למרות הכול

“המגע שלו שורף אותי ומרגיע אותי בו־זמנית.

אני לא רוצה לרצות אותו, אבל הגוף שלי זועק אליו.”

הייתי נערה תמימה. האהבה היחידה שידעתי הייתה זאת שעליה קראתי בספרים.

התערבות מטופשת עם חברתי הטובה הובילה אותי אל האדם ששינה את חיי. בין מדפי הספרים התאהבתי בנער המסתורי והשקט ביותר בבית הספר. התאהבתי בו עד כלות נשמתי וראיתי את העתיד שלי איתו.

ג’יידן מיילס היה הדבר הטוב ביותר שקרה בחיי. הייתי מאושרת. אך סודות מן העבר הביאו את מערכת היחסים שלנו לשיאים שמעולם לא העליתי על דעתי, ובנקודה הזאת שנינו התרסקנו.

שבוע גורלי אחד שינה את עלילת האגדה שבה חייתי, וחיי הפכו לתהום של כאב ושל עצב שבהם הייתי כלואה. נזקקתי לעזרה כדי להבין כיצד להמשיך, ונאלצתי לדבר על מה שלא העזתי לספר לאיש.

אבל אז הוא חזר. וכמו רוח סערה השתלט עליי מחדש, כאילו מעולם לא ברחתי.

ועכשיו, כשהוא פה כדי להישאר, הוא לא מוכן להרפות ממני.

האם האהבה חזקה יותר מכל סוד אפל? האם חשיפת האמת יכולה לתקן מה שנשבר?

למרות הכול מאת טום מאיה, הוא רומן עכשווי, סיפור על אהבה, על מסתורין, ועל השילוב הקטלני שהשניים יוצרים כשהם מתנגשים. העלילה לוקחת את הקורא לרכיבה ברכבת הרים רגשית שלא נותנת מנוחה עד הרגע שבו כל הסודות נחשפים.

פרולוג

אני יושבת על ספת עור שחורה, מנדנדת רגל על רגל והמתח בתוכי גובר. אימא שלי התעקשה שאלך לדבר עם איש מקצוע. את חייבת את זה לעצמך, תראי אותך, היא אמרה. אני רואה את עצמי, אימא, אני רואה מה הפכתי להיות. אני רואה מה זה עושה לכם ואיך זה משפיע על הסובבים אותי. אבל איך אדבר? איך אסביר את הרגשת ההשפלה הנוראית ששוכנת בתוכי כבר ארבע שנים?

            "סוואנה אן טייסון?" פקידת הקבלה תולשת אותי מהמחשבות הכאובות. היא מחייכת אליי ומלווה אותי לאורך מסדרון קצר שבסופו שתי דלתות עץ. "בבקשה," היא אומרת בקול עדין ובחיוך מטופש.

            גברת, אנשים פה שבורים! את לא יכולה לחייך ככה!

            אני מזייפת חיוך ונכנסת אל החדר.

            "צוהריים טובים, גברת טייסון," אומר גבר גבוה בעל זקן מאפיר וקרחת מבריקה. הוא לוחץ את ידי ומחווה בידו על ספה קטנה. אני מתיישבת על ספת העור החומה, מולי שולחן אובלי מעץ מבריק ועליו חבילת טישו. כמה סטיגמטי, אני חושבת לעצמי, ולמרות ניסיונותיי, לא מצליחה לעצור את רגלי המקפצת. ד"ר קולינס יושב מולי על כורסה, מחזיק קלסר בחיקו ומסתכל עליי במבט בוחן. הכי סטיגמטי שיש. "מה שלומך היום, סוואנה?" הוא שואל. אני זוקפת גבות ומהנהנת במבט ריק. מה שלומי? אני בטיפול פסיכולוגי, איך יכול להיות המצב שלי, מר דוקטור לנפש מפורקת? "בזמנך, רק כשתרגישי נוח, את יכולה להתחיל לדבר."

            "אתה לא אמור לשאול אותי משהו?"

            "כדי לשאול אותך משהו אני צריך לדעת מה מציק לך," הוא מחייך, "על מה את רוצה לדבר?" אני מבולבלת. ככה מתנהל מפגש עם פסיכולוג? הוא לא אמור לשאול אותי שאלות ולהנהן כשאני בוכה? אני שותקת זמן מה שנראה כמו נצח ואז הוא אומר, "אוקיי, סוואנה, באת לכאן כי את מרגישה צורך לדבר על משהו שקורה או קרה, נכון?"

            "קראתי על טראומה נפשית... ובדקתי אם אני סובלת מאחת כזאת. קראתי שטראומה נפשית יכולה לקרות גם בעקבות חילול עולמו של בן אדם, שהכול משתנה, שכל מה שהוא יודע מתהפך לגמרי והוא נכנס למצב של חוסר ביטחון ובלבול. ידעת שגם זו טראומה?" הוא מהנהן. אני משפילה מבט, בוחנת את הטבעות הרבות שמכסות את אצבעותיי. "אני לא מסוגלת לצאת עם גברים," אני אומרת, לראשונה מודה בקול רם בבעיה שאבחנתי בעצמי.

            "למה?" ד"ר קולינס שואל.

            "זה ארוך מאוד ומסובך."

            "אז פשוט תתחילי מההתחלה. תספרי לי את הסיפור שלך, סוואנה, בשביל זה אני כאן, כדי להקשיב לך."

            אני מיישירה אליו מבט ולראשונה בוחרת לדבר. אף אחד מעולם לא שמע את הסיפור שלי. אני נושמת נשימה עמוקה, משלבת אצבעותיי הרועדות, "זה התחיל בכיתה י"ב, בתחילת השנה."..

פרק 1

"סוואנה!" נואל צעקה מקצה המסדרון, וכל התלמידים הפנו מבטם אליה. כזו הייתה נואל, מלכת הדרמה ומרכז העניינים. גם כשלא ניסתה, היא תמיד הייתה הדמות הבולטת בחדר. אולי בגלל זה אהבתי אותה כל כך. בזכות הביטחון העצמי שלה וחוסר הפחד להשמיע את קולה. היא רצה לעברי והתלמידים נצמדו ללוקרים ופינו לה את הדרך. "מצאתי!" היא אמרה, מתנשפת בהתלהבות.

    "מצאת מה?" צחקקתי וסגרתי את דלת הלוקר שלי.

    "את הבחור!" היא מחאה כפיים.

    "לא נואל! את לא היית רצינית בקשר ל-"

    "אני לגמרי כן." היא הניחה ידיה על כתפיי ונעצה בי מבט חודר. "הוא חתיך בטירוף! לא הסגנון שלי... אבל את בוודאות תאהבי! לא יודעת אם את מכירה אותו."

