מה מחבר בין בחורה ישראלית טיפוסית לבחורה מופנמת מדנמרק? האם ניתן להכיר מישהו באמת מבלי לפגוש אותו מעולם?

רונה וסופי מתחזקות לאורך שנים קשר מכתבים. הן מעולם לא נפגשו, אך למרות זאת מכירות היטב זו את נפשה של זו, וחולקות על פני דפים רבים את הסודות, את השאיפות ואת התשוקות שלהן.

כשרונה מוצאת את עצמה בזוגיות סוחפת עם גבר חלומותיה, שמערער בהדרגה את  ביטחונה העצמי ומשתלט כמעט על כל אספקט בחייה, היא מחליטה להתרחק ולטוס לדנמרק, המקום שעליו קראה במשך שנים, כדי לסדר את מחשבותיה ולקבל השראה מהבחורה הכי אמיצה שהיא מכירה.

בין הרחובות המושלגים והרוחות הסוערות, היא מוצאת חמימות מפתיעה בקרב אנשים שמעולם לא פגשה, ומנסה להחזיר לעצמה את השליטה על חייה.

תמונה סדוקה הוא רומן כובש שעוסק באהבה על צורותיה השונות. אהבה בין חברות, אהבה רעילה, אהבה רומנטית מחזקת, וזו החשובה מכול, אהבה עצמית.

זהו ספרה השני של תמי לאונר אראל אשר נכתב בהשראת התכתבות רבת שנים שהחזיקה מעמד על אף התפתחות הטכנולוגיה.

ספרה הקודם, מוטת כנפיים, קיבל ביקורות נלהבות וזכה להצלחה רבה.

סכנת התמכרות! הקריאה על אחריותך הבלעדית. נכתב בעקבות תגובות מקוראי "מוטת כנפיים", אשר ברגע שהתחילו לקרוא לא הצליחו להפסיק. ראו הוזהרתם.ן!

---

נושאים קשורים: פער גילאים, האח של החברה, אובדן, אלימות שקופה, מכתבים, אהבה.

פרולוג

קרני שמש חיוורות הבליחו מבעד למעטה העננים האפורים שכיסה את השמיים, כמו מנסות להחדיר מעט תקווה ואור. הצמדתי את אפי אל שמשת חלון החדר בבית ההארחה שבעיר הזרה ובהיתי בנוף הלא מוכר. הבל נשימותיי החם הותיר אדים חמקמקים על הזגוגית בכל פעם שפגש במגעה הקר. על אף החמימות ששררה בחדר, צמרמורת קלה עברה בי. שרטטתי לב גדול על גבי האדים וכתבתי בתוכו את השם "סופי". דמעות שניסיתי להחניק התגנבו וזלגו במורד לחיי.

לא ייאמן שאתמול בלילה עוד נרדמתי במיטה שלי, ועכשיו אני במרחק אלפי קילומטרים, הרהרתי. על אף התנומה הקלה שהספקתי לחטוף כשהגעתי סוף סוף לחדר, חשתי היטב את העייפות שהצטברה בי בעקבות טיסת הלילה שבמהלכה לא הצלחתי להירדם, למרות שניסיתי, ואחריה הנסיעה הארוכה ברכבת שהביאה אותי ליעדי.

לקחתי נשימה עמוקה ופניתי אל החדר כדי להתחיל להתארגן לקראת היציאה. אומנם הייתה זו שעת בוקר מאוחרת, אך בחוץ היה נדמה כי עומד להחשיך בקרוב. עשיתי שני צעדים ונתקלתי בנעליים שהשלכתי אמש על הרצפה בפיזור דעת מיד כשהגעתי, כשכל מה שרציתי היה להתכרבל מתחת לפוך החם ולישון. סיננתי קללה כשירכי השתפשפה בקצה המיטה בעקבות המעידה. שמעתי את קולו של ירון מהדהד במוחי, 'איזו שלומיאלית. כמה קשה להסתכל לאן את הולכת?'

טלטלתי את ראשי מצד לצד, שערי החום שמגיע עד אמצע הגב מתנופף לכל עבר, ונזכרתי במשפט האחרון שהוא אמר לי, כשעוד ניסה לשכנע אותי שאני עושה טעות, ומה בכלל יש לי לטוס למקום שכוח אל כזה? "את באמת חושבת שתוכלי להסתדר שם לבד? בלעדיי?" הזלזול והשיפוטיות שנשמעו בקולו רק גרמו לי להיות נחושה יותר בהחלטתי.

נכנסתי למקלחת ועמדתי תחת זרם המים החמים, נותנת לו לשטוף את הדמעות ואת קולו של ירון ממוחי. הזכרתי לעצמי שבנסיעה הזאת אני מנסה להתחבר לעצמי מחדש. בלי רעשי רקע, בלי הפרעות. זאת ההזדמנות שלי להתרחק מכולם, להתאבל, לחגוג, להיזכר שוב במה שאני באמת רוצה.

