מארז השקרים

מארז השקרים כולל את שני הספרים:

1. שקרים כובלים
2. שקרים הורסים

ניתן לרכוש כל ספר בנפרד

פרולוג
אמיליה
מוות.
עיניי נפקחות בבת אחת, ואני מנסה להתיישב ולהחזיר לעצמי את נשימתי. אני נחנקת במציאות חיי. אני רועדת, והתנשפות רמה בוקעת מתוכי. זהו צליל נשימתי, ואולי בעצם הניסיון שלי לנשום. אני מרגישה לבסוף כיצד ריאותיי מתרחבות, ואוויר קר חודר אליי בחדר השינה החשוך. חזי מכווץ, כשאני שואפת אוויר ומנסה שוב לנשום, אבל העובדה שליבי מתכווץ יחד עם ריאותיי היא שגורמת לכאב עז כל כך.
הזיכרון חוזר על עצמו במעגלים בלתי פוסקים כמו התנגשות רכבות. אני לא מצליחה לקבור את המראות. האקדח הצמוד לראשו. הצעקות. הלחיצה האיטית על ההדק. הדם.
״אלכס!״ אני צורחת את שמו שוב ושוב, מנסה להחיות אותו רק בכוח הרצון. ״אל תעצום עיניים!״ אני צועקת ושולחת יד אל ידו המושטת. הרצפה הצוננת שעליה אני שוכבת חלקלקה מדמו. אני מחליקה על הנוזל החמים, כשמנסה להגיע אליו. ״אלכס,״ אני ממלמלת, וקולי צרוד מהצעקות. אני נאבקת בדרכי אליו. צעקות וקולות ירי נוספים נשמעים ברקע, כאילו זו רק תוכנית טלוויזיה. אלא שזו לא תוכנית טלוויזיה... זה קורה במציאות.
סכנה. מוות. כל התחושות האלה תלויות באוויר סביבי, אבל אני לא פוחדת למות. אני פוחדת מחיים בלי אלכס. זרועות חזקות תופסות אותי במותניי ומרחיקות אותי מידו המושטת של אלכס. אני רואה רק את העיניים האהובות עליי שמתחננות בפניי לא לעזוב אותו, מפצירות בי כשעפעפיו מתחילים להיסגר. הוא ממלמל את שמי בלחישה ומושיט את ידו לעברי בפעם האחרונה. ואז דממת אין־סוף. הכול סביבי הופך שחור.
כשהירייה האחרונה מפלחת את האוויר, אני מתנשפת שוב. נשימותיי כבדות ומהירות, אבל עיניי עיוורות. ראשי כואב, אבל אני מוגנת מכל עבר.
סם.
אני מנסה להיאבק באחיזתו בי, כדי שאוכל לגשת אל אלכס, אבל היא חזקה מדי. כשהוא סוף־סוף משחרר אותי, אני רואה אותו, את אנטוניו. הוא לוחץ על ההדק, ואני רואה איך הקליע האחרון מפלח את חזהו של אלכס, לפני שאנטוניו מסתובב אליי.
אימה.
רשע טהור מרצד בעיניו החומות האפלות, ושנאה קורנת מפניו, כשהוא משפיל אליי את מבטו ומכוון לראשי את אקדחו. כשאני מתבוננת בפי האקדח, חולפות בראשי תמונות של דברים שמהם פחדתי בעבר, אבל דבר אינו משתווה לרגע שבו את יודעת שאת עומדת למות... ואז אני שומעת את הירייה, ושוב הכול מחשיך.
כאב.
זה כל מה שאני מסוגלת להרגיש ברגע זה. ריאותיי צורבות. ליבי כואב. ראשי צורח.
כאב גופני.
כאב נפשי.
כאב רגשי.
כאב.
זה כל מה שאני מרגישה.

פרק 1
אמיליה
אני יושבת כשגבי שעון על מסעד מיטתו של סם, וברכיי משוכות בכל הכוח אל חזי. למה? זו השאלה שלא נותנת לי מנוח, ולא נתנה לי מנוח כל הלילה.
למה אלכס? למה אני? למה?
זרועותיי כרוכות בכוח סביב רגליי, בתקווה שהרעד הבלתי נשלט הזה, שמרטיט את כל גופי בשתים־עשרה השעות האחרונות, ייפסק. שתים־עשרה שעות חלפו מאז שראיתי אותו. שתים־עשרה שעות מאז שהוא עזב אותי. הוא הבטיח שלעולם לא יעזוב אותי.
הבטחות. אני לא מאמינה בהבטחות. כל הבטחה שניתנה לי אי פעם הופרה.
אני מגלגלת את צווארי, כששריריי כואבים וזועקים די! נראה לי שהגוף משלם את המחיר כשאי אפשר לכבות את המחשבות. אלא שזה כלום לעומת המחיר שאלכס שילם. הוא שילם בחייו.
אני רואה רק דם. דם מכל עבר. על חזהו. על הרצפה. עליי. יש לכם מושג מהו הריח של דם? בכמויות גדולות לדם יש ריח של מתכת. לעולם לא אשכח את הריח הזה. זו הפעם השנייה בשישה חודשים שאני מבוססת בדמם של אנשים שאני אוהבת ומתחננת בפניהם שלא יעזבו אותי. פעם שנייה שריח המתכת נישא בכבדות באוויר. לעולם לא אוכל למחות את התמונות, את הריחות ואת הקולות. בעיקר את הריח - אותו לעולם לא אשכח, לעולם.
