מארז תוכנית השידוכים

המארז דואט תוכנית השידוכים מכיל 2 ספרים.

שדך אותי

טרופים: קומדיה רומנטית, תוכנית שידוכים, חתונה ממבט ראשון, הפכים נמשכים, תחת קורת גג אחת

שמי הוא קורטני ג'יין סלינג'ר ונמאס לי ממשחקים. נמאס לי מסצנת הברים של לילות שישי. נמאס לי ממשחקים, מפלירטוטים ללא תכלית, מדייטים נוראיים, מסטוצים, מבחורים שלא מתקשרים שוב או שלא מתקשרים בכלל.

אני סיימתי עם זה. אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה יותר. זה קשה מדי, ומה שעוד יותר גרוע זו העובדה שלאט־לאט, זה הופך אותי לקשה.

זה שובר לי את הלב. מה אני כן רוצה? זה קל.

אני רוצה בית בפרברים עם גדר עץ לבנה. אני רוצה תינוקות שאצטרך לחגור במיני־ואן. אני רוצה להתחתן, להימלט מעולם הדייטים ומחיי הרווקות.

לכן קיבלתי החלטה חשובה. אני ממלאת טופס הצטרפות באתר 'שדך אותי.קום' ומפקידה את גורלי בידיהם של מומחים.

האם זה קצת מפחיד? כמובן. אחרי הכול, אני מתכננת להתחתן עם זר מוחלט ואין לי מושג עם מי אמצא את עצמי, אבל בינינו? אני לא יכולה כבר לחכות. שידוך לא יכול להיות גרוע יותר מלהיות רווקה. נכון?

 

שדך אותי מאת סופרת רבי המכר קטי רגנרי הוא קומדיה רומנטית מפתיעה ומקורית על בחורה שמוכנה לעשות הכול כדי להגיע לאושר, ועל גבר שחושב שהוא יהיה המענה לכל חלומותיה, אבל לא בטוח שהחלומות שלהם תואמים. זה הספר הראשון בדואט תוכנית השידוכים. הספר השני, שדך אותנו, ראה אור בהוצאת אדל.

שדך אותנו

תגיות: קומדיה רומנטית, תוכנית שידוכים, אקסית אובססיבית, הפכים נמשכים, תחת קורת גג אחת

שמי הוא קורטני ג'יין סלינג'ר. נמאס לי מערבי 'נטפליקס' לבד בבית, מגברים שעושים לי 'גוסטינג', מהעמדות פנים, מפרידות והתפייסויות, נמאס לי מכל המשחקים. אז מה עשיתי? נרשמתי לתוכנית שידוכים והתחתנתי עם הגבר שחיכה לי ליד המזבח.

עשינו את זה. אנחנו נשואים. הוא שלי ואני שלו. אנחנו בעל ואישה, אלא ש... אנחנו בקושי מכירים זה את זה. אף פעם לא גרנו יחד. מתברר שאני מַשְׁכִימָה והוא ציפור לילה. הוא מחזאי מתחיל שרגיל לגור עם שותפים ואני עובדת בוול סטריט, גרה בדירת פאר ומרוויחה פי שישה ממנו. ההורים שלו כל הזמן שואלים מתי יהיו לנו ילדים בעוד ההורים שלי ממשיכים לשלוח לי במייל שמות של עורכי דין לענייני גירושים. נשים בכל מקום רוצות להיכנס לו למכנסיים, כולל האקסית שלו שנמצאת בכל מקום, ואצלי הבוס שלי, שהפך לאחרונה פנוי שוב, מסרב להבין שכבר יצאתי מהשוּק. אף אחד לא חושב שאנחנו יכולים להצליח כזוג, ועכשיו גם אני מתחילה לתהות. השידוך בינינו היה רק ההתחלה... האם סוף של 'באושר ובעושר עד עצם היום הזה' אפשרי בכלל?

 

שדך אותנו מאת סופרת רבי המכר קייטי רגנרי הוא קומדיה רומנטית מפתיעה ומקורית על הקשיים והלבטים של זוג שמנסה לעשות הכול כדי להישאר יחד על אף הפערים העצומים בתחומים רבים. זה הספר השני בדואט תוכנית השידוכים. הספר הראשון, שדך אותי, ראה אור בהוצאת אדל.

