מוטת כנפיים

"... אני לא יודעת מה אתה מצפה שאומר. עזבתי כי חשבתי שזה המעשה הנכון ביותר עבור כולם." 
המבט שלו נראה זועם. "הדבר הנכון? את יכולה להסביר לי, באיזה יקום לעזוב את החבר שלך בלי הסבר זה הדבר הנכון?" הוא דפק באגרופו על הספה. הרגשתי את הזעם ואת הרגשת הבגידה בוערים בו. לא יכולתי להישיר אליו את מבטי. 

לפעמים, דווקא כשדברים מסתדרים והחיים נראים רגועים ותחת שליטה, מגיעה סערה שמטלטלת את הכול. 
שירה נהנית מהחיים השקטים והשלווים שבנתה לעצמה באוסטרליה, הרחק ממשפחתה ומחבריה. כל זאת משתנה כהרף עין, כאשר העבר מתדפק על דלתה כרעם ביום בהיר ומאלץ אותה להתמודד עם רגשות אשמה ישנים, עם חברות אבודה ועם אהבה אחת גדולה שהשאירה מאחור.

מוּטת כנפיים הוא רומן סוחף על חברות אמיצה, שברגע נורא אחד נותרת מדממת ופצועה. זהו סיפור על התמודדות עם השדים העמוקים ביותר בתוכנו, על קבלה עצמית, אך מעל הכול, על חברות אמת ואהבה.

זהו ספר הביכורים של תמי לאונר אראל, אשר שאבה את ההשראה לכתיבתו מחלום מטלטל שחלמה, ומהאירועים הבלתי נתפסים שהגיעו אחריו. 

אזהרה: הספר נקרא בנשימה עצורה! תופעות לוואי מדווחות – מחסור בשעות שינה, ערמות כביסה עזובות, ובמקרים חמורים, בני בית ממורמרים. 

פרולוג

התעוררתי שטופת זיעה, לרגע לא הבנתי איפה אני. בחוץ הגשם הכה ללא רחמים והחדר החשוך נראה קודר ומאיים. חולצת הטריקו שלבשתי הייתה רטובה מהזיעה שעטפה אותי ונדבקה אל גופי. לקחתי נשימה עמוקה וקמתי לשטוף את פניי. עמדתי מעל הכיור והבטתי בדמותי המבועתת משתקפת אליי מבעד למראה, משחזרת במוחי את החלום שהעיר אותי.

בדרכי חזרה אל החדר, שמעתי את קולות הנחירה הקצובים והמוכרים עולים מחדר השינה של הוריי. נזכרתי בפעמים ההן, כשהייתי קטנה. בכל פעם שחלמתי חלום רע או שסתם לא הצלחתי להירדם, הייתי רצה בשקט ומתגנבת למיטה הגדולה והרכה של אמא ואבא. שם תמיד הרגשתי בטוחה ומוגנת ונרדמתי תוך שניות ספורות. בבוקר, באורח פלא, התעוררתי תמיד במיטה שלי.

כמה חבל שאני גדולה מדי מכדי להתגנב למיטת המבטחים של אמא ואבא, חשבתי ונכנסתי למיטה. הייתי עדיין נסערת, בראשי התרוצצו מיליון מחשבות. הסתכלתי על השעון שתלוי מעל הדלת, שלוש לפנות בוקר.

לעזאזל! יש לי עוד כמה שעות טובות לישון עד שאצטרך לקום לבית הספר. עצמתי עיניים וניסיתי להיזכר בשיעורי המדיטציה שלקחתי במהלך השנה — לרוקן את הראש ממחשבות, שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה... אך כאילו כדי לעצבן, תמונות מהחלום החלו לצוץ במוחי, תמונה רודפת תמונה, צחוק ושמחה מתחלפים בקישור לא הגיוני בפחד ודמעות. ניסיתי להוציא את התמונות מהראש, אבל לא הצלחתי להימנע מלשחזר שוב ושוב את החלום הארור.

