לצוד את אדליין כרך ד'

היהלום
המוות צועד לצידי. 
אבל מלא המוות אינו יכול להתחרות בי. 
אני לכודה בתוך עולם מלא במפלצות הלבושות כבני אדם, וכאלה שאינם מה שהם נראים. 
הם לא יחזיקו בי לנצח. 
אני כבר לא מזהה את האדם שהפכתי להיות, ואני נאבקת למצוא את דרכי חזרה אל החיה שרודפת אותי בלילה. 
הם מכנים אותי יהלום. 
אבל הם רק יצרו מלאך מוות. 

הצייד 
נולדתי טורף.
וחוסר המעצורים טבוע בעצמותיי.
כשמשהו שלי נגנב ממני בלילה,
כמו יהלום המוחבא בתוך מבצר,
אני מגלה שאני כבר לא יכול לבלום את החיה.
דם יצבע את האדמה, כשאקרע לגזרים את העולם הזה כדי למצוא אותה
ולהביא אותה בחזרה אל המקום שאליו היא שייכת.
איש לא יימלט מזעמי, במיוחד לא אלה שבגדו בי. 

שימו לב: כרכים ג'+ד' יחד הם החלק השני והאחרון של הדואט. הכרחי לקרוא קודם את שני הכרכים של לרדוף את אדליין.

"ה.ד. קרלטון מאלצת אותך להסתכל אל תוך החלקים האפלים, המושחתים ביותר של האנושות וליצור קשר עין. זה ברוטלי, מכאיב, והורס – אבל זאת המציאות."
- מאיה, מבקרת של Goodreads. 

"לצוד את אדליין הוא החלק השני בדואט שכישף אותי באווירה האפלה והדקדנטית שלו, קו העלילה הסוחף רגשית והדמויות המורכבות, שיש להן אהבה שראויה שיעשו הכול כדי לשמר אותה."
– אנג'לה ביי דה בוק-קייס, מבקרת של Goodreads. 

חלק II

21 בינואר, 2022

אני לא חושבת שהגוף שלי מוכן עדיין לקבל את החופש. זה לא מרגיש אמיתי. אני רק מחכה שמישהו יסגור בחזרה את הווילון וטא־דה! אני עדיין לכודה בבית ההוא, עם איזה זין של גבר אקראי בתוך הפרצוף שלי.
פאק.
אני חופשייה.
ועם זאת, אני עדיין רוצה למות.
 
הליפסטיק שלי לא באותו צבע ובכיתי בגלל זה.

