להזדקן על הגובה

האם אי פעם שמעתם את המילה "הזדקנות" וחשבתם על צמיחה?
ברוב המקרים הזדקנות מקושרת לדעיכה ולהיחלשות, אבל הספר שבידיכם מציג תמונה שונה לחלוטין.

ד"ר צבי לניר, שחווה על בשרו את האתגרים שבגיל המבוגר, מציע לקוראים מסע אישי ומעורר השראה שישנה את גישתנו להזדקנות – מתקופה של דעיכה לתקופה של פריחה וצמיחה חדשה.
הספר מבוסס על תפיסה חדשנית ומפתיעה: אנחנו אומנם לא יכולים לעצור את הגיל הכרונולוגי שלנו, אבל אנחנו בהחלט יכולים להשפיע ולשלוט על הגיל התפקודי שלנו. איך עושים את זה? בספר זה תגלו איך כל אחד מאיתנו יכול לא רק להאט את תהליך ההזדקנות, אלא גם לחוות אותו כשלב נוסף בהתפתחות האישית.
להזדקן על הגובה הוא לא עוד ספר הדרכה – זהו מדריך פרקטי לחיים פעילים, מלאי אנרגיה ומשמעות, שבו נלמד איך למתוח את הגבולות שלנו, לפתח גמישות פיזית ומחשבתית ולהתמודד עם כל אחד מארבעת תחומי התפקוד של חיינו – הגופני, הקוגניטיבי, הרגשי והחברתי – באופן שישפר את איכות חיינו ויעניק לנו סיפוק, אושר ומשמעות.
אם גם אתם מוכנים להפסיק לפחד מהזדקנות ולהתחיל לראות בה הזדמנות לצמיחה, לבריאות ולאושר – הספר הזה מיועד לכם.

מבוא
הזדקנות משווקת בצורה שלילית. מי רוצה להזדקן? כל מה שהמילה הזדקנות מזכירה לנו הוא את הירידה אל הסוף הבלתי נמנע, ולכן כולנו פוחדים מהזדקנות.

אנחנו משתדלים לא לחשוב על זקנתנו. זה נושא שאנחנו לא רוצים לעסוק בו וגם לא לקרוא עליו. כשפניתי להוצאת ספרים מכובדת והצעתי להם את כתב היד, התשובה שקיבלתי הייתה, "אם היית כותב ספר הדרכה להצלחה באהבה, בנישואין, בגידול הילדים או בעסקים, היינו מוכנים לבחון אותו, אך ספר הדרכה על הזדקנות – מי ירצה לקנות אותו? סיכויי המכירה של ספר ששמו כולל את המילה הזדקנות הם קטנים. זה נושא דוחה."

אני חושב שהם טועים. כשאנחנו מגיעים לשלב המתאים בחיינו, גם הדברים שמעניינים אותנו משתנים. כל השאלות האחרות נדחקות הצידה בפני שאלת ההזדקנות.

הסיפור שלי
ההתעניינות שלי בנושא ההזדקנות החלה עוד לפני כעשרים שנה, כשהגעתי לגיל 67 – גיל היציאה לפנסיה – וקיבלתי מכתב מביטוח לאומי שהודיע לי כי הוא שמח לבשר לי שמעתה מבחינתו אני נחשב לזקן וזכאי לתגמולי זקנה. לא קיבלתי את הקביעה שאני זקן, כי לא הרגשתי כך, אך לא יכולתי להימנע מלהתחיל לחשוב על הזדקנותי. היא הדאיגה אותי מאוד.

היו לי סיבות טובות לדאגה. אני "סוחב" היסטוריה בריאותית משפחתית עגומה. אבי נפטר בגיל 47 בעקבות אוטם שריר הלב, אימי ואחותי הפכו לדמנטיות בהזדקנותן שהייתה רווית סבל ונוסף על כל אלה – אני עצמי חי כבר שנים רבות רק עם כליה אחת, לאחר שב־1999 התגלה סרטן בכלייתי השמאלית וכרתו לי אותה. כמו כן סבלתי מלחץ דם גבוה וכרוני, שגם אותו כנראה ירשתי ממשפחתי.

לא יכולתי להימנע ממחשבות נוגות על הזדקנותי ועל סופי המתקרב.

השאלה שהציקה לי יותר מכול הייתה, האם אפשר לעשות משהו בנידון? ואם כן – מה? התעמקתי במה שמחקרי ההזדקנות והזקנה יודעים לספר לנו על ההזדקנות ושליתי מתוכם את ההבחנה שעל פיה יש לנו שני גילים: "גיל כרונולוגי"1 ו"גיל תפקודי". על הגיל הכרונולוגי שלנו, זה המופיע בתעודת הזהות שלנו, איננו יכולים להשפיע. הוא ממשיך להתקדם בדייקנות אכזרית של שעון שווייצרי. לא כך לגבי הגיל התפקודי, שמציין את האופן שבו אנחנו מתפקדים בפועל, כאישיות שלמה – עליו אנחנו בהחלט יכולים להשפיע ובכוחנו אף להצעיר אותו.