היינו בחצר בית הספר, בהפסקה, ממש כמו בכל יום. החצר הייתה ענקית, לא דומה כלל לחתיכת האספלט הצרה שנמתחת בין שני בנייני התיכון שלנו, שבה אני מבלה כמעט כל יום. מיקה, רעות ואני שיחקנו בגומי. אני זוכרת שעוד בחלום חשבתי שזה מוזר, בהתחשב בעובדה שהפעם האחרונה שקפצתי בגומי הייתה לפני עשר שנים בערך, בבית הספר היסודי. שלושתנו שיחקנו, קפצנו וצחקנו כאילו באמת חזרנו להיות ילדות קטנות. נאחזתי בתחושת השמחה והקלילות הזאת, כשלפתע, כמו בהצגה, השתנתה הסצנה. רעות והגומי נעלמו כלא היו, ורק מיקה ואני נשארנו בחצר, עומדות ומדברות לא הרחק מהברזייה. אני זוכרת שהרמתי את עיניי והבטתי בשמיים הבהירים, שענני נוצה עיטרו אותם בתפזורת כמו כדורי צמר תפוחים ולבנים, ניגוד גמור לקולות הרעמים העמומים ולגשם הניתך עכשיו בחוץ. ניסיתי להיזכר על מה הייתה השיחה אך לא הצלחתי. במקום זאת, ראיתי בעיני רוחי שוב ושוב את הרגע הנורא הזה. הרגע שבו התעוררתי.

כדור משחק הגיח משום מקום ופגע למיקה בראש. היא נהדפה לאחור מעוצמת המכה ובראשה נפער חור שהתחיל לדמם. לקחתי אותה במהירות לברזייה כדי לשטוף ולעצור את הדימום, אך זה היה חסר סיכוי. זרם הדם לא נעצר, רק הלך וגדל, וכמו במחזה אימים מבעית ומוטרף ראיתי לנגד עיניי את מיקה הולכת ונמסה מול עיניי. ניסיתי בכל כוחי לעצור את הדם וצעקתי שוב ושוב את שמה, אך היא כבר לא הייתה עוד מיקה שהכרתי, אלא נוזל אדום, סמיך ובוצי שנשטף לתוך הברזייה.

שוב פקחתי את עיניי בבהלה. ליבי הלם בחזי בחוזקה והנשימה הרגועה הפכה להתנשפות מהירה. אחזתי בכוח בשמיכה עד שפרקי אצבעותיי הפכו לבנים. מותשת, בהיתי בטיפות הגשם שהמשיכו להכות בחלון וחזרתי שוב ושוב על המנטרה בראשי — זה רק חלום בלהות, זה לא קרה באמת. הכול בסדר, זה היה רק חלום... איני יודעת כמה זמן עבר, אך לבסוף נרדמתי שוב ושקעתי בשינה נטולת חלומות.

למחרת בבוקר הדי החלום עדיין ליוו אותי. הגעתי לבית הספר נסערת, אך ככל שהתקדם היום, זיכרון החלום נשטף הרחק מתודעתי, כמו שקורה לכל החלומות, ונעלם לו בנבכי התת־מודע.

לו רק ידעתי שהחלום הארור הזה ילווה אותי מאותו לילה, עד סוף ימיי.

חלקת אלוהים קטנה

שכבתי על הבטן, נהנית ממראה האוקיינוס הכחול המשתרע לכל עבר. מים תמיד הצליחו להרגיע אותי, בין אם היה זה נהר פתלתל וגועש שגרם לי מיד לחפש את הגדה הכי נוחה ולהתיז טיפות צוננות על פניי, גם אם מדובר במי קרחונים, ובין אם היו אלה מי הים המשתרעים עד אין־סוף ומשקיטים, ולו במעט, את כל המחשבות המתרוצצות ללא הרף בראשי.

החוף היה כמעט ריק מאנשים, מראה אופייני לשעות הבוקר המוקדמות באמצע השבוע. בזמן שבו רוב האנשים מתעוררים, אוכלים ארוחת בוקר, דוחקים בילדים להתארגן או עדיין מתהפכים לצד השני, אני כבר הייתי אחרי ריצת חמישה קילומטרים לאורך החוף.

אומנם עברה קצת יותר משנה מאז שמצאתי את מקומי בבקתה הנידחת, בחלקת האלוהים הקטנה שקראתי לה בית, אך עדיין נהניתי בכל פעם מחדש לראות את השמש יוצאת מתוך הים ועולה לאיטה אל השמיים. כמי שהורגלה כל חייה לראות את השמש שוקעת במעמקי הים, היה זה מדהים לחוות בדיוק את ההפך, ולצפות במחזה המרהיב של כדור האש המגיח מתוך המים הכחולים. בכל פעם מחדש נמלאתי תדהמה מול חגיגת צבעי האדום והכתום, הממלאים את הרקיע עם שחר.