פרק 23

הצייד

"אין חדשות טובות?" אני שואל, משלב את זרועותיי על חזי.
שפתיו של ג'יי מתהדקות, והוא מניד בראשו. פרנצ'סקה ורוקו בלוצ'י נעלמו, כשהאנשים שלי הגיעו אל הבית. למעשה, הבית כולו היה ריק, מלבד אדם מת בסלון, שהגרון שלו שוסף, ושני גברים שהיו מושלכים ליד מדרגות המרפסת. מה שאומר שגם ריו וריק ברחו. אני חושד שהם עזבו ברגע שגילו שאדי נעלמה, הסתלקו משם במהירות, לפני שאספיק להגיע אליהם.
התולעים חלקלקות, אבל הן לא יוכלו להסתתר ממני במשך זמן רב.
"מה שלום אדי?" ג'יי שואל, דאגה חרוטה על פניו. הוא מעיף מבט מעבר לכתפי, כאילו יכול לראות אותה מהדלת הקדמית.
זו הפעם הראשונה שהוא באחוזת פרסונס, ושפת הגוף שלו מרמזת על כך שהוא מוכן לעוף מפה. הוא עשה צעד אחד פנימה, והדלת נסגרה בעצמה מאחוריו. מאז שאדי חזרה הביתה, הפעילות התגברה. האנרגיה שלה הייתה אפלה, ובאחוזה מעולם לא הייתה חמימות כלשהי.
רציתי לקחת אותה לבית שלי, אבל אדי סירבה, וציינה שהיא הייתה בכלא אחד במשך זמן רב מדי, ושהיא לא רוצה למצוא את עצמה בכלא אחר. אז, הצבתי שמירה כבדה סביב הבית, והשתמשתי בטכנולוגיה מתקדמת ובלתי חוקית, כדי לוודא ששום דבר לא יקרה, ללא ידיעתי.
מה שזה לא יהיה שקלייר מתכננת, היא יודעת שאין סיכוי לגעת בפרסונס.
לאחר שמצאתי את אדי, לקחתי אותה ישר אל חברים ותיקים ונאמנים שלי, טדי אנגלר, והבן שלו, טאנר. טדי הוא מנתח בגמלאות, אבל עובד בשביל זי מאז שהקמתי את הארגון. הוא מטפל בניצולים שזקוקים לטיפול. הבן שלו הוא אח בבית חולים, ולעיתים קרובות מסייע לטדי, בעיקר עכשיו, כשטדי הולך ומזדקן.
נשארנו אצלו במשך שבוע, כדי שיוכל לטפל בחתכים שיש לה בכל הגוף, ובפצע הפתוח על החלק האחורי של צווארה. כמו כן, הוא היה צריך למלא אותה בנוזלים.
היא הייתה מיובשת, סבלה מתת תזונה, וממוטטת מן ההתעללות.
סירבתי להעלים עין ממה שעשו לה, למרות שכל מה שרציתי היה לצאת מדלת הבית ולקרוע לגזרים את כל מי שגר בבית ההוא, בשיניי החשופות.
אני לא בטוח אם היא אפילו זוכרת הרבה מהזמן שהייתה עם טדי. היא הייתה קטטונית במשך השהייה שם.
עבר חודש מאז שהיא הגיעה לביתה. בהתחלה, צבאו עלינו שוטרים ועיתונאים. אנשי אכיפת החוק ביקשו ממנה הצהרה, ורצו מידע על החטיפה. וכמובן, משום שאדי היא סופרת פופולרית, התקשורת גילתה בה עניין. אני לא מתבייש לומר שאיבדתי כבר את הספירה של מספר אנשי הפפראצי שאיימתי עליהם בפגיעה בגופם, מכיוון שניסו להתגנב אל הבית.
הייתי שמח להפוך את אחד מהם לדוגמה. לקשור אותו בקצה כביש הגישה, כתזכורת ידידותית למה שיקרה אם אפילו קצה האצבע שלהם ייגע בגבולות הבית.
הכאוס שכך, אבל הוא שלח את אדי עוד יותר לתוך עצמה. היא נמצאת בחדר השינה שלה, עטופה מתחת לשמיכות המשי השחורות, כאילו היא אלרגית לאוויר שבחוץ. בשבועיים הראשונים אחרי ההצלה שלה, היא בקושי דיברה.
