מתחת לחגורה

הרומן התמונות שעל הקיר מתאר את סיפור חייה של נוּרִיָה ומערכת היחסים המורכבת בינה לבין משפחתה הקרובה. נוריה, שמרדה בכללי החברה, כשסירבה להינשא לבן דודתה, אף שאמו טענה שיש לו זכות ראשונים עליה, יוצאת גם נגד התפיסה שמקומה של האישה בביתה, ומחליטה להתפרנס בכוחות עצמה כמרפאה עממית.

היא נישאת לבחיר לבה, אדוור, אך ציפיותיה, שכאיש ספר ינהג בה באופן שונה מהמקובל בחברה, נכזבות. היא מנסה להגשים את חלומותיה באמצעות בניה, בסיועה של זמרת מפורסמת בבגדאד, שמסתירה סוד על חייה הקודמים.

מרדנותה של נוריה מעמידה לה שונאים מקרב משפחתה, המטילים עליה קללה, וזו גורמת, בראיית נוריה, לרצף האסונות שפוקדים אותה. על אף זאת היא ממשיכה להאבק בגורל וזוכה לנחמה.

דרך סיפורה של נוריה, מתאר הספר את החיים ברובע היהודי העתיק בבגדאד, שבתיו הישנים כלואים בתוך סמטאות צרות ותושביו משמרים את מסורותיהם הודות לנורמות ולערכים חברתיים שנוהגים ברובע זה מאות בשנים.

החברה במקום מטילה כבלים ואיסורים על בני המשפחה הצעירים, נותנת עדיפות להולדת בנים על פני בנות ומאמינה, מצד אחד, בגורל שנקבע מראש, אך, מצד שני, גם בכוחם של הקללות, הקמיעות, הכשפים וההשתטחות על קברי צדיקים לשנות את הגורל.

ברקע – התמורות החברתיות והפוליטיות שעוברת עיראק ועמה הקהילה היהודית במחצית הראשונה של המאה העשרים אשר הביאו לעליית רוב היהודים מעיראק לישראל ב- 1951.

ציונית פתאל-קופרווסר, ילידת פתח תקווה ובת להורים שעלו לארץ מעיראק. סא”ל (מיל), שירתה באמ”ן ובתיאום הפעולות בשטחים. מתמחה במחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון. זהו רומן הביכורים שלה.