עצמתי את עיניי, נהנית עוד קצת מהשקט. נשמתי עמוק את אוויר האוקיינוס, מתמסרת לרחש הגלים, והרגשתי איך גופי מתרפה לאחר הריצה המאומצת. שכבתי על החול ונתתי דרור למחשבותיי. החיים פה היו פשוטים, וזה אחד הדברים שגרמו לי להישאר באותו מקום כל כך הרבה זמן. לא הייתי צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד. האנשים היו ידידותיים, אך לא מעיקים, כך שיכולתי לשמור על הפרטיות שתמיד הייתה חשובה לי, ואת רוב היום ביליתי כראות עיניי בלי להתאמץ יותר מדי. חיים נוחים ונטולי דאגות. הפכתי לאוסטרלית טיפוסית.

נשארתי בחוף כחצי יום וקראתי את הספר האחרון שהשאלתי מהספרייה המקומית, עד שהחום הפך מעיק מדי, ועשיתי את דרכי חזרה במעלה שביל העפר המתפתל בין הגבעות המוריקות ומוביל אל הבקתה הקטנה שלי. כמה שאהבתי לגור בה. היא כאילו נוצרה בדיוק בשבילי. בקתת עץ שהשרתה עליי אווירה של בית מהרגע הראשון שכף רגלי דרכה בה. היא הייתה קטנה וקומפקטית והתאימה לי בדיוק. הרגשתי כאילו אני גרה בצימר נידח, מה שהתאים לתפיסת עולמי, לפיה חייתי את חיי בחופש תמידי.

פתחתי את דלת הכניסה, ממנה השתרע חלל שהכיל בצד אחד את הסלון — ספה מעט מרופטת בצבע אפרפר ושולחן עץ אליפטי, ובצד השני את המטבח — מקרר, משטח שיש לאורך הקיר החיצוני שבסופו עמד תנור עם כיריים, שלמרות שהיה ישן אפה לזניות מעולות, וכיור עם ברז שדלף רוב הזמן. החלק האחורי של הבקתה הכיל חדר קטן עם מיטה זוגית ושידת עץ מייפל ששימשה גם ארון בגדים, ומולו חדר רחצה עם מקלחת ושירותים. רצפת הבקתה הייתה עשויה לוחות עץ בצבע חום־אדמדם, שהעניקו לה תחושת חמימות. למרות שהבקתה לא הייתה גדולה בשום קנה מידה, התקרה בה הייתה גבוהה ונתנה תחושת מרחב שמאוד אהבתי.

עשיתי מקלחת קצרה ולבשתי את בגדי העבודה שלי. היום היה היום החופשי שלי ותכננתי לעבוד בגינת הירק שאני מטפחת בחצר האחורית. יצאתי לגינה והרגשתי את תחושת הסיפוק שתמיד מילאה אותי כשהבטתי בירקות שהצלחתי לגדל בעצמי. מי היה מאמין שילדה עירונית כמוני תהפוך לגננית מומחית.

השעות בגינה כמו תמיד עברו במהירות, ולפני ששמתי לב הגיעו דמדומי שעת בין הערביים. התמתחתי לאחר שעות של ישיבה שפופה בין הערוגות והסתובבתי כדי להיכנס בחזרה הביתה.

"אההה," צעקה נפלטה מפי, "הפחדת אותי כהוגן!"

סטיב עמד בכניסה לגינה וגיחך. לא נראה שהוא ממש התרגש ממני. "אם היית טורחת להשיג טלפון סוף סוף, אולי לא הייתי צריך להגיע אלייך בכל פעם כשאני רוצה לדבר איתך."

"בטח... להגיע אליי זה השיא של היום שלך," טפחתי על כתפו בחביבות.

הוא צחק ונכנס פנימה. "באתי להוציא אותך קצת מהחור אל הציוויליזציה," קרא בעודו מתקדם לכיוון המטבח.

