טרילוגיית הזמן
האם סודות מסוימים צריכים להישאר קבורים לעד?
שלושה חודשים חלפו מאז הוצאתו להורג של ג’ייסון “גריז” טלבוט. אשתו לשעבר, ג’יני, שאותה חטף מאחת מחנויות הנוחות כשהייתה קטינה והפכה לאובססיה של חייו, ניסתה בעשר השנים האחרונות לבנות לעצמה חיים רגילים בפרבריה של פורט לודרדייל. חיים שכללו גם נישואין מאושרים לטומי “גרנט” דילן, חבר לשעבר בכנופייתו של גריז.
טומי וג’יני, שמאסו בכל הסודות והשקרים, חשבו שאותה פיסת חיים מן העבר תיוותר מאחור לאחר הוצאתו להורג של גריז. אך העבר מתנפץ על מפתנם כשסוד חדש מאיים להרוס את נישואיהם. וכשטרגדיה מכה בחייה של ג’יני, היא נאלצת לחפש בליבה ולהחליט, אחת ולתמיד, מה היא באמת רוצה.
ג’יני יוצאת למסע נוסף בחיפושה אחר התשובות אשר להן היא זכאית.
האם יהיה לה הכוח להתמודד עם סודות העבר… ועם הלבטים שבליבה?
מתנת הזמן הוא ספר שלישי בטרילוגיית תשע דקות מאת בת’ פלין. רומן מתח פסיכולוגי מלא מסתורין, רומנטיקה ותפניות בלתי צפויות. הספרים הראשונים, תשע דקות ומעגלי הזמן, זכו להצלחה מרובה וכיכבו במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר בארץ.
תצטרכו רק כמה שניות כדי לקנות, כמה שעות כדי לקרוא, ונצח כדי לשכוח.
לספרים נוספים של הסופרת בת’ פלין
לכל ספרים של טרילוגיית הזמן
לספרים נוספים של הוצאת ספרים אדל
ציר זמן
1975
חטיפתה של ג'יני/קיט
1985
מעצרו של גריז
ג'יני נישאת לטומי/גרנט
לידתה של מימי, בתם של ג'יני וגריז
1990
לידתו של ג'ייסון, בנם של ג'יני וטומי
1999
מוצאים את שרידיה של מו
2000
הוצאתו להורג של גריז
פרולוג
ג'יני
2007, צפון קרוליינה
חברה ותיקה וחכמה אמרה לי פעם, "אין זה מקרי שמעגלים נסגרים, והכול מגיע למקומו, כפי שהיה אמור להיות מלכתחילה."
אני זוכרת שהחזקתי את ידיה הגרמיות והמעוקלות בידיי. בלפיתתה החזקה ניכרה עוצמה שחיפתה על גילה. עיניה הנבונות ננעצו בעיניי כשאמרה לי את המילים האלה. ראיתי בהן אתגר, כאילו הייתה רוצה שאעז להתריס או לפקפק בחוכמתה.
במבט לאחור אל אותו הרגע, שש שנים מאוחר יותר, עליי להודות שהיא צדקה.
הזיכרונות שטפו אותי כשישבתי כעת על הדשא הצונן, שואפת לקרבי את ניחוחו החריף והרענן. תמיד אהבתי את ריחו של דשא שזה עתה כוסח, שנתלה באוויר הלח כמו שמיכה בלילות הקיץ החמים של פלורידה. שם גדלתי ושם העברתי את מרבית חיי – פורט לודרדייל, פלורידה. אבל עכשיו הייתי רחוקה מאוד משם. השמש חיממה את כתפיי ותחושתה על פניי הייתה נעימה. תפסתי עשב נוסף ומשכתי אותו ברכות. הוא נעקר בקלות והשלכתי אותו הצידה.