"נואל, תקשיבי-"

    "לא! התערבות זאת התערבות!" היא שוב קטעה אותי.

    "לעזאזל, אין לי כוח אלייך," מלמלתי.

    היא צחקקה, שילבה זרועה בשלי ומשכה אותי איתה. "אני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל אני חושבת שהוא איתנו בשיעור ספרות."

    את עקביה הנוקשים על הרצפה אפשר היה לשמוע למרות הרעש במסדרון, כי שוב, כזו היא הייתה. בתו של חבר קונגרס, גבוהה, בעלת גוף מחוטב וטעם משובח בבגדי מעצבים. כבר מגיל צעיר נעלה נואל נעלי עקב, אך ידעה לעשות זאת בטעם טוב ובהתאם לגילה. לבית הספר היא נהגה ללבוש בגדים מעוצבים ואלגנטיים, ואם לא הייתי חברתה הטובה, הייתי תוהה איך בכל יום היא מגיעה לבושה בסט בגדים חדש לחלוטין. נואל הייתה מושלמת. היא הייתה חברותית מאוד, בעלת ביטחון עצמי גבוה, מרשימה וחכמה. היא הייתה ראש מועצת התלמידים וחביבת המורים. בשנה שעברה היא התנדבה להיות מדריכה בתוכנית לחילופי תלמידים, ובשעות אחר הצוהריים התנדבה במקלט לבעלי חיים. כן, מושלמת. לא היה אחד שלא אהב את נואל, ובצדק. היא השתדלה להתחבר עם כולם, לעזור למי שצריך ולחייך בכל רגע נתון. לצידה הייתי אני. קצת פחות מושלמת. קצת הרבה.

    "למה אנחנו הולכות לספרייה?" שאלתי בעוד אנחנו יורדות לקומה התחתונה, לכיוון ספריית בית הספר.

    "כי מצאתי את הבחור המושלם בשבילך! תולעת ספרים בדיוק כמוך!" היא נעצרה בכניסה לספרייה.

    אז כמו שאמרתי, בניגוד לנואל שהתנדבה בכל מקום שרק אפשר לחשוב עליו, אני התנדבתי רק בספריית בית הספר. אהבתי את השקט ואת התחושה הרגועה שתמיד שררה במקום.

    "את יודעת, אומרים שהפכים נמשכים... אני לא חושבת ש-"

    "אוו, אוו, סוואנה, תאמיני לי. אתם הפכים."

    נופפתי לגברת ובסטר שישבה מאחוריי הדלפק, "אני חושבת שאני מתחרטת... בכל זאת, אני לא את."

    נואל נעצרה במרכז הספרייה והסתכלה עליי במבט מרוגז. "דבר ראשון, זאת התערבות. אז את חייבת לעשות את זה. דבר שני, למה את משווה את עצמך אליי? אנחנו שתי בחורות שונות! את מיוחדת בדרך שלך, והלוואי שתפסיקי להיות טיפשה ותביני את זה כבר!" היא סטרה לי. נבהלתי. הדבר שבו השקיעה נואל יותר מכול היה העלאת הביטחון העצמי שלי. כי הפכים אכן נמשכים, ובגלל זה היינו החברות הכי טובות. אומנם בבית הספר שלנו לא היו מקרי בריונות שקורים בכל בית ספר אמריקאי טיפוסי, אבל העובדה שהייתי חברתה הטובה של הנערה המקובלת ביותר בשכבה לא הקנתה לי דבר. אני עדיין הייתי תולעת הספרים שמתחבאת בספרייה מאחורי המדפים הגבוהים. "תפסיקי לעצבן אותי ובואי!" היא לחשה ותפסה את מפרק כף ידי. השתרכתי אחריה לכיוון מעבר ספרי הלימוד. "אוקיי, הנה המטרה שלך, בלי ויכוחים, בלי שטויות! התערבות זאת התערבות!"

    עיניי נפערו כשראיתי את הבחור היחיד שעמד במעבר, שלף ספר מהמדף ועיין בו ברפרוף.

    "אין מצב!" הסתכלתי עליה בהלם. "ג'יידן מיילס? זה כמו לגשת לרוצח ולהציע לו לצאת לדייט!" היא חייכה חיוך רחב והנהנה בהתרגשות. "אין סיכוי, נואל. אני לא עושה את זה."

    "את כן!"

    "אני לא!"

    במשך כמה רגעים התווכחנו בלי להשמיע קול, השתמשנו בתנועות ידיים מוגזמות ובמבטים נוקבים. לפתע היא הניחה ידיה על כתפיי ודחפה אותי לעברו. הייתי בורחת אילולא הרים מבטו מהספר והסתכל עליי. מבטו היה חודר ועצבני כתמיד, כזה היה ג'יידן מיילס.

    "היי," אמרתי בחיוך, נבוכה לחלוטין מהמצב שאליו נקלעתי.

    "היי," הוא אמר בקול עמוק ונמוך שבקושי נשמע, החזיר את הספר אל מקומו על המדף ושלף אחר.

    הוא התעלם מקיומי, לא ייחס חשיבות לעובדה שעמדתי לידו. ג'יידן מיילס היה הבחור האחרון שהייתי בוחרת לגשת אליו. הוא היה מרוחק, שקט ועצבני. לא נחמד בעליל. הוא היה מגיע ראשון לשיעורים, לא מדבר עם אף אחד, ויוצא תמיד ראשון. לפעמים היה מחסיר ימים שלמים ואף אחד לא ידע מדוע. בהפסקות הוא מעולם לא נראה בקפיטריה, וגם לא בחצר בית הספר. אף אחד מעולם לא ראה אותו מחוץ לשטח בית הספר או באזורי הבילוי שבהם נהגו כל התלמידים לבלות. הוא מעולם לא נראה משוחח עם מישהו, אפילו לא עם אחד המורים. אף תלמיד לא היה חבר שלו, הוא נמצא בבית הספר בסך הכול שנה. עבר מבית ספר אחר בתחילת כיתה י"א, ולא טרח להכיר אף אחד מאז. ג'יידן תמיד לבש בגדים כהים, בגוונים של אפור ושחור. הצבע הכי מיוחד שנראה עליו אי פעם היה ירוק זית, וגם הוא נעלם מתחת למשבצות השחורות שעל החולצה המכופתרת שלבש. שערו הכהה נפל על מצחו, הוא היה מגולח בחלק התחתון של ראשו, ועגיל חישוק כסוף עיטר את הנחיר השמאלי באפו. ארשת פניו תמיד נראתה כעוסה. גם עכשיו, בספרייה.