נכנסתי גם אני וניגשתי לכיור האמבטיה כדי לשטוף את הידיים מהבוץ ומשאר הלכלוך שדבק בידיי. "האמת שאני מותשת. עבדתי כל היום בגינה, השמש גמרה אותי."

יצאתי מהאמבטיה וניגשתי למטבח. סטיב הגיש לי כוס מים צוננים שגמעתי בשקיקה וכבר החזיק בידו בקבוק בירה. אני באופן אישי לא סבלתי את טעמה המר של הבירה, אבל סטיב, כמו כל אוסטרלי טיפוסי, לא שתה משהו אחר.

"נו שירה, את תמיד עייפה," הוא השיב לי באנחה. גם אחרי כל הזמן הזה באוסטרליה, תמיד כשאני שומעת את שמי במבטא אוסטרלי עולה לי חיוך על הפנים.

"אל תשחק את המסכן, כל שבת אנחנו יוצאים ביחד, ובדרך כלל לאותו מקום."

המקום הקבוע שלנו היה הבר היחיד בעיירה קטנה, קילומטרים ספורים מהחווה שאליה הבקתה שלי הייתה שייכת. את בעלי החווה, ג'ולי וניית'ן, זוג מבוגר ומקסים, פגשתי במקרה כשהייתי בכלל בניו זילנד, באחת הסמטאות בקווינסטאון, אחת העיירות היפות באי הדרומי. אני כבר הרגשתי חצי מקומית לאחר שביליתי שם קרוב לחודשיים, שבמחצית מהם עבדתי כמלצרית בבית קפה קטן המשקיף לאגם מרהיב, כדי לממן את הטיול האין־סופי שלי. ג'ולי ניגשה אליי בדיוק כשסיימתי את משמרת הבוקר ושאלה אם אני יודעת היכן נמצא בית ההארחה שבו הם התאכסנו. היא הסבירה שהם מחפשים אותו כבר רבע שעה ומרגישים אבודים. כמובן שהכרתי את המקום והתעקשתי ללוות אותם עד פתח בית ההארחה.

לאחר יומיים פגשתי אותם שוב כאשר הגיעו לבית הקפה שעבדתי בו. התחלנו לפטפט למרות מבטים זועמים שקיבלתי מהבעלים על כך שאני מזניחה את הלקוחות האחרים, ונתתי להם את מה שאני מכנה "שיעור שירה לאי הדרומי". סיפרתי להם על כל המקומות היפים שגיליתי, אלו מסלולי יום מתאימים להם לדעתי, וכמובן עם איזו חברה כדאי לעשות את הסיור למילפורד סאונד — אחת האטרקציות היותר מפורסמות באי. אני חושבת שהם הזכירו לי קצת את הוריי, שאליהם התגעגעתי באופן תמידי.

כשעזבתי לבסוף את ניו זילנד המשכתי במסעי לאוסטרליה. הייתי בת עשרים ושתיים, אך מבחינתי היה זה עדיין לגיטימי להיות בטיול אחרי צבא. באחד הימים הלכתי לסופר הקרוב לאכסנייה שלנתי בה, כדי להצטייד לקראת המעבר לעיירה הבאה בטיול שלי. באחד המעברים, בין הפירות לירקות, בזמן שחיפשתי תפוחים ובננות לדרך, נתקלתי בג'ולי וניית'ן. התחבקנו כאילו היינו קרובי משפחה אבודים והם הזמינו אותי לחווה שלהם לארוחת ערב. כמובן שהסכמתי. ארוחה ביתית אמיתית הייתה אירוע נדיר בחיי מטיילת נודדת כמוני, ולא התכוונתי לתת להזדמנות פז שכזאת לחמוק מבין אצבעותיי.

החווה הייתה במרחק מה מהעיירה. כישראלית, תמיד הייתי המומה מהמרחק הרב שבו אנשים גרו זה מזה. חוות פזורות במה שהצטייר בעיניי כמו אמצע שום מקום לפעמים, כאשר השכן הכי קרוב נמצא במרחק כמה קילומטרים, ולא בדלת הצמודה כמו בבית.

תפסתי טרמפ עם נהג שנסע לכיוון והוריד אותי מול החווה שלהם. ברגע שראיתי אותה התאהבתי. לא רק בגלל הגודל והמרחבים האין־סופיים, או בית החווה שהרגיש כאילו נלקח מתוך סרט, אלא בעיקר בגלל נוף האוקיינוס המרהיב הנשקף כמעט מכל חלון.