הבטתי סביבי על פני בית הקברות ונאנחתי כשראיתי את המצבות. חלקן היו גדולות וחדשות יותר, כמו עומדות דום לזכר האהובים שאיבדתי. חלקן היו ישנות ונטויות על צידן, נאבקות לשמור על חזות מהוגנת לכבוד האדם או האנשים הקבורים תחתן. לכולן היה דבר אחד משותף: לא היה קבר אחד חשוף ומיותם. בכל אחד מהם הייתה תצוגה מסוימת של זיכרון; פרחים – טריים או מלאכותיים, דגלים, כרזות, מזכרות אישיות. אם לא מתייחסים לתאריכים מסוימים, חלקם אף הונח שם לפני מלחמת האזרחים, וכל קבר טופל במלוא הכבוד וההערכה.
עיניי נחו על אחת המצבות, במרחק של שתי שורות, שתמיד כיווצה את ליבי בכאב. עליה התנוססה הכותרת הפשוטה, "הילדים שלנו", ומתחתיה רשימה של שבעה שמות עם תאריך ליד כל אחד מהם. כל אחד מהם לא עבר את גיל שנתיים, והאחרון נפטר בשנת 1932. הקבר הזה סקרן אותי לא מעט וערכתי מחקר לגביו כשעברנו לכאן לראשונה. אחרי הכול, הם היו משפחה, והייתי סקרנית לדעת מה קרה. טוב, הם לא היו ממש בני משפחה שלי, אבל הם היו קרובי משפחה רחוקים של בעלי, וילדיהם – אף על פי שלא השתייכתי אליהם בקרבת דם – עדיין נחשבו בעיניי קרובי משפחה.
החזרתי את מבטי אל המצבה מאבן גרניט שחורה, שלידה ישבתי, וגיליתי שאני מנסה לעצור את דמעותיי. עוד כאב שתפס מקום בליבי. כאב שיישאר שם לעד.
אך עם הדמעות הגיעה גם הקבלה. הקבלה של מתנה שאנו קוראים לה חיים וכל המתלווה אליהם, כולל מוות. המוות שלו.
מעולם לא ציפיתי לשבת על קצה הר, הרחק כל כך מההמולה של פורט לודרדייל. הרחק מהים ומתחושת החול בין בהונותיי. הרחק מכל מה שהיה מוכר ובטוח. אבל בשמחה רבה הייתי מוכנה להחליף הכול בתמורה לחיים האלה, להתחלה החדשה הזו. לא הייתי ממירה זאת בשום דרך אחרת.
העברתי את ידי השמאלית על פני המצבה, על פני שמו. על אף חומה של השמש, חשתי בצינתה של אבן הגרניט הקשה מתחת לאצבעותיי. ציפורניי חדרו לעיקולי החריטה של שמו, ובהיסח הדעת התמקדו עיניי באצבע שנשאה את הטבעת. שתי טבעות, אחת מדיו ואחת מזהב. אין נשים רבות שיוכלו להבין את הברכה בלהיות נאהבת כל כך על ידי יותר מגבר אחד. הברכה בכך שאחד מהם עדיין ממשיך להתקיים בחיי.
ואז שמעתי אותם והפניתי את ראשי במהירות אל הכנסייה הלבנה הזעירה, אשר צמודה לבית הקברות. הרי בלו רידג' האדירים היו תפאורה נפלאה לנוף הציורי הזה. בעודי מתבוננת, ירד בעלי במורד מדרגות העץ, כשבשתי ידיו אוחזים חזק שני ילדים. היה זה יום רביעי בבוקר, והכנסייה הישנה עם הקבר המשפחתי היו לרשותנו בלבד. רותי, בתנו בת הארבע, נעצרה ונשאה אליו את עיניה.
"תרים אותי, אבא, תרים אותי!" היא התעקשה.
הבטתי בו מחייך אליה ומרים אותה בקלילות בזרועותיו. וכשבטעות בעטה באזור רגיש, הוא עיוות את פניו. לפני כמה שנים הוא סבל מפגיעות חמורות ביותר, שעדיין גרמו לו כאב מסוים וכנראה הכאב תמיד יישאר. זו הייתה תזכורת לחיים הקודמים. חיים שהשארנו מאחור.