    הסתכלתי מעבר לכתפי על נואל שהסתתרה, ומשכתי בכתפיי. היא הצביעה עליו ודרשה ממני לגשת אליו שוב. נשפתי אוויר בייאוש והשפלתי מבטי.

    "היי... אממ... ג'יידן?"

    "כן?" הוא הרים מבטו אליי ונראה מרוגז.

    חייכתי חיוך נבוך, אך הוא המשיך להסתכל עליי במבט רציני.

    "אני רציתי... לשאול-"

    "מה את צריכה?" הוא קטע אותי, והחזיר את הספר למקומו בין שאר הספרים.

    הוא הסתובב אליי ותחב ידיו בכיסים של מכנסי הג'ינס הקרועים שלו. תיק הגב המרופט שלו היה תלוי על כתפו ונראה כמעט ריק. חלק קטן מקעקוע בצבץ מבעד לצווארון החולצה שלו, וקעקועים נוספים קישטו את זרועותיו. תודה רבה, נואל. מצאת את מי לתת לי בהתערבות הדבילית הזאת.

    "האמת, רציתי לשאול אותך אם... זאת אומרת... לדעת אם תרצה מתישהו... אממ-"

    "את מתכוונת לדבר בקרוב?" הוא כיווץ עיניו.

    כבר לא רציתי לשאול אותו דבר. אבל נואל הייתה מכריחה אותי לחזור ולדבר איתו עד שהייתי מקיימת את חלקי בהתערבות.

    "רציתי לשאול אותך אם תרצה שנצא מתישהו"?

    "לא." הוא ענה מייד, בלי לחשוב אפילו.

    השתתקתי, והוא חלף על פניי ויצא ממעבר הספרים. הסתובבתי המומה אל נואל, שהייתה המומה בעצמה.

    "ממש יופי, נואל. הושפלתי לגמרי. את מרוצה?" תקפתי אותה ויצאתי מהספרייה.

    היא רצה אחריי. "סוואנה! חכי רגע"!

    "אני בכלל לא אוהבת את הרעיון הזה! אם אמור לקרות לי משהו הוא יקרה מעצמו, ולא כי את תבחרי בשבילי עם מי להתחיל"!

    היא תפסה בזרועי, עצרה אותי וסובבה אותי אליה. "אוקיי!" היא צעקה, "אני מצטערת, לא חשבתי שהוא יהיה כזה אידיוט".

    שילבתי זרועי בשלה ויחד חזרנו לכיתה. אשקר לעצמי אם אגיד שלא חשבתי על ג'יידן מאותו רגע בספרייה. היהירות שלו הרגיזה אותי, רציתי לתת לו סטירה.

    בסוף היום בדרכי אל הלוקר עברתי ליד כיתת המלאכה. הדלת הייתה פתוחה וראיתי בתוכה את ג'יידן. העצבים געשו בי מחדש ובלי לחשוב נכנסתי. הוא עמד מאחורי שולחן גבוה, שרטט בעזרת סרגל קווים ישרים על מלבן עץ דקיק. נעמדתי מצידו השני של השולחן.

    "אתה יודע, ג'יידן, יש דבר כזה שנקרא כבוד. זו לא בושה שיהיה לך אחד כזה."

    "על מה את מדברת?" הוא שאל בלי להרים מבטו אליי.

    "אני מדברת על איך שענית לי קודם," אמרתי, והנחתי ידי על קרש העץ.

    זה משך את תשומת ליבו והוא הרים את עיניו. "את לא מכירה אותי. למה לך להציע לי לצאת?"

    "כדי... להכיר אותך..." עניתי בחוסר ביטחון.

    הוא הסתכל עליי בדממה, "אני לא אוהב את חברה שלך," אמר וחזר לשרטט.

    "נואל?" שאלתי בבלבול, עקפתי את השולחן והתקרבתי אליו. "איך היא קשורה?"

    "תראה לי מי החברים שלך, ואגיד לך מי אתה."

    גלגלתי עיניי בכעס. "נואל ואני שונות מאוד! וחוץ מזה, היא בן אדם טוב! על סמך מה אתה שופט אותה?"

    לפתע הוא חדל לשרטט וסובב ראשו אליי. עמדנו קרובים זה לזה. אולי יותר מדי.

    "אין בעיה, אני אצא איתך."

    לרגע השתתקתי ואז הנחתי ידיי על מותניי ואמרתי לו, "אני לא צריכה שתעשה לי טובה."

    הוא צחקק וחזר להביט בעבודתו, 'אהיה אצלך בשמונה. תלבשי משהו ארוך."

    הוא לקח את קרש העץ והלך אל שולחן ברזל בקצה הכיתה, שעליו היה מסור עגול וגדול.    המשכתי לחייך חיוך מרוצה גם אחרי שיצאתי מהכיתה, והרשיתי לעצמי ליהנות מהתחושה המוזרה שהציפה אותי. הייתי גאה בעצמי.

"סוואנה! בחורה צריכה לשחק בגבר! לתת לו לרדוף אחריה, שהוא יתאמץ!" צעקה נואל מהצד השני של הקו.

            "את שלחת אותי להתחיל איתו!" צעקתי חזרה.

            "זה... אוקיי, זה לא משנה! היית צריכה לומר שאת עסוקה הערב".

            "למה"?

            "כדי שיחשוב שיש לך חיים!"

            "אני בכיתה י"ב, אני מתחילה ללמוד בשעה שמונה בבוקר, ויש לי המון שיעורי בית! איזה חיים יש לי"?

            "הוא לא צריך לדעת את זה," היא ענתה בטון מזלזל.

            צחקקתי ונעמדתי מול המראה הארוכה שהראתה את כל גופי. "מה את אומרת על הג'ינס השחורים והחולצה הלבנה עם החוטים?" שאלתי.

            "זאת שחושפת את הבטן? מעולה, אבל תלבשי מעיל. קר".

            "כן, הוא אמר לי ללבוש משהו ארוך."

            "באמת? למה?"

            משכתי בכתפיי, כאילו יכלה לראות אותי עושה זאת.

            "אני שולחת לך תמונה," אמרתי, צילמתי את בבואתי שבמראה ושלחתי לנואל.

            בזמן שחיכיתי לתגובתה ענדתי את עגילי היהלום הקטנים והנוצצים שלי.

            "נראה מעולה!" היא סוף סוף הגיבה.

