לרדוף את אדליין כרך א'

נמצא ברשימת 10 רבי המכר של אמזון!

המניפולטורית 
אני יכולה לתמרן את הרגשות של כל מי שייתן לי.
אני יכולה לגרום לך לכאוב, לבכות, לצחוק ולהיאנח. 
אבל המילים שלי אינן משפיעות עליו. במיוחד לא כשאני מתחננת בפניו שיעזוב.
הוא תמיד שם, צופה וממתין. 
ואני לא מצליחה אף פעם להסיט את מבטי. 
לא כשאני רוצה שהוא יתקרב. 

הצל
לא התכוונתי להתאהב.
אבל עכשיו, כשהתאהבתי, אני לא מסוגל להתרחק. 
אני מהופנט מחיוכה, מעיניה ומהאופן שבו היא נעה. 
האופן שבו היא מתפשטת.
אמשיך לצפות ולהמתין, עד שאוכל להפוך אותה לשלי. 
וברגע שהיא תהיה שלי, לעולם לא אתן לה ללכת. 
גם אם היא תתחנן שאתן לה. 

"הפיתוי האפל והחושני שבלהפוך ליעד של האובססיה המסוכנת של גבר אחד מוצגת לראווה באופן גרפי בוטה בספר המרתק הזה."
- זואי בלייק, USAT. סופרת רבי מכר ברומנים אפלים.

"בספר הזה, בכנות, יש הכול. דמויות שמרתקות אותך כבר מן ההתחלה, מתח, אספקטים מצמררים, תעלומת רצח, אהבה ותשוקה אובססיביות, המשתלטות על הכול, והתבלין, אלוהים אדירים, אל תיתנו לי אפילו להתחיל לדבר על התבלין."
- טאשה, מבקרת של Goodreads. 

טריגרים: סחר בבני אדם, אונס, התעללות בילדים, רצח.

הערת הכותבת: הספר הזה מסתיים בקליף האנגר. אזהרות תוכן נוספות ניתן למצוא באתר האינטרנט של הסופרת. 

פרולוג

החלונות בביתי רועדים מעוצמת הרעם המתגלגל בשמיים. הברק מכה במרחק, מאיר את הלילה. ברגע הקטן ההוא, השניות המעטות של אור מסמא, מציגות את הגבר שעומד מחוץ לחלוני. צופה בי. תמיד צופה בי.
אני עושה את מה שצריך, כמו שאני תמיד עושה. ליבי מחסיר פעימה ואז הולם, נשימתי נעשית רדודה, וידיי לחות. לא משנה כמה פעמים אני רואה אותו, הוא תמיד מוציא ממני את אותה תגובה.
פחד.
והתרגשות.
אני לא יודעת למה זה מרגש אותי. משהו כנראה לא בסדר איתי. זה לא נורמלי שחום נוזלי יזרום בעורקיי וישאיר אחריו עקצוצים בוערים. זה לא נפוץ שהמוח שלי יתחיל לתהות לגבי דברים שאני לא אמורה לתהות לגביהם.
הוא יכול לראות אותי עכשיו, לא לובשת כלום מלבד גופייה דקה? האם הפטמות שלי בולטות דרך הבד או שמא המכנסיים הקצרים שאני לובשת, שבקושי מכסים את התחת שלי? הוא אוהב את הנוף?
כמובן שהוא אוהב.
בגלל זה הוא צופה בי, לא? לכן הוא חוזר בכל לילה והופך להיות נועז יותר ויותר עם המבטים שלו, כשאני מאתגרת אותו בשקט. מקווה שהוא יתקרב יותר, כדי שתהיה לי סיבה לתקוע לו סכין בגרון.
האמת היא שאני מפחדת ממנו. מבועתת, למעשה.
אבל האיש שעומד מחוץ לחלון שלי גורם לי להרגיש כאילו אני יושבת בחדר חשוך, ואור בודד מאיר מהטלוויזיה, שעל המסך שלה מופיע סרט אימה. זה מעורר חלחלה, וכל מה שאני רוצה זה להתחבא. אבל יש בי חלק אחר, שמחזיק אותי ללא תנועה, חושף אותי אל האימה. חלק שמפיק מזה איזה ריגוש קטן.
שוב חושך, והברק פוגע באזורים רחוקים.
הנשימה שלי ממשיכה להאיץ. אני לא יכולה לראות אותו, אבל הוא יכול לראות אותי.
אני מסיטה את עיניי מהחלון ופונה להביט מאחוריי, בבית המוחשך, בתחושה פרנואידית שהוא מצא באופן כלשהו את דרכו פנימה. לא משנה כמה עמוקים הצללים באחוזת פרסונס, הרצפה בדוגמת משבצות שחור־לבן תמיד גלויה לעין.
ירשתי את הבית הזה מסבא וסבתא שלי. הסבים־רבא שלי בנו את הבית הוויקטוריאני בן שלוש הקומות הזה בתחילת שנות הארבעים, במחיר של דם, יזע ודמעות, וגם במחיר חייהם של חמישה פועלי בניין.
האגדה מספרת — או יותר נכון, ננה מספרת — שהבית עלה באש והרג את פועלי הבניין בשלב הבנייה. לא הצלחתי למצוא שום מאמרי חדשות על האירוע המצער, אבל הנשמות שרודפות את האחוזה מדיפות ריח של ייאוש.
ננה תמיד סיפרה סיפורים מרשימים שהובילו את הוריי לגלגל עיניים. אימא מעולם לא האמינה לשום דבר שננה אמרה, אבל אני חושבת שהיא פשוט לא רצתה להאמין.
לפעמים אני שומעת צעדים בלילה. יכול להיות שאלה צעדים של רוחות הרפאים של הפועלים שמתו בשרפה הטרגית לפני שמונים שנה, או שאולי אלה הצעדים של הצל שעומד מחוץ לבית שלי.
צופה בי.
תמיד צופה בי.

