הכוכבים בציור 'ליל כוכבים' של ואן גוך זהרו על רקע משיכות מכחול עזות
וקצרות. נחשולי רוח ועננים עטפו את עץ הברוש הניצב בהתרסה בחלקו הקדמי־שמאלי של הציור.
פיליפ ראה את הציור עשרות פעמים, אבל הפעם הבחין כי משהו אינו כשורה. הוא התקדם מטרים ספורים ולמרגלות הציור הבחין לתדהמתו באדם שוכב על גבו, חור פעור במצחו, אקדח מונח ליד גופתו ועיניו הפקוחות מביעות תמיהה אין־סופית.
עוד באותו יום רץ ברשתות החברתיות הציוץ 'ואן גוך נרצח'.
מי רצח את ואן גוך הינו ספרו הרביעי של אהרן בן שחר. הספר הינו שילוב מדהים בין סיפור מתח לעולם המופלא של האומנות.
הצייר ואן גוך, מוזיאון הארמיטאג' בלנינגראד, המוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק ועיירות הציירים בפרובנס אינם מתקשרים עם רצח, זיופים, סחיטה ואלימות. ואולם, בספר זה הצליח הסופר לתאר עלילה סוחפת המשלבת בין עולם האומנות לעולם הפשע. הסיפור מתפרס על פני כמה ארצות ומרתק את הקורא לספר מראשיתו ועד לסופו.
זהו ספר לחובבי מתח, לשוחרי אומנות ולכל מי שאוהב ספר טוב.
אהרן בן שחר, יליד ראשון לציון ותושב תל אביב, בוגר הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה, בעבר רב־סרן במילואים שרת בעבר בשירות הבטחון.
בן שחר הוא בוגר לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, בוגר לימודי כלכלה ובעל תואר ראשון ביחסים בין־לאומיים מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.
מבוא
פיליפ לוין היה אחד המדריכים המבוקשים במוזאון לאומנות מודרנית בניו יורק. שנות הדרכה רבות הקנו לו ניסיון וידע ועם הזמן הכיר את כל היצירות שהוצגו במוזאון וידע במדויק את מקומה של כל אחת ואחת מהן.
קשריו הטובים עם מנהלי המוזאון עזרו לו להתעדכן בשינויים בתצוגות, בתערוכות חדשות, באוספים שהועלו לתצוגה מהמחסן ובכאלה שהורדו לשם.
לפיליפ השכלה נרחבת בתחום האומנות, דבר שתרם למוניטין שלו כמדריך. עבודת הגמר שלו שהוגשה לאוניברסיטת ניו יורק התמקדה במחקר השוואתי בין שני ציירים מהתקופה הפוסט־אימפרסיוניסטית, הצייר הצרפתי הנרי דה טולוז לוטרק והצייר ההולנדי וינסנט וילם אן גוך.
במסגרת לימודיו ביקר פיליפ במוזאונים המפורסמים בעולם, בהם המוזאון הלאומי של טוקיו, המוזאון הדמוי־לוּבְר באבו דאבי וכמובן מוזאון הלובר המקורי בפריז.
פרנסתו הייתה טובה. השם הטוב שרכש הזרים אליו לקוחות רבים ואלה שילמו לו שכר לפי שעת הדרכה, שמן הסתם היה גבוה משכרם של מדריכים אחרים. פיליפ הרשה לעצמו לחיות ברווחה בדירה שכורה בשדרה השלישית בניו יורק, שם התגורר עם אשתו בטי ועם כלבם פיטר.
קהל לקוחותיו היה מגוון ומורכב ברובו מקבוצות מטיילים שהגיעו למוזאון מכל רחבי העולם. פיליפ נהג לפגוש את הקבוצה בכניסה למוזאון ומשם הוביל אותה בחסות הסמל המסחרי שלו, דגל ועליו כוכבים אדומים על רקע צהוב, לסיור בן שלוש שעות ברחבי המוזאון. הסיור הותאם לציפיות המבקרים והתמקד בדרך כלל בציורים המפורסמים שהוחזקו במוזאון. כדי לא להיכנס לשגרת עבודה שינה פיליפ מפעם לפעם את מסלול הסיור, אך תמיד הקפיד שלא לפסוח על אותם ציורים שהקנו למוזאון את הדרו.
