קוראים לי הלוחש לסוכר.
כל מה שלשונכם משתוקקת לו, אני יכול לאפות.
לחמניות מתוקות או מלוחות? משחק ילדים.
קאפקייקס? אצפה אותם בציפוי כל כך טעים שלא תדעו מה פגע בכם.
דונאטס? בכיף.
אתם מדברים עם מאסטר בייקר.
אבל יש ביצה אחת שמעולם לא הצלחתי לשבור.
החברה הכי טובה שלי.
תיקון: החברה הכי טובה שלי לשעבר.
היא התפוח בפאי שלי. השמנת בקצפת שלי. הלימון במרנג שלי.
היא האחת שהצליחה לחמוק ממני. אניקה ויליאמס.
לאחר עשר שנים בצבא, היא חזרה.
אומנם היא חזרה חבולה ומוכה על ידי החיים, אבל היא חזרה.
אלא שהיא לא ההזדמנות השנייה שלי. היא עברה לצד האפל.
אניקה מנהלת מאפייה יריבה, בעיירה שלא גדולה מספיק עבור שנינו.
עכשיו אני חייב להחליט מה אני רוצה יותר – את המאפייה שלי, או את האחת שמעולם לא הייתי צריך לשחרר?
מאסטר בייקר מאת סופרת רבי־המכר פיפה גרנט הוא קומדיה רומנטית מהנה ביותר בכיכובם של אופה בעל לשון חלקלקה, הבחורה שהצליחה להימלט, ועז ממין זכר עם נטייה לשידוכים יותר מסבתא זקנה וחטטנית.
ותקשיבו למה שקוקיס אומרות –
הטרופ מיריבים> לאוהבים מעולם לא היה מתוק יותר!
~ וירג'יניה בלו מגזין
גריידי רוק, הידוע בכינויו 'מאסטר בייקר', הוא מספיק גבר כדי להתמודד עם כל בדיחה בנוגע לכינוי שלו, אבל לא בטוח שהוא מוכן לרכילות היומית.
"נכון מאוד, בייבי," אני לוחש כשאני חודר עוד יותר לתוך העומקים הקרמיים שלה. היא מכווצת. כבר מלאה כל כך. "אה, כן, ככה בדיוק. את מרגישה את זה? זה טוב גם לך?"
עוגיית הדונאט לא עונה, אבל היא כן גונחת תחת הלחץ של כל הפודינג שאני דוחס לתוכה.
או אולי זו הייתה שקית המילוי שפלטה גיהוק.
"את יכולה להכניס אותי עוד קצת," אני ממלמל כשדלת המטבח שלי נפתחת. "אני יודע שאת יכולה. ואז אני מתכוון ללקק אותך ככה טוב־טוב —"
"איכס, אתה כזה דוחה." אחותי מכריזה כשהיא נכנסת.
אני מחייך לדונאט. "אל תקשיבי לה. את יפהפייה."
"אתה קולט שאם אי פעם היית טורח לדבר ככה לאישה, סבא לא היה משתדל כל כך לשדך לך כל אישה רווקה בווירג'יניה."
"ואל תשכחי גם את החצי הצפוני של צפון קרוליינה." אני מעביר אגודל על עוגיית הדונאט — חלקה ונחושה, בדיוק כמו שהיא צריכה להיות — וממשיך להתקדם כדי למלא את העוגייה הבאה. "אי פעם ראית מקבץ של עוגיות דונאטס יפהפיות כל כך?"
"בכל בוקר אתה אומר את זה."
"הקסם בחיים זה להשתפר מדי יום. כדאי לך לנסות את זה פעם."
טילי ג'ין נכנסת לתוך המאורה שלי ומתרווחת לה על שרפרף שמונח בצד השני של שולחן העבודה ממתכת שבמטבח המאפייה שלי.
המגשים על גלגלים שלי חצי מלאים בכל הדברים הטעימים שאמכור עד המאפה האחרון עוד לפני שהיום הזה ייגמר. בתנורים שלי נאפים מגשי דונאטס, מאפינס ולחמניות. קערת הערבוב מחכה לבלילת הדונאטס של מחר, והכיור שלי מלא בכלים מלוכלכים.
בדיוק כמו שאני אוהב את זה.
אם רק השורה התחתונה שלי בבנק הייתה מתחילה לשקף את מה שהמטבח שלי עושה — שפע ותפוקה — החיים היו מושלמים.