אדי התנדנדה לעיתים קרובות בין התבודדות מוחלטת, בהייה במבט ריק וחוסר תגובה, לבין בכי ואי יכולת להתנחם. הבאתי פסיכיאטרית, ד"ר מייבל, שתבוא לדבר איתה מספר פעמים, כדי לעזור להוציא אותה מזה, וזה עזר.
נשבר לי הלב לראות אותה ככה, וכל מה שאני רוצה הוא להושיט לה את החלקים השבורים שלה ולתת לה משהו להיאחז בו.
אבל היא לא מוכנה להיאחז בכלום. היא לא נותנת לי אפילו להתקרב. אם אני מתקרב אליה למרחק של שלושים סנטימטרים, היא משתוללת. היא מסרבת לגמרי לתת לי לגעת בה, וזה פשוט הורג אותי, כי זה הדבר היחיד שאני רוצה לעשות.
דאיה וסרינה מבקרות לעיתים קרובות, מאחר שאדי מרגישה הרבה יותר בנוח עם החיבוק שלהן מאשר עם החיבוק שלי.
"חיה," אני עונה, למרות שאני לא לגמרי בטוח שזו האמת. היא נושמת, אבל היא לא חיה. "ולאט־לאט היא משתפרת. היא מדברת עכשיו, ומתישהו היא תחייך ותצחק. יהיו לה עליות וירידות לעוד זמן רב."
אני מעיף מבט על החתכים העמוקים בידיי, עדיין אדומים בוהקים מאתמול בלילה.
בכל לילה, היא משתוללת במיטה, צרחות בוקעות מגרונה, וגופהּ מיטלטל. למדתי להיזהר כשאני מעיר אותה. יש לילות שבהם היא נכנסת למצב של התקף מלא. לא רואה דבר כשהיא שורטת אותי, משוכנעת שאני אחד השדים שרודפים אותה בסיוטיה.
במשך היום, היא חוזרת להיות רוח רפאים. למרות שגם זה לא נראה בסדר. רוחות הרפאים באחוזת פרסונס יותר פעילות ממנה.
למען האמת, אני מתחיל להיות מתוסכל. לא משום שהיא אבודה בתוך הטראומה שלה, אלא משום שאין לי מושג איך להוציא אותה מזה.
חוסר ישע הוא תחושה שלמדתי להכיר היטב. אני לא יכול להציל כל בחורה, אבל אין סיכוי שלא אוכל להציל את אדי, גם אם זה להציל אותה מעצמה.
"היא תעבור את זה, זי," ג'יי מבטיח, ונראה שהוא מבחין במצוקה שיוצרת עיגולים שחורים מתחת לעיניי.
"אני יודע. היא האישה הכי חזקה שאני מכיר," אני מסכים.
ג'יי מהנהן, ומושיט זר של ורדים אדומים. "אני לא רוצה להפריע לה עכשיו, אז תיתן לה את אלה ממני, בסדר?"
"כמובן, תודה, גבר," אני אומר, ולוקח את הזר מידיו. הציפורניים שלו צבועות היום בצבע ורוד זרחני, והן כבר מתקלפות.
"בדקת אודות קתרינה?"
ג'יי מהנהן. "כן, היא פחות או יותר כמו אדי עכשיו. לא מדברת הרבה, והרגשות שלה לא יציבים. היא כל כך צעירה, ועברה הרבה."
אחרי שאדי נכנסה למכונית שלי, היא נתנה לי שני שמות, תוך שהיא מפצירה בי להציל אחת מהם משדה חמניות. מדובר באחותו של ריו, קתרינה סנשז. השם השני היה של המטפחת שלה, ליליאן ברץ.
אני לא יודע למה אדי ביקשה ממני להציל את אחותו של ריו, אני רק יודע שהיה לה חשוב שאעשה את זה. קתרינה היא ילדה בת חמש־עשרה ששועבדה לאישה מרושעת. לא משנה מיהו אחיה, ועד כמה אני רוצה להרוג אותו, היא לא אחראית על חטאיו, וצריך היה להציל אותה.