בשעה שמונה הייתי מוכנה לפגישה עם ג'יידן. לפתע הרגשתי לחוצה. לא היה לנו דבר במשותף ולא ידעתי עליו כלום. לפני שהספקתי לחשוב כמה נוראית הפגישה הזו תהיה, נשמעה דפיקה על דלת ביתי. פתאום נזכרתי שבכלל לא אמרתי לג'יידן איפה אני גרה.

            "שלום." שמעתי את קולה של אחותי הקטנה.

            הסתתרתי מאחורי הקיר והצצתי. ויולט החזיקה בידה האחת את דלת הכניסה, ואת ידה השנייה הניחה על המותן שלה. חייכתי והעברתי מבטי אל ג'יידן. הוא התכופף על ברכיו מול אחותי הקטנה והושיט לה את ידו הגדולה.

            "היי," אמר בקול עבה. "אני ג'יידן".

            "אני ויולט," היא אמרה בקולה המתוק ולחצה את ידו. היא משכה את ידה ושילבה זרועותיה מאחורי גבה. "למה אתה פה?" 

            "ויולט, לא שואלים שאלה כזאת," יצאתי מהמסדרון. הוא הרים מבטו ונעמד, ארשת פניו רצינית שוב. אחותי הקטנה הסתכלה עליי מלמטה וחיבקה את רגלי כשנעמדתי לצידה. "היי," אמרתי בחיוך. ג'יידן רק הנהן. "אימא חוזרת בעוד רבע שעה, אל תפתחי את הדלת עד שהיא מגיעה, בסדר?" אמרתי לוויולט בעודי לובשת את המעיל שלי. ויולט הנהנה ורצה בחזרה לסלון. "ג'וני, יצאתי!" צעקתי אל אחי שהסתגר בחדרו. כהרגלו הוא לא הגיב לדבריי. ג'יידן יצא ואני אחריו, נעלתי את הדלת, ויחד התקדמנו על שביל הגישה אל המדרכה. "איך ידעת איפה אני גרה?" שאלתי, "לא אמרתי לך את זה בבית הספר."

            "נסעתי ברחוב כמה פעמים וראיתי אותך נכנסת לבית הזה, ניחשתי שאת גרה כאן." כחכחתי בגרוני במבוכה. "אני מקווה שתצליחי לסדר את השיער מחדש אחר כך," הוא אמר, ונעמד ליד אופנוע מדהים ביופיו. הארלי דיווידסון אמיתי, מבריק ונוצץ.

            "אלוהים! זה שלך?" הצבעתי בהתלהבות על האופנוע הסקסי. הוא הנהן, הרים את הקסדה השחורה המבריקה שהייתה מונחת על מושב העור, והוציא אחת נוספת מתחת למושב. "וואו, ג'יידן, הוא מהמם!" הקפתי את האופנוע וליטפתי את חלקיו המבריקים שעדיין היו חמימים מהנסיעה אל ביתי.

            "את לא מפחדת?" שאל והגיש לי קסדה.

            הנדתי ראשי בהתלהבות ולקחתי את הקסדה מידו. היא הייתה גדולה וכבדה. "אני מתה על אופנועים!" אמרתי בהתלהבות.

            הוא הגיש לי את ידו ועזר לי להתיישב על המושב הקשיח. הוא סגר את רוכסן מעיל העור שלבש והתיישב. בלי לבקש רשות הנחתי ידיי על מותניו, הרי לא הייתי מסכימה לנסוע על החיה הרעה הזו בלי לאחוז בו. הוא הרים את רגלית הברזל הקטנה, והתניע.

            "לאן אנחנו נוסעים?" צעקתי מעל כתפו.

            "לחוף," הוא צעק בתשובה, ולפני שהספקתי להגיב הוא החל לנסוע.

            נשימתי נעתקה כשהוא דהר על הכביש, זגזג בין מכוניות, עקף את כולם ללא בושה ובמלוא הביטחון. בכל זאת, הארלי פאקינג דיווידסון. הנסיעה הייתה מרגשת, ועד שעצרנו על המדרכה בטיילת פשוט לא חשבתי כמה מפחידה עלולה להיות הפגישה הזו. תהיתי על מה לעזאזל אוכל לדבר עם ג'יידן מיילס. אולי על האהבה לספרים, וגם זאת ניחשתי רק משום שראיתי אותו בספריית בית הספר לא מעט פעמים.            

            ג'יידן עזר לי לרדת מההארלי ולקח את הקסדה מידי. הרגשתי את שערי מתפרע אפילו יותר ברוח הקרירה, והחלטתי לוותר על התקווה שהוא יישאר מסודר. לא הבנתי מדוע בחר דווקא בחודש דצמבר לטייל על חוף הים, אך למזלי מעיל העור שלי היה פרוותי בחלקו הפנימי, וחום גופי נשמר. הלכתי לצידו על הטיילת לעבר מסעדת הדגים הקטנה.

            הקור בחודשי החורף היה בלתי נסבל בכל שעות היום, וזו הייתה סיבה טובה מספיק לוותר על ביקור בחופי סן דייגו. המסעדות המעטות שהיו על החוף חדלו לעבוד מנובמבר עד מרץ, אך מסעדת הדגים של לני הייתה פתוחה בכל חודשי השנה. לני היה מוכר מאוד. מכל מסעדות הדגים היוקרתיות והמפורסמות, היו המנות במסעדה של לני הטעימות והמשביעות ביותר, ובמחיר שפוי. אך לא רק הטעם והמחיר תרמו להצלחה של לני ולאהדה כלפיו. היחס החם שנתן ללקוחותיו החזיר אותם למסעדה שוב ושוב. למקום היה מעין קסם. אי אפשר היה להיכנס בלי לחייך אל לני ואשתו, ואל המלצרים הנחמדים שעבדו באווירה חמימה ונעימה.

            ג'יידן פתח את הדלת והחזיק אותה עבורי, ואני נכנסתי אל המסעדה החמימה.

            "טייסון! כמה טוב לראות אותך!" צעקה ג'ולייטה, אשתו של לני.

            נופפתי לה לשלום, והלכתי אחרי ג'יידן שהתקדם אל השולחן הפינתי ביותר. ג'ולייטה קרצה לי וסימנה בידה שהיא תגיע מייד לשרת אותנו. התיישבתי על הכיסא הצמוד לקיר, וג'יידן התיישב מולי. ג'ולייטה הופיעה עם התפריטים, והניחה ידה על כתפו של ג'יידן.

            "מה איתך, ילדון? מה שלום הדודים שלך?" היא שאלה אותו.

            "בסדר, תודה," הוא הרים מבטו אליה.

