לצאת ממצרים. ולחזור.

עַכְשָׁו אֱלהִֹים מַרשָׁה

לְהַעֲמִיד פָּנִים שֶׁאַת שׂוחָֹה.

אֱלהִֹים מְכַוֶּנֶת עֲבוּרֵךְ אֶת זִרמֵי הָרוּחַ

כָּךְ שֶׁלְּעולָֹם לאֹ תִּצְטָרכִי שׁוּב לְהִתְחַנֵּן לָנוּחַ.

זֶה פָּטֶנְט מְקורִֹי שֶׁלָּהּ, זֶה מַשֶּׁהוּ בִּלְתִּי רָגִיל,

הַעֲרִיצִי אותָֹהּ בְּחִבָּה, סִגְדִי לְפָנֶיהָ בְּגִיל."

"לצאת ממצרים. ולחזור." הוא ספר השירה השני של שז. קדם לו "ריקוד המשוגעת" שהיה פורץ דרך בישירותו, בעזות המבט ובאומץ המבע. הוא התאפיין בניסוח תקיף ובוהק של ילדות בצילם של הורים מתעתעים ומתאכזרים והשתקפותם בעולם הבוגר של המשוררת.

"לצאת ממצרים. ולחזור." נובט מתוך אותם מוטיבים, ומצמיח מתוכם עולם פנימי חדשני, צבעוני, מלא דמיון והומור מצטלצל, פרוע.

שז מתבוננת בכנות מפוכחת ובאירוניה חדה על יחסים אינטימיים, שבהם אי אפשר להפריד את האלימות מהאהבה, על יחסים חברתיים ופוליטיים, שבהם לא ניתן להפריד את ההזדקקות מהאיבה. היא משרטטת ביד אמן, את המפה המפותלת של המסע אל עבר הגאולה והחזרה העיוורת, הבלתי נמנעת, שוב ושוב, אל נקודת ההתחלה.

היא פורשת בפנינו דיאלוג, מלא הומור, בהיר, נוקב ויחודי מאין כמותו, עם אלוהים.

פה קבור השיר שסרבת ללדת היום
פֹּה קָבוּר הַשִּׁיר שֶׁסֵּרַבְתְּ לָלֶדֶת הַיּוֹם.

עֻבָּר מְעֻוָּר, קְצוּץ יָדָיו וְרַגְלָיו. מָה קָרָה לָךְ.

זֶה מָה שֶׁרָצִית. אַל תַּעֲנִי לָנוּ. אַל תַּגִּידִי

מִלָּה. שִׁמְרִי אֶת רִגְשֵׁי הָאַשְׁמָה שֶׁלָּךְ

לַהִתְעַבְּרוּת הַבָּאָה.

מְדַמֶּמֶת כְּמוֹ זוֹנָה פְּצוּעָה לְאַחַר הַפָּלָה יְזוּמָה.

מָה קָרָה לָךְ. מָה קָרָה. אַל תַּבִּיטִי לַשָּׁמַיִם.

שָׁם אֵין תְּשׁוּבָה. תַּבִּיטִי לְמַטָּה. תִּרְאִי אֶת

הָאֲדָמָה הַתְּחוּחָה. אֲפִלּוּ צִיּוּן שֵׁם אֵין

עַל קֶבֶר הָעֻבָּר. לֹא הַבֵּן שֶׁל שֶׁז.

לֹא הַנֶּכֶד שֶׁל

אַבְרָהָם

הָיָה יָכוֹל לִבְנוֹת לַתִּינוֹק לוּל וַעֲרִיסָה.

עִם עֵצִים. עִם דֶּבֶק. עִם פַּטִּישׁ.

הָיִית מְטַיֶּלֶת אִתּוֹ. חוֹצָה בִּזְהִירוּת אֶת הַכְּבִישׁ.

מְפַזֶּמֶת לוֹ נִגּוּן בֵּית-אַבָּא עַתִּיק.

טִפְּשָׁה שֶׁכָּמוֹךְ. פַּשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ.

בְּשֵׁם אֱלֹהַיִךְ אָנוּ בָּאִים אֵלַיִךְ.

אַל תִּתְנַגְּדִי. תְּנִי לָנוּ עַד הַסּוֹף.

יִוָּלֵד לָנוּ שִׁיר חָכָם וּמָתוֹק.