החלטתי לעשות מעשה; להעמיק בחקר הצערת הגיל התפקודי ולהתנסות בה בעצמי על עצמי.

פניתי לרופאת המשפחה שלי והודעתי לה שבכוונתי להתחיל מעתה בתהליך מובנה של שיפור הגיל התפקודי שלי. היא לא הבינה תחילה מה כוונתי, ולאחר שהסברתי לה מה גיליתי תגובתה הייתה מאוד לא מעודדת, "אני לא מאמינה שתצליח. אינני מכירה בספרות הרפואית ולו עדות אחת לכך שהדבר אפשרי. עזוב את כל השטויות האלה." לא התרציתי, נזקקתי לשיתוף הפעולה שלה אף שהיא לא האמינה שהדבר אפשרי, ולכן ביקשתי ממנה שתעזור לי בתהליך הבקרה המדעית על הניסוי שלי, בכך שתיתן את האישורים הדרושים שיאפשרו לי מעתה לבצע בכל רבעון בדיקות דם ושתן מקיפות. אלה הן בדיקות פשוטות וזולות שהרופאים משתמשים בהן לצורך הערכת מצבו הבריאותי של האדם ולצורך גילוי ראשוני של תסמינים לשינויים במצבו הרפואי. את תוצאות הבדיקות אפשר לראות במחשב או באפליקציה כבר בערבו של היום שבו בוצעה הבדיקה.

הרופאה הסכימה לכך, ומאז, כשגרה, בכל רבעון אני מבצע את הבדיקות האלה ועם רופאת המשפחה משווה ומנתח את משמעות הנתונים ברבעון הנוכחי ביחס לרבעונים הקודמים, כדי לבחון אם מצבי הבריאותי הורע, נשאר כשהיה או השתפר.

מאז התחלתי לממש את תוכנית הפעולה הזו ועד למועד כתיבת ספר זה חלפו כבר כעשרים שנה. מבדיקת הנתונים האלה אפשר לראות כי היום, בגיל 88, מצבי הבריאותי אינו נופל מהנתונים שנמדדו בגיל 67, כשהתחלתי את התהליך לשיפור גילי התפקודי, ובמדדים מסוימים הוא אף טוב יותר.

חוקרי הזקנה מבחינים בין שלוש רמות זקנה: "זקנה צעירה" – 60–70, "זקנה בינונית" – 70–80, ו"זקנה מופלגת" – מגיל 80. על פי סולם זה כבר מזמן הייתי אמור להיחשב לזקן מופלג, אך איני מרגיש כך. אני פעיל, מתפקד ומרגיש צעיר אף מבני 60 המסווגים כ"זקנים צעירים".

אומנם הבעיות הרפואיות שבאות עם הגיל המתקדם אינן פוסחות גם עליי – אני שוכח יותר שמות ותאריכים, ראייתי טובה פחות ושמיעתי נחלשת – אך הן אינן מונעות ממני גם היום להמשיך לחוות בעוצמה ובמודעות הנאה מהזדקנותי. אני ערני יותר לכל מה שסביבי, יודע טוב יותר לדלג על הדברים הלא הכרחיים ולהתמקד באלה שחשובים לי, מייחס פחות חשיבות לידע הכללי וסומך יותר על האינטואיציה האישית שלי ובסך הכול אני מרוצה מחיי יותר מכפי שהייתי בתקופות קודמות. יתר על כן, כיום אני פעיל גופנית, קוגניטיבית, רגשית וחברתית לא פחות ואף יותר מכפי שהייתי לפני כעשרים שנה, כשהתחלתי את התהליך. אני חי את חיי באינטנסיביות, בעוצמה ובסיפוק גדולים יותר.

ככל שהדברים תלויים בי, מצב זה יימשך גם לתוך שנות ה־90 של חיי. אני מקווה להמשיך ולחזק את הגורמים לאיכות החיים הטובה ולצמצם ככל האפשר את הגורמים לאיכות החיים הרעה. כשהסוף יגיע אדע לקבל אותו מתוך השלמה וסיפוק על כך שלא רק שהארכתי את שנותיי, אלא גם טייבתי והעשרתי אותן.

אני מספר לך כל זאת לא כדי להתפאר – אם כי אני חייב להודות שהדברים גורמים לי גם מידה מסוימת של גאווה – אלא כדי לומר לך שגם אתה יכול להגיע לכך, ובספר הזה אדריך אותך כיצד, כל אחד בדרכו הוא.