פרק 1
אנטוניו ”פני צלקת“ מרינו היה שקוע בניתורים בתוך כלוב פלדה
בזירה הומה אדם בטמּפה, פלורידה. מסביבו הריעו לו אלפי
מעריצים. טוב, למען הדיוק, לא כולם הריעו לו; חלקם קראו לעברו
קריאות בוז בעקבות התגרה שבה השתתף באחרונה במועדון לילה.
אבל רוב מעריציו נשארו נאמנים לו. הוא חי בשביל זה. מת על זה.
”היי, זה לא קרב היאבקות כאן, אלק הוגן. תרגיע קצת. תתרכז.“
צעק אליו סלֵ ייד מרטין, המאמן שלו והבעלים של המכון לאמנויות
הלחימה המשולבות WtF — אקדמיית וורת‘ ד‘ה פייט.
”קפוץ לי.“ הטיח בו טוני בחזרה והמשיך להלהיב את הקהל. הוא רץ
בתוך הכלוב, אחז בסורגים וטלטל אותם, ואז רץ לצידו האחר של
הכלוב וחזר על פעולת הטלטול. הרעש היה מחריש אוזניים, אבל
הקהל בלע אותו בשקיקה.
חמישה חודשים קודם לכן, לאחר שהסוכן שלו עמד על כך, נשלח
טוני לעיירה טארּפֹון סּפרינְ גְ ס, פלורידה, מפני שהמאמן היחיד
שעדיין לא החרים אותו היה סלייד, במכון המשודרג שלו. טוני בכלל
לא הבין מה הבעיה של כולם; הוא השתתף בקרבות מקצועניים מאז
שמלאו לו שש עשרה. הוא הכיר את המשחק. הוא היה מסוגל לנצח
מתוך שינה.
אז הוא חגג קצת. למי אכפת? הוא אהב סקס. הוא אהב לשתות.
אין כל פסול בבילויים, כל עוד הוא ממשיך להכניס סכומי עתק.
הוא אהב גם את משפחתו, בעיקר את שתי האחייניות שלו, אבל
התקשורת אף פעם לא התייחסה לצד הזה שלו; הסיפור הזה לא היה
מספיק צהוב. לעומת זאת, טוני משתולל בבר מקומי? התקשורת
התנפלה על החרא הזה.
אף ששורשיו והמשפחה שלו עדיין היו במיאמי, הוא התחיל לחבב
את טארפון ספרינגס ואת תושביה, בעיקר את האישה שהביטה בו
כעת מהשורה הראשונה: פרנסֶ סְ קה סילבה, שותפתו העסקית של
סלייד, שרגליה החטובות, הארוכות והשחומות נחשפו כעת לעיניו
8 סידני הלסטון
והטריפו את דעתו. טוני לא הפסיק ללטוש עיניים ברגליים הבלתי
נגמרות האלה מאז הגיע למכון WtF לפני כמה חודשים.
בסופו של דבר, פרנססקה החליטה ששווה לקחת סיכון עם טוני
ושכנעה את סלייד לצרף אותו. היא הייתה האישה הסקסית והתוססת
ביותר שפגש מעודו, והוא טיפס על הקירות בגללה. היא נזפה בו
כהוגן בכל פעם שהחמיץ אימון, היא קיללה כמו מלח שיכור, ולא
הייתה לה כל כוונה לצאת איתו — אלוהים יודע שהוא התאמץ מאוד
לשכנע אותה. הוא חשב שאם לא יצליח להכניס אותה למיטה שלו
בקרוב, הוא יתפוצץ.
מוזיקת הרקע התחלפה במוזיקת רוק כבד מוכרת, והקהל שאג
למראה ג‘ימי ווינטרס, שהגיע מלווה בפמלייתו ונכנס לכלוב הפלדה.
בקרבות MMA — אמנויות לחימה משולבות — לכל אחד יש התמחות,
ובמקרה זה לשני היריבים היה מעמד שווה בתחום הקיקּבֹוקְ ס. אבל
זה היה הדבר היחיד המשותף ביניהם. בגיל שלושים וארבע טוני
כבר היה בדרכו לפרוש מהזירה, בעוד ווינטרס היה בן עשרים ושבע
בלבד, בשיא הקריירה שלו.
ברגע ששניהם היו במרכז הכלוב השופט אמר כמה דברים
במיקרופון, והקהל התחיל להשתולל. אבל טוני לא התייחס לכך;
כל תשומת ליבו הייתה נתונה ליריב. הם נעצו זה בזה מבטים כמו