הקבוצות סיפקו לפיליפ את הפרנסה, אבל את העניין סיפקו לו הסיורים המיוחדים, במיוחד הסיור האישי שערך לאוצרת הראשית של מוזאון הלובר בפריז, או זה שהעביר למהרג'ה הודי, אספן נלהב של אומנות מודרנית.
כזה היה הסיור ביום שלישי בבוקר. חודש לפני הסיור קיבל פיליפ טלפון מאדם לא מזוהה.
- ומעבר לקו נשמעה אנגלית מתובלת במבטא צרפתי.
“שלום", הציג את עצמו הדובר.
“כן, שלום", השיב פיליפ.
“אני מבין שאתה מדריך, נכון?"
“אכן כך".
“שמי סטפן, ממוצא בלגי אם אתה תוהה מנין המבטא, ואני חבר בקבוצת ווטסאפ המונה חמישה־עשר אנשים. המכנה המשותף שלה הוא התעניינות עמוקה בציוריו של ואן גוך. היינו יחד במוזאון ואן גוך באמסטרדם, והתברר לנו כי הציור המקורי של ואן גוך, ‘ליל כוכבים', נמצא בכלל בניו יורק. החלטנו שזו הזדמנות טובה לבקר במוזאון בניו יורק, לראות את כל שכיות החמדה של המוזאון ובעיקר לראות באופן בלתי אמצעי את ‘ליל כוכבים'".
“נעים מאוד, סטפן. ברצון. איך הגעתם אליי אם אפשר לשאול?" התעניין פיליפ.
“קיבלנו את שמך מאחד המנהלים של המוזאון באמסטרדם, תוך רמיזה שאתה היחידי שיכול לארגן לנו צפייה אינטימית בוואן גוך".
הסיור נקבע ליום שלישי בבוקר. פיליפ ידע כי הנהלת המוזאון לא תסגור לקהל את המקום שבו היה תלוי ציורו המפורסם של הצייר ההולנדי עבור איזו קבוצה בלגית. אבל הוא כן ידע כיצד לסדר לקבוצה צפייה אינטימית בציור.
עשר דקות לפני פתיחת דלתות המוזאון לציבור רחב, הוא המתין לקבוצה כמוסכם. הוא עמד ליד כניסה צדדית ובידו הסמל המסחרי. המטרה הייתה להיכנס למוזאון ולהתחיל את הסיור לפני שההמונים יציפו את האולם.
“היי, אני סטפן", הציג את עצמו גבר נמוך עם זקן תיש לבן, חבוש בכובע קסקט מפוספס.
“אנחנו נהיה היום רק שנים־עשר איש. לא כולם הצליחו להגיע".
זו הייתה קבוצה מגוונת שכללה צעירים ומבוגרים. ניכר בחזותם שהגיעו מארצות שונות ומתרבויות מגוונות.
“כולם פה", הודיע סטפן. בהתאם לסיכום מוקדם עם אחד מאנשי מחלקת יחסי ציבור של המוזאון, נפתחה בעבורו הכניסה הצדדית ופיליפ הוביל את הקבוצה ישירות אל הקומה השלישית לאולם שבו הוצב הציור.
בכניסה לאולם הקטן ראה פיליפ מולו את “ליל כוכבים".
הכוכבים בציור זהרו על רקע משיכות מכחול עזות וקצרות של נחשולי רוח ועננים ואלה עטפו את עץ הברוש הניצב בהתרסה בחלקו הקדמי־שמאלי של הציור.
פיליפ ראה את הציור עשרות פעמים, אבל הפעם הבחין שמשהו ביצירה לא היה כשורה. הוא עצר את הקבוצה והתקדם מטרים אחדים. לתדהמתו ראה על הרצפה, למרגלות הציור, אדם שוכב על גבו, חור פעור במצחו, אקדח מונח ליד גופתו ועיניו הפקוחות מביעות תמיהה אין־סופית.
פיליפ מיהר להזעיק את הסדרנית שישבה במסדרון לא־רחוק מהכניסה לאולם. זו לחצה על כפתור אזעקה ומייד ננעלו כל דלתות המוזאון. שורת מאבטחים רצה לקומה השלישית וכמה דקות לאחר מכן נשמעו קולות סירנות של ניידות משטרה ואמבולנסים במידטאון ניו יורק.
עוד באותו יום רצה ברשתות החברתיות הידיעה:
“ואן גוך נרצח".