גם אתה, כמוני, יכול לגלות שההזדקנות עשויה להיות עבורך הרפתקה מלאה באפשרויות חדשות ומלהיבות שלא הכרת בצעירותך. גם אתה תוכל לגלות את היופי שבהזדקנותך ואת ההזדמנויות הגלומות בה, למרות הירידה ביכולות הפיזיולוגיות שלך.

למה כתבתי את ספר ההדרכה הזה?
בספרי הקודם, "עת התבונה – הגיל החדש בחיי האדם",2 כתבתי על כך שבניגוד למה שנהוג לחשוב, העלייה הדרמטית בתוחלת החיים אין פירושה בהכרח תוספת שנות חיים לזקנתנו, אלא היא מבשרת את התהוותה של תקופת חיים חדשה בחיי האדם: "תקופת התבונה".3 מדובר בתקופת חיים שהיא שונה במהותה מתקופת הבגרות שקודמת לה ומתקופת הזקנה שבאה אחריה; היא מאפשרת לכל מי שייערך לכך להתחיל סבב חדש של חיים פעילים, נבונים ומספקים יותר מאלה שחווה בתקופת הבגרות ולהרחיק את הזקנה הסיעודית שלו עד לסוף החיים ממש.

רבים מקוראי הספר ביקשו ממני להדריך אותם באופן שבו אפשר ליישם זאת הלכה למעשה. כשהתחלתי לעבוד על כך גיליתי כי הן הגריאטריה4 – רפואת הזקנה העוסקת בחקר המחלות בהזדקנות, והן הגרונטולוגיה5 – "חקר ההזדקנות" – שעיסוקה הוא המכלול של ההיבטים החברתיים, התרבותיים, הפסיכולוגיים, הקוגניטיביים והביולוגיים של ההזדקנות, התעלמו עד כה במידה רבה מהיכולת של האדם המזדקן להפעיל את התבונה היישומית6 שניחן בה כמקור־על של עוצמה בהתמודדות עם הזדקנותו. חיפושיי בשני תחומי מחקר אלה לא העלו ולו מחקר אחד שעוסק באישיות כרשת של רשתות חשיבתיות, רגשיות, חברתיות וגופניות של תבונה ואנרגיה המסוגלות לחדש את עצמן בהזדקנות.

לאחר שלימדתי את עצמי כיצד לגייס את כל מרכיבי האישיות שלי ולהפעיל אותם כמקור־על של עוצמה אישית בהתמודדות עם ההזדקנות שלי, מעבר לכל מה שהרפואה יכלה להציע לי, החלטתי להתנסות גם בהנחיית אחרים ולהדריך אותם כיצד להפעיל את תבונת ההזדקנות שלהם ולבצע תהליכים אלה למען עצמם.

עשיתי זאת בעיקר בסדרה של סדנאות, ומעדויות המשתתפים בהן אפשר היה להיווכח עד כמה הם שינו את תפיסתם לגבי הזדקנותם – כל אחד מהם בדרכו הפעיל את הכלים שהקניתי לו כדי להפוך את הזדקנותו מתקופה של ירידה ודעיכה לתקופה של צמיחה אישית חדשה.

גם אני למדתי רבות מהמפגשים האלה; הם הפכו עבורי למעין מעבדת מחקר שבה יכולתי להעמיק ולדייק יותר מכל המחקרים שהכרתי וההרצאות המלומדות ששמעתי.

בעקבות הקורונה נאלצתי, כמו רוב מעבירי הסדנאות, לעבור להעברת הסדנה בזום עם מספר גדול יותר של משתתפים, אולם לאחר התנסות לא מעטה בהעברת סדנאות זום כאלה – למדתי את המגבלות שלהן.

בני האדם שונים זה מזה בהזדקנותם: במאווייהם, בצורכיהם ובקשיים שעימם הם מתמודדים. הסדנאות המעוברות כיום בזום כושלות במתן מענה למגוון כה רחב של מאוויים ושל צרכים, וחמור מכך, גם אם המשתתפים בהן משתכנעים ליישם את הכלים שקיבלו בסדנה, ברוב המקרים הם אינם מצליחים בכך.

תהליך שינוי הרגלים הוא תהליך שמחייב עבודה אישית ממושכת של האדם עם עצמו ועל עצמו והתגברות על מכשולים רבים בדרך ארוכה, וההשפעה של ההחלטה האישית שמקבלים המשתתפים בסדנה לבצע את השינוי נמוגה זמן רב לפני שהם מצליחים להטמיע אותו ולהפוך אותו להרגל.