פרולוג
ראיתי פעם סרט. אני חושבת שהוא התרחש בימי הביניים. או אולי בתקופת הוויקינגים? אני לא בטוחה, אבל יש משהו שאני כן יודעת: בסרט הזה שבו אני צופה עכשיו יש נישואים שאורגנו בשידוך. הגבר נאמן למלך אנגליה אך אין לו אדמות או רכוש, והוא מתארס לאישה שיש לה את שני הדברים האלה.

הגבר מתחיל את יומו ברחצה באגם, שערו הארוך תחוב מאחורי אוזניו כדי להרחיק אותו מפניו, אך הוא פרוע ופזור על גבו. כשהוא מסתובב אל המצלמה, רואים שעיניו בצבע כחול זוהר, צלול כמו שמי הקיץ, או כמו ברד בצבע אוכמניות. הוא בן עשרים ושתיים אולי, והוא ממש יפה כשהוא עומד באגם, חרוזי מים נוצצים על חזהו החשוף.

בסצנה הבאה אישה יוצאת כשהיא רכובה על סוס מכנסיית אבן שממוקמת באמצע כפר מוקף חומה. היא לובשת שמלה כחולה ופשוטה בעלת צווארון לבן. היא לא גבוהה מדי או נמוכה מדי, היא לא שמנה או רזה. היא ממוצעת ככל שאפשר לצפות, מלבד דבר אחד. על פניה היא עוטה רעלה שחורה שמזכירה לי את הרעלה שמכסה את הכובעים של הדבוראים. הרעלה כהה מאוד ועבה מספיק כדי למנוע מעוקץ של דבורה לחדור את הרשת, והיא מסתירה את פניה לחלוטין.

הגבר מהאגם מופיע שוב, לבוש כעת בבגדיו הטובים ביותר, אם כי בלויים. הוא עזר לה לרדת מהסוס ומציע לה את זרועו, ויחד הם צועדים אל עבר הכנסייה. הם עומדים להתחתן הרגע, אבל הוא מעולם לא ראה אותה, והיא מעולם לא ראתה אותו. ככל שהוא יודע היא עלולה להיות בת מאה. או שהיא עלולה להיות צעירה ופשוטה. ייתכן שהשיניים שלה חומות ורקובות. ייתכן שגופה מעוות. לעזאזל, ייתכן אולי שמתחת לחצאיות הפשוטות אך הנדיבות האלה הסתתר נער. שלא לדבר על מה שעלול להיות מתחת לבגדים ובתוך העור.

אלוהים, איזה הימור זה. היא עלולה להיות מטורפת או בלתי הגיונית, פטפטנית, או ילדותית. ייתכן שיש לה לשון חדה כתער או שהיא אוספת בובות מפחידות. אולי יש לה בעיה קשה של גזים, או גרוע מזה, אולי היא אישה בעלת לב שחור.

אין לו כל דרך לדעת מה נמצא מאחורי הרעלה.

אין לו כל דרך לדעת עם מי הוא עומד לקשור את חייו.

הכומר אומר להם להחזיק ידיים והם עושים זאת, אבל ממש לפני שהיא אומרת את הנדרים שלה, היא מושיטה יד אל הרעלה שלה ו... אוף! מרפק שנתקע בי מחזיר אותי במהירות אל המציאות.

"את לא מוכרחה לעשות את זה," מסננת הדודה שלי, נשימתה חמה על אוזני. "זה טירוף, קורטני. פשוט חוסר שפיות."

אני מהדקת את שיניי. "אני אוהבת אותך, דודה לוסי, אבל את לא מוכרחה להישאר."

"אני לא הולכת." היא אוחזת בידי באחיזת מוות. "אין שום סיבה בעולם שתעשי את זה! יקירתי, תחשבי שוב – "

"בבקשה, דודה לוסי," אני פולטת.

"אנחנו יכולות להסתובב וללכת ממש עכשיו," היא ממשיכה, הטון שלה עובר מפאניקה להיסטריה. "תברחי מכאן. המכונית ממתינה במגרש החניה. ניסע היישר אל שדה התעופה. אנחנו יכולות פשוט – "

"לא."