אחיה התאום של רותי כבר שחרר את ידו של אביו ורץ לעברי, צונח בכבדות בחיקי. כבשתי את פניי בשערו ושאפתי עמוקות את ריחו. הוא הדיף ניחוח של סבון, של מתיקות ואפילו של לכלוך קל. חייכתי. זכרתי את הרגע שבו סיפרתי לבעלי שההיריון המפתיע שלי אושר. "אני זקנה מדי בשביל זה. שנינו זקנים מדי בשביל זה!" הוא רק צחק והזכיר לי שאני זו שתמיד מדברת על הברכות הבלתי צפויות, על התחלות חדשות, על אתגרים חדשים. טוב, אני יכולה לומר בוודאות שלידה של תאומים בגילנו היא עדיין אתגר לא קטן. אבל מעולם לא הייתי נמרצת ואופטימית כל כך לגבי העתיד – על אף כל הדברים שגיליתי. ואני אוהבת כל רגע ורגע. לא מצאו חן בעיניי סימני המתיחה הנוספים שנוצרו על בטני כששני התינוקות היו בתוכה, אבל אפילו בהם מצאתי יופי. אני מרגישה שהם מדברים אליי: תראי אילו ילדים יפים עשית. כל הכבוד, ג'יני.
הבטתי בבני שהרים את ידו אל המצבה והעביר את אצבעו הזעירה על השם החרוט עליה, מאיית את האותיות בקול רם וברור בזו אחר זו. כשסיים, הוא הטה את ראשו לאחור והביט בי.
"בדיוק כמו השם שלי, אימא. השם שלו כמו השם שלי."
"כן, מתוק, זה נכון," השבתי וחייכתי ברכות. "נכון מאוד."
חלק ראשון
"אתה לא יכול לעבור לפרק הבא של חייך, אם אתה קורא שוב ושוב את הפרק האחרון."
– פלוני אלמוני
פרק 1
ג'יני
2000, פורט לודרדייל (שלושה חודשים אחרי ההוצאה להורג)
אני לא זוכרת כמה זמן ישבתי על האספלט החם בשביל החניה בביתה של קרטר, ורק בהיתי בקרקע. כעבור זמן מה הגבהתי את ירכי ושלפתי את הבנדנה מהכיס האחורי, שם תקעתי אותה כמה דקות קודם לכן. או שמא כבר עברה שעה?
שלושים דקות קודם לכן, קיבלתי לידיי את התנ"ך הישן שלי מימי ילדותי, וצורף אליו מכתב מאימי, דיליה. המכתב גילה לי כמה אמיתות על העבר שלה ועל שלי. קראתי על אחות תאומה שמתה בבית החולים לאחר שאימי נטשה אותה, וגיליתי שאני מבוגרת בשנתיים ממה שתמיד גרמו לי להאמין. וכעת, לאחר שגיליתי שהאופנוע נעלם, וקרטר אישרה ללא מילים שהוא חי, שגריז עדיין בחיים, לא יכולתי לעשות דבר חוץ מלשבת ולבהות במקום הריק במוסך. הכול היה יותר מדי.
במהירות העפתי מבט מעבר לכתפי כדי לראות אם קרטר בקרבת מקום. היא לא הייתה. הצמדתי את הבנדנה אל פניי ושוב פרצתי בבכי, הפעם ביפחות קטנות, אך מכל הלב והקרביים. יפחות כאלה המגיעות ממקום עמוק כל כך בתוך החזה שבכלל לא ידעת על קיומן, עד שצצו ועלו על פני השטח במלוא העוצמה וגרמו לכאב פיזי של ממש. יפחות שבדרך כלל נהוג לחנוק, כאלה הגורמות לכאב בצלעות ובגב. אפילו אחרי ההוצאה להורג לא בכיתי ככה.
ניסיתי להבין למה. האם מפני שהמוות שלו היה סופי כל כך? או, לפחות, כך חשבתי. יכולתי לאפסן את האהבה ואת הצער שלי בתוך קופסה דמיונית ולתייג אותה "בעבר". מאין הגיע הצער החדש הזה כעת? מה אני באמת מרגישה? בגידה? פגיעה? אהבה?