אני לא שמה אפילו לב לכך שאני עירומה למחצה. אני בחזייה ובתחתונים, כיוון שהמכנסיים הקצרים והגופייה שלי זרוקים על הרצפה, ספוגים בדמו של אלכס. דמו יבש על עורי, צבעו עכשיו ארגמן־חום. זה דוחה, ואני ודאי נראית זוועה, אבל נכון לרגע זה אני עוד לא מסוגלת לשטוף אותו מעליי.
זה כל מה שנותר לי ממנו.
מוחי ממשיך לשחזר את האירועים כמו תקליט שבור, חוזר בהילוך איטי על מה שקרה. אנדרס נכנס בשעטה לדירתו של אלכס, ראשים מסתובבים, אקדחים מכוונים ואז, ללא אזהרה, יריות.
אני סותמת את אוזניי כדי להשתיק את קולות הירי והזעקות שרצים בראשי. מדהים אותי איך המוח זוכר לא רק מראות אלא גם צלילים וריחות. היריות מצלצלות עדיין באוזניי. ריח אבק השריפה נישא עדיין באפי.
אצבעותיי מרפרפות סביב צווארי ומחפשות את תליון מצפן הזהב שאלכס נתן לי, הדבר היחיד שיוכל לנחם אותי ברגע זה, אבל המצפן נעלם. דמעות צורבות את עיניי, כשידי נחה בשקע שיועד לשרשרת. אני מטה לאחור את ראשי, פוגעת בקצה מסעד המיטה וחונקת את הדמעות הנקוות בעיניי. ראשי הולם בכאב נורא שפועם ברקותיי ומתפשט אל בסיס גולגלתי. סביר להניח שאני סובלת מזעזוע מוח בעקבות המכה שספגתי בראשי מרצפת השיש, כשסם השליך את עצמו עליי בתחילת קרב הירי.
״אֵם...״ אני שומעת את קולו של סם קורא לי מהפתח. הוא עומד כששתי זרועותיו מורמות מעל לראשו ומחזיקות במשקוף הדלת. הוא פשט את מכנסי החליפה האפורים ואת חולצת הכפתורים הלבנה שלו שהיו מכוסים דם, ועכשיו הוא לובש מכנסי טריינינג וחולצת טריקו.
אני מביטה בו מזווית העין, אבל משאירה את ראשי שמוט לאחור כנגד מסעד המיטה. חושיי עמומים, ואני לא מסוגלת להרגיש דבר ברגע זה.
״אם, בחייך. את חייבת להתרחץ.״ הוא שולח לעברי חיוך אוהד מפני שזהו סם - מגונן, אוהד, דואג. תמיד אמרתי לעצמי שהוא מגונן, מפני שאלכס מסוכן, אבל אני מנערת מעליי את המחשבות הללו, כשסם מתקרב אליי בצעדים שקטים על רצפת הפרקט ומתיישב על קצה המיטה. עיניו מעורפלות מדאגה. ״הייתי צריך לקחת אותך לבית החולים,״ הוא אומר בשקט ומניח את ידו על אמתי. ״חייבים לבדוק את הראש שלך.״ הוא מחליק את אצבעותיו על רקתי ומסיט קווצת שיער שנדבקה לפניי. מגונן. המגע שלו מגונן.
״אין לי ביטוח, ואני לא יכולה להרשות את זה לעצמי. אל תדאג לי,״ אני ממלמלת בשפתיים יבשות. פי גם יבש, ואני מנסה לבלוע את הרוק, אבל לא מצליחה.
הוא נאנח. ״את רועדת. אני חושב שאת בהלם. בואי. תני לי לרחוץ אותך ואחר כך אקח אותך לחדר מיון.״ הוא מושך אותי בזרועי. שריריי נוקשים כשסם מרים אותי מהמיטה. אני נטולת חיים. אני משעינה את ראשי על כתפו וכורכת את זרועותיי סביב צווארו, כשהוא נושא אותי אל חדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה.
מוגנת. הייתי צריכה להרגיש מוגנת בזרועותיו, אבל אני מייחלת שזרועותיו של אלכס יהיו סביבי.
״תחזיקי בשיש,״ הוא אומר בעדינות כשהוא מוריד אותי ובהונותיי נוגעות ברצפת האבן הקרה. ״אמבטיה או מקלחת?״ הוא מוריד מגבת ענקית ממתלה המגבות ומניח אותה על דופן האמבט.
״אמבטיה,״ אני עונה לו בלי רגש.
סם פותח את ברז המים באמבט הגדול ומניח את הפקק במקומו. הוא פותח את הארון מתחת לכיור, מוציא קופסה של מלחי אמבט ושופך מעט פנימה. ״המלחים ירפו לך את השרירים,״ הוא אומר כשסוגר את הקופסה ומחזיר אותה למקומה. הוא מוציא בקבוק אחר ושופך לתוך המים הזורמים מעט נוזל סגול, שמייד יוצר קצף הממלא את האמבט. ״לבנדר ומנטה.״ הוא מריח את הנוזל בבקבוק, לפני שהוא סוגר אותו. ״אקסית,״ הוא ממלמל ומניח אותו מתחת לכיור. הוא זורק ספוג לתוך המים המוקצפים ומתרחק כשידיו על מותניו. ״את חושבת שתסתדרי כאן, שתצליחי להתפשט לבד וכל זה?״
״כן.״ אני נדה בראשי ומשפשפת את עורפי. אני מתבוננת בדמו של אלכס על ידיי ומחזירה את מבטי אל סם.