שתי חיות טורפות המנסות לצוד אותו טרף, בשעה שהשיקו את
כפפות האגרוף שלהם ועברו כל אחד לצד שלו כדי להמתין לצלצול.
טוני היה מפוצץ באדרנלין ורצה לחבוט בווינטרס, שלא הפסיק
לקשקש במשך כל מסע קידום המכירות לקראת הקרב. זה אמנם לא
דבר יוצא דופן לשמוע חילופי השמצות וגידופים בין יריבים, אבל
ווינטרס הגזים הגזמה פראית. הגיע הזמן שטוני ילמד אותו לקח.
הפעמון צלצל.
טוני כבר היה מוכן ומזומן לקראת הבן זונה השחצן ולא בזבז זמן: בלי
להסס אפילו רגע הוא הנחית ישר בפרצופו את בעיטת הראונדהאוס
המפורסמת שלו, הבעיטה הצדדית שהשיגה לו ניצחונות בנוקאאוט
בתחילת הקריירה. כעת היא רק שברה לסתות וגרמה פציעות
שטחיות, אבל כמעט אף פעם לא השיגה לו נוקאאוט. ווינטרס נפל
מתחת לחגורה 9
לרגע, אבל מיהר לקום. טוני ניצל את הכאב של היריב והעיף לו
אגרוף בבטן. הוא לא הפסיק במשך כל הסיבוב, שנמשך חמש דקות.
כשצלצל הפעמון, טוני התנשף בכבדות, אבל לא הייתה עליו אפילו
שריטה. הוא הרגיש נפלא. היה ברור שהוא ניצח בסיבוב הזה.
טוני התיישב בפינה שלו. הוא ראה את אנשיו של ווינטרס מטפלים
בפציעות שספג בשפתיו ובעינו. ואז שמע את קיין, מאמן ולוחם
במכון WtF ,קורא לעברו: ”תוריד קצת ת‘קצב, לעזאזל!“
טוני ניסה לדבר, אבל לא היה לו אוויר. הוא ניגב את פניו במגבת
ושתה מים, רוק ניגר מזווית פיו. כשהצליח סוף סוף להסדיר את
נשימתו, הוא ענה: ”אני יודע מה אני עושה.“
”לא, אתה לא יודע,“ התערב גם סלייד. ”אתה חייב להאט את הקצב.
אתה מבזבז את כל האנרגיה שלך בסיבוב הראשון, אבל יש לך עוד
שני סיבובים!“
”סלייד צודק. תשמור כוחות לסיבובים הבאים.“ הוסיף קיין.
אבל הדברים כמו נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהאחרת. טוני התכוון
לקרוע לווינטרס את הצורה, בנוקאאוט. הוא כבר נלחם בעבר עם
הצעירים האלה, והוא ידע מתי היריב נמצא במרחק מכת אגרוף אחת
מכניעה. אם ווינטרס לא ייכנע מיוזמתו, בעיטה נוספת בפרצופו
תעשה את זה.
קיין וסלייד המשיכו לתת לו עצות בלתי רצויות בעוד הקהל מריע
סביבו. ואז צלצל הפעמון, וטוני זינק לעבר ווינטרס. ברגע שהגיע
מספיק קרוב אליו הוא התנפל עליו מיד, אבל הפעם ווינטרס תפס
את רגלו של טוני באמצע הבעיטה והפיל אותו. הם נאבקו במשך
פחות מדקה לפני שווינטרס התיישב על החזה של טוני וחבט בו
שוב ושוב — שמאל, ימין, שמאל, ימין. טוני ניסה להפוך את היריב
על גבו, אבל לא הצליח. הוא ידע שסלייד וקיין צורחים עליו, אבל
הצלצול באוזניו היה חזק יותר. השופט חג סביבם כדי לראות אם יש
צורך להפסיק את הקרב.
ווינטרס הניף את זרועו לאחור כדי לצבור תנופה, אבל טוני הצליח
לאחוז בשריר הקיבורת שלו לפני שאגרופו של היריב פגע בפניו.
בידו האחרת הוא אחז בעורפו של ווינטרס ומשך אותו לכיוון החזה
10 סידני הלסטון
שלו. הוא הרים את האגן והצליח להעיף מעליו את היריב. לרגע
קצר שני הגברים שכבו על הרצפה וניסו להסדיר את נשימותיהם,