            היא חייכה אליו בטוב לב וליטפה את ראשו אך הוא לא זיכה אותה בחיוך, כמו שלא זיכה אף אחד בחיוך.

            "ומה איתך, מותק?" היא פנתה אליי.

            לחצתי את ידה כשהניחה אותה על שלי. "הכול בסדר. אימא ביקשה למסור לך שהיא מתגעגעת."

            "תגידי לה שזה בסדר לבוא לבקר. היא לא חייבת לבוא רק כדי לאכול." ג'ולייטה הניחה ידיה על מותניה הרחבים ושאלה, "מה תרצו להזמין, ילדים?"

            ג'יידן בחן את התפריט ואז אמר, "אני אקח את הסלמון והצ'יפס."

            "גם אני," אמרתי. ג'ולייטה לקחה את התפריטים והלכה, לאחר שזיכתה אותנו בעוד אחד מחיוכיה הטובים. שילבתי אצבעותיי אלה באלה מתחת לשולחן, וכך כנראה גם ג'יידן. הסתכלנו זה על זה בדממה, ומרגע לרגע המצב הפך למביך יותר ויותר, עד שהרגשתי את לחיי מתחממות ומאדימות ממבוכה. "על מה אתה עובד?" שאלתי לבסוף, "בסדנת המלאכה... בבית הספר..."

            "ארון תכשיטים," הוא ענה בקצרה.

            הנהנתי. שוב השקט המביך. רציתי לקום ולברוח אל הים הקר, להשאיר אותו לסיים את המנות של שנינו בזמן שאני אטבע בחוץ עם הבושה המעיקה הזו.

            "ולמה אתה שונא את נואל?" שאלתי בתקווה ששאלה זו תפתח שיחה ארוכה יותר.

            "אני לא אוהב אותה. לא אמרתי שונא," הוא תיקן. "ואני לא מתחבר למי שהיא. מנסה להיות הכול בכול, שכולם ידעו וישמעו מי היא. זה סוג של צביעות."

            "צביעות?" שאלתי בהלם.

            הוא רק הנהן. עיניו הכהות בהו בי ולסתו התקשחה ובלטה מבעד לעורו. לפתע חזרה ג'ולייטה, הניחה את המנות שלנו, ושתי כוסות מילקשייק.

            "על חשבון הבית," קרצה לנו, לחצה על כתפו של ג'יידן ונעלמה.

            הוא הרים את המזלג ואת הסכין, והתחיל לחתוך את הדג הגדול והמטוגן שלו.

            "ג'יידן, למה אתה קורא לזה צביעות?"

            הוא משך בכתפיו, טבל את חתיכת הדג בקטשופ והכניס לפיו.

            "כל הניסיון הזה להתבלט, להיות במרכז, זה צבוע מאוד. זה לנסות להיות מישהו כדי למשוך תשומת לב. למה לא פשוט להיות אתה?" הוא בלע את חתיכת הדג ולגם מהמילקשייק.

            "ואם זה באמת ובתמים מה שהיא, ולא רק מי שהיא מנסה להיות?"

            "אז אני לא אוהב את זה," הוא משך בכתפיו, והכניס שתי חתיכות צ'יפס אל פיו.

            "אתה חושב ששמים לב למי שלא מתבלט? תסתכל עליי ועליך."

            "אני לא רוצה שישימו לב אליי." הוא הסתכל עליי, "למה את לא אוכלת?"

            "למה אתה לא רוצה שישימו לב אליך?" שאלתי בהתעלמות מוחלטת משאלתו.

            הוא נשא מבטו מעלה, כאילו חשב על תשובה, בלע ואמר, "עוד לא מצאתי מישהו בבית הספר שהייתי רוצה את היחס שלו."

            בלעתי רוק והסתכלתי עליו בזמן שהוא המשיך לאכול, ולבסוף התחלתי גם אני לאכול. הוא היה מוזר. מעולם לא נתקלתי באדם כמוהו.

            "זה יהיר מאוד, אתה לא חושב?" לגמתי מהמילקשייק שלי.

            הוא הניד ראשו. "אם הייתי אומר שאני טוב יותר זה היה יהיר. אבל אני פשוט לא מתחבר לסגנון האנשים בבית הספר. רובם כנראה הרבה יותר טובים ממני, אבל לנהל שיחה איתם," הוא מניד ראשו. "הם לא הטעם שלי."

            "אז לא הסכמת לצאת איתי רק כי אני חברה של נואל או כי לא ראית טעם לנהל שיחה?"

            "יכול להיות שאני שופט מהר מדי."

            השפלתי מבטי וניסיתי לפענח את התשובה שלו. את שאר הארוחה העברנו בדממה, אך היא לא הייתה מביכה. האוכל היה טעים ומשביע, וג'ולייטה פינקה אותנו גם בוופל בלגי חם לקינוח. בסוף הארוחה ג'יידן הוציא את הארנק שלו, וכשהתכוונתי להוציא את שלי, הוא עצר אותי בידו, ושלף כמה דולרים מארנקו. מעולם לא קבענו שהיציאה הזו היא דייט, אך משום מה כך הרגשתי. לא ידעתי מה רציתי מג'יידן, אם בכלל, אך בדבר אחד הייתי בטוחה - הוא סִקרן אותי מאוד.

            יצאנו מהמסעדה והתחלנו ללכת על החול זה לצד זה. בהתחלה שתקנו, ושוב להפתעתי זה לא הפריע לי. אבל אז נזכרתי בשיחה הקצרה שלנו בתחילת הארוחה.

            "איך אתה יודע שאין אף אחד בבית הספר שאתה לא יכול לפתח איתו שיחה?" שאלתי.

            "אני מרגיש את זה, פשוט אין טעם."

            "אבל קודם אמרת שיכול להיות שאתה שופט מהר מדי..."

            "נכון, ויכול להיות שאני טועה בנוגע לכמה אנשים, אבל אני לא ממהר לגלות את הטעויות שלי."

            תהיתי למה לא הפריע לו שהוא לגמרי לבד, בלי אף חבר.

            "אתה בסדר עם זה שאתה לא מדבר עם אף אחד?" שאלתי, וחשבתי שאולי הגזמתי בשאלותיי.

            "אני מעדיף את זה," הוא ענה, והצליח להעלים את המבוכה שחשתי.

            "את מה? את הבדידות הזאת?"