״בסדר. אם תצטרכי משהו, תצעקי. אהיה בסלון, אני צריך להתקשר לכמה אנשים.״
הוא סוגר אחריו את הדלת, ואני רואה את בבואתי במראה הגדולה הצמודה לחלק האחורי של הדלת. אני נראית כמו רוצחת עם כל הדם היבש הדבוק לגופי, וזה לא לגמרי שגוי. חלק ממני מת עם אלכס. מסקרה שחורה מרוחה מתחת לעיניי, עורי חיוור, והשיער הפרוע רק מוסיף לתמונה המחרידה.
אני מרימה את ידיי והופכת אותן כדי להביט בהן. דמו של אלכס. דמעות מתחילות לזלוג מעיניי ללא אזהרה, ואני נופלת על ברכיי כשחושבת על אלכס המדמם על רצפת דירתו. קריאות שבר רמות ועזות בוקעות מפי, כשאני זוחלת אל האסלה, מרימה את המכסה ומקיאה לתוכה. בטני מתכווצת שוב ושוב, ואני מתנשפת כשמרגישה מרוקנת לגמרי.
״אלוהים אדירים!״ דלת חדר האמבטיה נפתחת בתנופה, וסם רץ אליי. הוא נופל על ברכיו לצידי, אוחז אותי בכתפיי ומטה את ראשי אליו כדי שיוכל לבחון אותי. אצבעותיו מוחות את הדמעות שנקוו מתחת לעיניי. הייתי צריכה לשנוא את מגעו, אבל אני לא. ״מה קרה, אם?״
אני מושיטה את ידי אל ידית השירותים, מדיחה את המים וסוגרת את מכסה האסלה. אני נשענת על הקיר הצונן ומביטה בעיניו של סם. אצבעותיו מסרקות את שערי הארוך ומסיטות אותו מאחורי אוזני. מגונן. סם מגונן, אני אומרת לעצמי שוב ושוב.
אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק. אני פוקחת אותן ומביטה בעצמי. הייתי צריכה להרגיש פגיעה כשאני כמעט עירומה ומכוסה בדם, אבל אני לא מרגישה כך. אני מושיטה את ידיי אל סם, והוא אוחז בהן, הבעה של עידוד מתפשטת על פניו.
״אם, בואי. את צריכה להתקלח. את ממש מדאיגה אותי. לגמרי ברור לי עכשיו שאת סובלת מזעזוע מוח, ואחרי שהקאת אין לי ספק שמצבך רציני.״ הוא מושך אותי במרפקי, ואני לוחצת את ידיו חזק יותר. הוא מוצק כל כך ובטוח, אבל אני רואה את הפחד ואת העצב בעיניו. הוא קובר את רגשותיו מפני שזו עבודתו. הוא לא נותן למה שקרה להשפיע עליו. ובניגוד אליו, אצלי הכול חשוף. רגשותיי כתובים על פניי באופן ברור. כל מה שהרגשתי או ראיתי חרוט בבשרי.
הוא מנחה אותי בזהירות בכתפיי, מתיר את קרס חזייתי, מחליק את הכתפיות על זרועותיי עד שהחזייה נופלת לרצפה. ביום רגיל הייתי נבוכה לדעת שסם רואה אותי עירומה, אבל כרגע זה לא מעניין אותי. ידיו נשמטות מכתפיי, יורדות לגבי ולחגורת תחתוניי. הוא מושך בה ומפשיל את התחתונים כלפי מטה, שם הוא נוגע קלות בקרסולי, כדי שארים את כף רגלי. הוא חוזר על הפעולה ברגלי השנייה.
כשידיו שוב על כתפיי, הוא מוביל אותי אל האמבט. ״תיכנסי פנימה בזהירות, הוא חלקלק,״ הוא אומר ולא משחרר את כתפיי, עד שאני שוכבת בבטחה בתוך המים. אני שוקעת בתוך המים החמימים ומשעינה את ראשי על הדופן. המים החמים דוקרים את עורי כמעט עד כאב. סם מוריד ממתלה המגבות מגבת ידיים קטנה ומגלגל אותה. ״תרימי את הראש.״ כשאני רוכנת לפנים, הוא מניח את המגבת המגולגלת מתחת לעורפי. ״אני כבר חוזר. תנוחי בינתיים,״ הוא אומר וחומק החוצה. הפעם הוא משאיר את הדלת פתוחה.
״קחי.״ קולו של סם חודר את רעש נשימותיי הכבדות, ואני פוקחת עיניים. הוא מחזיק כוס מים קפואים. ״תוכלי לצחצח שיניים אחרי שתסיימי, אבל חשבתי שבטח תרצי לשתות קצת.״
אני לוקחת ממנו את הכוס ולוגמת מהנוזל הקר והמרענן. רק העצמות הדקיקות של כתפיי מזדקרות ממי הקצף, וקצוות שערי הארוך תלויים בכבדות סביב כתפיי.