שמעתי את הנייד מצלצל מכיוון החדר, ושמחתי שיש לי תירוץ לא לענות. נשארתי במקלחת עוד דקות אחדות ונהניתי מהחמימות עד שעורי הפך אדום. יצאתי לחדר והתחלתי לעטוף את עצמי בשכבות, בתקווה שיגנו על גופי מפני הקור חודר העצמות ששרר בחוץ.

הבטתי בהשתקפותי במראה ופרצתי בצחוק. נראיתי כאילו אני יוצאת לטיול בקוטב הדרומי. מעיל שחור ועבה שמגיע עד אחרי הברכיים שלי, עוטף את כולי ורכוס עד הסוף, צעיף צמר אדום כרוך היטב סביב צווארי, כפפות שחורות מכסות את ידיי, וכובע צמר בצבעי ורוד ואדום עם איורי איילים לבנים, מכסה את ראשי ואת אוזניי ומגיע עד הגבות. הדי הצחוק מילאו את חלל החדר הקטן, ועל אף שבטח שקלתי כמה קילוגרמים יותר מהרגיל עם כל השכבות האלה, הרגשתי קלה יותר.

מבט מהיר אל הנייד הראה שהשיחה שפספסתי הייתה, כצפוי, מירון. התעלמתי ממנה. בדקתי שוב שבתיק הגב שלי נמצאים האבן המעוטרת והמכתב האחרון שקיבלתי מסופי, ונזכרתי בשורות האחרונות שהיא כתבה לי. קולה, שאותו מעולם לא שמעתי אך דמיינתי פעמים כה רבות במרוצת השנים, הדהד בראשי. 'אני יודעת שיש לך לב טוב. טוב מדי. אל תתני שירמסו אותו. לאן נעלמה הנערה עם החלומות הגדולים שלא פחדה מכלום ורצתה לכבוש את העולם? זו שדחפה אותי להתמודד עם כל הפחדים וגרמה לי לצחוק גם כשנהיה קשה? אני רוצה שהיא תחזור!'

הבטתי שוב בראי. עיניי הכחולות נצצו אליי בנחישות בחזרה. לקחתי את המטרייה שבעלת הבית החביבה המליצה לי לקחת איתי בכל יציאה, כי "לעולם אין לדעת מתי שערי השמיים ייפתחו", ירדתי במדרגות הרחבות ויצאתי אל הרחוב, שבשעת בוקר מאוחרת זו כבר המה אנשים שעברו על פניי בחופזה, ממהרים לשגרת יומם.

מכוניות השפריצו לכל עבר מים מהשלוליות שנקוו בצידי הכביש. רוח קרה הכתה בפניי וכמעט העיפה את המפה שהחזקתי בידי. פרשתי אותה שוב ומצאתי את סימון הרחוב שבו אני נמצאת, שאותו סימנתי עוד קודם. עברתי עם האצבע על המסלול המודגש במרקר צהוב, ובצעדים נמרצים התחלתי ללכת לכיוון שחשבתי לנכון, נחושה למצוא את היעד שלי.

חלק א':
סופי היקרה

אל: סופי אולסן, הרנינג, דנמרק

מאת: רונה מודי, פתח תקווה, ישראל

אפריל 1993

סופי היקרה,

זה קצת מוזר לכתוב למישהי שאני לא מכירה ושבחיים לא פגשתי, ואין לי שמץ של מושג למה לצפות, מלבד למכתב חזרה אני מניחה. והנה, בכל זאת אני מוצאת את עצמי כותבת לך.

אתמול צפיתי בפעם הראשונה בתוכנית "On the air" עם חברתי הטובה קרן. נתקלנו בה במקרה. למדנו כל אחר הצהריים למבחן במתמטיקה שיש לנו בעוד יומיים, ואחרי שפתרנו אין ספור תרגילים בטריגו, קרן הכריזה שהמוח שלה עוד רגע יהפוך לעיסה ושאנחנו חייבות לעשות הפסקה. מכיוון שגם אני הייתי שותפה לתחושה הזאת, הדלקנו את הטלוויזיה וזפזפנו בין הערוצים, עד שבמקרה הגענו לתוכנית ב־MTV ועצרנו רק בגלל המבטא הבריטי של המנחה שתפס לנו את האוזן. קרן חולה על כל מה שקשור לאנגליה, והיא הדביקה אותי באהבה שלה למבטא שלהם. הקשבנו לקריין מקריא מכתבים של צעירים מרחבי אירופה שמחפשים חברים לעט, ואז קרן פרצה בצחוק מתגלגל, "מי המשועממים שיפנו לתוכנית טלוויזיה בשביל למצוא חברים לעט?" היא הכניסה לפה חופן מהפופקורן שהכנתי קודם לכן במיקרו וגלגלה את עיניה.