            "את השקט הזה." שילבתי זרועותיי, הרוח הקרה חדרה אל מתחת למעיל שלי והקפיאה אותי. "קר לך?" הוא שאל. הנהנתי, הוא הניח ידו על גבי, כיוון אותי חזרה לעבר הטיילת, והוריד אותה רק כשהגענו אל ההארלי שלו. הופתעתי לגלות שעקצוץ של אכזבה דגדג בבטני. "עד כמה את ספונטנית, סוואנה?" הוא שאל בעודו שולף את הקסדות. "את ממהרת לחזור הביתה"?

            "לא," הנדתי בראשי.

            ג'יידן עזר לי לעלות על מושב העור הקפוא והתיישב לפניי. הרגשתי את גופו צמוד לשלי, ונהיה לי חם. משהו בהרגשתי השתנה מתחילת הערב. הרגשתי שאני מתחילה להכיר אותו, ואף להבין אותו קצת יותר. דהרנו על הכביש כעשר דקות, הרוח הצליפה בפניי והקפיאה את אפי, ולבסוף נעצרנו בכניסה למכון קעקועים. קירותיו החיצוניים היו עשויים מלבנים אדומות, ושלט ניאון גדול וזוהר האיר את המדרכה כולה - 'קעקועים ליד החוף'.

            "מה אנחנו עושים פה?" שאלתי בעודי מברישה את שערי באצבעותיי.

            ג'יידן נעל את ההארלי והתקדם אל דלת הכניסה. "אני עובד כאן," אמר.

            הוא פתח את הדלת במפתחות שברשותו, ונעל אותה אחרינו. המכון היה חשוך, אך עדיין אפשר היה לראות את העיצוב המיוחד. ציורים מדהימים ומפחידים היו תלויים על הקירות השחורים, ולצידם שם המכון בכתב קליגרפי יפהפה. עשרות עגילים בשלל צבעים, לכל חור בגוף, הוצגו בארונות זכוכית. וארבע דלתות סגורות, ועל כל אחת כתוב שם, גם הוא בכתב קליגרפי.

            "אתה מקעקע?" שאלתי, והוא הנהן אליי. "וואו! זה פשוט... איך? בן כמה אתה?"

            הוא ניגש אל אחת הדלתות שעליה היה כתוב שמו, דחף מפתח אל המנעול ופתח את החדר.

            "עוד מעט בן שמונה עשרה. אבל תמיד התעניינתי בקעקועים," הוא החל לספר, "חבר של אחותי עובד כאן, הוא לימד אותי לקעקע בגיל שש עשרה, ומאז אני עובד פה."

            פערתי עיניי כשראיתי את ארבעת הציורים המהפנטים שהיו תלויים על הקיר. בציור הראשון - פנים של בחורה יפהפייה בעלת עיניים גדולות, המוציאה לשון ובה נעוץ עגיל נוצץ. על צווארה קולר עור ולולאת ברזל במרכזו. בציור השני - פלג גוף עליון של אישה, שדיה חשופים, אל פטמותיה מחוברים שני קליפסים וביניהם שרשרת נוצצת. הטבור שלה מעוטר בעגיל וזרועותיה מכוסות בקעקועים. בלעתי רוק והבטתי בציור השלישי - פלג גוף תחתון של אישה. פסים מצוירים על בטנה התחתונה ועד גבול תחתוני התחרה הדקים והשקופים. גב כף ידה הימנית מכוסה בקעקוע, בכל עשר אצבעותיה טבעות מיוחדות, ומפרקי כפות ידיה אזוקים זה לזה לפני גופה באזיקים פרוותיים. בציור הרביעי היה מצויר ישבן של בחורה. הוא היה עגול וחלק, תחתוני חוטיני דקיקים בצבצו מעל חריץ ישבנה, ובחלק האחורי של הירכיים היו קעקועים של מילים לא מובנות, בכתב מסוגנן ויפה.

            על קיר אחר היו תלויים מדפים ועליהם עשרות בקבוקונים בצבעים שונים, ובמרכז החדר עמדה מיטת ברזל מחולקת לשלושה חלקים ומזרן עור מונח עליה. ליד המיטה כיסא עגול על גלגלים, ולידו שרפרף נמוך ומרופד.

            "אתה ציירת את הציורים האלה?" ג'יידן הנהן. "הם מאוד..."

            "נועזים?"

            "מעניינים," אמרתי.

            "אוהבת?" מבטו חדר לתוכי.

            "כ... כן."

            שמץ חיוך הופיע על שפתיו. "אז כמה את ספונטנית מאחד ועד לתת לי לקעקע אותך?" הוא שאל.

            פערתי את פי. "קעקוע?! עכשיו?" הייתי המומה מהרעיון המטורף.

            "משהו קטן, סתם כדי להנציח את הספונטניות."

            בלעתי רוק והרהרתי על אפשרות לתת לילד מבית הספר שלי לקעקע אותי. ילד שאני לא מכירה, שעד הבוקר היה רחוק גם ממחשבותיי.

            "אוקיי," עניתי לבסוף, וזכיתי בחצי חיוך.

            לעזאזל, למה הוא לא מחייך יותר? היה לו חיוך יפהפה.

            "איפה את רוצה אותו?"

            בחנתי את גופי. "מעל הקרסול."

            ג'יידן משך ידית קטנה במיטה והיא התקפלה באיטיות לכיסא. הוא העמיד את הכיסא העגול מולה, וביניהם את השרפרף הקטן והמרופד.

            "בצבע?"

            "לא."

            "שבי."

            התיישבתי על המיטה שעכשיו הייתה כיסא גדול ונוח, ופרמתי את השרוכים בנעל הסניקרס הימנית שלי. שקלתי מחדש את ההחלטה שלי, כי בכל זאת, לא ידעתי עד כמה הוא מקצועי, אבל אז ראיתי מחברת בעלת כריכה שחורה על ארונית הברזל, והרשיתי לעצמי להסתכל בה. כמו שחשבתי, במחברת היו תמונות של עבודות שביצע, ואי אפשר היה להתווכח - ג'יידן ידע לקעקע.

            "מה בא לך?"

            סגרתי את המחברת והחזרתי אותה למקום, משכתי את שולי המכנס שלי מעלה וחשפתי את הקרסול שלי. הפגישה הזו הגיעה למקומות שלא חשבתי שתגיע, ולא הצלחתי לנחש מה יקרה הלאה.

            "אני חושבת שאני רוצה לב," נשאתי מבטי אליו.

            הוא החדיר את המחט לתוך מכונת הקעקועים. "רק לב?" משכתי בכתפיי. "לא, את לא עושה סתם לב. זה נדוש. תבחרי משהו משמעותי בשבילך," הוא התעקש. נשכתי את שפתי התחתונה וחשבתי לעצמי מה אני רוצה לקעקע. "יודעת מה? יש לי רעיון. שימי את הרגל פה," הוא טפח על השרפרף הנמוך ופשט את מעיל העור שלו.

