוכל לעבוד עם מאמן אחד על אחד. מישהו שממש מבין באומנויות לחימה יהיה הכי טוב, אבל לא בטוח שאמצא מישהו כזה פה."

פיונה וקלואי עוצרות רגע עם המזלגות באוויר ומרימות את הגבות.

"מישהו מקצועי?" פיונה שוברת את השתיקה.

אני בולעת את האוכל שבפי ומהנהנת.

"כאילו בזירת אגרוף, עם אנשים שגדולים ממך פי עשרה?" קולה של קלואי מתחיל לטפס. "זה לא מסוכן?"

"יש חלוקה לפי משקל גוף, לא אלחם מול מישהו שגדול ממני פי עשרה." אני צוחקת קצת.

פיונה מרככת קצת את מבטה ומחייכת. "אומנויות לחימה. זה שונה מהאגרוף של אבא שלך, נכון?"

"כן, זה שונה. זה שילוב בין היאבקות, אגרוף, וקיק־בוקסינג. בגלל זה קוראים לזה אומנויות לחימה משולבות."

קלואי מביטה בי שוב במבט רציני, כאילו היא חושבת שהשתגעתי. אולי אני באמת משוגעת. חם פה? אני מרגישה פתאום שממש חם לי.

אני מניחה את המזלג ולוגמת לגימה מהחלב הקר. פתאום הגרון שלי התייבש.

"אבא שלך יצא מדעתו לגמרי!" קלואי מסננת לכיווני. פיונה בועטת בה מתחת לשולחן, אבל מפספסת ופוגעת ברגל של השולחן, גורמת למלח ולפלפל להתנגש. "מה? אני רק אומרת." קלואי מסתכלת על אימא שלה מזווית העין.

"זה ידרוש הרבה עבודה, אבל אם מישהו יכול להצליח בזה, אני בטוחה שזו את, טייט." פיונה מחייכת אליי.

"את לא נורמלית," קלואי חוזרת ובוהה בצלחת שלה בעיניים רחבות. בגלל זה אני אוהבת אותה, אין לה מעצורים. "אני חייבת להגיד שחשבתי שכשעברת ללוס אנג'לס סיימת עם כל הבולשיט הזה שקשור ללחימה. תגידי לי שלפחות נתת לאיזה גולש לזיין אותך על הגלשן שלו," קלואי שואלת ברצינות.

אני צוחקת מהשטויות של קלואי. למרות שלא התאמנתי בכלל, אף פעם לא הפסקתי להתעניין באומנויות לחימה ולעקוב אחר הנושא. להילחם זה חלק ממי שאני.

"את יודעת, נראה לי שאני מכירה בדיוק את האדם המתאים לעזור לך עם כל שאיפות ההיאבקות שלך." פיונה קמה מהשולחן, מושיטה יד אל מעבר לדלפק המטבח ושולפת עט ודף מהתיק שלה.

"באמת? מי?" קלואי ואני שואלות יחד.

פיונה מסתובבת ונותנת לי את הנייר. כתובה עליו כתובת שאני לא מכירה. "לכי לשם מחר." היא מצביעה עליי. "ואל תעזבי עד שתראי להם למה את מסוגלת, טייט."

הלב שלי מחסיר פעימה. מכון אמיתי. סיכוי אמיתי לעשות את מה שאני אוהבת. "אני גאה בך, טייט. אל תתני לאף אחד לרמוס את החלומות שלך, במיוחד לקרובים אלייך. תצעדי קדימה, מותק," מעודדת אותי פיונה.

פיונה הניחה עבורי על הרצפה מזרן מנופח, והוא נראה ממש לא נוח, אבל ברגע שאני נכנסת מתחת לשמיכה עפעפיי פתאום כבדים וקשה לי להמשיך להסתכל על מסך הטלפון. צפיתי בסרטוני יוטיוב כדי ללמוד מהלכי לחימה חדשים. אני רואה כמה מהלכי לחימה שאני זוכרת מהתקופה שבה התאמנתי, ויש מהלכים שהם חדשים לי ומורכבים, וממש בא לי למצוא מישהו שאוכל להתאמן עליו. מעניין אם קלואי תסכים לשתף איתי פעולה?

"היי טייט, את ערה?" קולה של קלואי שובר את רצף המחשבות שלי.

"בערך." אני מניחה את הטלפון הגוסס שלי על הרצפה לידי.

"את בטוחה שאת יודעת למה את מכניסה את עצמך? צפיתי בלחימה הזאת בבר כמה פעמים, וזה ממש... אינטנסיבי."

"אני מתאמנת בג'ודו מאז שהייתי קטנה, אפילו כשאבא שלי אסר עליי להמשיך. לא אדע אם לא אנסה," אני עונה, חצי מתוך שינה.

"אני זוכרת אותך מתגנבת לשיעורים ההם עם קמדן."

אני מתכווצת. זו הפעם הראשונה שאני שומעת את השם שלו מאז שחזרתי. אלוהים, כמה אני מתגעגעת אליו. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי לראות אותו שוב, כדי שאוכל להסביר לו למה עזבתי. זיכרונות עמומים על אודות ילד בלונדיני קטן עולים בראשי.

ליבי כואב, אז אני מנידה את ראשי בניסיון להיפטר מהתמונות המטרידות.

"אולי אין לי הרבה ניסיון, אבל למדתי הרבה כשהייתי ילדה, וגם בזמן האחרון חקרתי הרבה תנועות חדשות. מה לעשות ומה לא לעשות בכל מיני סיטואציות שונות, דברים כאלה." אני נאנחת, מרגישה שאני לא מסבירה את עצמי כמו שצריך. "אני לא מצליחה להסביר איך אני מרגישה כשאני הולמת באגרוף שלי בפנים של מישהו. אני פשוט – אני מרגישה בשליטה על החיים שלי כשאני זו שגורמת את הכאב, לשם שינוי." אני נשכבת על הצד ובוהה בקיר. "אין לי עדיין את כל התשובות, אני פשוט חייבת להתקדם."

היא משחררת אוויר כאילו היא באמת לא מבינה אותי, אבל לא עונה, מה שמאפשר לי לשקוע בשינה עמוקה.