פרק 1

המניפולטורית

לפעמים יש לי מחשבות אפלות מאוד על אימא שלי —
מחשבות שאף בת שפויה בדעתה לא הייתה חושבת.
לפעמים, אני לא תמיד שפויה.
"אדי, את ממש מגוחכת," אימא אומרת דרך הרמקול בטלפון שלי. אני מביטה במכשיר בתגובה, מסרבת להתווכח איתה. כשאין לי שום דבר לומר, היא נאנחת בקול רם. אני מקמטת את אפי. משגע אותי שהאישה הזאת תמיד כינתה את ננה 'דרמטית', ועם זאת לא מסוגלת לראות את הנטייה שלה עצמה לדרמה.
"זה שסבא וסבתא שלך נתנו לך את הבית, לא אומר שאת צריכה באמת לגור בו. הוא ישן, ואת תעשי טובה לכל מי שגר בעיר הזאת אם הבית ייהרס."
אני מטיחה את ראשי בטלפון, מגלגלת עיניים ומנסה למצוא סבלנות בגג המוכתם של המכונית שלי.
איך הצלחתי להביא לשם קטשופ?
"וזה שאת לא אוהבת אותו, לא אומר שאני לא יכולה לגור בו," אני עונה ביובש.
אימא שלי היא כלבה. חד וחלק. היא תמיד הרגישה מקופחת, ואני נשבעת שאני לא מצליחה להבין למה.
"את תגורי במרחק של שעה מאיתנו! זה יהיה מאוד לא נוח עבורך לבוא לבקר אותנו, נכון?"
הו, איך אשרוד את זה באמת?
אני די בטוחה שהגניקולוגית שלי נמצאת במרחק של שעה. שעה, אבל אני עדיין עושה מאמץ לפגוש אותה פעם בשנה. והביקורים האלה הרבה יותר מכאיבים.
"לא," אני עונה. השיחה הזאת נמאסה עליי. הסבלנות שלי אורכת שישים שניות בלבד, כשאני מדברת עם אימא שלי. אחר כך, אני פועלת על אדים, ואין לי שום רצון להשקיע עוד מאמץ להמשיך את השיחה.
אם זה לא משהו אחד, זה משהו אחר. היא תמיד מצליחה למצוא משהו להתלונן עליו. הפעם זו הבחירה שלי לגור בבית שסבא וסבתא שלי הורישו לי. גדלתי באחוזת פרסונס, רצתי לצד רוחות הרפאים במסדרונות ואפיתי עוגיות עם ננה. יש לי זיכרונות טובים מהבית הזה — זיכרונות שאני מסרבת לשחרר רק משום שאימא לא הסתדרה עם ננה.
אף פעם לא הבנתי את המתח ביניהן, אבל ככל שגדלתי והתחלתי להבין את העוקצנות של אימא ואת העלבונות הסמויים, זה התחיל להיראות לי הגיוני.
לננה תמיד הייתה השקפה חיובית ומאירה על החיים. היא הביטה בעולם דרך משקפיים ורודים. היא תמיד חייכה וזמזמה, בעוד שאימא קוללה במבט זועף תמידי על פניה, ותמיד הסתכלה על החיים כאילו המשקפיים שלה התנפצו כשהוציאו אותה מהרחם של סבתא. אני לא יודעת מדוע האישיות שלה מעולם לא התפתחה מעבר לזו של קיפוד. מעולם לא גידלו אותה להיות כלבה עוקצנית.
בילדותי, לאבא ולאימא שלי היה בית שהיה מרוחק רק קילומטר אחד מאחוזת פרסונס. אימא בקושי הייתה מסוגלת לסבול אותי, ולכן ביליתי את רוב שנותיי בבית הזה. רק אחרי שיצאתי ללמוד בקולג', אימא עברה לגור בעיירה המרוחקת שעה מכאן. כשעזבתי את הקולג', עברתי להתגורר איתה עד שחזרתי לעמוד על הרגליים וקריירת הכתיבה שלי המריאה.
וכשזה קרה, החלטתי לנסוע ברחבי המדינה, ואף פעם לא ממש השתקעתי במקום אחד.
ננה נפטרה לפני שנה בערך, והשאירה לי את הבית בצוואתה, אבל הצער שלי מנע ממני לעבור לגור באחוזת פרסונס. עד עכשיו.
אימא שוב נאנחת דרך הטלפון. "הלוואי שהיו לך יותר שאיפות בחיים, במקום להישאר בעיירה שבה גדלת, מתוקה. תעשי עם החיים שלך משהו שהוא יותר מאשר לבזבז אותם בבית ההוא, כמו שסבתא שלך עשתה. אני לא רוצה שתהפכי להיות חסרת־ערך כמוה."
נהמה משתלטת על פניי, וזעם מתפשט בחזי. "היי, אימא?"
"כן?"
"לכי תזדייני."
אני מנתקת את השיחה, הולמת בזעם באצבעי על המסך, עד שאני שומעת את הצליל המבשר שהשיחה הסתיימה.
איך היא מעיזה לדבר על אימא שלה ככה כשהיא עצמה זכתה רק לאהבה והוקרה? ננה לא התייחסה אליה כמו שהיא מתייחסת אליי, זה בטוח.