אני מנסה לנשום עמוק ונזכרת שאני לובשת שמלת מחוך לבנה. כנראה אכלתי די הרבה מתוך לחץ בשבועיים האחרונים כי השמלה הדוקה מדי ואני לא מצליחה למלא את ריאותיי עד הסוף.

"את עדיין יכולה לשנות את דעתך," היא מתעקשת, דמעות בקולה.

"לא."

"בבקשה, אל תעשי את זה," היא מתחננת בלחישה רפה.

אצבעותיי נלחצות בנעלי העקב הלבנות, העשויות קטיפה. הן קטנות מדי וחדשות לגמרי. אני מרגישה טיפת זיעה גולשת על עורפי, ממש מתחת לתסרוקת הגבוהה והמוקפדת, ועושה את דרכה במורד עמוד השדרה שלי, המכוסה תחרה לבנה.

ידי השמאלית אוחזת בידה חזק לא פחות, כשבידי הימנית אני מחזיקה זר קטן של חבצלות.

לפתע, ממש באותו הרגע שבו הייתי יכולה לשקול מחדש את מה שאני עומדת לעשות, אני שומעת את הקאנון ברה מז'ור של פכלבל מתנגן בכנסייה הקטנה. באותה שנייה, לא אחת מאוחר יותר, דלתות העץ הכהות והעתיקות נפתחות לפנינו.

אני משתנקת ומפנה את מבטי אל השטיח האדום והמרופט שנפרש מהמבואה של הכנסייה אל המזבח. כדי להרגיע את עצמי, אני חושבת על האיש שבסרט. אני עושה את הצעד הראשון שלי במעבר ותוהה כמה אנשים עשו את הדבר הזה במקום הזה ממש? כמה מהם נישאו למישהו שמעולם לא פגשו לפני כן?

צעד אחד. עוד אחד.

זה בטח הסתדר להם יפה, אני אומרת לעצמי.

לצעוד יחד. צעד.

הגיע הזמן, קורטני. תרימי את המבט.

לצעוד יחד. צעד.

למען השם, קורטני ג'יין! את רצית את זה. את בחרת בזה. עכשיו, תאזרי אומץ ותסתכלי למעלה, לעזאזל!

כמעט בחצי הדרך אל המזבח אני מרימה את סנטרי מספיק כדי לראות את הגלימה בצבע השמנת של הכומר הפרסביטריאני, המקושטת בצלבי זהב. מזווית העין אני רואה לשמאלו גבר.

"אני אהיה זה בחליפת הפינגווין."

"עדיין לא מאוחר מדי!" הדודה שלי מתייפחת בשקט ולוחצת על ידי חזק עד כדי עצירת זרימת הדם. כהתרסה על מילותיה, אני מרימה את ראשי עד הסוף.

נשימתי נעתקת. שפתיי נפערות.

ליבי חדל מלפעום כאשר סוף כל סוף אני מביטה בעיניו של בעלי לעתיד.

1
לפני שישה שבועות
קורטני
"אם יהיה לי עוד דייט מחורבן, אתאבד."

דינה, חברתי לעבודה, צוחקת עליי. "אם כל בחורה הייתה מתאבדת אחרי כל דייט מחורבן, העולם היה מתרוקן."

"מתרוקן למחצה," אני אומרת ומסמנת לברמן להביא עוד קוקטייל 'גימלט'. אני מעיפה מבט בדינה. "את נשארת עם בירה?"

"כן."

ג'וש, הברמן המקסים, נעצר מולי ומחייך. "עוד סיבוב?"

"תמשיך להביא אותם."

"שבוע גרוע?" הוא שואל, מעמיד פני כלבלב עצוב.

"חיים גרועים."

"ומה איתך?" הוא שואל את דינה ורוכן מעט קדימה.

אני נשבעת שהשניים האלה משחקים את משחק החתול והעכבר המפלרטט הזה כבר יותר משנה.

"לא. אני ממש בסדר," היא אומרת בקול נמוך מן הרגיל.

"ברור, לוהטת שכמוך."