אבל השופט הורה להם לקום מיד. הקהל רצה אקשן. שני היריבים
חגו זה סביב זה, אומדים את המרחק, לפני שנשמע הצלצול הגואל.
טוני לא ידע איך הצליח לחזור לפינה שלו. הוא היה מחוסר נשימה,
והדם שניגר מחתך מעל עינו טשטש את ראייתו. קיין וסלייד צעקו
לעברו הוראות, ומישהו נופף עליו במגבת והצמיד חפץ מתכתי אל
מתחת לעינו. המגע הקר של הפלדה צרב בהתחלה, אך מהר מאוד
הקל על הלחץ.
”... תישאר כל הזמן על הרגליים... זהירות עם ההטלות... קום
מהר...“ זו הייתה רק ערבובייה של מילים שהוא לא הצליח למצוא
את ההיגיון שלהן.
”טוני! טוני!“ מישהו הקיש באצבעות לנגד עיניו ואילץ את עיניו
להתמקד. הוא הפנה את ראשו באיטיות וראה את פרנססקה מדברת
אליו מבעד לסורגים. ”תקשיב לי.“ היא הצביעה בשתי אצבעות
פשוקות על העיניים שלו, ואז על העיניים שלה. ”תסתכל עליי. אתה
רואה אותי?“
הוא הנהן.
”אתה מסוגל לעשות את זה. אתה ווינר, טוני. אני מאמינה בך. יש
לך את זה. תתרכז. אל תיתן לו להפיל אותך. תצליח להישאר על
הרגליים?“
הוא הנהן שוב, ומישהו הגיש לו עוד מים, אבל מהר מדי נשמע שוב
הפעמון, הפעם לסיבוב הסופי.
הוא עדיין לא הספיק להסדיר לגמרי את נשימתו, אבל סירב להניח
לעובדה הזאת להפריע לו, בעיקר לא מול פרנססקה. אם הוא רוצה
איזשהו סיכוי לשכב איתה, אסור לו להפסיד בקרב הזה. זו תהיה
השפלה נוראה, וזה גם יגרום לה לשקול מחדש את החלטתה לקחת
אותו כמשתתף בקרבות מטעם המכון. בכל הקריירה הארוכה שלו,
הוא מעולם לא נכנע, מעולם לא הופל בנוקאאוט, ולא הייתה לו
כוונה שזה יקרה היום. הבחורים צודקים, אסור היה לו לפתוח כל-
כך חזק בסיבוב הראשון. הרגליים שלו רעדו קצת וזרועותיו נחלשו.
מתחת לחגורה 11
לא נשאר לו הרבה כוח. למרבה המזל, יריבו לא נראה הרבה יותר
טוב; עינו השמאלית החבולה הייתה נפוחה, עצומה כמעט לגמרי,
והשפה שלו נחתכה. הם הקיפו זה את זה במשך זמן מה, בעוד
אנשיהם צועקים לעברם עצות משתי פינות הזירה.
הפעם ווינטרס התקרב ראשון. בידיעה שהמזרן הוא נקודה חלשה
אצל טוני, הוא ניסה להפיל אותו. אבל כשזינק קדימה כדי ללפות את
מותניו של טוני בזרועותיו, טוני הצליח להשחיל לו ברכייה במצח.
ווינטרס כשל לאחור, אבל לא נפל. טוני ניצל את ההזדמנות כדי
לתקוף אותו במכות. לרוע המזל ווינטרס הצליח להשחיל בעיטה
בפרצופו של טוני. כשצלצל פעמון הסיום, שניהם נראו כאילו הם
עומדים להתמוטט, ורצפת הכלוב הייתה מוכתמת בדם.
טוני, שצנח שוב על הכיסא בפינה שלו, שתה עוד מים. מישהו מרח
משחה על החתכים כדי לעצור את הדימום, ומישהו אחר נופף עליו
במגבת. ואז השופט קרא לשניהם למרכז הכלוב ואחז במפרקי ידיהם
בעודם מחכים לתוצאות.
אבל זרועו של טוני לא הורמה, מפני שבקרב זכה ווינטרס, בספליט
דסיז‘ן, החלטה של שני שופטים מול אחד. זה לא היה הקרב הראשון
שבו טוני הפסיד, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שבה התחיל
לחשוש שהקריירה שלו עומדת להסתיים.