מאחר שהייתי עסוק עם אדי ועם הצורך לדאוג לה, שלחתי את מייקל ועוד אחד משכירי החרב שלי לטפל בזה. אם אדי לא הייתה מתעקשת על כך שקתרינה נמצאת ליד שדה חמניות, ייתכן שהיה לוקח הרבה יותר זמן למצוא אותה, אבל הם הצליחו לאתר אותה תוך כמה ימים ולהוציא אותה משם. בשונה מאדי, האנשים שהחזיקו בקתרינה לא עשו מאמצים גדולים להשאיר אותה מוסתרת.
עכשיו היא באחד מהבתים הבטוחים שלנו, מקבלת טיפול לטראומה החריפה שלה.
"אחיה עדיין מנסה להסתתר?"
ג'יי שולח בי מבט. "אתה יודע שכן. הוא עדיין באריזונה." כשאני מהנהן, הוא מעביר אגודל מעבר לכתפו ואומר, "אני הולך. תגיד לה שאני חושב עליה."
הוא שולח מבט נוסף אל הסלון, סורק בעיניו כל חרך ופינה כאילו רוח רפאים תעמוד שם ותבהה בו.
אני מרגיש את עיניהם על גבי, אבל מי שהם לא יהיו, הם לא חושפים את עצמם. ג'יי מסתובב וסוגר בשקט את הדלת אחריו, ורוח פרצים קרה נושבת על עורפי.
אני מתעלם מרוח הרפאים ועולה למעלה לבדוק את הבחורה שלי. אימא שלה נסעה לפני שעה בלבד, והיא נוטה לנמנם אחרי הביקורים האלה.
הפעם הראשונה שבה פגשתי את סרינה ריילי הייתה... מעניינת. אדי אף פעם לא סיפרה לה עליי, וציפיתי לזה, מאחר שהקשר ביניהן היה רעוע זמן רב לפני שאני הגעתי. וללא קשר לעובדה שמצאתי את הבת שלה, חושיה החדים מעקצצים, והיא מרגישה היטב עד כמה אני אדם מסוכן.
היא לא טועה.
אני פותח את הדלת, מציץ פנימה ורואה את אדי יושבת, מניחה את היומן שלה על ברכיה, כשהיא רושמת בו כאילו היא לא יכולה להוציא את המילים מהר מספיק. פרץ של הקלה שוטף את גופי. נראה שהיום הוא יום טוב שלה — כמה שכבר יכול להיות טוב.
היא לא מסמנת שהיא רואה אותי, ולכן אני נשען על משקוף הדלת, מסתפק בצפייה בה כותבת. דלתות המרפסת פתוחות, נותנות לאוויר קריר ורענן, להיכנס. קפוא כאן, אבל לא נראה שהיא מבחינה בזה.
בימים האחרונים, היא כותבת ביומן הזה לעיתים קרובות יותר. אני לא בטוח מאיפה זה הגיע, אבל זה חבל ההצלה שלה, ונראה שזה עוזר לה. ד"ר מייבל ממליצה על כתיבת יומן ודברים כאלה לכל הבחורות שאני מציל.
עדיף מאשר להחניק בתוכך את כל הרגשות ולתת להן להרקיב ולאכול אותך מבפנים.
אחרי כמה דקות, היא לוקחת שפופרת ליפסטיק, מורחת אותה בהיסח הדעת על שפתיה העסיסיות, ואז מורחת נשיקה על היומן. היא מרימה אליי מבט, סוגרת את היומן, מניחה אותו על שידת הלילה ולוקחת ממחטת נייר כדי למחות את הכתם הארגמני שעל שפתיה, ולבסוף מסתכלת עליי.
"אני רואה שאתה עדיין מתגנב," היא מעירה ביובש, מקמטת את ממחטת הנייר ומעיפה אותה על השולחן שלידה.
אני מחייך, ולאט־לאט ניגש אליה. היא מתקשחת באופן גלוי, ולכן אני מתיישב על קצה המיטה ונותן לה מרחב.
אני לגמרי בעד לדחוף את הגבולות של אדי, אבל הגבול הזה הוא לא אחד שאני מוכן לחצות. למרות השיטות הלא לגמרי מכובדות שלי איתה בעבר, הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להגביר את הטראומה שלה. היא עברה מספיק; היא לא זקוקה לעוד גבר אנוכי שייקח ממנה משהו שהיא לא מוכנה לתת.