אני מודה שגם בסדנאות שאני העברתי ההישגים בפועל לא היו מרשימים, גם אם הסתיימו בהצהרת המשתתפים על מחויבותם לבצע את השינויים בחייהם כפי שלמדו בסדנה. כשחזרתי לבוגרי הסדנאות חודשים אחדים לאחר סיום הסדנה ושוחחתי איתם על מנת לברר כיצד הם התקדמו מאז, התשובה הייתה בדרך כלל בסגנון "עדיין לא התחלתי", כלומר הם הכירו בכך שטרם השיגו את המטרות שעליהן הצהירו, אולם עוד ציפו מעצמם לעשות זאת בהמשך. כעבור כשנה, כששוחחתי איתם שוב על התקדמותם, תשובתם לרוב אפילו לא הייתה "עדיין לא" – ההשפעה של המחויבות לשינוי שהושגה בסדנה בדרך כלל נמוגה.

כשהתחלתי לכתוב את ספר ההדרכה שבידיך, הייתי ער לכך שהמגבלות האלה תקפות גם בכל הנוגע לספרי הדרכה לשינוי דפוסי חיים, דוגמת ספרים המדריכים איך להצליח בחיים, איך להצליח בעסקים, איך להצליח באהבה וכדומה, גם הם אינם מצליחים לקלוע למגוון המאפיינים של קוראיהם וגם השפעתם נמוגה לפני שהקוראים מיישמים את השינויים שהם מציעים והופכים אותם להרגל.

אין נתונים סטטיסטיים המעידים על המידה שבה קוראים של ספרי הדרכה לשינוי דפוסי חיים אכן מוציאים אל הפועל את מה שקראו בהם. במשאל שערכתי בקרב כל מכריי בניסיון לברר את מידת השפעתם של ספרי ההדרכה הרבים לשינוי דפוסי חיים שקראו במהלך חייהם על חייהם בפועל – כמעט כולם הודו שבסופו של דבר ההצלחה הייתה מועטה אם בכלל.

ספר ההדרכה שבידיך נכתב מתוך מודעות לכשלים אלה ומבקש להתגבר עליהם.

לא מדובר בספר שבסיום קריאתו הוא נשכח בארון הספרים, אלא במעין פנקס כיס שתוכל לחזור אליו שוב ושוב ולהפיק ממנו ידע ותועלת לנוכח קשיים או תהיות שייקרו בדרכך לאורך המסע האישי שלך. הספר כולל "מדריך לעבודה עם הספר", שמטרתו להנחות אותך להציף את המחשבות שלך ולקיים עם עצמך דיאלוג פנימי מעמיק על הכלים שעליך לאמץ מתוך הספר ועל האופן שבו תיישם את המלצותיו הלכה למעשה. השילוב של "יומן המסע האישי" שתנהל במסגרתו ושל המידע שיובא בספר יסייע לך למנוע את הדעיכה הטבעית של הרצון ושל היכולת להמשיך במסע הזה בהתמדה ולבסס את ההרגלים הנחוצים על מנת להפוך את הזדקנותך מתקופת דעיכה לתקופה של צמיחה חדשה.

מאחר שהספר הזה מכוון לפנות אל כל אחד מכם, הקוראים, באופן אישי ולעודד אתכם לחשוב, כל אחד בפני עצמו ועל עצמו, החלטתי שהפנייה שלי לקוראי הספר לא תהיה כללית, אלא אישית – לא "אליכם", אלא "אליך"; לא "אתם", אלא "אתה". בהקשר זה אני נתקל בבעיה, שכן בשפה העברית יש שוני בצורת הפנייה לזכר ולנקבה, ולכן ברצוני להדגיש כי הספר הזה מיועד הן לגברים והן לנשים. בהמשך, בכל פעם שאנקוט לשון זכר, כוונתי הן לקורא והן לקוראת.

מטרתי במדריך זה היא להוליך אותך צעד אחר צעד בדרך שבה תוכל בעצמך להפעיל את תבונת ההזדקנות שלך. בכך התמקדתי, ולכן לא הרחבתי בהסברים תאורטיים מעבר למה שנדרש לדעתי במדריך מעשי. אם תרצה להרחיב ולהעמיק מעבר לכך, אני מזמין אותך לקרוא גם את ספרי "עת התבונה – הגיל החדש בחיי האדם" ואף לעיין באתר שלי – אתר "עת התבונה" (https://www.zvilanir.com), שם תוכל למצוא הסברים תאורטיים ועדויות מחקריות עדכניות ומרחיבות דעת בנושא.