אני קורעת דף מהספר של אימא, ומשחררת אנחה מלודרמטית, תוך כדי שאני פונה להסתכל מבעד לחלון הצדדי שלי.
הבית עליו מדובר עומד זקוף, קצה הגג השחור משפד את השמיים הקודרים, ומתנשא מעל השטח המיוער הגדול, כאילו אומר אל תחששי מפניי. כשאני מציצה מעבר לכתפי, הסבך הצפוף של העצים לא הרבה יותר מזמין —
הצללים שלהם זוחלים בטפרים מושטים החוצה.
אני מצטמררת, מתענגת על התחושה מבשרת־הרעות שקורנת מהחלק הקטן הזה של הצוק. הוא נראה בדיוק כפי שנראה בילדותי, וזה מעניק לי לא פחות ריגוש להציץ אל תוך החשכה האינסופית.
אחוזת פרסונס ממוקמת על צלע צוק המשקיף על המפרץ, עם כביש גישה באורך של קילומטר וחצי, החולף בתוך אזור מיוער בצפיפות. המקבץ הצפוף של העצים מפריד את הבית משאר העולם, וגורם לך להרגיש כאילו אתה באמת לבד.
לפעמים, התחושה היא שאתה נמצא על כוכב לכת אחר, מנודה מהציוויליזציה. האזור כולו מתאפיין באווירה מאיימת, עגמומית.
ואני לגמרי אוהבת את זה.
הבית החל להתפורר, אבל ניתן לתקן אותו שייראה שוב כמו חדש, עם קצת טיפול אוהב. מאות צמחים מטפסים זוחלים ועולים על המבנה, מטפסים אל עבר הגרגוילים הממוקמים על הגג משני צידי האחוזה. הציפוי השחור מתחיל לדהות לאפור, והצבע השחור שסביב החלונות מתקלף כמו לק ציפורניים זול. אצטרך לשכור מישהו שיעשה למרפסת הקדמית הגדולה מתיחת־פנים, מאחר שהיא מתחילה לצנוח באחד מצדדיה.
המדשאה כבר הייתה צריכה מזמן לעבור כיסוח. גבעולי העשב גבוהים כמעט כמוני, ושלושת הדונמים של השטח הפתוח, מלאים בעשבים. אני מתערבת שהרבה נחשים התיישבו להם שם בנחת, מאז הפעם האחרונה שכיסחתי.
ננה נהגה לפצות על הגוון הכהה של האחוזה באמצעות שתילת פרחים צבעוניים במהלך עונת האביב. יקינטונים, רקפות, סיגליות ורודנדורן.
ובסתיו, חמניות היו זוחלות למעלה על צידי הבית, והצבעים הצהובים והכתומים הזוהרים של עלי הכותרת היוו ניגוד יפה לציפוי השחור.
אני יכולה לחדש את הגינה סביב חזית הבית, כשתגיע העונה. הפעם אשתול גם תותים, חסה ועשבי תיבול.
אני שקועה עמוק בהרהורים, כשעיניי נתקלות בתנועה מלמעלה. וילונות מתנפנפים בחלון הבודד שנמצא בחלק העליון ביותר של הבית.
עליית הגג.
בפעם האחרונה שבדקתי, לא היה שם אוורור מרכזי. אין שום דבר שאמור להזיז את הווילונות האלה, אבל גם אין לי כל ספק מה ראיתי.
יחד עם הסערה האורבת ברקע, אחוזת פרסונס נראית כמו סצנה הלקוחה מסרט אימה. אני מוצצת את השפה התחתונה בין שיניי, לא מצליחה לעצור את החיוך שעולה על פניי.
אני אוהבת את זה.
אני לא יודעת להסביר למה, אבל אני אוהבת.
זין על מה שאימא שלי אומרת. אני גרה כאן. אני סופרת מצליחה, ויש לי את החופש לחיות בכל מקום.
אז מה אם החלטתי לחיות במקום בעל משמעות רבה עבורי. לגור בעיירה שבה נולדתי, לא הופך אותי לעלובת־נפש. אני נוסעת מספיק לסיבובי קידום מכירות של הספרים, ולכנסים; העובדה שאתמקם לי בבית כלשהו לא תשנה את זה. אני יודעת מה אני רוצה, לעזאזל, ולא מעניין אותי מה מישהו אחר חושב על זה.
במיוחד אימי היקרה.
העננים מפהקים, וגשם נשפך מפיותיהם. אני אוחזת בתיק שלי ויוצאת מהמכונית, שואפת לתוכי את ניחוח הגשם הרענן. הוא הופך מזרזיף קל למבול סוחף תוך שניות אחדות. אני מזנקת על מדרגות המרפסת הקדמית, מעיפה טיפות מים מזרועותיי ומנערת את גופי כמו כלב רטוב.
אני אוהבת סערות, אני פשוט לא אוהבת להיות בתוכן. אני מעדיפה להתכרבל מתחת לשמיכות עם ספל תה וספר, תוך כדי האזנה לגשם שיורד.
אני מחליקה את המפתח לתוך המנעול ומסובבת אותו, אבל הוא נתקע, מסרב לתת לי אפילו מילימטר. אני מטלטלת את המפתח, נאבקת איתו, עד שהמנגנון סוף־סוף מסתובב ואני מצליחה לפתוח את מנעול הדלת.