סם מוציא מהמים את הספוג הצף וסוחט אותו. הוא מרים את בקבוק נוזל הרחצה, שופך ממנו מעט על הספוג, מתיישב על דופן האמבט וסוחט את הספוג שוב עד שהוא מקציף. ״תני לי את הזרוע שלך.״ הוא נוגע קלות בכתפי. אני מרימה מהמים את הזרוע, והוא מחליק את הספוג ברכות על העור במעגלים קטנים. הוא מתחיל בכתף ויורד לאורך הזרוע, תוך שהוא מרים אותה כדי לרחוץ גם את בית השחי. הוא לא ממהר כשהוא רוחץ את ידיי ואת אצבעותיי באופן שיטתי, מקרצף את העור סביב הציפורניים כדי להעלים כל רמז לדמו של אלכס. דמעות נקוות בעיניי, כשאני צופה כיצד כל שריד לאלכס נבלע בספוג. הוא חוזר על התהליך בזרוע הימנית ואז מקרצף את צווארי וגבי.
״סם, השרשרת שלי נעלמה.״ קולי נשבר ברגש.
״איזו שרשרת?״ פניו מביעות בלבול.
״זו שאלכס נתן לי. היה עליה תליון של מצפן. אני חושבת שהיא נפלה בדירה שלו.״
״היא בוודאי בחדר הראיות. אבדוק אם חוקרי זירת הפשע מצאו אותה.״
״אני זקוקה לתליון, סם.״ דמעות זולגות מעיניי. ״זה כל מה שנשאר לי.״
הוא מתקשה לבלוע את הרוק. הוא נד בראשו קצרות, מוריד את ראש המקלחת מהקיר ופותח את הברז. הוא מרטיב את שערי ומניח למים לשטוף את פניי. הוא עדין, דואג ושקט. הוא סוגר את הברז, שופך מעט שמפו על כף ידו, מקציף אותו וחופף את שערי. בזמן שהוא מקרצף את דמו של אחיו מעליי, אני תוהה על מה הוא חושב ואיך הוא מרגיש, אלא שאני פוחדת מדי לשאול. ראשי נשמט לאחור, כשאצבעותיו מעסות אותי באיטיות, מרפות מעט מהמתח ומקלות על כאב הראש. הוא שוב פותח את הברז, שוטף את השמפו משערי ומושיט לי את ראש המקלחת. אחרי כן הוא שולח את ידו אל בין כפות רגליי ומחלץ את הפקק מתוך האמבט.
״אהבתי אותו,״ אני אומרת, וקולי רוטט ברגש. אני לא יודעת למה אני מרגישה צורך לספר לסם. אולי מפני שהוא אחיו. אולי מפני שאני מרגישה פגיעה כשהוא מטפל בי ברגע זה, אבל אני רוצה שהוא ידע מה אני מרגישה כלפי אלכס. כלומר, מה הרגשתי. הבטן שלי מתהפכת, כשאני מדברת עליו בזמן עבר.
הוא נד בראשו ומתיישב על דופן האמבט. לבסוף הוא קם. ״תשטפי את עצמך. אני אעמוד ליד הדלת למקרה שתצטרכי אותי.״
אני עוצמת עיניים ומביטה במים. הם כבר לא צלולים. הם צבועים בוורוד מהדם שנקרש על ידיי... על גופי. דמו של אלכס. אני משתמשת בראש המקלחת כדי לשטוף את שרידי הקצף מגופי וסוגרת את הברז. אני עוטפת את עצמי במגבת הגדולה שסם השאיר על דופן האמבט, ולוקחת מגבת נוספת כדי לייבש בה את שערי.
״את בסדר שם?״
״כן, אני בסדר,״ אני משקרת. אני לעולם לא אחזור לעצמי, אני חושבת לעצמי. כל מי שקרוב אליי מת.
כשפעמון הדלת מצלצל, אני שומעת את סם מתרחק וסוגר את דלת חדר השינה מאחוריו. אני ממהרת לתוך החדר, לובשת חזייה ותחתונים ועוטה גופייה אפורה על פלג גופי העליון. מכנסי הג׳ינס הגזורים שלי נמצאים מעל ערימת הבגדים הנקיים שלי, ואני לובשת אותם.
נקישה נשמעת על הדלת, והיא נפתחת באיטיות. סם מתבונן בי ומהסס, ולבסוף הוא פותח את פיו. ״אם, את צריכה למסור הצהרה. דחיתי אותם במשך כמעט שתים־עשרה שעות, אבל הם כאן עכשיו, וזה באמת חייב להיעשות. אמרתי להם לעשות את זה מהר, ואחר כך אקח אותך לבית החולים.״
אני מהנהנת ונושמת עמוק. הצהרה. לרגע חטוף אני שוקלת בריחה. אני שוקלת לחמוק דרך החלון ולהימלט. הרחק מהמשטרה, הרחק משפיכות הדמים, הרחק מהמציאות שלי. אני כמעט צוחקת כשנזכרת שזה מה שעשיתי באילינוי, ושזה מה שהוביל אותי הנה. אבל זו ההזדמנות שלי להשיג צדק למען אלכס, למען אימי. אני נושמת עמוק ומהנהנת.