לא. לא הייתי מעוללת את זה לעצמי. לא יכולתי להרשות לעצמי להאמין, ולו לשבריר שנייה, שאני עדיין מאוהבת בו. אהבתי את טומי. אני הייתי מאוהבת בטומי. האהבה שלנו הייתה אמיתית ולא פרס ניחומים אחרי המאסר של גריז, הכליאה והמוות שלו, לכאורה. עם זאת... מה זה היה? לא הרשיתי לעצמי לסיים את המחשבה.
היה עליי להיאבק בדחף לדחוק בקרטר לספר לי את כל מה שהיה ידוע לה. היה עליי להילחם ברצון המיידי לחפש תשובות. משהו גדול ממני אמר לי שאני לא צריכה לחטט, שהסוד של גריז היה גדול דיו ויהיו לכך השלכות, אם אחליט לחקור – וזה מה שהגוף שלי רצה, אבל הנשמה שלי ידעה טוב יותר מה נכון לעשות. לא. לא אשאל שאלות. לא אשאל. אעשה מה שהוא, כנראה, רצה ורק אשמור לעצמי את המידע שהוא אי שם בחוץ, אם אזדקק לו, אבל אמשיך בחיי כפי שרצה שאעשה.
הזדקפתי מעט והחלטתי לעשות בדיוק את זה. גריז, אתה רוצה שאמשיך בחיי? אז קיבלת. דחפתי חזרה את הבנדנה לכיס וקמתי. נמנעתי מלהעיף מבט נוסף בחלקה הריקה במוסך, היכן שהיה האופנוע שלו – המקום שבו היה לפני זמן לא רב – והקפתי את הבניין. עליתי במהירות במדרגות אל יחידת האורחים, ובנחישות החלטתי שלא הרגשתי באמת. הזכרתי לעצמי שאני אלופת האשליות. אני יכולה לפעול כשורה, וגם אעשה זאת, עד שאירועי היום יידחקו חזרה, בסופו של דבר, אל תת ההכרה שלי.
כן, הגיע הזמן לשכנע את עצמי שהוא מת ואיננו. לתמיד.
פתחתי את הדלת בתנופה ונכנסתי ליחידת האורחים. ניגשתי בצעדים נמרצים אל החלון, פתחתי את התריסים ואת מנעולי החלונות. הם עדיין היו במצב טוב, אבל נוקשים משנים רבות של חוסר שימוש. שאפתי את האוויר החם והדביק שחדר פנימה, ושקלתי לפתוח את המזגן.
תוך כדי עבודה גיבשתי תוכנית: קודם כול, אני צריכה להעריך כמה עבודה יהיה עליי להשקיע כאן. הסתובבתי לאחור, הנחתי את ידיי על מותניי ובחנתי את חדר המגורים הקטן. הוא היה נקי ומסודר, אבל כמעט ללא רהיטים. ניגשתי אל הכוך הקטן ששימש כמטבח. פתחתי את הארונות ומצאתי את המוצרים החיוניים – צלחות, כוסות וסכו"ם. ידעתי שלא אנקה אותם, אבל דחיתי את מה שבאמת צריך היה לנקות.
ניגשתי אל חדר השינה הקטן. האור היה עמום, אבל לא יכולתי להחמיץ את קופסת הקרטון הקטנה שנחה על המיטה. עמדתי ונעצתי מבט בקופסה שקיבלה פתאום ממדים של הר בתוך ראשי. אמרתי לעצמי שניקוי יחידת האורחים והמוסך יהיה משימה גופנית אדירה שתדרוש השקעה של שרירים וזיעה.
אבל זה לא היה אדיר כל כך. לא היה צורך לסחוב דברים במורד המדרגות. הכול נכנס לקופסה אחת. הקופסה שנחה על המיטה.
עשינו אהבה במיטה הזאת.
אל תלכי לשם, ג'יני. בחנתי את החדר. המצעים הוסרו מעל המיטה. שתי שידות לילה עם שתי מנורות נחו בכל צד. הכול היה מיושן אך במצב טוב. הן יכולות להישאר. הטלסקופ שנתתי לגריז במתנה עמד בפינה. העמדתי פנים שאני לא מבחינה בו. קרטר תשתמש במרחב הזה כשיבואו אליהם חברים מהעיר. הגיע הזמן לחזור להשתמש במוסך וביחידת האורחים. כבר לא פעלתי יותר על פי ההוראות שלו.