אני מניחה שאצטרך לתקן גם את זה בקרוב.
רוח פרצים צוננת מקדמת את פניי, כשאני פותחת את הדלת. אני מצטמררת מהתערובת של הגשם הקפוא, שעדיין רטוב על עורי, והאוויר הקר המעופש. פנים הבית מלא בצללים. אור עמום נכנס דרך החלונות, והולך ונחלש בהדרגה, כשהשמש נעלמת מאחורי ענני סערה.
אני מרגישה כאילו אני צריכה להתחיל את סיפורי במילים: "זה היה ליל סערה אפל..."
אני מרימה את מבטי ומחייכת כשאני רואה את התקרה עם הצלעות השחורות, המורכבת ממאות חתיכות עץ דקות וארוכות. נברשת גדולה תלויה מעל ראשי, פלדה מוזהבת עטופה בדוגמה מורכבת, עם גבישים התלויים מקצותיה. היא תמיד הייתה החפץ היקר ביותר לליבה של ננה.
הרצפות בדוגמת משבצות שחור־לבן מובילות היישר אל גרם המדרגות הגדול השחור — מספיק גדול כדי שאפשר יהיה להעביר בו פסנתר על הצד — והוא זורם אל תוך הסלון. נעליי חורקות על האריחים כשאני נכנסת עוד יותר פנימה.
הרצפה היא בעיקרון שטח פתוח, שגורם לך להרגיש כאילו המפלצתיות של הבית יכולה לבלוע אותך בשלמותך.
אזור המגורים נמצא משמאל לגרם המדרגות. אני מהדקת שפתיים ומביטה סביב, והנוסטלגיה מכה בי ישר בבטן. אבק מכסה את כל המשטחים, וריח כדורי־העש משתלט על הכול, אבל המקום נראה בדיוק כפי שנראה בפעם האחרונה שראיתי אותו, ממש לפני שננה נפטרה בשנה שעברה.
אח גדולה מאבן שחורה ניצבת במרכז הסלון, על הקיר השמאלי הרחוק, כשספות הקטיפה האדומות מסודרות בריבוע סביבה. שולחן קפה מעץ עם עיטורים, ניצב באמצע, עם אגרטל ריק על גביו. ננה נהגה למלא אותו בחבצלות, אבל עכשיו הוא רק צובר אבק וגוויות של חרקים.
הקירות מכוסים בטפט שחור, וכניגוד לו תלויים וילונות זהובים כבדים.
אחד החלקים האהובים עליי הוא חלון מפרץ הנמצא בחזית הבית, ומספק נוף נפלא של היער שמעבר לאחוזת פרסונס. ממש מול החלון עומד כיסא נדנדה מרופד בקטיפה אדומה, עם הדום תואם. ננה נהגה לשבת שם ולהתבונן בגשם. היא אמרה שגם אימא שלה נהגה לעשות זאת.
האריחים בדוגמת המשבצות נמשכים אל תוך מטבח עם ארונות יפים צבועים בשחור ומשטחים עשויים שיש. אי גדול ניצב באמצע, עם כיסאות־בר שחורים מצידו האחד. סבא ואני נהגנו לשבת שם בהנאה ולהביט בננה מבשלת, תוך שהיא מזמזמת לעצמה במהלך הכנת הארוחות הטעימות.
אני מנערת מעליי את הזיכרונות, ממהרת אל המנורה הגבוהה ליד כיסא הנדנדה ומדליקה את האור. אני פולטת אנחת רווחה כשאור רך צהבהב נפלט מהנורה. לפני כמה ימים, התקשרתי כדי לרשום את המערכות בבית על שמי ולדאוג שיופעלו, אבל אף פעם אי אפשר להיות בטוחים לגמרי, כשמדובר בבית ישן.
אחר כך אני הולכת אל התרמוסטט, והמספר גורם לי לצמרמורת נוספת.
שש־עשרה מעלות, לעזאזל.
אני לוחצת את אגודלי על החץ המראה כלפי מעלה ולא מפסיקה את הלחיצה עד שהטמפרטורה נקבעת על עשרים ושלוש מעלות. בעיקרון לא מפריע לי שהטמפרטורות יהיו נמוכות יותר, אבל אני מעדיפה שהפטמות שלי לא יזדקרו דרך הבגדים.
אני מסתובבת אחורה ורואה בית שהוא גם ישן וגם חדש — בית שהלב שלי שכן בו מאז שאני זוכרת את עצמי, גם אם הגוף עזב לזמן מה.
ואז אני מחייכת, טובלת בתוך התהילה הגותית של אחוזת מנור. כך הסבים של הסבים שלי עיצבו את הבית, והטעם עבר לאורך הדורות. ננה נהגה לומר שהיא הכי אהבה אותו, כשהיא הייתה הדבר הזוהר ביותר בחדר. למרות זאת, עדיין היה לה טעם של אנשים קשישים.
אני מתכוונת, באמת. למה לכריות הלבנות האלה יש מסגרת תחרה סביבן ורקמה מוזרה של זר פרחים באמצע? זה לא חמוד. זה מכוער.
אני נאנחת.
"טוב, ננה, חזרתי. כמו שרצית," אני לוחשת אל האוויר המת.