אין לי מספיק אנרגיה עבור גלגולי העיניים שחילופי הדברים האלה ראויים לקבל. אני מניחה את הכוס הריקה על הבר העשוי כרום. "היי! הכוס שלי ריקה."

"חכי רגע," אומר ג'וש ומנופף בידו אליי כאילו אני יתוש. הוא פונה אל דינה. "מה קרה עם הבחור מסוף השבוע שעבר?"

"היית מת לדעת, נכון?" היא שואלת ומלקקת את שפתיה.

הוא נושך את שפתו התחתונה. "אני אוהב סיפור טוב לפני השינה."

היא מגחכת והצליל הסקסי, הגרוני הזה, הוא זה שיש בחורות שיודעות לשלוף אותו. יש בחורות שלא יודעות. דינה יודעת. אני? אין מצב. אני אישמע כאילו יש לי דלקת גרון, ואיזשהו טיפוס של סבתא בעל כוונות טובות יטפח לי ככל הנראה על הכתף ויציע לי כדור נגד כאב גרון. אני מושיטה את הכוס. "מתה מצמא. מיובשת כל־כך."

"החברה הכי טובה שלי זקוקה למשקה," אומרת דינה ומסיימת בכמה לגימות את הבירה שלה, ואז מושיטה את הבקבוק הריק לג'וש לאחר שליקקה את הפייה. "תעשה את העבודה שלך, לשם שינוי."

"מתגרה," הוא רוטן, וקורץ אליי לפני שהוא מפנה לנו את הגב כדי להביא לנו עוד משקאות.

"למה שלא תעשו את זה כבר?" אני שואלת.

דינה צוחקת, אבל הצליל קליל וגבוה יותר עכשיו. היא חוזרת אל ההתנהגות הנורמלית שלה, ומפסיקה להתנהג כמו כלבה מיוחמת.

"עם ג'וש? לא, אין סיכוי! ג'וש הוא רק... את יודעת, כיפי. זה רק משחק, הפלירטוטים האלה שלנו."

"זה לא יכול להיות יותר מזה?" אני שואלת.

"לא, הוא לא הטיפוס שלי." היא מושכת בכתפיה ומסתובבת על כיסא הבר כדי להביט בקהל לובשי החליפות בסגנון וול סטריט שמאכלסים את הבר הזה בבאטרי פארק. אני מצטרפת אליה ומוצאת ים רחב של בלייזרים בכחול וחליפות באפור כהה.

יש הרבה חולצות מכופתרות בלבן ובתכלת. פה ושם רואים מישהו עם קצת אישיות בצורת עניבה אדומה נמרצת או מטפחת כיס בסגול נועז, אבל אצל רובם התלבושת אחידה. חלק מהגברים בלונדינים, חלקם כהי שיער. אחרים ממוצא אסיאתי ויש גם שחורים. יש כאן ייצוג לכל מוצא אתני, וכולם מצחינים מסירחון של בתי ספר פרטיים, בסגנון השופט קוואנו, שופט בית המשפט העליון.

בעבר ציפיתי בשמחה לשתות משהו אחרי העבודה עם דינה ב'בר וגריל טיידווטרז', אבל אחרי חמש שנים נמאס לי מזה. נמאס לי מזה כל־כך, עד שאם 'זה' היה סקס, הייתי מוצאת את המנזר הקרוב ביותר ונרשמת אליו מהר ככל האפשר.

אני אוהבת סקס מאוד. הלוואי שהייתי יכולה למצוא לי פרטנר קבוע.

"תשע־עשרה וחמישים, בבקשה."

אני מסתובבת אליו. "תרשום לי את זה על החשבון."

ג'וש מחווה בתנועה קלה של סנטרו לעבר דינה, שמפלרטטת עם סוחר המניות הקרוב ביותר אליה. "הטעם הנבחר ללילה?"

"ללא ספק." אני מטה את ראשי הצידה ומתבוננת בג'וש באופן אובייקטיבי בזמן שהוא משרת לקוח אחר. מלבד היותו הברמן החביב עליי, הוא נראה טוב. כאילו, נראה טוב כמו כוכב קולנוע לוהט. הוא נראה טוב גם שאת מעיפה בו מבט שני, שלישי ורביעי, וזה אומר שהוא נראה טוב הרבה מעבר לליגה שלי.