באיטיות ניגשתי למיטה. לא אני ארזתי את הדברים שלו לפני שנים, קרטר עשתה זאת. באותם ימים היא גרה איתי והציעה שנתחיל להוציא חלק מן המיטלטלין שלו. בתחילה התנגדתי, עד שגריז אמר לי לעשות את זה. ניערתי את ראשי כשהבנתי פתאום. כמובן. כנראה קרטר הייתה בקשר עם גריז ואמרה לו שאני לא מוכנה להמשיך הלאה, והנה! אני שומעת שגריז אומר לי לעשות בדיוק את מה שקרטר הציעה. טיפשה ותמימה. קפצתי את אגרופיי כשנזכרתי.
הייתי הרוסה כל כך בימים ההם שלא יכולתי להביא את עצמי להיפרד מחפציו, לכן החלטתי להתרחק באותו היום מהבית וביקשתי מקרטר שתעשה את זה. ידעתי שהיא תרמה את הבגדים ואת הנעליים שלו לצדקה, כלומר, הדברים שאמצא בתוך הקופסה יהיו חפצים אישיים יותר. זיכרונות שהיא, או גריז, חשבו שיש לשמור. לא יכולתי להאשים איש מהם על מה שאני עשויה למצוא שם. לא רציתי חלק בכך. נזכרתי שלפני שנים רבות הטלתי על צ'יקי לארוז את חפציה של מו. ברור, היה לי קשה להביט במזכרות מוחשיות של אירועים כאובים.
אך היום לא היה מפלט מכך.
בלעתי את הגוש המחניק שהחל להיווצר בגרוני ופתחתי את הקופסה. בתחילה היה קשה לפתוח אותה, אבל תוך זמן קצר היא נפתחה בקלות. הצצתי פנימה ושאפתי עמוקות, מתאמצת במודע לשחרר את הנשימה ולשאוף שנית. ידיי רעדו כששלפתי את החפץ הראשון. החזקתי בו חזק כל כך שהיה עליי להרפות את אחיזתי כדי שלא אשבור אותו לשניים. זה היה תקליט, עדיין בעטיפת הקרטון המקורית שלו. האלבום של בארי וייט שהיה שייך לי.
הזיכרונות הציפו את חושיי. יכולתי לחוש במים החמים כששנים רבות קודם לכן ידיי התקשו בכיור המטבח הקטן שבמוטל. יכולתי להריח את ניחוחו הנקי והרענן של הסבון שעלה מתוך הספוג שבו השתמשתי. יכולתי לראות את המסננת הביתית של צ'אודר נחה על לוח הניקוז. יכולתי לחוש בנשיקה הקלילה והעדינה שגריז הותיר על רקתי. ויכולתי לשמוע את בארי וייט מזמר, Never, Never Gonna Give Ya Up, כשהובלתי את גריז חזרה אל חדר השינה. בלעתי ושמעתי את הלחישה שלי, "שמרת אותו."
לא, תפסיקי את זה, ג'יני! אל תעוללי את זה לעצמך. הנחתי את התקליט בצד והושטתי את ידי אל החפץ השני. בתחילה לא הבנתי מה זה, אבל מייד הכרתי את הבובה הרכה. לגריז הייתה חיית פרווה? בהיתי שנייה בצעצוע הקטן. זו הייתה גורילה, ואני חזרתי אחורה לזיכרון מאושר. באחד ממפגשי חצות הרבים שהיו לנו, לקח אותי גריז לגן החיות. שומר הלילה, שהיה חייב טובה לגריז, אמר לנו שיש לנו רק שעתיים לפני שהעובדים האחרים יתחילו להגיע לעבודה.