"את מוכנה?" העוזרת האישית שלי, שלצידי, שואלת. אני מביטה אל מרייטה, ומבחינה שהיא מושיטה לי בהיסח הדעת את המיקרופון, תשומת ליבה ממוקדת באנשים שעדיין נכנסים אל תוך הבניין הקטן. חנות הספרים המקומית הזאת לא נבנתה עבור מספר גדול של אנשים, אבל איכשהו, הם מצליחים בכל אופן לגרום לזה לעבוד.
עדרים של אנשים מצטופפים לתוך החלל הדחוס, מתכנסים בקו אחיד וממתינים לסימן להתחיל. עיניי משוטטות על הקהל, ואני סופרת בשקט בראשי. אני מאבדת את הספירה אחרי שלושים.
"כן," אני אומרת, אוחזת במיקרופון, ואחרי שאני משיגה את תשומת ליבם של היושבים, המלמולים הופכים לדממה. עשרות עיניים קודחות בתוכי, גורמות לסומק לטפס כל הדרך עד ללחיי. התחושה מעוררת צמרמורת בעורי, אבל אני אוהבת את הקוראים שלי, אז אני מתגברת ועוברת את זה.
"לפני שנתחיל, רק רציתי לקחת שנייה כדי להודות לכולכם שבאתם. אני מעריכה כל אחד מכם ונרגשת מאוד לפגוש את כולכם. כולם מוכנים?!" אני שואלת, מאלצת את עצמי להכניס התרגשות לקולי.
זה לא שאני לא מתרגשת, אני פשוט נוטה להפוך למאוד נבוכה במפגשי חתימות על ספרים. זה לא בא לי באופן טבעי כשמדובר באינטראקציות חברתיות. אני הטיפוס שבוהה לך בפנים אחרי שאני נשאלת שאלה, תוך כדי כך שהמוח שלי מעבד את העובדה שאפילו לא שמעתי את השאלה. בדרך כלל זה קורה משום שהלב שלי הולם חזק מדי באוזניי.
אני מתיישבת בכיסאי ומכינה את העט שלי. מרייטה ממהרת לטפל בעניינים אחרים, ושולחת לי בהצלחה מהיר. היא הייתה עדה לתקלות שלי עם קוראים, ויש לה נטייה לחוש מבוכה מיד־שנייה ביחד איתי. אני מניחה שזה אחד החסרונות כשאת מייצגת מישהי מנודה חברתית.
תחזרי, מרייטה. זה הרבה יותר כיף כשאני לא היחידה שנבוכה.
הקוראת הראשונה ניגשת אליי. הספר שלי, 'הנווד', אחוז בידיה, וחיוך קורן על פניה המנומשות.
"או מיי גאד, זה אדיר לפגוש אותך!" היא מכריזה, כמעט דוחפת לי את הספר בפרצוף. לגמרי מהלך שלי.
אני מחייכת חיוך רחב ולוקחת בעדינות את הספר.
"אדיר לפגוש גם אותך," אני משיבה. "והיי, קבוצת הנמשים," אני מוסיפה, מעבירה את האצבע המורה שלי בין הפנים שלה לשלי. היא צוחקת צחוק קצר ונמוך, ואצבעותיה מרחפות על לחייה. "איך קוראים לך?" אני ממהרת לשאול, לפני שניתקע על הנושא המשונה של מצב העור.
נו באמת, אדי, ומה אם היא שונאת את הנמשים שלה? טיפשה.
"מייגן," היא עונה, ומתחילה לאיית את שמה.
ידי רועדת כשאני כותבת בזהירות את שמה, בצירוף הערת הערכה מהירה. החתימה שלי מרושלת, אבל זה במידה רבה מייצג את כל קיומי.
אני מחזירה לה את הספר ומודה לה בחיוך כן.
כשהקוראת הבאה ניגשת, הלחץ מתיישב על פניי. מישהו נועץ בי מבט. אבל זו מחשבה מטופשת, כי כולם נועצים בי מבט.
אני מנסה להתעלם מהתחושה, ומעניקה לקורא הבא חיוך גדול, אבל התחושה רק מתעצמת, עד שההרגשה היא כאילו דבורים מזמזמות מתחת לפני העור שלי, בזמן שלפיד מוחזק צמוד לבשרי. זה... לא דומה לשום דבר שהרגשתי בעבר. השערות על עורפי סומרות, ואני מרגישה את לחיי מתלהטות ונצבעות באדום בוהק.
מחצית מתשומת הלב שלי נתונה לספר שעליו אני חותמת ולקוראת המתרגשת, בעוד שהמחצית השנייה נתונה לקהל. עיניי חולפות בחשאי על כל חנות הספרים, מנסות לגלות את המקור לאי הנוחות שלי, בלי לעשות זאת באופן גלוי לעין.
מבטי נתקע על אדם בודד שעומד ממש מאחור. גבר. הקהל מסתיר את רוב גופו, ורק חלקים מפניו מציצים דרך הרווחים שבין ראשיהם של האנשים. אבל מה שאני כן רואה, גורם לידי לקפוא באמצע הכתיבה.
העיניים שלו. אחת כל כך כהה, כמו תהום ללא תחתית, עד שההרגשה היא שאת מביטה לתוך באר, והשנייה בצבע כחול קפוא בהיר כל כך, שהיא כמעט לבנה, מזכירות לי עיניים של כלב האסקי. צלקת עוברת דרך העין נטולת הצבע, כאילו לא משכה תשומת לב גם ככה.
כאשר מישהו מכחכח בגרונו, אני קופצת, מסיטה את עיניי ומחזירה את מבטי אל הספר. העט שלי היה מונח באותה נקודה, ויצר כתם גדול ושחור של דיו.
"סליחה," אני ממלמלת, ומסיימת את החתימה שלי. אני מושיטה יד ולוקחת סימנייה, חותמת גם עליה ומכניסה אותה לתוך הספר, לאות התנצלות.
הקוראת קורנת לעברי, הטעות נשכחה, והיא ממהרת לדרכה עם הספר. כשאני מסתכלת אחורה כדי למצוא את הגבר, הוא כבר נעלם.