״זה לא יגזול הרבה זמן. ספרי להם את כל מה שאת יודעת וזוכרת. כל מה שאת צריכה לעשות זה להיות כנה.״
״בסדר,״ אני אומרת בקול חלש.
אני מתקשה לבלוע את הרוק, הולכת לאורך המסדרון אל הסלון ומתיישבת על ספת העור. שני גברים יושבים על כיסאות מעבר לשולחן מולי, שניהם בחליפות ובידיהם תיקיות עור שבתוכן פנקסים.
״אמיליה אדמס?״ שואל המבוגר הקירח, כשאני מושכת כרית לחיקי לניחום, אף ששום דבר לא באמת יכול לנחם אותי ברגע זה.
״כן, אני אמיליה אדמס,״ אני אומרת ונושפת אוויר.
״אני סוכן מיוחד ג׳ונתן דמרטיני מהאיי־טי־אף, וזהו סוכן מיוחד חורחה סנפיליפה מהדי־אי־איי. אנחנו נגבה ממך הצהרה על מה שקרה אתמול בלילה בביתו של אלחנדרו אסטרדה.״
אני מהססת ועוטה על פניי חיוך נוקשה למען הבלשים. במהלך השעה הבאה מוטחות בי שאלות, שעל רבות מהן אין לי תשובות. סם מתערב, כשהם מתחילים לחזור על שאלותיהם בלי הפסקה, ובנימוס מסיים את הריאיון. כולם מתבוננים בי, כשאני פוכרת את אצבעותיי בעצבנות בחיקי. הם מחליפים ביניהם כמה מילים שקטות, ולאחריהן הגברים עוברים למטבח. אחרי רגע אני שומעת את סם מלווה אותם החוצה.
״עשית עבודה מעולה,״ הוא אומר לאחר שנועל את הדלת. ״ההצהרה שלך תואמת את שלי, כך שלא נראה לי שיהיו להם שאלות נוספות. לרוב, כשמתגלה חוסר התאמה, הם חוזרים לסבב שאלות נוסף.״
אני עוקבת במבטי אחרי סם, כשהוא פוסע אל הספה ומתיישב לידי.
״איך הראש?״
״כואב.״ אני נוגעת בידי בעורפי.
״תני לי לקחת אותך לבית החולים. הייתי צריך לקחת אותך כבר אתמול.״ הוא מושיט את ידו לידי ועוזר לי לקום בזהירות מהספה. בגראז' הוא פותח עבורי את דלת המכונית, ואני מחליקה אל מושב העור החמים בערפול חושים.
הנסיעה לבית החולים אורכת לא יותר מחמש דקות, אבל אני מרגישה שאין לי כוח לצאת מהמכונית. אני בוהה בדלתות האוטומטיות של בית החולים נפתחות ונסגרות ובאנשים הנכנסים ויוצאים דרכן.
״אם, אנחנו צריכים להיכנס כדי שתוכלי להירשם.״
״מעולם לא הייתי בבית חולים בעבר,״ אני אומרת בהיסח הדעת.
״טוב, זה לא כזה מקום מרגש, אבל אני מבטיח לך ששנינו נרגיש הרבה יותר טוב אחרי שתיבדקי על ידי רופא. בואי.״ סם סוגר את הדלת שלו ורץ לפתוח את הדלת שלי. הוא מושיט לי את ידו, אבל אני מתעלמת ממנה, מתרוממת במאמץ ניכר ומייצבת את עצמי בעזרת דלת המכונית. בתוך בית החולים מקדמת את פניי אישה, שיושבת מאחורי דלפק אפור גדול.
סם מביט בי ולאחר מכן צועד לפנים ומתלחש איתה. שורה של כיסאות מסודרת שם, כולם ניצבים מול מכשיר טלוויזיה שתלוי מהתקרה בפינה ומשדר את החדשות המקומיות. אני בוחנת את פרצופי האנשים הממתינים. צעירים ומבוגרים, בהירים וכהים. אף אחד לא דומה לאחר.
הכאב בראשי הולם בקצב אחד עם פעימות ליבי. הדופק בתנוך אוזניי מתגבר, וראייתי מתחילה להתערפל מתחת לאורות בית החולים הבוהקים. ריח חומרי החיטוי והאלכוהול נישא באוויר, ואני גוררת את רגליי על הרצפה ובוחרת מושב הרחק מכולם. אני לא יכולה לנהל עכשיו שיחה עם מישהו מהיושבים כאן. מה אני יכולה לומר? שהגבר שאהבתי נרצח לפני כמה שעות, ושלפני פחות משעתיים הייתי עדיין מכוסה בדמו?
סם מתיישב צמוד אליי, וברכו נעה כשהוא ממלא את הטפסים. רחש העט על הנייר מעצבן אותי, אבל אני עוצמת את עיניי ומשעינה את ראשי על הקיר מאחוריי.