"דווקא בעיניי זה מקסים. קצת כמו שליחת מכתב בבקבוק בלי לדעת מי יקבל אותו, רק יותר מודרני. חוץ מזה, מה רע בחבר לעט?" עניתי לה.

"אויש, רונה, תתקדמי. מי מתכתב עם אנשים בימינו? בשביל מה את חושבת שהמציאו את הטלפון?" היא הוסיפה.

הקריין עם הקול הסקסי המשיך להציג פרופילים של אנשים בטלוויזיה, וגלי, אחותי הקטנה, שבדיוק הצטרפה אלינו ושמעה את השיחה שלנו, אמרה, "כאילו שמישהו ירצה להתכתב איתך, רונה, מה תעשי? תשעממי אותו למוות עם החיים המרדימים שלך?"

אני התעלמתי ממנה כהרגלי (כל סוג של יחס כלפיה רק גורם לה להחשיב את עצמה עוד יותר), והקשבתי ביתר תשומת לב. מכל שמונת הצעירים שהוצגו את נשמעת לי הכי מעניינת, ושרבטתי את הפרטים שלך על המחברת שהייתה זרוקה על השולחן.

אז הנה אני כותבת לך, ומקווה שתעני ושנוכל להיות חברות לעט. אף פעם לא הייתה לי חברה לעט קודם לכן, אז אני לא ממש בטוחה מה חוקי הפורמט, ולכתוב באנגלית זה עוד יותר מאתגר, אבל כמו שאמא תמיד אומרת לי, "אם לא מנסים לא מצליחים".

כמו שהבנת, קוראים לי רונה, נעים מאוד! אני בת שש־עשרה (כמעט, אחגוג בעוד חודש בערך, בסוף מאי), אני לומדת בכיתה י' והחלום הכי גדול שלי הוא להיות סופרת! האמת שלא סיפרתי את זה לאף אחד, את הראשונה. זה מרגיש מוזר לכתוב את זה שחור על גבי לבן, ועוד לזרה מוחלטת. זהו, עכשיו אני אהיה חייבת לעשות עם זה משהו, נכון? מה החלום שלך?

אני זוכרת מהתוכנית שכתבת שאת אוהבת לקרוא ספרים, אז כבר יש לנו משהו במשותף! איזה ספרים את אוהבת? אני אוהבת כמעט הכול — פנטזיה, רומנטיקה, מתח, הרפתקאות. אני מניחה שזה טוב, כי כדי להיות סופרת בטח צריך לקרוא המון סוגי ספרים, אז לפחות את זה אני כבר עושה. תמיד אומרים לי שאני תולעת ספרים. כשיהיה לי בית משלי, הדבר הראשון שאקנה יהיה ספריית עץ ענקית שתעמוד בסלון עמוסה בספרים. אני ממש יכולה לדמיין את עצמי עומדת מולה ושואפת עמוק את הריח המיוחד הזה שיש לספרים, כאלה שהדפים שלהם מעט דהויים מרוב שימוש ומהולים באבק.

מלבד קריאת ספרים אני אוהבת לבלות עם קרן וללכת לחוג התעמלות קרקע ומכשירים, כזה שעושים בו סלטות, פליק פלאק וכל זה. אני מתה על זה, ואם יורשה לי לומר, גם די טובה. הייתי בכמה תחרויות אזוריות ואפילו זכיתי במקום השלישי פעם אחת!

אז לא כמו שגלי אמרה, אני ממש אשתדל לא לשעמם אותך למוות. אומנם החיים שלי אולי לא מסעירים כמו שיש לדמויות בכל הספרים או סדרות הטלוויזיה, אבל אני מחשיבה את החיים שלי לדי טובים בסך הכול. את מרוצה מהחיים שלך?

יש לי עוד מלא שאלות לשאול אותך, כמו איך זה לחיות בדנמרק? מה עוד את אוהבת? יש לך חבר? אני מניחה שאם תעני ונמשיך להתכתב נוכל להכיר זו את זו טוב יותר. אני ממש מצפה לכך!

הלוואי שלא תקבלי עוד הרבה מכתבים חוץ משלי, ושגם אם כן, תבחרי לענות לי! מי יודע, אולי "זו תחילתה של ידידות מופלאה", כמו שאומר המשפט המפורסם.

בידידות,

רונה

נ"ב — מצטערת על השגיאות הרבות שבטח פזורות לאורך המכתב. התחלתי לכתוב עם מילון, אבל התייאשתי באמצע ופשוט כתבתי לפי איך שנשמע לי.