עם השיער החום והעיניים הכחולות הוא מזכיר קצת את איאן סומרהולדר, רק שהוא לא זחוח, ולא נראה כאילו הוא רוצה למצוץ לי את הדם. הוא סופר־סקסי, אבל בדרך מסוכנת פחות ומקסימה יותר, אם זה נשמע הגיוני.

עם זאת, אני לא נמרחת על ג'וש כמו רוב הבחורות שנכנסות לכאן, והוא לא מפלרטט איתי כאילו אני איזו מטומטמת עם חצי מוח. אני מחכה לשיחה הקלילה איתו, ותמיד מחכה אצלו בשבילי קוקטייל 'גימלט' קר. "למה לא הזמנת אותה לדייט?" אני שואלת.

"את דינה? היא לא תסכים." הוא מחייך. "חוץ מזה, היא לא הטיפוס שלי."

זה מספיק כדי לפוצץ לי את המוח. "אז שניכם מפלרטטים זה עם זה בכל יום שישי בערב בלי שום סיבה?"

"לא בלי שום סיבה. זה כיף."

"כיף." אני פולטת שאיפה נרגזת, חושבת על הדייט האחרון שהיה לי בסדרה של דייטים נוראיים. שמו היה דן. איש בורסה חמדן שידיו נשלחו אל החולצה שלי עוד לפני שהמונית הספיקה לעזוב את שפת המדרכה אחרי שיצאנו מהמסעדה שבה אכלנו ארוחת ערב. הדפתי אותו ואמרתי שאני לא מתמזמזת בדייט ראשון, והוא קרא לי כלבה קפואה ובזבוז זמן.

אז אולי אלה המחשבות על דן החלאה, או אולי העובדה שאני כבר במשקה הרביעי, אבל לפתע אני שומעת את עצמי אומרת בכנות מוחלטת, "אני פשוט לא מבינה."

ג'וש מהנהן אל עבר בחור שעומד מאחוריי וזז קצת ימינה כדי למזוג לו בירה מהחבית.

"מה את לא מבינה?" הוא שואל.

"את כל זה," אני ממלמלת בגועל. אני שולפת את הקשית מהמשקה שלי כי אני צריכה עוד אלכוהול, ודחוף.

"את כל מה?" הוא מניח את הבירה ליד מרפקי ושטר של עשרים דולר מחליף את הבקבוק במהירות.

"את זה!" אני מניפה אגודל אל מאחורי כתפי. "את שוק הבשר הזה. את הבולשיט הזה, את המשחק של ילד־ילדה, גבר־אישה, פלירטוט ללא ציפייה, אני קונה לך ארוחת ערב ואת נותנת."

הוא מרים את גבותיו. "וואו. אני – "

"זה הכול משחק, אבל זה לא כיף," אני מתעקשת, ועכשיו אני באמת מתחממת. "זה דפוק." אני משעינה את מרפקיי על הבר כשג'וש מערבב מרטיני לאישה שיושבת על כיסא בר לידי. "את מעמידה פני קשה להשגה, הם רוצים אותך, את מתנהגת כאילו את רוצה אותם, הם לא רוצים אותך בחזרה. כולם סביבי מדברים בשפה שאני לא מבינה."

הוא מחייך. "אני חושב שזה פשוט המאבק המתמשך בין המינים. אני טרזן, את ג'יין."

"איכס! אני לא רוצה איש מערות." אני נאנחת. "אני פשוט... אני רוצה את הדבר האמיתי. נמאס לי מדייטים מחורבנים, מסטוצים, מהזמנות לסקס בשיחת טלפון, מבחורים שלא מתקשרים ומהודעות בעלות מסרים כפולים, או מזה שאין בכלל הודעות, ו... מכל זה. נמאס לי. אני רק רוצה..."

"מה?"

"נישואים," אני פולטת.

הוא נרתע. "נישואים?"

רגע, מה? האם זה באמת מה שאני רוצה? נישואים?