״תאריך לידה?״ הוא שואל בשקט ודוחף את מרפקו בזרועי כדי לזכות בתשומת ליבי. ״מהו תאריך הלידה שלך, אם?״
״שניים באוקטובר, אלף תשע מאות תשעים ושלוש.״
הוא חוזר לכתוב בעט שלו על הנייר, לפני שהוא הופך את הדף וכותב על צידו האחורי. ״תצטרכי לעזור לי בעניין ההיסטוריה הרפואית שלך, בסדר?״
אני מהנהנת, כשאחות מגיעה מבין הדלתות הכפולות וקוראת בשמי. סם קם, ואני אחריו, ושנינו חוצים את חדר ההמתנה. האחות, בלונדינית צעירה, מלווה אותנו לחדר הבדיקה ומבקשת מסם להמתין בחוץ כמה דקות.
״בבקשה, שבי על הכיסא,״ היא אומרת ומחייכת אליי בחביבות. ״אני מרסי. אני רוצה לשאול אותך רק כמה שאלות, ואחריהן הוא יוכל להצטרף אלינו. למה שלא תספרי לי מה בדיוק קרה?״
אני מעבדת את דבריה במשך רגע, לפני שהמילים יוצאות מפי בנימת קול מונוטונית. ״קיבלתי מכה חזקה בראש מהרצפה אתמול בערב, ומאותו רגע יש לי כאב ראש חזק מאוד, בחילה, והראייה שלי קצת מעורפלת.״
היא מקישה על המקלדת של מחשב נייד קטן הניצב על השולחן ושולחת לעברי מבטים זהירים בין המילים שמקלידה. ״איך קיבלת את המכה?״
״סם, הידיד שלי,״ אני מצביעה באגודל לעבר הדלת, ״הפיל אותי, כדי שלא אקלע לתוך האש הצולבת.״ אני משתתקת בבת אחת כשמבינה עד כמה כל זה נשמע מטורף.
עיניה של מרסי מתרחבות. ״באיזו שעה בערך כל זה קרה אתמול?״
״בסביבות שבע אתמול בערב, נדמה לי.״ זה פשוט נפלט לי. הכנות... האמת על המציאות האלימה שבה אני חיה יוצאת לי מהפה. הייתי צריכה להרגיש מבוכה, אבל אני לא.
״היית צריכה לבוא מייד למיון,״ היא אומרת ומקישה שוב על המקלדת שלה. ״לפני שאוכל להרשות לידידך להיכנס הנה, אני מחויבת על פי חוק לשאול אותך אם את קורבן לאלימות בתוך המשפחה או שאת מרגישה מאוימת בדרך כלשהי בבית.״
אני כמעט נוחרת בבוז. בבית. אין לי בית. אני מנידה בראשי בעדינות, אבל התנועה מכאיבה לי אז אני מפסיקה. ״לא,״ אני לוחשת.
״בסדר. אני אשלח את ידידך פנימה ואחזור למדוד לך לחץ דם ולשאול אותך כמה שאלות על מצבך הבריאותי.״ היא פותחת את הדלת כדי לצאת, וסם נכנס.
הוא מתיישב על כיסא לידי ומניח את השאלון על ברכיו. ״את בסדר?״
״כן.״ אני מהנהנת ומייד ממצמצת בכאב.
מרסי חוזרת לחדר כשהיא הודפת עגלה קטנה, שעליה מכשיר למדידת לחץ דם. ״לפני שהרופא יבוא לבדוק אותך, אני אעשה כמה בדיקות ואעבור איתך על ההיסטוריה הרפואית שלך.״ היא כורכת את השרוול למדידת לחץ דם סביב זרועי ולוחצת על כפתור במכונה. היא מוציאה מדחום מתוך אותה מכונה ותוחבת אותו מתחת ללשוני ומחזיקה אותו במקומו, עד שהמכונה מצפצפת. ״החום ולחץ הדם תקינים,״ היא אומרת ומורידה ממני את השרוול. היא מתיישבת שוב ומקלידה עוד כמה דברים למחשב.
״ניירת?״ היא מושיטה את ידה לניירות שסם מחזיק ומציצה בהם לפני שהיא מכניסה עוד כמה נתונים למחשב. ״בסדר, אני רוצה שתתני לי עוד מידע רפואי.״
אני נושמת עמוק ומקווה שאוכל לענות על חלק משאלותיה.
״יש לך אלרגיות לתרופות כלשהן?״
״לא.״
״תאריך הווסת האחרונה?״
אני משתתקת לרגע ומנסה לזכור את התאריך של המחזור האחרון שלי. סם פונה להביט בי, ואני מושכת בכתפי. ״אני לא יודעת. לפני חודשיים, אולי. הם אף פעם לא היו סדירים.״
היא מקלידה כמה דברים במחשב שלה. ״מעשנת?״
״לא.״
״משתמשת בסמים לא חוקיים?״
אני רואה שסם מתבונן בי בזווית עינו. זה חשש אמיתי. חייתי עם ראש קרטל סמים.
״לא, מעולם לא,״ אני עונה בשקט ורואה בבירור שסם נרגע.
נקישה קצרה אבל רמה נשמעת על הדלת, והיא נפתחת בתנופה. רופא נכנס לחדר ומושיט לי את ידו. ״אני דוקטור ג׳קובסון. נעים להכיר.״
״אמיליה אדמס,״ אני אומרת ולוחצת את ידו.
״סם קורטז,״ סם אומר ולוחץ את ידו אחריי.