מדריך זה נכתב בהקפדה על כך שהאמירות בו יהיו מבוססות מחקרית, אך הוא אינו מתיימר להיות ספר עיון אקדמי, אלא שנועד לציבור רחב ומשכיל שמתמודד עם שאלות החיים. מטרתו להנחות את הקורא כיצד להפעיל, הלכה למעשה, את "התבונה הפרקטית" (Practical Wisdom)7 שקיימת בכל אחד מאיתנו, וככזה הוא נשען במידה רבה גם על הניסיון הפרקטי הרב שרכשתי בחיי האישיים ובסדנאות שהעברתי. מדובר בניסיון שבמקרים מסוימים עדיין לא נמצא לו ביסוס מחקרי.

ממרום גילי וניסיוני אני נזכר מה היה עליי לעבור מאז התחלתי את המסע האישי שלי לגילוי נתיבי תבונת ההזדקנות לפני יותר מעשרים שנה. יצאתי אז לדרך לא סלולה, רוויה במכשולים ובקשיים, והייתי צריך לפלס את הנתיב בעצמי. את הידע שצברתי אני רוצה להעביר לך, הקורא, בצורה מסודרת, שתחסוך לך הרבה מהמבוכות ומהתהיות שחוויתי אני, ולהנחות אותך בדרכך בנתיב תבונת ההזדקנות האישי שלך.

למי הספר מיועד?
הספר מיועד לכל מי שמתקרב לתקופת ההזדקנות של חייו ולמי שכבר מצוי בה. טווח הגילים הוא רחב. הצורך להבין את תהליך ההזדקנות הקרבה ולהשפיע עליו מתעורר היום באנשים כבר בסוף שנות החמישים לחייהם, אולם עדיין ישנם אלה שנעשים מודעים לכך רק כשהם כבר נמצאים עמוק בעיצומן של שנות ההזדקנות שלהם – בשנות השבעים או השמונים לחייהם – לאחר שכבר טעמו את הטעם המר של ההזדקנות, שאותה חוו כתקופה של דעיכה וכעת חשים שהם אינם מוכנים עוד להשלים עם כך ושואלים את עצמם אם ישנה דרך אחרת להעביר את שנות ההזדקנות שעוד נותרו להם.

אולם הספר אינו מתאים לכולם, אלא רק למי שמוכן לקבל אחריות מלאה ומתמשכת על חייו כדי להמציא את עצמו מחדש בהזדקנותו. מדובר בהתחייבות לצאת למסע אישי עמוק אל עבר שינוי, ללא קיצורי דרך, ובנחישות לפרוץ את הגבולות של התפיסות החברתיות הקונבנציונליות ביחס למהותה של ההזדקנות.

חוויית הקריאה בספר עשויה לעורר בך את המודעות לכך וללמד אותך כיצד אפשר לעשות זאת, אך אין בספר כדי לעשות זאת במקומך. שום שינוי מהותי לא יתחולל בחייך אם תסתפק רק בקריאתו, גם אם הדברים שמובאים בו ייראו לך חכמים מאוד ונחוצים מאוד עבורך.

אם אין בך כוח הרצון הדרוש לשם כך, הספר הזה הוא לא בשבילך...

תחליט!

1 הוושינגטון פוסט, רופאים: קשה לשלוט בגיל הכרונולוגי, אבל על הגיל הגופני דווקא אפשר להשפיע.

2 צבי לניר, “עת התבונה – הגיל החדש בחיי האדם”, ספרי ניב, 2017.

3 עת התבונה - האתר של צבי לניר.

4 ראה ערך “גריאטריה” בוויקיפדיה.

5 ראה ערך “גרונטולוגיה” בוויקיפדיה.

6 בספר זה אני עושה שימוש במילים חלופיות למושג “תבונה יישומית”: “תבונה פרקטית” ו”תבונה מעשית”.

7 “על מה אסור לנו לוותר”; ראה באתר שלי.

פרק ראשון:
מה אתה יודע על ההזדקנות שלך?
האם אתה מודע לשאלה מתי ואיך מתחילה ההזדקנות האישית שלך?

הביולוגים יסבירו לך שהזדקנות היא תהליך של בלאי ביולוגי בלתי נמנע. הם ידעו לתאר לך איך הוא מתרחש, אך לא יוכלו להגיד לך מתי ובאיזה אופן הוא יתרחש אצלך.

על פי ויקיפדיה, גיל חמישים מוגדר כתחילת תהליך ההזדקנות, אך ההגדרה הזו על פי הגיל לא סיפקה אותי. זו תשובה סכמתית שאינה נוגעת לשאלה שישאל את עצמו כל אחד מאיתנו יום אחד, או שכבר שאל: האם אני כבר נכנס לתקופת ההזדקנות של חיי? על כך אין תשובה אחת אחידה – לכל אחד התשובה שלו.