גיליתי שבישול הוא לא הצד החזק של ג'ולי (או של ניית'ן), אבל עדיין ההרגשה הביתית חיממה את ליבי. במהלך הארוחה החלפנו חוויות מניו זילנד, וסיפרתי להם על המקומות שהספקתי לראות עד כה באוסטרליה. כשאכלנו את הקינוח, פודינג לחם עם בננות, הם סיפרו לי שהנכדים שלהם, שלושה זאטוטים, מגיעים בשבוע הבא למשך כחודשיים לחופשת הקיץ. ג'ולי קרנה מאושר מהמחשבה שתבלה כל כך הרבה זמן עם הנכדים, שאותם לא ראתה זמן רב. ניית'ן הסתכל עליה בחיוך אוהב, ובזמן שיצאה למטבח אמר לי בשקט שהוא מקווה שהיא תשרוד את החודשיים האלה, כי הגב והברכיים מציקים לה. "היא לא מוכנה להודות שהיא כבר לא צעירה כפי שהייתה. אני מקווה שלא יהיה לה קשה מדי לרדוף אחריהם במשך חודשיים תמימים, אבל היא לא מוכנה שאגיד מילה בנושא. לו רק הייתה לה עזרה הייתי שקט יותר, אבל היא הכריחה אותי לא לומר מילה לילדים."

אחרי ויכוח סוער עם עצמי, מלא בטענות בעד ונגד שריחפו בראשי, שאלתי אותו אם ירצו שאשאר ואעזור להם. אחרי הכול לא היה לי לו"ז מחייב ועיכוב של חודשיים לא ישנה יותר מדי, מה גם שתמיד חיפשתי עבודות מזדמנות כדי לממן את המשך הטיול. מבט ההקלה בעיניו של ניית'ן היה שווה הכול, וכך קרה שנכנסתי לגור בבקתה היפה שלי בשטח החווה, לא הרחק מהבית הגדול. החודשיים חלפו, ומפה לשם אני גרה בבקתה הזאת כבר מעל שנה.

"שירה, את עדיין איתנו?" שאל אותי סטיב במבט מהורהר.

ניערתי מעליי את גל הנוסטלגיה וחייכתי. "אתה רואה? אני כל כך עייפה שאני חולמת בעיניים פקוחות."

"שמענו עלייך, את סתם מעופפת כהרגלך. אני כבר רגיל לניתוקים האלה שלך. לא תצליחי להתחמק עם תירוצים עלובים הפעם."

"אוקי, נודניק... מה חשבת לעשות?"

"שמעתי שאדי עושה היום ערב המבורגרים קטלני. מה את אומרת?" הוא הציץ אליי עם חיוך בעיניים.

אדי היה בעל המסעדה השלישית והחדשה בעיירה הקרובה. "אתה לא משחק הוגן, אתה יודע שאני תמיד אגיד כן להמבורגר טוב."

סטיב הביט בי במבט תמים. "יאללה!" השהות במחיצתי גרמה לו לאמץ כמה מילים בעברית שהוא הגדיר כחובה לשימוש, ואני התפוצצתי מצחוק בכל פעם כששמעתי אותו אומר אותן במבטא אוסטרלי כבד. "יש לנו מקומות לעוד שעה, כדאי שתתחילי להתארגן. כמו שאת נראית עכשיו לא יכניסו אותך," הוא סרק אותי במבטו מכף רגל ועד ראש. בהתחשב בכך שהייתי מלאה בחול ועשבים, היה משהו בדבריו.

"אני מבינה שהיית מאוד בטוח בעצמך אם כבר הזמנת מקום," קראתי לעברו בעודי הולכת לכיוון המקלחת.

סטיב זרק את עצמו על הספה, הרים את אחד הספרים שהיו מונחים על השולחן הקטן, גמע עוד לגימה מהבירה וקרא לעברי, "זה נקרא חשיבה חיובית."

לאחר כעשר דקות, לבושה בשמלת כתפיות קיצית אדומה שהתנופפה לה קלות והגיעה עד הברך, הייתי מוכנה ליציאה.