דוקטור ג׳קובסון בודק אותי במשך עשר הדקות הבאות, שואל עוד שאלות ולבסוף מחליט לשלוח אותי לבדיקת סי־טי. מרסי שוקלת אותי בהמשך המסדרון ומושיטה לי כוסית סטרילית לבדיקת שתן.
״תכתבי את השם שלך על הכוסית ותשאירי אותה על השולחן הקטן בחדר. אני אחכה לך מייד אחר כך בחדר הבדיקה ולאחריה מישהו יבוא לקחת אותך לצילום.״
״בשביל מה זה?״ אני מצביעה על הכוסית הקטנה שהיא מחזיקה בידה.
״עניין שגרתי.״ היא מחייכת אליי. ״אנחנו תמיד בודקים שתן מכל מיני סיבות. אין לך מה לדאוג.״
אני מבצעת את הבדיקה ושוטפת ידיים. אני מביטה במראה ורואה ששערי משתפל בגלים ארוכים ומבולגנים. פניי עדיין חיוורות, ועיגולים שחורים סובבים את עיניי. ערפול חושים סוגר עליי, ואני משפריצה על פניי קצת מים ומשתמשת בנייר כדי לנגבם. אני נושמת עמוק, משליכה את הנייר לפח האשפה וחוזרת אל חדר הבדיקה שלי. אני שמה לב שסם איננו, כך שאני מתיישבת וממתינה לשובם של מרסי או של הרופא.
הדקות חולפות, והתשישות משתלטת עליי. עפעפיי כבדים, ולבסוף אני עוצמת את עיניי ומקשיבה לרחשים של חדר המיון ההומה פעילות מן העבר השני של הדלת. קולות מהדהדים במסדרון, אבל אני עייפה מכדי להקשיב. מוחי, יחד עם גופי, נאטם סוף־סוף.
נקישה נשמעת על הדלת, ודוקטור ג׳קובסון פותח אותה ונכנס לחדר הבדיקה. ״שינוי בתוכניות.״ הוא מצמיד את אגנו לדלפק ומשלב את זרועותיו. ״בדיקת השתן שלך חזרה עם תוצאה חיובית להיריון. מאחר שאנחנו לא יודעים באיזה שבוע...״
הוא עדיין מדבר, אבל כל מה שאני שומעת זה ״תוצאה חיובית להיריון״ ומאבדת את זה. היריון? איך? כלומר, אני יודעת איך, אבל למה? למה עכשיו? לא. אני לא יכולה ללדת את תינוקו של אלכס.
לא, לא, לא! מוחי צורח לי!
אני קוברת את פניי בידיי, מנענעת את ראשי ובוכה. הכאב הפועם בראשי מחמיר, ואני מרגישה כיצד חזי מתכווץ כשאני מנסה לנשום. ״לא!״ אני צועקת באוזני דוקטור ג׳קובסון, לעצמי, לכל מי שמוכן לשמוע אותי.
קולו דועך, והחדר דומם עכשיו מלבד הבכי החנוק שלי.
״מיז אדמס,״ הוא אומר בשקט אחרי רגע. ״מאחר שהנפילה שלך הייתה קשה, ואנחנו לא יודעים באיזה שבוע את של ההיריון, אני רוצה שהגניקולוגים שלנו יערכו לך בדיקה יסודית. אני רואה שהחדשות מפתיעות אותך, אבל אני רוצה שתקשיבי לי בנוגע לפגיעת הראש שלך.״
דמעות זולגות מעיניי, כשאני מהנהנת. איפה סם? איפה סם, לעזאזל? ליבי הולם מהר כל כך בחזי, עד שנדמה שהוא עוד רגע יקפוץ מבין צלעותיי. אני מנסה להתאפס ומביטה בעיניים מעורפלות בדוקטור ג׳קובסון, שנותן לי הוראות בנוגע לראשי, ואני שומעת אותו כאילו מרחוק בגלל רעש השיטפון הזורם באוזניי.
״אני מאמין שזה זעזוע מוח. אני רוצה שתנוחי בימים הבאים, שלא תעסקי בפעילות מאומצת, שתגבילי את הזמן שאת מבלה מול מחשב וטלוויזיה ושתקראי פחות. את חייבת לנוח. את חייבת לתת למוח שלך להחלים. אני רוצה שבעוד יומיים תלכי לרופא המשפחה שלך. אם המצב יחמיר לפני כן, תצטרכי לחזור למיון בלי להתמהמה.״
הוא שותק לרגע ופותח את הארון מעל הכיור, משם הוא מוציא ציוד רפואי ומניח אותו על השולחן, לפני שיוצא בשקט מהחדר.
אני לא מאמינה שכל זה קורה לי. אני רוכנת לפנים ומשעינה את מרפקיי על ירכיי ושוב מכסה את פניי בידיי. אני שואפת אוויר בין יפחות עמוקות. ״למה זה קורה לי? למה?״ אני שואלת את עצמי בבכי. אני לא יודעת אם אוכל לספוג דברים כאלה ולהמשיך להחזיק מעמד עוד הרבה זמן. מצבי מראש לא היה מזהיר, וכל אובדן, כל נסיגה, מכרסמים ביכולת שלי להמשיך הלאה.