יש כאלה שיזהו את עצמם כמזדקנים כשיתבוננו במראה ויבחינו בסימנים החיצוניים שהחברה מייחסת להזדקנות – השיער הלבן או הקמטים הראשונים שמתחילים לבצבץ. אחרים יזהו את עצמם כמזדקנים כשהם יביטו במראה ויבחינו בדמיון הולך וגובר בינם ובין הוריהם בזקנתם, שיגרום להם להבין שגם הם כבר בדרך לשם.

יש שיבחינו בכך כשירגישו שעייפות משתלטת עליהם בעת ביצוע פעולות שבעבר ביצעו ללא כל קושי, ויש שיזהו את עצמם כמזדקנים כשיחושו שהם כבר אינם יכולים לראות בלי להיעזר במשקפיים, לשמוע בלי מכשיר שמיעה או ללכת בלי מקל הליכה. כמעט כל אדם שחצה את גיל חמישים זקוק למשקפי קריאה; אחרי גיל שישים רבים מאיתנו נזדקק למכשירי שמיעה; וכשנחצה את גיל שבעים חלקנו כבר יזדקקו למקל הליכה.

מה שמשותף לכולם הוא שהם תופסים את ההזדקנות כתהליך ביולוגי של היחלשות הגוף. ההזדקנות אכן מאופיינת בהיחלשות הגוף, אך לא רק בה, ואף לא בעיקר בה.

כאשר אנו מתייחסים להזדקנות כאל תופעה ביולוגית מדובר בהסתכלות צרה ועל כן גם מטעה. ההזדקנות היא אכן תהליך ביולוגי, אך לא רק, ואף לא בעיקר. ההזדקנות היא תהליך מורכב הרבה יותר שעדיין לא מוסבר במלואו. אני מציע לך לא להסתפק בהסברים הביולוגיים, אלא לבחון את הנסיבות העל־גופניות, האישיות, שבהן אתה מתחיל לחוש שאתה מזדקן. אם תבחן זאת מנקודת מבט כזאת, תגלה שהתחושה הזו מתעוררת בעקבות שינוי בסיסי בחייך שמעורר בך מודעות לכך שתקופת הבגרות הסתיימה ומעלה בך שאלות בנוגע לעתיד ולאופן שבו תחיה בזמן שנותר לך. את זה אי אפשר לראות במראה, וגם הגוף שלנו אינו מעיד על כך. מדובר בתחושה פנימית, בנפשנו, או אם תרצו באישיותנו.

אצל אנשים שונים המודעות הזו מתעוררת מסיבות שונות. יש קשת רחבה של סיבות המעוררות את תודעת ההזדקנות הזו.

אצל רובנו ההתעוררות הזו קשורה ביציאה לפנסיה. סיום תקופת העבודה הוא אירוע דרמטי שממחיש לנו שאנחנו מזדקנים ושלעיתים קרובות מלווה במשבר זהות רב־ממדי חמור. האדם מאבד את רוב הדברים שהגדירו את זהותו עד כה ושנתנו לו עניין ומשמעות בחיים; המעמד שהיה לו ולפעמים גם החברים שלו.

המעבר מחיי עבודה לסטטוס של גמלאי הוא מעבר שנושא משמעויות רבות. בתקופת הבגרות הורגלנו לקום בכל בוקר לסדר יום לחוץ וגדוש במשימות, ועתה אנחנו מוצאים את עצמנו עם עצמנו ועם לוח זמנים ריק; קמים בבוקר וצריכים למלא כל יום מחדש, ובהיעדר מטרה ראויה לעיתים גם חווים חוסר רצון לקום.

ישנם אנשים שמתמודדים עם המשבר הזה בגילים צעירים יותר מגיל הפרישה. השינויים המהירים בשוק העבודה ודרישותיו גורמים לכך שרבים מוצאים את עצמם כבר בשנות החמישים של חייהם מפוטרים ממקום עבודתם ומוּצאים אל מחוץ למעגל העבודה, כי הם נחשבים לקשישים ולמיושנים שאינם מסוגלים עוד להסתגל לשינויים המהירים המתרחשים בו.

ישנם אנשים שחיכו מאוד לצאת לפנסיה כדי לעשות את כל מה שלא יכלו לעשות קודם לכן, כשהיו צריכים לפרנס את המשפחה ולקדם את הקריירה שלהם – בין שמדובר בתחביב חדש או בטיול גדול. הם מצפים לפנסיה ולא חשים תחילה במשבר הריק הצפוי להם. אך גם אלה, לאחר זמן־מה, מתחילים להרגיש כי התחביב החדש אינו ממלא את החלל שנפער. זה קורה הן לאלה שמניחים כי התחביב החדש ימלא אותם בהזדקנותם והן לאלה שחוזרים מטיול גדול ושוקעים שוב בחיי היום־יום שלהם; כולם חווים את המשבר הגדול הבלתי נמנע, ועימו את תחושת המעבר להזדקנות.