שוטטנו בחלקים שונים של גן החיות, וכשעצרנו מול כלוב הגורילות כדי לקרוא את השמות ואת ההיסטוריה של חלק מהקופים, שם אחד בלט מכולם. כנראה, קוף אחד עם גב כסוף, או מנהיג אלפא של הלהקה, היה גורילה מפחידה בשם גריז. חודשים אחרי הדייט הזה עוד התלוצצתי איתו על כך. כשעזבנו את גן החיות, קפץ גריז על אחת הגדרות כדי להגיע לשיח ורדים יפהפה. הוא קטף כמה פרחים ולא הבחין אפילו בקוצים שנתקעו בכף ידו ודמו ניגר. הוא הסיר את חולצתו במהירות ועטף את בה את הוורדים. אני זוכרת שאחזתי בוורדים האלה ושאפתי את ריחם כל הנסיעה חזרה הביתה. הזיכרון היה טרי כל כך, שהרגשתי כאילו אני עדיין מריחה אותם. הבטתי למטה והבחנתי במשהו שהשתלשל ממפרק כף ידה של בובת הפרווה. היה זה פתק עם תמונה של גורילה המהדקת חתלתול אל חזהּ.
פתחתי בזהירות את הפתק וקראתי את מה שהיה מודפס בפנים בקפידה.
מזל טוב ליום הולדתך.
אני אוהב אותך, בייבי.
גריז.
החזקתי בידי את מתנת יום ההולדת שהוא לא הספיק לתת לי כי הוא נלקח למאסר. הרגשתי לחץ בחזי. היו עוד כמה מילים בכתב יד, בתחתית הפתק, אבל הכתב היה קטן והאור היה עמום בחדר השינה הקטן. צמצמתי את עיניי.
אני לוקח אותך הלילה למקום המיוחד שלנו. בבקשה תענדי אותם למעני.
לענוד את מה? הכרתי את המקום המיוחד שלנו. זו הייתה מסעדה קטנה באזור המזח, שקראו לה וינסנט. אבל מה אני אמורה לענוד? הבטתי חזרה בגורילה הקטנה ולא ראיתי שמשהו היה חסר. אחר כך הבחנתי בהם. הגורילה ענדה עגילי יהלום קטנים בכל אחת מאזניה. כמעט החמצתי אותם בגלל הפרווה. זה מה שהוא רצה שאענוד בארוחת יום ההולדת שלי? עגילי יהלום? אוי, גריז. למה עשית לי את זה? או בעצם, למה הנחתי לך לעשות את זה?
ביד רועדת הנחתי את הצעצוע על המיטה ונאבקתי בדמעות שאיימו לזלוג שנית. בלי להביט, שלחתי שוב את ידי לתוך הקופסה והוצאתי את הדבר הראשון שנגעתי בו. שלפתי אותו החוצה ובהיתי בו. קֶלע. זה לא היה מהסוג שקונים בחנות. הקלע הזה היה נראה תוצרת בית, עשוי מעץ, מענף מפוצל, עם גומייה חזקה מאוד. פעם ראיתי איך גריז מלמד כמה ילדים איך להשתמש נכון בקלע. טומי סיפר לי את הסיפור, איך גריז הלך לצוד סנאים באותו יום שאחותו מתה. אולי הוא השתמש בקלע באותו היום. האם זה היה שלו? למה לא ראיתי את זה מעולם?
הנחתי את הקלע בעדינות על המיטה, ליד התקליט וליד בובת הפרווה. בתחתית הקופסה נשאר רק עוד חפץ אחד, ואת זה הכרתי מייד. היה זה תיק שחור קטן, עם רוכסן במרכזו. הוא היה מוכר כי אני קניתי לו את התיק. תיק גילוח. נתתי לו אותו באחד מחגי המולד, ומילאתי אותו בכל מה שנחוץ. הבושם החביב עליו – או בעצם, זה שהיה חביב עליי – שבו הוא תמיד השתמש, סכיני גילוח, קרם גילוח, דיאודורנט, מספריים ועוד מוצרים גבריים נוספים. התחלתי לפתוח את הרוכסן וידי היססה. אולי הבושם שלו עדיין בפנים? חשבתי שבאותו רגע לא אוכל להתמודד עם זיכרון ריחו. אל תפתחי אותו.
אבל ידעתי שאני חייבת. התיישבתי על המיטה והושטתי את ידי אל תיק העור הבלוי. הוצאתי ממנו את החפץ היחידי שהיה בו. ואף על פי שלא זכרתי את האירוע, ידעתי בדיוק מה אני רואה.