            הנחתי את רגלי על ריפוד העור השחור, והוא תפס את שולי המכנס המופשל שלי וקיפל אותו עוד קצת מעלה. אגודליו נתחבו מתחת למכנס וליטפו את עור רגלי. צמרמורת חלפה בגופי. משהו לא מובן, מבלבל וחדש התחולל בתוכי. בלעתי רוק ובחנתי את פניו, בהיתי בגרגרת שלו שעלתה וירדה באיטיות בגרונו. הוא הבזיק לעברי מבט מהיר, ומייד השפיל אותו שוב. כן. היה בינינו מן רגע. רגע מבלבל ומעורר, כזה שרואים בסרטים הרומנטיים כשאהבה מתפתחת בין שתי הדמויות הראשיות. אהבה? הגזמת לגמרי, סוואנה! צעקתי בתוכי. לגמרי הגזמתי.

            "את בוטחת בי?" הוא שאל לפתע, שלף אותי ממחשבותיי המוגזמות.

            ניערתי ראשי והסתכלתי עליו. שיט. ג'יידן מיילס היה פשוט חתיך הורס, איך ייתכן שלא הבחנתי ביופיו קודם לכן? לסתו הייתה משורטטת וחדה, מגולחת וחלקה. אפו היה קטן, ישר ומחודד, שפתיו כאילו צוירו. עיניו היו כה כהות שצריך היה לבהות בהן רגעים ארוכים כדי למצוא את אישוניו, והוא תמיד עטה הבעה קשוחה. היה בזה משהו סקסי ומעורר תשוקה. תחושות שלא הכרתי קודם לכן. לבסוף הנהנתי.

            "טוב, אל תסתכלי עד שאסיים," הוא אמר. האם אני בטוחה? שאלתי את עצמי. הרגשתי שאני יכולה לבטוח בו, אם כי לא היה דבר שהבטיח לי שהוא לא יקעקע עליי איזו שטות שאתחרט עליה. כמה טיפשי מצידי להסכים בכזו נאיביות. אבל אז הוא דרך על הדוושה הקטנה, טבל את ראש המחט בקערית הצבע וקירב את המחט הרוטטת אל עורי. "מתחילים," הוא אמר.

            "רגע!" צעקתי. "זה כואב?"

            הוא כיווץ עיניו ואמר, "רק קצת."

            עצמתי עיניי בחוזקה ונשכתי את שפתי התחתונה כשהמחט הקטנה החלה לדקור אותי במהירות, החדירה דיו תחת עורי. מתחתי ראשי לאחור והשתדלתי לא לזוז למרות הכאב.

            "פאק, ג'יידן, זה כואב," מלמלתי בקול חנוק. הוא השמיע גיחוך.

            הצטערתי שעצמתי את עיניי ולא זכיתי לראות את החיוך שוודאי התלווה לקול העדין והנעים הזה.

            "אל תזוזי," הוא אמר בקול נמוך שכמעט ולא נשמע.

            לבסוף הכאב הפך נסבל, כאילו התרגלתי אליו .פתחתי את עיניי והסתכלתי עליו מלמעלה. לא יכולתי לראות מה קִעקע, אבל הייתה לי זווית מושלמת לבהייה בפניו. אלוהים, הוא היה חלומי. מרוכז ורציני. בשלב כלשהו הוא קיפל את שרוולי החולצה המכופתרת שלו, ויכולתי לראות את הוורידים בולטים תחת עורו המקועקע. הוא היה מהפנט. כרבע שעה בהיתי בו ובחנתי את תווי פניו. כשסיים, ריסס חומר מחטא על הקעקוע ומרח משחה קרירה שהרגיעה את האזור הדואב.

            "זהו?" שאלתי.

            הוא הנהן. "מוכנה לראות?"

            "אני אכעס?" שאלתי.

            "אני לא חושב," ענה ושילב זרועותיו.

            רכנתי והסתכלתי על הקרסול שלי. העור מסביבו היה אדום. קפאתי לרגע, ואז רכנתי עוד יותר כדי לקרוא מה שהיה כתוב. זה היה ציור של ספר פתוח, על דף אחד הייתה כתובה המילה 'מה' ועל השני המילה 'הלאה?'

            "וואו..." לחשתי, ושלחתי את ידי כדי ללטף אותו, אך ג'יידן מייד תפס את מפרק ידי.

            "אל תיגעי בו," הוא אמר. הסתכלנו זה אל תוך עיני זה. "אוהבת?" הנהנתי ונשכתי את שפתי התחתונה. הוא בלע רוק ושתק. לפתע קם, הוציא מהמגירה התחתונה בארונית הברזל פד רפואי קטן, הניח אותו על הקעקוע והדביק את השוליים בנייר דבק שקוף. "זהו זה," הוא לחש וגלגל את המכנס שלי חזרה מטה.

            חייכתי במבוכה והורדתי את הרגל מהשרפרף אל הרצפה. הסתכלנו זה על זה בדממה. הוא דחף את השרפרף הקטן הצידה והתקרב אליי על הכיסא המתגלגל.

            "למה כתבת 'מה הלאה?' על הספר?"

            הוא השעין את מרפקיו על ברכיו ושילב אצבעותיו, "נראה לי שהחיים לא צפויים כמו שהדף הבא בספר לא צפוי." הנהנתי באיטיות. "את מסכימה?"

            "אז מה הלאה?" לחשתי.

            הוא הניח ידו על לחיי, רכן מעט לעברי והדביק את שפתיו אל שפתיי. תחילה הייתי המומה ולא הגבתי. שפתיו ליטפו את שלי מעלה ומטה, ולאט לאט התמסרתי. נישקתי אותו חזרה, נתתי לשפתיי לנוע לפי הקצב שהוא קבע, וליבי פעם באותה מנגינה נעימה שיצר מגע שפתיו העדין. בזמן שידו גיששה את דרכה אל מאחורי האוזן שלי, ידו השנייה ליטפה את ברכי. נלחצתי, ואולי רעדתי כמו הלב שלי, שהאיץ מהירות הלמותיו, כי לפתע ג'יידן התרחק והסתכל עליי.

            "את מפחדת?"

            "מבולבלת."

            "למה?" הוא התרחק והוריד ידיו ממני.

            "היום בבוקר לא הייתי מעיזה לחשוב שמשהו כזה יקרה ביני לבינך," הודיתי.