לכל אלה נלווים אירועים נוספים – מות ההורים, עזיבת הילדים והתרוקנות הבית, אירועים רפואיים או מחלות קשות ומשברים פסיכולוגיים נוספים שגורמים לאדם להכיר בכך שמותו, שעד כה לא רצה לחשוב עליו, הוא בלתי נמנע ומתקרב. המודעות לכך הופכת את השנים שעוד נותרו לנו ליקרות ולמשמעותיות יותר ומעלה בנו שאלות חדשות ביחס לתוכן שהיינו רוצים ליצוק לחיינו מעתה, בשנים שעוד נותרו לנו, ולשינויים הנחוצים כדי להפוך את חיינו למשמעותיים.

תודעת המוות הקרב מאירה באור חדש את תודעת החיים ואת רצון החיים. הסביבה האנושית שהתרוקנה במידה רבה מבקשת למלא את עצמה מחדש. זו משמעות ההזדקנות; היא מחייבת אותנו לגבש מחדש את אישיותנו כדי לחוות אותה במציאות חדשה.

תהליך זה הוא אישי, ואנשים שונים חווים אותו בצורה שונה ובעוצמות שונות. ישנם גם אנשים שמתעלמים משאלת הריק האישיותי שצריך למלא מחדש, ובכך הם מדלגים על האפשרויות החדשות שהמעבר לתקופת ההזדקנות של חייהם מזמנות להם וחווים את ההזדקנות כתהליך של דעיכה אישית.

כולנו צריכים להתכונן להזדקנות שלנו, אך רובנו איננו יודעים כיצד לעשות זאת בצורה שתיגע בכל היבטי אישיותנו ובכל צרכינו השונים, שכן איננו מכירים אותם לעומק.

ההתמקדות בבלאי הפיזיולוגי של ההזדקנות היא מובנת ומוצדקת, אך אסור שנזניח את המודעות להיבטים האישיותיים, הרגשיים, החשיבתיים והחברתיים של הזדקנותנו, שכן בהם טמונה ההזדמנות להפוך את ההזדקנות שלנו מתקופה של דעיכה לתקופת של צמיחה.

בכך אנחנו עוסקים כאן.

הדבר הראשון שאתה צריך להשתחרר ממנו הוא התפיסה החברתית שעל פיה הזדקנות פירושה זקנה. לכאורה זו בקשה מוזרה, שכן הזדקנות וזקנה נתפסות כשתי מילים נרדפות, אך למעשה לא כך: הזדקנות וזקנה הן שתי תקופות בחיינו, אך זקנה היא גם קונספציה שאותה אנחנו מחילים על עצמנו ודרכה אנו מפרשים את הזדקנותנו.

הזיהוי בין הזדקנות לזקנה מושרש בנו מאוד. כשאנחנו נכנסים לתקופת ההזדקנות החברה מציגה אותה בפנינו כזקנה ומחילה את הגישה הזו גם על האופן שבו אנו תופסים את הזדקנותנו.

התפיסה החברתית הרווחת שעל פיה הזדקנות פירושה זקנה מבוססת על ההתייחסות להזדקנות כאל תהליך של בלאי ביולוגי בלבד ומתעלמת במידה רבה מהממדים העל־גופניים שלה – הנפשיים והאישיותיים. במילים אחרות, היא מתייחסת לאדם המזדקן על פי הגיל הכרונולוגי שלו, בלי להתייחס לתכונותיו האישיות.

זהו שיפוט מוטעה ומכשיל. אנחנו יכולים להזדקן ולעבור גם את שנות השמונים והתשעים של חיינו בלי לתפוס את עצמנו כזקנים בהכרח. גופנו יכול להזדקן, אך אישיותנו יכולה להישאר צעירה. אנחנו יכולים להתמיד בכך ממש עד מותנו ואף למות צעירים.

ההזדקנות יכולה להיות הרפתקה מלאה באפשרויות חדשות ומלהיבות שלא הכרנו בצעירותנו. אנחנו יכולים לגלות בה את עצמנו מחדש וליצוק לתוך סיפור חיינו משמעות חדשה. מי שמסתיר את האפשרות הזו מאיתנו הוא החברה והדעות המקובעות בה בנוגע זהות בין הזדקנות וזקנה.