"אדי, את צריכה זיון."
כתגובה, אני כורכת את שפתיי סביב הקשית שלי ולוגמת את המרטיני־אוכמניות שלי הכי עמוק שהפה שלי מאפשר. דאיה, החברה הכי טובה שלי, מביטה בי, לגמרי לא מתרשמת וחסרת סבלנות, אם לשפוט על פי הרמת הגבה שלה.
אני חושבת שאני צריכה פה גדול יותר, כדי שעוד אלכוהול יוכל להיכנס אליו.
אני לא אומרת את זה בקול רם, כי אני מוכנה להתערב על החלק השמאלי של הישבן שלי שהתגובה שלה תהיה שכדאי במקום זאת להשתמש בו בשביל זין גדול יותר.
כשאני ממשיכה למצוץ את הקשית, היא מושיטה את ידהּ וקוטפת את הפלסטיק משפתיי. הגעתי אל תחתית הכוס לפני חמש־עשרה שניות תמימות, ומצצתי רק אוויר דרך הקשית. זה הכי הרבה אקשן שהפה שלי זכה לו במהלך השנה החולפת.
"היי! מרחב אישי," אני ממלמלת ומניחה את הכוס. אני נמנעת מלהביט בעיניה של דאיה וסורקת את המסעדה למצוא את המלצרית, כדי שאוכל להזמין עוד מרטיני. ככל שהקשית תהיה מהר יותר שוב בפי, כך אוכל להימנע מהשיחה הזאת.
"אל תשני נושא, כלבה. את גרועה בזה."
העיניים שלנו נפגשות. חולף רגע, ושתינו פורצות בצחוק.
"אני גרועה גם בלהשיג זיון, כנראה," אני אומרת אחרי שהצחוק שלנו נרגע.
דאיה מביטה בי במבט משועשע. "היו לך שפע הזדמנויות. את פשוט לא מנצלת אותן. את אישה סקסית בת עשרים ושש, עם נמשים, זוג ציצים נהדרים ותחת שאפשר למות ממנו. הגברים נמצאים שם בחוץ, מחכים."
אני מושכת בכתפיי, שוב מתחמקת. דאיה לא בדיוק טועה — לפחות לגבי זה שיש לי אופציות. אני פשוט לא מתעניינת באף אחד מהגברים. כולם משעממים אותי. כל מה שאני מקבלת זה 'מה את לובשת' ו'רוצה לבוא אליי?' עם פרצופון קורץ בשעה אחת לפנות בוקר.
אני לובשת את אותם מכנסי טרנינג שלבשתי במהלך השבוע, יש איזה כתם מסתורי על המפשעה שלי, ולא, אני לא רוצה לבוא אליך.
היא מנופפת ביד מצפה. "תני לי את הטלפון שלך."
עיניי מתרחבות. "פאק, לא."
"אדליין ריילי. תני לי. את הטלפון. הדפוק. שלך."
"אחרת מה?" אני מלגלגת.
"אחרת אני אשליך את עצמי מעבר לשולחן, אביך אותך בטירוף ואשיג בכל מקרה את מה שאני רוצה."
עיניי סוף־סוף תופסות את המלצרית שלנו, ואני מנופפת לה בייאוש. היא ממהרת אלינו, ככל הנראה חושבת שמצאתי שערה באוכל שלי, כאשר למעשה החברה הכי טובה שלי עושה לי את המוות עכשיו.
אני מושכת עוד קצת זמן, ושואלת את המלצרית על איזה משקה היא ממליצה. הייתי עוברת על תפריט המשקאות פעם נוספת, אם זו לא הייתה גסות רוח להשאיר אותה ככה כשיש לה שולחנות אחרים לטפל בהם. אז אבוי, אני בוחרת מרטיני בטעם אוכמניות במקום בטעם תפוח ירוק, והמלצרית ממהרת שוב לדרכה.
אנחה.
אני מושיטה את הטלפון, מטיחה אותו בכף ידהּ העדיין מושטת של דאיה, כי אני שונאת אותה. היא מחייכת חיוך ניצחון ומתחילה להקליד, והניצוץ השובב בעיניה הולך ומתגבר. האגודלים שלה עובדים במהירות שיא, גורמים לטבעות הזהב שסביבן להיראות כמעט מטושטשות.
עיניה הירוקות בגוון מרווה מוארות בסוג של רוע שאפשר למצוא רק בתנ"ך של השטן. אם הייתי חופרת קצת, אני בטוחה שהייתי מוצאת את התמונה שלה אי שם בפנים. פצצה עם עור חום כהה, שיער שחור חלק וחישוק זהב באף.
היא ככל הנראה שדה מרושעת או משהו כזה.
"למי את שולחת הודעה?" אני נאנחת, וכמעט רוקעת ברגליי כמו ילדה. אני נמנעת מלעשות זאת, אבל קרובה כבר לאפשר לקצת מן החרדה החברתית שלי לצאת החוצה ולפרוץ בהתקף זעם באמצע המסעדה.
כנראה לא עוזר שאני כבר במרטיני השלישי שלי ומרגישה עכשיו קצת הרפתקנית.
היא מרימה את מבטה, נועלת את הטלפון שלי ומושיטה לי אותו כמה שניות מאוחר יותר. אני מייד פותחת אותו מהנעילה ומתחילה לעבור על ההודעות שלי. אני גונחת בקול רם פעם נוספת, כשאני רואה שהיא שלחה הודעת טקסט לגרייסון. לא הודעת טקסט. הודעת סקס.
"בוא אליי הלילה ללקק לי את הכוס. אני משתוקקת לזין הענק שלך," אני קוראת בקול רם ביובש, וזה אפילו לא הכול. בהמשך, ההודעה מפרטת עד כמה אני חרמנית, ושאני נוגעת בעצמי כל לילה, כשאני חושבת עליו.
אני נוהמת ושולחת בה את המבט המלוכלך ביותר שאני מסוגלת לגייס. פניי היו יכולות לגרום לפח אשפה להיראות כמו הבית של מר ניקיון.
"אני לא הייתי אומרת את זה!" אני מתלוננת. "זה אפילו לא נשמע כמוני, כלבה שכמוך."
דאיה צוחקת, והרווח הקטנטן בין שיניה הקדמיות מוצג לראווה.
אני באמת שונאת אותה.
הטלפון שלי משמיע צלצול. דאיה כמעט קופצת במושבה בזמן שאני מתכננת לחפש בגוגל את פרטי הקשר של 'אלף דרכים למות', כדי שאוכל לשלוח להם סיפור חדש.
"תקראי את זה," היא דורשת, וידיה החמדניות כבר מושטות לטלפון שלי, כדי שהיא תוכל לראות מה הוא השיב. אני מושכת אותו מחוץ להישג ידהּ ומעלה את ההודעה.
גרייסון: הגיע הזמן שתתעשתי, מותק. אהיה אצלך בשמונה.
"אני לא יודעת אם אמרתי לך את זה אי פעם, אבל אני באמת שונאת אותך," אני רוטנת, ושולחת בה עוד מבט זועף.
היא מחייכת, ולוגמת את המשקה שלה. "גם אני אוהבת אותך, ילדונת."