אני מוכר הכול כמעט מדי יום. לכן אני רוצה להעסיק עוד אופה. וזה חייב לקרות בקרוב. או אולי לעולם לא, כי לא משנה כמה טוב אני מרגיש בקשר למכירות, ברגע שאני מתיישב לעבור על ספרי החשבונות שלי, אני קולט שאני בקושי מיישר קו.
זה לא שאני יכול להגדיל את מעגל הלקוחות שלי בעיירה הקטנה הזאת, שיפּרֶק — שברי ספינה.
"כבר ראית את סבא היום?" טילי ג'ין שואלת.
"השעה חמש בבוקר."
"כן."
"ביום שלישי."
"אה־הא."
"זה אומר סקס במקלחת היום. לא נראה את סבא או את סבתא לפחות עוד ארבע שעות."
היא לא עונה. לא כדי להגיד לי שוב שאני מגעיל, ולא כדי להיאנח ולקוות בקול שכשהיא תהיה בת שמונים, היא תהיה נשואה למישהו שעדיין ירצה לעשות אותה במקלחת.
חשוד.
במיוחד כי גם היא אף פעם לא יוצאת מהמיטה לפני חמש בבוקר.
אני מסיים למלא את עוגיית הדונאט האחרונה שנייה לפני שהמגש הבא מוכן בתנור, ומרים את עיניי אליה.
יש לה מין מבט מהורהר שמכווץ לה את העיניים וגם את השפתיים שאני לא רואה לעיתים קרובות, אבל זה תמיד מצליח להאיץ לי את הדופק ולגרום לי לרצות לטמון את הראש בחול.
או אולי להכין מגש של מקרוּנים, כי אני צריך זמן וריכוז כדי להכין אותם, והם הסחת דעת מעולה.
שלא נדבר על כמה שהם טעימים, והם אוהבים במיוחד כשאני מחמיא לגבעות החלקות והמושלמות שלהם.
אבל טילי ג'ין לא נראית כאילו היא חושבת על משהו מהדברים האלה.
"מה?" אני שואל כשאני מושיט יד לאחור כדי להרים את הציפוי לדונאטס.
היא ממצמצת ומנידה בראשה. "איזה טעם היום?"
"מסקרפונה ונוטלה. למה את נראית כאילו את עומדת לספר לי שהעז שלי מת?"
"כאילו תתעצב אם סו ימות."
"את מתחמקת מהשאלה, טילי ג'ין. מה הביא אותך לפה לפני זריחת השמש, ביום שלישי, כדי לדבר על סבא?"
העפעפיים שלה נסגרים מעל עיניה הכחולות, ואני יכול לראות אותה נלחמת לעצור את עצמה מלפלוט את מה שאוכל אותה כשהדלת האחורית נפתחת שוב, והפעם בטריקה.
ג'ורג'יה מייברי, הסגנית שלי, נכנסת בסערה עם עלון ביד וזעם בעיניה החומות. היא כועסת עד כדי כך שהצמות בתסרוקת האפריקאית שלה עומדות גם כן, וזועמות בזכות עצמן.
"ראית את זה?" היא שואלת בעצבים ומנופפת בנייר.
טילי ג'ין מזנקת וחוטפת את זה ממנה. "לא, הוא לא ראה," היא אומרת בלחישה צווחנית, "ואנחנו נגלה לו את זה בהדרגה, בסדר?"
"תגלו לי בהדרגה מה?"
"שמאפיית דה־נאטס המזורגגת מפרסמת בכל רחבי שיפרק!" ג'ורג'יה מכריזה. היא נוחרת בזלזול וצועדת למקרר, ומתחילה להוציא משם חמאה וביצים. "הם לא יכלו להישאר בתוך העיירה סרְקַזֶם כמו שהם היו צריכים. לא ולא. הם היו חייבים לבוא לפה לשיפרק ולנסות לגנוב לנו את הלקוחות. החוצפה של... של... חורי הדונאטס האלה."
"חוצפה." אני מסכים, כי להסכים עם ג'ורג'יה עוזר לה להיות מאושרת, ולעזור לג'ורג'יה להיות מאושרת משאיר אותה לעבוד פה בלי לבקש העלאה, ומאפינס האוכמניות שלה טובים יותר משלי, וזה אומר משהו.
האם אני מודאג?
ברור שלא. דה־נאטס כבר פשטו את הרגל פעם אחת מאז שקניתי את קרו'ז נסט. הם יפשטו את הרגל שוב.
אבל לחץ הדם שלי עדיין גבוה.