כשהיא תהיה מוכנה לקבל אותי שוב, אני לא יכול להבטיח שלא אדחף אותה מעבר לאזור הנוחות שלה ואתאמץ לעורר מחדש את אותו חלק בה שאני בטוח שהיא מרגישה שאבד.
אבל זה דורש זמן, ואמון.
ואני אדם סבלני מאוד.
"לנצח ותמיד, מותק," אני ממלמל, שולח אליה חיוך ערמומי. אני מרגיש כאילו הלב שלי מתפוצץ, כשהיא מציעה חיוך קטן בתמורה.
המחווה הקטנה הזאת מרגישה כאילו היא הושיטה לי הרגע את כל העולם בכפות ידיה הקטנות.
"ג'יי הביא לך ורדים," אני אומר לה, ומושיט לה את הזר. ידיה נכרכות סביב הגבעולים, והיא מריחה את עלי הכותרת.
"זה חמוד מצידו. הייתי כנראה צריכה לפגוש אותו... הוא חבר שלך, והוא עזר להציל את החיים של שנינו. אני צריכה להודות לו באופן אישי," היא אומרת, גבותיה מתכווצות מתחושת אשמה.
נתתי לה סקירה קצרה של מה שקרה בליל הטקס; איך ג'יי הבין שהאגודה סידרה אותי ובא להזהיר אותי. הוא היה ממוקם בוואן במרחק של רחוב אחד, למקרה שדברים ישתבשו ונזדקק להימלטות מהירה, אבל כשהוא הגיע אליי, הפצצה כבר התפוצצה. אבל לא אמרתי לה עדיין מי זו האגודה, ונראה שהיא עדיין לא רוצה להיכנס לזה.
אני מושך בכתפיי. "ג'יי לא הולך לשום מקום, והוא מבין שאת עדיין לא מוכנה לפגוש אנשים."
היא נוחרת בבוז. "אנשים. נשמע מתיש. ואם מדברים על מטלות מתישות... אני זקוקה למקלחת," היא מודה, מקמטת את אפה.
"את אכן מסריחה," אני אומר, וחיוכי מתרחב כשהיא תוקעת בי מבט זועף.
לעיתים קרובות יותר עכשיו, אני רואה את ה'אני' הישן שלה מציץ. לפעמים זו עקיצה על משהו שאמרתי, ולפעמים זה חיוך קטן, ואז יש רגעים כמו עכשיו — כאילו היא רוצה לתת לי אגרוף בעין.
אני סופג את הכול.
"אתה אמור להגיד שיש לי ריח של פרחים."
"מותק, יש פרחים שיש להם ריח של תחת. אז בטח, את מריחה כמו הפרחים ההם."
היא מביטה בי רגע, ואז פניה מתפקעות, וחיוך מלא נמתח על שפתיה.
פאק.
אני כל כך מאוהב בה.
"בסדר, אני מניחה שאני לא באמת יכולה להתווכח עם זה בכל מקרה." היא מעיפה מבט אל הדלת המובילה אל חדר האמבטיה האישי שלה. "אין שם מצלמות, נכון?"
אני מרים גבה, נהנה מהאופן שבו שפתיה נפתחות. "לא הוצאתי אותן משם."
היא מזעיפה מבט. "למה לא?"
אני לא מסיר את עיניי מעיניה, מוודא שהיא יכולה לראות עד כמה אני רציני. "אני לא מתכוון לצפות בך אדי, אבל ברגע שתיתני לי סיבה, אני אעשה את זה."
גבותיה מתכווצות, קולטות את כוונתי. "אני לא מתכוונת לפגוע בעצמי."
"אוקיי," אני אומר, מאמין לה. "אני אחליף את המצעים, ויהיו לך מצעים נקיים כשתסיימי."
באיטיות, היא גוררת את עצמה החוצה מהמיטה, ופרץ הגאווה לא ניתן לריסון. אני מושך את פינת סדין המשי כשהיא משתהה ליד הדלת המובילה לחדר האמבטיה שלה, מציצה לעברי מעבר לכתפה.
"היי, זייד?"
"כן, מותק?"
"תודה."