"פאק, אדי, התגעגעתי אלייך," גרייסון מתנשף אל תוך צווארי, דוחק אותי אל הקיר. עצם הזנב שלי עומדת להיות חבולה בבוקר. אני מגלגלת עיניים כשהוא שוב מוצץ את צווארי, וגונחת כשהוא מגלגל את הזין שלו אל תוך מקום המפגש שם למעלה בין ירכיי.
אחרי שהחלטתי שאני צריכה להתגבר על עצמי ולהשתחרר קצת, לא ביטלתי את הפגישה עם גרייסון, למרות שזה מה שרציתי לעשות. למרות שזה מה שאני רוצה לעשות. אני מתחרטת על ההחלטה ההיא.
הוא מצמיד אותי אל הקיר במסדרון המלחיץ שלי. מתקני תאורה מיושנים מותקנים לאורך הקירות האדומים כדם, עם עשרות תמונות משפחתיות מדורות רבים. אני מרגישה כאילו הם צופים בי. בוז ואכזבה משתקפים מעיניהם, כשהם עדים לכך שהצאצאית שלהם עומדת לקבל זין ממש אל מול עיניהם.
רק כמה מהאורות עובדים, והם מאירים את קורי העכביש שמכסים אותם. שאר המסדרון חשוך לגמרי, ואני פשוט מחכה שהשד מהסרט 'הטינה' יזנק משם, כך שיהיה לי תירוץ לברוח.
אני ללא ספק אפיל את גרייסון בדרך החוצה, וברגע זה אין בי אפילו סנטימטר אחד של תחושת אשמה.
הוא ממלמל עוד כמה דברים גסים לתוך אוזני בזמן שאני בודקת את מתקן התאורה שתלוי מעל ראשי. גרייסון אמר פעם כבדרך אגב שהוא מפחד מעכבישים. אני תוהה אם אוכל להושיט יד בדיסקרטיות, לקטוף עכביש מהרשת שלו ולהניח אותו על גב חולצתו של גרייסון.
זה ידליק לו אש מתחת לישבן ויגרום לו לרצות לעוף מכאן, וגם, הוא כנראה יהיה נבוך מדי, מכדי שידבר איתי שוב. אז ארוויח מזה פעמיים.
בדיוק כשאני מתכוונת לעשות את זה, הוא זז אחורה, מתנשף מנשיקת הסולו הצרפתית שהוא עשה עם הצוואר שלי. כאילו שהוא חיכה שהצוואר שלי ילקק אותו בחזרה או משהו.
שער הנחושת שלו פרוע בגלל הידיים שלי, ועורו החיוור מוכתם בסומק. הקללה שבלהיות ג'ינג'י, אני מניחה.
כל הדברים האחרים במראה החיצוני של גרייסון הם בסדר גמור. הוא חתיך כמו החטא, יש לו גוף נהדר וחיוך הורס. חבל מאוד שהוא לא יודע לזיין, ושהוא דוש מוחלט.
"בואי נלך לחדר השינה. אני מוכרח להיות בתוכך עכשיו."
בתוכי, אני מתכווצת. בחוץ... אני מתכווצת. אני מנסה להסתיר את פניי ומרימה את החולצה שלי מעל ראשי. יש לו טווח קשב של כלב ביגל. ובדיוק כמו שחשדתי, הוא כבר שכח מהמעידה הקטנה שלי ולוטש מבט בציצים שלי.
דאיה צדקה גם לגבי זה. באמת יש לי ציצים נהדרים.
הוא מושיט יד כדי לקרוע את החזייה מגופי — כנראה הייתי חובטת בו אם באמת היה קורע אותה — אבל הוא קופא, כשרעש חזק של חבטה מהקומה הראשית קוטע אותנו.
הקול פתאומי כל כך, חזק כל כך, עד שאני משתנקת, וליבי הולם בחזי. העיניים שלנו נפגשות בדממה של הלם. מישהו הולם על דלת הכניסה לבית, והוא לא נשמע נחמד כל כך.
"את מצפה למישהו?" הוא שואל, וידו נשמטת לצד גופו, נראה מתוסכל מההפרעה.
"לא," אני מתנשמת. אני לובשת במהירות את חולצתי בחזרה — הפוך — וממהרת לרדת במדרגות החורקות. אני לוקחת רגע כדי להסתכל דרך החלון שסמוך אל הדלת, ואני רואה שמרפסת החזית ריקה. אני מקמטת את מצחי. נותנת לווילון ליפול, עומדת מול הדלת, ודממת הלילה סוגרת על האחוזה.
גרייסון נעמד לידי ומביט בי בהבעת בלבול.
"אה, את מתכוונת לפתוח?" הוא שואל בטיפשות, ומצביע על הדלת כאילו שאני לא יודעת שהיא ממש מולי. אני כמעט מודה לו על ההוראות, רק כדי להיות מניאקית, אבל אני נמנעת. משהו בדפיקה ההיא גרם לאינסטינקטים שלי להשמיע קול אזעקה. הנקישה נשמעה אגרסיבית. זועמת. כאילו מישהו הלם בדלת בכל כוחו.
גבר אמיתי היה מציע לפתוח את הדלת במקומי אחרי ששמע רעש אלים כל כך. במיוחד כאשר אנחנו מוקפים במייל שלם של יערות, שיורד מגובה של שלושים מטרים אל תוך המים.
אבל במקום זאת, גרייסון מביט בי בציפייה, וגם קצת כאילו אני טיפשה.
מתנשפת, אני פותחת את המנעול ואת הדלת.