בשנת 1969 טבע הגרונטולוג רוברט באטלר8 את המושג "גילנות", שמבטא אפליה של אדם על רקע גיל בלי להתייחס לתכונותיו האישיות, כשם שמתקיימת אפליה חברתית של שחורי עור, נשים או להט"בים. בעקבותיו חשפו מחקרים רבים את תופעת "הגילנות העצמית":9 כשאנשים מגיעים לגיל שבו החברה מתייחסת אליהם כזקנים, הם מפנימים את הדעות הקדומות ואת התפיסות השליליות של הגילנות וגם הם רואים כך את עצמם. בעקבות זאת הם מתחילים לחשוב כזקנים, להתלבש כזקנים, להיראות כזקנים, להתנהג כזקנים ולהתייחס לעצמם כאל זקנים, אגב אימוץ דפוסים של מסכנות ושל נזקקות. באופן זה "הגילנות העצמית" הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה.10

מחקרים שנערכו לאורך שנים בארצות שונות מראים כי "הגילנות העצמית" פוגעת בתחושת המסוגלות ובמוטיבציה של האדם המזדקן. לתפיסות שליליות ביחס להזדקנות ולזקנה יש השלכות מרחיקות לכת על בריאות האדם, על איכות חייו ועל תוחלת חייו. במחקר משווה בין אנשים עם תפיסות חיוביות בנוגע להזדקנות לבין אנשים שמזהים את הזדקנותם עם זקנה ומתנהגים כזקנים, נמצא כי האחרונים נוטים לסבול יותר מבעיות לב, מירידה חדה בשמיעה, מאי־יציבות בהליכה ומירידה בתפקודים קוגניטיביים, וכי תוחלת החיים שלהם קצרה בשבע וחצי שנים ביחס לתוחלת החיים של אלה שאימצו גישה חיובית לחיים בהזדקנותם.11

הזיהוי של ההזדקנות עם הזקנה מתעלם מחשיבות ההבחנה שבין ההזדקנות והזקנה, שהן שתי תקופות שונות בחיי האדם, ומטיל על ההזדקנות את צל הזקנה.

במציאות חיינו, שבה ישנה עלייה דרמטית בתוחלת החיים, בתום תקופת הבגרות של חיינו אנו צפויים לחיות עשרים שנים נוספות. כשם שהילדות אינה נמשכת מרגע הלידה עד עשרים, אלא ישנה הבחנה בין ילדות ובין נערות, גם הזקנה אינה נמשכת עשרים שנים, אלא אנחנו צריכים להבחין בין הזדקנות וזקנה כשתי תקופות חיים נפרדות.

אם כן מדוע אנחנו עדיין שבויים בתפיסה זו ביחס לשלבים האחרונים בחיי האדם?

נראה לי שהסיבה לכך היא שאנחנו עדיין מאמינים בפרדיגמת שלוש התקופות בחיי האדם – ילדות, בגרות וזקנה. הורגלנו לחשוב על חיינו דרכה. הילדות, שבה אנחנו גדלים ומתפתחים כדי למלא בהצלחה את צורכי תקופת החיים העיקרית; הבגרות, שבה אנחנו נדרשים למלא את עיקר תפקידנו בחיים – עבודה, פרנסה, קריירה, נישואין, הקמת משפחה וגידול ילדים; ולאחריה תקופת הזקנה הקצרה, שבה אנו הולכים ודועכים בכל ההיבטים עד מותנו – הסרח העודף של החיים.

אולם העלייה הדרמטית בתוחלת החיים, המודעות הגוברת של האדם ליכולתו לשנות את עצמו ואת סביבתו וגורמים רבים נוספים מאפשרים לנו עתה לחוות תקופת חיים חדשה שלא התקיימה בעבר: "תקופת התבונה".12 תקופת התבונה היא שונה מתקופת הבגרות שקדמה לה ומתקופת הזקנה שבאה אחריה, והיא מאפשרת לנו סבב חדש של חיים פעילים, עם תובנות חדשות וכישורים שאינם עולים בקנה אחד עם המעבר הישיר מבגרות לזקנה שנגזר עלינו.

ככל הנראה יחלפו עוד כמה שנים בטרם מדע הזקנה יכיר בכך,13 ושנים רבות אף יותר בטרם תהפוך התפיסה שעל פיה ההזדקנות במהותה מאפשרת תקופת חיים חדשה למוסכמה חברתית. אך איננו צריכים להמתין עד שתהליכים אלה יבשילו. כבר עתה ביכולתנו לחוות את תקופת ההזדקנות כתקופת חיים נבדלת ולהרחיק את הזקנה עד סוף חיינו ממש.

בוא נלמד כיצד לעשות זאת.

8 ראה ערך “רוברט באטלר” בוויקיפדיה.

9 What Is Ageism? By Kendra Cherry

10 The Folly of Self-directed Ageism By Debra Yearwood.

11 .Taking a closer look at ageism: self- and other-directed ageist attitudes and discrimination

12 צבי לניר “הגענו לתקופת התבונה”, באתר “אלכסון”.

13 כפי שהראה לנו תומאס ס. קון בספרו “המבנה של מהפכות מדעיות” גם המדע אינו חסין מפני פרדיגמות.