אני מדמיינת לעצמי בית קטן בקונטיקט כמו הבית שבו גדלתי, עם עץ אלון גדול בחצר האחורית וגדר עץ לבנה סביב הבית. בחור מתוק שלובש ג'ינס וחולצת טי מכסח את הדשא בגבו אליי. שני ילדים רצים מחוץ לבית ונכנסים למיני־ואן.

"אתה יודע מה?" אני אומרת, הרעיון המטורף צובר תאוצה בראשי. "כן, נישואים. אני רוצה לדלג על כל החרא הזה ולהגיע ישר לעניין."

"נישואים," הוא אומר ברכות ובוחן אותי בעניין כאילו אני מלמדת אותו מילה חדשה בסווהילית.

"כן. אני חושבת שזה יהיה נחמד," אני אומרת ולוגמת את שארית ה'גימלט' שלי. "תן לי את החשבון, בסדר?"

מבטו משוטט אל דינה, שתלויה כמו צעיף קשמיר יקר על הכפיל של השופט קוואנו, ואז הוא מחזיר את מבטו אליי. "את הולכת?"

"כן. כן, אני הולכת. אני הולכת הביתה. אני הולכת הביתה כדי לחשוב על העניין הזה."

"לחשוב על איך להתחתן."

"בדיוק."

"אחרי ארבעה 'גרימלט'."

"אין זמן טוב יותר מההווה."

"ומה איתה? את המלווה שלה."

"היא אפילו לא תבחין בכך שהלכתי, אבל אם בסופו של דבר היא תישאר לבד..." אני תולשת שטר של עשרים מהארנק ומניחה אותו על הבר, "תוודא שהיא תיכנס למונית, בסדר?"

הוא מעביר לי את כרטיס האשראי שלי. אני חותמת על הקבלה ואז מרימה את מבטי ומוצאת את הברמן מביט בי. חיוך מתפשט על פניו ומחמם אותי באופן משונה ביותר כי זה גורם לו להיראות חדש בעיניי. לשבריר שנייה אני חושבת שהוא קצת מופתע מכך שעד לרגע זה הוא בעצם לא הבחין בכך שגם אני די חדשה בעיניו.

"בהצלחה, קורטני," הוא אומר, קולו רך ורציני.

"תודה, ג'וש."

אני לוקחת את המעיל ואת הארנק, מנופפת באצבעותיי לשלום, ופוסעת דרך ים החליפות אל היציאה הקרובה.

* * *
בהליכה הקצרה הביתה, אני מביטה בנהר ההדסון ומהדקת את המעיל אל גופי מאחר שהרוח מצליפה קצת על המים. זה חודש אפריל בעיר ניו יורק, שיכול להציע ביום אחד שמיים שטופי שמש וביום אחר סערת שלגים. לא שבאמת עומד לרדת שלג הלילה, אבל הטמפרטורה היא עשר מעלות בקושי וקריר ליד המים, לכן אני מאיצה את צעדיי בעודי חושבת על השיחה עם ג'וש.

נישואים.

אם אני מתעלמת לרגע מארבעת הקוקטיילים ששתיתי, אין לי מושג מה גרם לי לספר לברמן על התשוקה העמוקה ביותר שלי. וזו האמת. אני חולמת על נישואים. אני רוצה לפגוש מישהו נחמד, להתחתן ולחיות איתו באושר ובעושר. למה זה לא יכול להיות קל יותר? למה, לעזאזל, זה מוכרח להיות כזה קשה?

אני נאנחת כשאני מגיעה אל הבניין שבו אני גרה. אני נכנסת ומנופפת קלות לשוער ואז צועדת אל המעלית ולוחצת על קומה שש־עשרה.

הדירה שלי, שיש בה חדר שינה אחד, קטנה, אבל לבניין יש חדר כושר המשקיף על ההדסון, בריכה על הגג ומדשאה קטנה שבה אפשר לשבת בשמש בימי ראשון בקיץ ולקרוא ספר.

לא שאני עושה הרבה כושר או שיש לי הרבה זמן לקרוא. אני עובדת באותה חברה פיננסית, 'דה־ויט, מוריס וג'ונס', כבר חמש שנים, מאז סיום לימודיי באוניברסיטת רוצ'סטר עם תואר שני בכלכלה. בכנות, הם דואגים שאהיה ממש עסוקה.