ושוב, אין שם איש. אני יוצאת אל המרפסת, לוחות העץ המרקיבים חורקים מתחת למשקלי. רוח קרה פורעת את שיער הקינמון שלי, קווצות השיער מדגדגות את פניי ושולחות רטט בעורי. עורי הופך לעור־ברווז כשאני תוחבת את שערי מאחורי אוזניי והולכת אל קצה אחד של המרפסת. אני רוכנת מעל המעקה, מביטה לצד הבית. אין איש.
אין גם אף אחד בצד השני של הבית.
יכול להיות בקלות מישהו שצופה בי ביער, אבל אין לי כל דרך לדעת זאת, מכיוון שחשוך כל כך.
לא אלא אם כן אלך לשם ואחפש בעצמי.
ולמרות אהבתי הרבה לסרטי אימה, אין לי שום עניין לככב באחד כזה.
גרייסון מצטרף אליי על המרפסת, ועיניו סורקות גם כן את העצים.
מישהו מתבונן בי, אני יכולה להרגיש את זה. אני בטוחה בזה כמו שאני בטוחה בקיומו של כוח המשיכה.
צמרמורות חולפות בגבי, מלוות בפרץ אדרנלין. זו אותה תחושה שיש לי כשאני צופה בסרט מפחיד. זה מתחיל בפעימות הלב, ואחר כך משקל כבד מתיישב עמוק בתוך בטני, ובסופו של דבר שוקע למטה. אני נעה במקומי, לא מרגישה לגמרי בנוח עם התחושה שאני חשה עכשיו.
אני מתנשפת, ממהרת בחזרה אל הבית ועולה במדרגות.
גרייסון הולך אחריי. אני מבחינה שהוא מתפשט, רק כשהוא נכנס אל החדר שלי אחריי. כשאני מסתובבת, הוא עירום לגמרי.
"ברצינות?" אני אומרת בכעס. איזה אידיוט. הרגע מישהו דפק על הדלת שלי כאילו היער בכבודו ובעצמו עצבן אותו בטירוף, והוא מייד מוכן להמשיך מהמקום שבו הפסקנו. למצוץ לי את הצוואר כמו שמישהו מוצץ ג'לי מתוך מכל.
"מה?" הוא שואל בהיסוס, ופורש את ידיו הצידה.
"לא שמעת מה אמרתי? מישהו הלם על הדלת שלי, וזה היה מפחיד. אני לא במצב רוח לסקס כרגע."
מה קרה להתנהגות האבירית? גבר נורמלי היה שואל אם אני בסדר, מברר איך אני מרגישה, ואולי מנסה לוודא שאני רגועה ונינוחה לפני שהוא תוקע בי את הזין שלו. אתם יודעים, קורא את הסיטואציה המחורבנת.
"את רצינית?" הוא תוהה, וזעם מתלקח בעיניו החומות. יש להן צבע מגעיל, בדיוק כמו האישיות הדוחה שלו ומשחקי הליטוף הדפוקים שלו. הבחור יכול להתחרות בדגים, איך שהוא מתנועע כשהוא מזיין. הוא יכול פשוט לשכב עירום בשוק הדגים — יהיה לו יותר סיכוי למצוא מישהו שייקח אותו הביתה, והאדם הזה לא יהיה אני.
"כן, אני רצינית," אני אומרת בכעס.
"לעזאזל, אדי," הוא אומר בחדות, חוטף בכעס גרב וגורב אותה. הוא נראה כמו אידיוט. עירום לגמרי מלבד גרב אחת, כי שאר בגדיו עדיין זרוקים בכל עבר במסדרון שלי.
הוא מסתער החוצה מחדרי, וחוטף את פריטי הלבוש תוך כדי הליכה. כשהוא מגיע בערך לחצי המסדרון, הוא עוצר ומסתובב אליי.
"את כזאת כלבה, אדי. כל מה שאת עושה זה לגרום לי לכאב ביצים, ונמאס לי. אני גמרתי איתך ועם הבית המפחיד הזה," הוא מסנן, ומצביע לעברי באצבעו.
"ואתה מניאק. עוף מהבית שלי, גרייסון."
עיניו מתרחבות תחילה בהלם ואז מצטמצמות לחריצים, מלאות זעם. הוא מסתובב, מניף את זרועו לאחור ושולח אגרוף ישר לתוך הקיר.
השתנקות נפלטת ממני כשמחצית מזרועו נעלמת, ופי נפער לרווחה גם מהלם וגם מחוסר אמון.
"מאחר שאני לא מקבל את שלך, חשבתי שאצור חור משלי שאוכל להיכנס אליו הלילה. תתקני את זה, כלבה," הוא פולט. עדיין עם גרב אחת בלבד עליו, וזרוע מלאה בגדים, הוא מסתלק בסערה.
"מניאק!" אני צועקת בזעם ופוסעת לעבר החור הגדול שהוא יצר הרגע בקיר שלי.
הדלת הקדמית נטרקת למטה, כעבור דקה.
אני מקווה שאיש המיסתורין עדיין שם. הלוואי שהמניאק יירצח, כשהוא לובש רק גרב אחת.

4 באפריל, 1944

יש אדם מוזר מחוץ לחלון שלי.
אני לא יודעת מי הוא או מה הוא רוצה ממני, אבל אני חושבת שהוא מכיר אותי. הוא צופה בי דרך החלון, כשג'ון לא בבית. הוא חובש מגבעת על ראשו, והיא מסתירה לי את פניו. ניסיתי לפנות אליו, אבל כשאני עושה זאת, הוא בורח.
עדיין לא סיפרתי לג'ון. אין לי מושג למה, אבל משהו מונע ממני לפתוח את פי ולהודות שיש גבר שצופה בי. ג'ון לא יתמודד עם זה היטב. הוא יצא החוצה עם הרובה שלו וינסה למצוא אותו.
אני חייבת להודות שאני יותר פוחדת ממה שעלול לקרות למבקר שלי, אם בעלי יצליח.
אני מאוד מפחדת מהאיש הזר הזה.
אבל אלוהים, גם מסוקרנת.