"אימא שלך תבוא לכאן מחר, אני רק מזכיר לך."
עברו ימים ספורים מאז שסרינה ביקרה בפעם האחרונה, אבל היא התאמצה מאוד להתחבר מחדש לבת שלה. אני מאוד שמח על כך, למרות שהיא יכולה להיות מאוד מתישה.
אדי מסתובבת כדי להביט בי, פעם נוספת בוריטו קטן במיטה. היא נחושה בדעתה למרוח את הזמן עכשיו, אבל אני מתכנן לתעל את הטראומה שלה לערוצים טובים יותר, לדרכים בריאות יותר, כשהיא תהיה מוכנה.
בריכות הקרמל המתוקות שלה מביטות בי, מבטה קצת זועף. עיגולים שחורים מתחת לעיניה, כהים כל כך, עד שחלק מהנמשים שלה אבדו.
"היא חייבת?"
אני מושך בכתפי. "לא. רק תגידי, ואנעל את הדלתות."
היא משפילה את מבטה, אבל לא מספיק מהר כדי להסתיר את תחושת האשמה. "זו הייתה גסות רוח מצידי לומר את זה," היא מודה.
"היא עדיין אימא שלי."
אני מתרווח קרוב יותר אליה, נשען על קיר האבן, נזהר לא לגעת בה, למרות שגופי רוטט מהצורך לעשות זאת.
לא נגענו זה בזה מאז שמצאתי אותה ברכבת, וכל שנייה מרגישה כמו דקירה בחזה.
התמכרות לאדליין ריילי היא תחושה שאני מכיר היטב, אבל זו הפעם הראשונה שאני מסרב לפעול על פי התחושה הזאת.
"ספרי לי עליה," אני אומר. "ספרי לי הכול עלייך."
היא מרימה גבה, ואני מחייך, כי זה חמוד. "אתה מתכוון שאתה עדיין לא יודע עליי הכול?"
"כמובן שאני לא יודע, מותק. לא את הדברים החשובים. אני אולי יודע איזה תיכון סיימת או איפה למדת בקולג' לפני שנשרת, אבל זה לא אומר שאני יודע עד כמה היית מאושרת. האם היית בודדה או עצובה או אם איזה בחור הכניס אותך לפינה בספרייה וגרם לך לפחד." אני עוצר רגע. התסריט המסוים הזה מכעיס אותי. "אם זה קרה, אני רק צריך שם, זה הכול."
היא מגחכת ומגלגלת עיניים.
אדי התנגדה לשיחות לפני השינה, גם לפני שנחטפה. היא הייתה נחושה לשנוא אותי. וכשהיא הפסיקה לשנוא אותי, הספקנו להיות רק כמה לילות יחד, לפני שלקחו אותה.
היא מתחפרת עמוק יותר בתוך השמיכות, מביטה בי דרך ריסים עבים. הלב שלי מתכווץ בכאב, ויש לי דחף בלתי ניתן לשליטה לנשק כל נמש המנקד את לחייה ואפה.
"אימא שלי שונאת אותי," היא מתחילה. "או שאולי היא לא שונאת אותי, אבל היא אף פעם לא חיבבה אותי. אני חושבת שזה בגלל שהיא אף פעם לא הבינה אותי. הקטע של אימא שלי הוא להתנהג כמו שצריך, להיות מהוגנת, לשמור על קלאס. להיכנס לתחרויות יופי, להתחתן עם גבר עשיר ולחיות חיי פאר. אני חושבת שהיא רק רצתה שיהיו לי החיים שהיא לא יכולה הייתה לקבל, וכשעשיתי את ההפך, היא חשה טינה כלפיי."
"לפחות תתחתני בסוף עם גבר עשיר," אני מעיר. היא נועצת בי מבט יבש.
"עכשיו אני כבר לא יכולה להתחתן איתך. המטרה שלי בחיים היא לאכזב אותה בכל החלטה שאני מקבלת."
אני מרים גבה.
"אל תמעיטי בערכי, אדי. אני אהפוך לאדם עני בשבילך."
היא מנידה בראשהּ. "אני אפילו לא יודעת מה שם המשפחה שלך. מתי יום ההולדת שלך."
אני מחייך. "סליחה. לא ידעתי שהדברים האלה כל כך חשובים."
היא מזעיפה מבט, אוספת את כל החוצפה מכל אחיותיה הנשים ברחבי העולם ומכניסה אותה לתוך המבט האחד הזה. זה רק גורם לי לחייך עוד יותר.