אני פותחת את דלת הדירה ונכנסת, מרגישה כמו תמיד הרגשה עמוקה של סיפוק על כך שאני בבית. כאן, במקדש שלי, ששילמתי עבורו בעצמי, כל הרעש וההמולה של העיר מתפוגגים, ובלילה כזה של יום שישי, כל מה שאני רוצה זה לחלוץ את נעלי העקב, להחליף לפיג'מה, למזוג לעצמי כוס יין ולצפות בתוכניות גרועות בטלוויזיה.

כשאני עוברת ליד השלט אני מרימה אותו, מדליקה את הטלוויזיה ואז משליכה אותו על הספה ועושה את דרכי במסדרון הקצר המוביל אל חדר השינה ואל חדר האמבטיה.

אני שומעת את הדיבורים בתוכנית האירוח או בתוכנית הריאליטי כשאני חולצת את נעליי ופותחת את רוכסן החצאית שלי בצבע קאמל, באורך הברכיים. אני משליכה אותה לשקית המיועדת לניקוי יבש. חולצת המשי וקרדיגן הקשמיר השחור מצטרפים אליה במהירות. אני פותחת את החזייה ונאנחת בהנאה כששדיי הגדולים משתחררים אחרי שעות ארוכות שבהן היו כלואים.

אני פותחת את מגירת השידה, מוציאה ממנה חולצת טי של קולג' 'הברפורד' ולובשת אותה, ואחר כך אני פותחת מגירה שנייה, מוציאה ממנה מכנסי יוגה שחורים ולובשת אותם. משם אני צועדת יחפה אל הסלון.

"למה רציתי להתחתן ממבט ראשון?"

אני נעצרת על מקומי ומביטה בבחור בן העשרים ומשהו המתראיין על מסך הפלזמה.

"אני מניח שאני מוכן לפגוש את האחת. אני מוכן להיות רציני, להוליד ילדים. אני מוכן לכל העניין." הוא משתהה וחיוך מתוק מתפשט על שפתיו. "אתה יודע מה? אני כבר לא יכול לחכות לפגוש את אשתי לעתיד."

הלסת שלי שמוטה. התוכנית עוברת לפרסומת. קריין מבטיח לנו שנפגוש את סימון, הבחורה ששודכה לאיש, ברגע שהתוכנית תשוב.

אני כבר לא יכול לחכות לפגוש את אשתי לעתיד.

כן, אני חושבת. כן, כן, כן. על זה אני מדברת!

אני ממהרת אל המטבח למזוג לעצמי כוס גדולה של יין לפני שהתוכנית תשוב למרקע, לוקחת את המחשב הנייד מהמטען שלו על השיש במטבח וממהרת אל הסלון בדיוק כשמתחילה עוד פרסומת. גבר בלונדיני, חנון למראה, עומד בחצר, מדשאה ירוקה זוהרת, ומאחוריו נדנדה של ילדים.

"האם אתם מעריצים של תוכנית הריאליטי הפופולרית של 'לייפטיים', 'שדכו אותי'? ובכן, עכשיו תוכלו לפגוש את בן זוגכם העתידי ליד המזבח!"

מרותקת אל הגבר שמדבר, אני מנמיכה את גופי אל הספה ונותנת למחשב הנייד לגלוש מידי אל הכרית. אני מרימה את כוס היין אל פי ולוגמת לגימה גדולה.

"לנוכח הניסיון שלי בתוכנית החלטתי שזה לא הוגן שהצופים בבית לא יחוו את יכולות השידוך המופלאות שאשתי ג'ן ואני זכינו ליהנות מהן."

הוא פוסע אל אישה ג'ינג'ית יפהפייה שעוזרת לתינוק בלונדיני ללכת על הדשא הרענן.

"אתם בטח מזהים אותנו מהעונה הרביעית, נכון?" היא שואלת, אוספת את התינוק בזרועותיה. היא עומדת ליד בעלה הנאה וקורנת אל המצלמה. "אבל האם ידעתם שחבילת האושר הקטנה הזאת הגיעה בדיוק תשעה חודשים אחרי שהצילומים הסתיימו?" היא מנשקת את התינוק ומחייכת אל בעלה. "קייסי התינוק הפך אותנו למשפחה. בראד ואני לא היינו יכולים להיות מאושרים יותר."