״אמיליה, מה קורה, לעזאזל?״ אני שומעת את קולו של סם, כשהוא סוגר את הדלת.
אני רק מנענעת בראשי הנתמך בידיי ונושמת עמוק. גרוני כואב, ואין לי כוח ברגע זה להסביר לסם מה קורה.
הוא מתכופף לצידי, אוחז באמותיי ומושך את ידיי מפניי. ״אם, ספרי לי מה קורה כאן.״
נקישה נשמעת על הדלת, ורופאה ואחות נכנסות פנימה. האחות מגלגלת לפניה מכשיר גדול שיש לו מסך קטן. ליבי דוהר, כשהרופאה מדליקה את המכשיר. אני מתנדנדת בין הכחשה להלם ומרגישה בחילה.
״אני דוקטור אנדרסון, וזוהי שלי,״ היא מחווה בידה לעבר האחות, ״דוקטור ג׳קובסון סיפר לי שיש לנו כאן היריון בוסרי מאוד, ושאנחנו צריכים לבדוק מה קורה בגלל שאת אחרי נפילה. הכול נכון?״
סם עומד עכשיו לצידי ונושם במאמץ. פניו חיוורות, ואני רואה כיצד גרונו מתכווץ כשהוא בולע את הרוק. הוא נראה מפוחד כמוני. הוא מניח את ידו על כתפי במחווה תומכת.
אני נדה בראשי ומתקשה לבלוע את הרוק, כשהיא מקרבת את המכשיר אל שולחן הבדיקות, והאחות מתחילה לשאת את הציוד הרפואי שדוקטור ג׳קובסון השאיר על הדלפק.
״למה שלא תעלי על המיטה כאן? אנחנו נערוך לך בדיקת אולטרה־סאונד של הבטן.״
סם לוחץ את כתפי כדי לעודד אותי.
אני עולה על המיטה ונשכבת, בזמן שדוקטור אנדרסון מפעילה את מכונת האולטרה־סאונד ומקלידה כמה נתונים על מקלדת המצורפת לעגלה.
״אני צריכה שתאשרי את שמך המלא ואת תאריך הלידה שלך, בבקשה,״ היא אומרת ומקלידה.
״אמיליה אדמס, שניים באוקטובר, אלף תשע מאות תשעים ושלוש.״ קולי מפוחד... חלש.
״בסדר, אמיליה. קדימה, תפתחי את המכנסיים,״ היא אומרת בקול מרגיע. אני פותחת את המכנסיים, והיא תוחבת נייר סופג בחלק העליון של הג׳ינס הקצרים שלי ומקפלת אותו מעל חגורת המכנסיים. ״זה אמור להיות חם, אבל אף פעם לא מספיק חם. אני מתנצלת אם זה קר.״ היא מנערת בקבוק ושופכת כמות גדולה של ג׳ל על שיפולי בטני. ביד אחת היא לוחצת על הבטן במתמר קטן, וביד השנייה היא מקישה על כפתורים במכשיר. היא לוחצת ודוחפת ולעיתים גורמת לי לעצור את הנשימה.
״הכול נראה ממש טוב, אמיליה.״ היא מחייכת אליי. ״את בשלב ממש מוקדם. על פי המדידות שלי, הייתי אומרת שאת בשבוע החמישי או משהו כזה. הכול מתקדם כמו שצריך, אבל אני חושבת שאת צריכה לקבוע תור אצל הגניקולוג שלך.״ היא לוחצת על עוד כמה כפתורים במכונה ומדפיסה שרשרת ארוכה של צילומים. היא מתבוננת בה ומחייכת, בזמן שהבטן שלי מתהפכת, והמציאות שלי טופחת על פניי. היא מחייכת אליי בעידוד ונושמת ברוגע. ״דוקטור ג׳קובסון אמר שזה לא היריון מתוכנן.״
אני נדה בראשי לעברה ונאבקת בדמעות.
״יש עוד אפשרויות, אמיליה. תוכלי ללכת לפגישת ייעוץ כדי לדעת מה מתאים לך,״ אומרת דוקטור אנדרסון בשקט ואוספת את חפציה.
״בסדר,״ אני אומרת במאמץ עצום.
סם נשען על הקיר, וידיו שלובות מאחורי גבו. הוא מתבונן בדלת שמולו, ועל פניו הבעה של הלם. הוא לא אומר מילה. התמיכה שלו אילמת. הלחיצה בכתפי במהלך הבדיקה הייתה כל מה שהיה יכול לעשות. אני יודעת שגם הוא המום.
״אשלח הנה אחת מהעובדות הסוציאליות שלנו לדבר איתך. היא תדע יותר ותוכל לעדכן אותך,״ דוקטור אנדרסון אומרת ויוצאת מהחדר, שערה הבלונדיני הארוך מרקד על כתפיה כשהיא עוזבת.
שלושים הדקות הבאות מעורפלות במוחי. העובדת הסוציאלית מושיטה לי ערימה של חוברות ומעדכנת אותי במידע ובמספרי טלפון של מרפאות, ארגונים ורופאים. סם נעלם במהלך הזמן הזה, ואני מוצאת אותו בחדר ההמתנה. הוא נראה תשוש כפי שאני מרגישה.
אנחנו יוצאים בלי לומר מילה ונוסעים לביתו בדממה.