"אנחנו לא מנהלים שיחה מלב אל לב? וגם, אתה כל הזמן מאיים עליי בנישואים. אז אני לא אמורה לדעת את שם המשפחה שלך?"
"האם זה אומר שאת מתכוונת להתייחס אל האיומים שלי ברצינות ולהתחתן איתי?"
היא נאנחת, נכנעת, והיא יודעת את זה.
"זאת שאלה פשוטה. מסוג השאלות שכל אחד היה שואל בדייט ראשון. או אפילו לפני הדייט הראשון, רק למקרה שיתברר שהגבר הוא סטוקר אובססיבי שרוצח אנשים."
אני מטה את ראשי לאחור, וצחוק עמוק פורץ מגרוני.
"יום ההולדת שלי הוא בשבעה בספטמבר." אני אומר לה.
"זה לא מפתיע אותי שאתה מזל בתולה. הלאה,"
היא דוחקת בי בחוצפה, מחכה לתשובה הבאה שלי. אני נושך את שפתי, מתפתה לחבוט בישבנה ולתת לה סיבה להיות חוצפנית.
"מדוז, מותק. שם המשפחה שלנו הוא מדוז."
"שלך. אל תקפוץ מהר כל כך. יצפו ממך להתחנן."
אי אפשר לעצור את החיוך הפראי שעולה על שפתיי. "אני אוהב להתחנן."
"מה שתגיד, קריפ. דיברנו על אימא שלי, לא על נישואים."
אני מתרווח במקומי, יושב ממש מולה, משעין את ראשי על ידי. עיניה מעפעפות, כשאני מניח את אצבעי מתחת לסנטרה, דורש את מלוא תשומת ליבה. בעדינות, היא מתנתקת ממני, אבל אני לא נותן לזה להטריד אותי. זאת התחלה.
"אימא שלך לא שונאת אותך, אדי. היא שונאת את עצמה. והיא לא נוטרת לך טינה משום שאת לא חיה את החיים שהיא רצתה לעצמה. היא נוטרת לך טינה, כי את חיית את החיים שאת רצית, והיא לא."
היא נועצת בי מבט, ונראה שהיא מהרהרת בזה.
"הדבר הכי טוב שתוכלי לעשות הוא להמשיך לחיות את החיים האלה, עכבר קטן. להמשיך להיות סופרת מצליחה שאוהבת סרטי אימה וירידים מכושפים. שאוהבת את ננה שלה ואת האחוזה הגותית שירשה, ומוצאת ריגוש ברוחות הרפאים שמתהלכות במסדרונות. תמיד תהיי את, מבלי להתנצל."
היא מקמטת את אפה, כאילו בגועל. "אז אתה גם חכם וכאלה?" היא מזעיפה מבט, בצליל של תיעוב, למרות שיש ניצוץ קלוש בעיניה. "פשוט שערורייה. במה אתה רע?"
החיוך שלי הופך להיות תאוותני, נהנה מהכתמים האדומים בלחייה. "אני רע בהרבה דברים. ושמעתי שתרגול מביא אותך לשלמות."
היא גונחת ודוחפת אותי, ואני צוחק כשהיא מסתובבת ומפנה לי את גבהּ. שנינו יודעים שגם היא צוחקת, אבל היא פשוט לא מוכנה להודות בזה בינתיים.
זה בסדר. אין לי דבר מלבד זמן.

18 בפברואר 2022

פעם אחת, סידני אמרה לפרנצ'סקה שציירתי על הקירות עם טוש. הציור היה של דמות מקלות שהראש שלה היה ערוף. צבע אדום היה מרוח על כולה, ומאוחר יותר גיליתי שסידני הייתה בווסת.
כמובן שהאשימו אותי בזה. פרנצ'סקה הכריחה אותי לנקות את הדם עם מברשת השיניים שלי.
אל תדאגו, לא השתמשתי יותר במברשת הזאת אחר כך.
ריו הגניב לי מברשת חדשה, והם לא ידעו על כך וחשבו שאני מצחצחת שיניים עם אותה מברשת שאיתה שפשפתי דם של וסת.
שקלתי לחדד את הקצה של מברשת השיניים הזאת, כאילו אני נמצאת ממש בכלא, ולדקור עם זה את סידני בעין. ואז אני באמת אוכל לצייר על הקירות, אבל זאת תהיה דמות שחסרה לה עין, והדם שלה מרוח על זה.
זה היה יכול להיות מצחיק.