            "גם אני לא," הוא משך בכתפיו. "זה היופי. כמו ספר... אי אפשר לדעת מה יקרה בדף הבא."

            חייכתי, אהבתי את מה שאמר, ולראשונה בחיי לא פחדתי ממה שעלול לקרות. כלל לא דמיינתי שארגיש דבר כזה עם ג'יידן או שאתנשק איתו. עכשיו הייתי סקרנית וציפיתי לגלות מה יקרה.

            "אתה בכלל נמשך אליי?" שאלתי.

            "לא הייתי מנשק אותך אם לא הייתי נמשך אלייך, סוואנה."

            "אז זה פשוט קרה? ככה פתאום?" לרגע הרגשתי מטופשת, כמו ילדה בגן שקיבלה נשיקה על הלחי במשחק אמת או חובה. זה לא שאף פעם לא התנשקתי, אבל עם ג'יידן זה היה לא צפוי.

            הוא חייך. ג'יידן מיילס חייך. מובן שזה היה חיוך קטן, אך הוא היה החיוך הגדול ביותר שראיתי על שפתיו עד כה.

            "תפנית בעלילה," הוא שוב הדביק עוד נשיקה מהירה על שפתיי.

            לאחר מכן נעמד, אסף את הדברים, זרק את האשפה, ויצאנו מהמכון.

            "מה הלאה?" שאלתי כאזכור לקעקוע שהרגע עשה לי, וגם זה זיכה אותי בחיוך קטן. ואז הבנתי שכנראה מעכשיו אעשה כל דבר אפשרי כדי לזכות בחיוך נוסף של ג'יידן מיילס. "אני חושבת שכדאי שאחזור הביתה. בכל זאת יש לימודים מחר," אמרתי לפני שיוכל להגיב. הייתה לי הרגשה שכדאי לסיים את הערב בשיאו.

            הוא הנהן ויחד הלכנו אל ההארלי שלו. בנסיעה חזרה הרגשתי נוח לחבק אותו, ולא רק להחזיק בו כדי שלא אעוף. באחד הרמזורים שבהם נעצרנו הוא ליטף את כף ידי ואט אט שילב אצבעותיו בשלי. הגענו אל שביל הכניסה לביתי וג'יידן לקח ממני את הקסדה, הכניס אותה לתא שמתחת למושב ואת שלו השאיר על המושב. הוא ליווה אותי אל מרפסת הכניסה לבית. ליד הדלת הסתובבתי אליו, ארשת פניו רצינית כמו תמיד.

            "מפתיע," הוא אמר.

            הסכמתי לחלוטין והוספתי, "תפנית רצינית בעלילה."

            הוא התקרב אליי, אחז במעיל שלי ומשך אותי אליו. ציפיתי שינשק אותי, אך הוא לא עשה זאת. הרגשתי את הבל פיו על שפתיי ושערות גופי סמרו. אגרפתי ידיי בתוך כיסי המעיל.

            "קשה להפתיע אותי, סוואנה," הוא לחש, "הופתעתי לטובה," הוא הדגיש מילותיו.

            הוא שלח את ידו האחת מאחוריו, והגיש לי את הנייד שלו. כתבתי את המספר שלי, הוא הדביק נשיקה עדינה על הלחי שלי, והלך בלי לומר מילה. חייכתי כמו ילדה קטנה ונכנסתי הביתה. לפתע צלצל הנייד שלי. שלפתי אותו ועל הצג הופיע מספר לא מזוהה.

            "הלו?"

            "זה יכול היה להיות מפתיע אם היית נותנת לי איזה מספר של פיצרייה, נכון?" צחקקתי. "שיהיה לך לילה טוב, סוואנה אן טייסון."

            "איך אתה יודע את השם המלא שלי?"

            "אנחנו למדנו באותם השיעורים כל השנה שעברה," הוא ענה.

            "חשבתי שלא אכפת לך מאף אחד."

            "עכשיו אכפת לי. תנקי את הקעקוע במים וסבון, ותמרחי משחה לטיפול בפצעים שלוש פעמים ביום במשך שלושה שבועות."

            "אוקיי, לילה טוב, ג'יידן מיילס".

פרק 2

עבר זמן רב מאז התעוררתי בהרגשה כה טובה. תחבתי את האוזניות לאוזניי והפעלתי את השיר Blackbird  של הביטלס. רקדתי בזמן שצחצחתי שיניי, הסתובבתי במקומי ונענעתי את ישבני.           "בוקר טוב!" צעקתי כשחלפתי במסדרון על פניו של אחי הקטן. הוא לא ענה.

            צחקקתי, חזרתי לחדרי, התלבשתי והתארגנתי לבית הספר.

            "צאי!" נואל צעקה ברגע שעניתי לשיחת הטלפון ממנה.

            ניגשתי למטבח, נשקתי לאימי ויצאתי בריצה מהבית. נכנסתי לפיאט 500 התכולה של נואל, רכנתי מעל מוט ההילוכים והדבקתי נשיקה ללחי הסמוקה שלה.

            "מה קורה, אחותי?" היא שאלה והחלה לנסוע.

            "הכול מעולה, מה איתך?" שאלתי.

            "הכול טוב. קדימה, תשפכי."

            צחקקתי ופתחתי את החלון, אוויר קריר נכנס ופרע את שערי הקצר.

            "אני באמת לא יודעת איך הכול קרה. זה היה הזוי, נואל. לא ציפיתי לשום דבר ממה שקרה."

            "מה קרה? מה קרה?"

            צחקתי בקול והיא המשיכה לצעוק עליי שאספר לה הכול.

            "אני נשבעת לך, נואל, לא ראיתי את זה כדייט! נכון, הצעתי לו לצאת, אבל את יודעת... בעצם, אני בעצמי לא יודעת. פשוט לא ראיתי את זה ככה."

            "אוקיי, נו?!"

            "הוא בא עם הארלי דיווידסון! פאקינג הארלי! זה אופנוע סקסי כל כך!" ארשת פניה הפכה רצינית לפתע, "מה?" שאלתי.

            "אופנוע? זה מפחיד."

            "זה לא סתם אופנוע, נואל! זה הארלי דיווידסון! פשוט מדהים, ומהיר בטירוף"!

            "אוקיי, אוקיי," היא צחקקה.

            "נסענו ללני, אכלנו, דיברנו, ואז הלכנו על החוף, ואז הוא לקח אותי למכון קעקועים שהוא עובד בו."

            "ג'יידן עובד במכון קעקועים?" היא הייתה מופתעת.

            "כן! והוא הציע לי לעשות קעקוע... ו-"

            "לא!" היא צעקה, "לא נכ