מבחינה הגיונית, אני יודע שכף רגלם של מעגל הלקוחות המוגבל שלי לעולם לא ידרוך בסרקזם — וכן, ככה הם באמת קוראים לעיירה שלהם במורד הכביש. אבל זה עדיין עסק מתחרה, והרווחים שלי עדיין לא נמצאים במקום שבו הם אמורים להיות.
אפילו לא קרוב.
ונוסף לזה, היא אמרה סרקזם.
פעם הכרתי מישהי מסרקזם. לפני הרבה שנים.
ראשה של טילי ג'ין מסתובב לעברי, ו־הההה.
היא עדיין לבושה פיג'מה. ויש לה — כן. יש לה שפתיים מרקדות עם רגליים וידיים קטנות ממקלות על הפיג'מה. מתוק.
וכנראה זו גם הסיבה שבגללה היא עדיין רווקה.
אני אומר לעצמי לזכור את זה בפעם הבאה שסבא ינסה לשכנע אותי לצאת לדייט עם אישה שהוא בחר בעצמו.
רק בגלל העובדה שכבר עברו חודשיים... אמממ... שלושה... בסדר, הרבה חודשים מאז החברה האחרונה שלי, זה לא אומר שהעז שלי ואני צריכים מישהי עכשיו, ואם אוכל לשכנע אותו להתרכז בחיי האהבה של טילי ג'ין במקום בשלי, זה בונוס.
"גריידי." היא אומרת בשקט.
אני מתחיל לטבול את הדונאטס בציפוי הנוטלה ומרים אליה גבה בתגובה.
היא מושיטה אליי את העלון כדי שאעבור עליו.
פתיחה מחודשת וחזרה הביתה של דה־נאטס! נכתב שם בגאווה.
אבל זה לא מה שגורם לביצים שלי להתכווץ לפתע.
לא.
אלא השורה הבאה.
עכשיו אני מבין למה טילי ג'ין אורבת לי בשעה הזו של היום.
החיוך שלי קופץ מצוק, ואני מפיל את הדונאטס בתוך הציפוי, ומרגיש כאילו מישהו דחף פודינג לתוך התחת שלי.
"הם חושבים שהם יכולים להגיד 'אה, בואו לעיירה העלובה שלנו לפתיחה מחודשת של חנות דונאטס שמכינה דונאטס עלובים, זה כל כך מרגש!' נו, באמת." ג'ורג'יה ממלמלת בנחרה כשהיא מטיחה את הקמח והסוכר על שולחן העבודה הקטן יותר. "מניאקים מסרקזם. למי מזיז בכלל שאיזו בחורה חזרה הביתה?"
"אז דה־נאטס בסרקזם פותחים מחדש. אז מה?" אני מנסה להשאיר את קולי שקול ולא מושפע כשאני מחלץ את הדונאט מקערת הציפוי, אבל לא מצליח ממש, כי גם אני קראתי את השורה השנייה, ואני יודע מי חזרה הביתה.
"גריידי —" טילי ג'ין מתחילה, אבל ג'ורג'יה דורסת אותה.
מילולית, זאת אומרת.
"הם מנסים לגנוב את הלקוחות שלנו. ממש פה. בעיירה שלנו. כאילו הם לא גנבו חצי מהתיירים שלנו בחודש שעבר עם פסטיבל החד־קרן המזורגג שלהם. אנחנו חוגגים את פסטיבל הפיראט בכל שבוע שני של יוני מאז ומתמיד, והם חושבים שהם יכולים פשוט לחגוג פסטיבל מתחרה באותו שבוע?"
אני מניח לה לרטון בזמן שאני צופה בטילי ג'ין מסתכלת על כל דבר במטבח חוץ ממני.
"אז היא חזרה לתמיד?" אני שואל.
העובדה שאחותי לא מסתכלת עליי זו תשובה מספקת.
אניקה ויליאמס חזרה. חזרה חזרה.
אניקה ויליאמס, שלא ידעה בכלל לאפות.
אניקה ויליאמס שבילתה את התיכון בספירת הימים עד שתוכל לעזוב מאחור את פיסת גן העדן הקטנה שלנו בהרי בלו רידג', אבל עדיין הבטיחה לי שהיא תחזור יום אחד, ותהיה המנהלת העסקית שלי כשאפתח את המאפייה הכי טובה בצד הזה של הרי בלו רידג'.
אניקה ויליאמס, שלקחה את ליבי איתה כשהיא עזבה.
היא חזרה.
ופתחה מאפייה ארורה משלה.
ומנסה לגנוב את הלקוחות שלי.
חשבתי שכבר הרגשתי את כל מה שארגיש כלפי אניקה ויליאמס אי פעם.
מתברר שטעיתי.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