"נכון, ג'ן. וזה לא יכול היה לקרות ללא עזרתם של החברים הכי טובים החדשים שלנו, גורו מערכות היחסים ד"ר ג'ייק, היועץ הרוחני האב קן והמומחית לסקס סידני מורנינגסטר."

תמונות של המומחים שהוזכרו מבזיקות על המסך. אני מתבוננת בפניהם ותוהה לגבי הקסם שהם מצליחים באופן כלשהו לחולל.

ג'ן המאושרת מצחקקת בביישנות כשבראד אומר 'מומחית לסקס' ואני מוצאת את עצמי מגחכת איתה כאילו היא החברה הכי טובה האבודה שלי ואני לגמרי מבינה מאיפה היא באה.

אני חוזרת אל בראד שאומר, "תמורת שלוש מאות תשעים ותשעה דולר בלבד שאותם אפשר לשלם בכרטיס אשראי נשלח אליכם את אותו טופס מועמדות הכולל שלושים דפים, שאותו היינו צריכים למלא לפני שהותאמנו בהצלחה זה לזה. המידע שלכם יישלח אל אותם מומחים שהתאימו בינינו! ברגע שהם ימצאו לכם את בן הזוג המושלם במאגר הנתונים של 'שדך אותי', הם יקשרו ביניכם והשאר תלוי בכם!"

"האם לא הגיע הזמן להשאיר את מרוץ העכברים לעכברים?" בראד צוחק כשהוא כורך את זרועו סביב כתפיה של ג'ן ומושך אותה אליו. "מה יש לכם להפסיד?

תגלשו אל 'שדך אותי.קום' והחלו בתהליך עוד היום!"

"ואולי," אומרת ג'ן, מרימה את התינוק כך ששלוש הפנים שלהם, של משפחה מקסימה ושמחה, ממלאות את המסך, "תמצאו לכם סוף טוב משלכם – "

"בדיוק כמונו," בראד משלים את המשפט ומרחיק אותה ואת קייסי מהמצלמה כדי לחצות את החצר המושלמת שלהם ולהשאיר לצופים את כתובת אתר האינטרנט באותיות לבנות זוהרות.

אני ממצמצת רק כששיר הנושא של 'שדך אותי' חוזר, ולפתע אנחנו נמצאים בסלון הכלות עם סימון, שבוחרת את שמלת הכלה המושלמת שלה תחת מבטיהן הלא מרוצים של אימה ושל אחותה.

אני מניחה את כוס היין על שולחן הקפה מולי, לוקחת את המחשב הנייד, פותחת אותו ומקלידה את כתובת האתר של 'שדך אותי.קום'. הברך שלי קופצת בהתרגשות כשהאתר עולה. הפנים המאושרות של בראד מחייכות אליי ותמונות קטנות יותר של שלושת המומחים מופיעות ממש מתחת להן.

מוכנה להתחתן?

אני מקליקה על המסך ונושכת את שפתי התחתונה כשמסך אחר עולה, הפעם עם רשימת הוראות, ועם עוד לחצן שצריך להקליק עליו.

שלמו שלוש מאות תשעים ותשעה דולר והתחילו בתהליך!

אני עוצרת לשנייה. הגנים של הכרישה בחדר הישיבות שירשתי מאבי ללא ספק מרימים ראש כשאני שוקלת אם לשלם כמעט ארבע מאות דולר עבור משהו לא מובטח, אבל ארבעה קוקטיילים וחצי כוס של יין מניו זילנד נחושים לקבל את שלהם. אני מקליקה על הלחצן ומקלידה את נתוני כרטיס האשראי שלי.

מלאו את טופס ההצטרפות!

אני לוגמת עוד לגימה גדולה של יין בזמן שסימון מכריזה על שמלת נשף מעוטרת בחרוזים בסגנון סינדרלה כעל השמלה המושלמת, ואז אני ממלאת שוב את הכוס, מקליקה על הלחצן וממתינה שהטופס יעלה.