זו הייתה קופסה של פלסטרים. הם היו ישנים, והיה עליהם לוגו מיושן. הקופסה הייתה מקומטת, צהובה ובלויה, אבל היה אפשר לזהותה.
אלה היו הפלסטרים שנתתי לגריז עוד בשנת 1966.
פרק 2
גריז
1988, בית הכלא, צפון פלורידה
השעה הייתה כמעט שתיים לפנות בוקר. גריז צעד בקומה זקופה ובביטחון במסדרונות האפלוליים של בית הסוהר, מתעלם מהעובדה שהשרת ומפקח המכבסה, וכן גם האסירים האחרים, נמנעים מקשר עין איתו.
הוא היה האדם היחיד בתאי הנידונים למוות, שהורשה להסתובב בחופשיות בשעות הקטנות של הלילה במסדרונות בית הכלא השמור ביותר. הוא כמעט שלא ניצל זכות זו בשעות היום ולא אהב להסב תשומת לב אל עצמו. אבל בלילה, הוא היה צריך לצאת מתאו, למתוח רגליים ולנסות להרגיש קצת כמו אדם רגיל. בזמן הקצר ששהה שם הוא גילה כי הספרייה יכולה לשמש מקום מפלט. בדרך כלל בילה בה בין השעה אחת-עשרה בלילה לחצות, אבל הלילה הוא היה שקוע כל כך בספר שקרא שלא שם לב לשעה. אחרי שעות הסגר, החדר היה פנוי תמיד, והוא אהב להתמהמה כשבחן את מדפי הספרים. לאחרונה גילה שהוא אוהב לקרוא. לעזאזל, כאילו מה עוד נשאר לו לעשות במקום הזה? בלו טיפל בכל העניינים בחוץ, ובדרך כלל נהג לטלפן או לערוך ביקור פנים אל פנים אם נושאים מסוימים עמדו על הפרק. לא היו לו שום מחויבויות דחופות, לכן הוא הזדקק לעיסוק מסוים – והוא מצא אותו בקריאה.
העברת הודעה לבלו, בלי שיבחינו בה, הייתה למבצע קשה יותר ויותר. אפילו במעמדו, גריז לא אהב שדברים מסוימים יהיו ברורים ובולטים מדי. התקשורת עם בלו הייתה אחד מהם. בעוד זמן קצר תסיים קרטר את הקמת המרכז שלה לבעלי חיים, והוא ישתמש בכלבים כדי להעביר לה הודעות, והיא תעביר את ההודעות הלאה באופן אנונימי. היא הייתה בחורה חכמה, והוא שמח שלפני שנים הוא התערב ועזר לה עם הגבר שעקב אחריה והטריד אותה. באותה עת הוא עשה זאת עבור קיט, ולא ידע איזו תועלת יוכל להפיק מכך בעתיד.
אחת העבודות של פריטי הייתה לעמוד ליד פחי האשפה ולהפריד את הפסולת אחרי שהאסירים סיימו לאכול ויצאו מחדר האוכל. הוא מעולם לא דיבר עם איש ולא הביט בעיניו. גריז תהה על מה הוא יושב, וכעת תהה מה הוא עושה בספרייה באמצע הלילה. גריז העביר את כף ידו על ראשו החלק, התאבל על התלתלים הארוכים שגילח בכוונה, ואחר כך משך בזקנו. לא משנה למה הנער יושב, אחרי הלילה הזה הוא כבר יהיה שייך לגריז.
הוא יצא מהספרייה בשקט רב, כפי שעשה כשנכנס אליה, וחזר לתאו.
למחרת, גריז ישב בחדר האוכל. הוא לא נהג לשבת לאכול עם כל אוכלוסיית האסירים הכללית, אבל מדי פעם עשה זאת. היום הוא ניצל את הזמן כדי לשבת ולצפות. זה היה הכלא שלו, שטח המחייה שלו, והוא אהב לצפות, להאזין, להיות שם. לא חלף זמן רב עד שהצליח לבסס את מעמדו כסמכות החדשה של האסירים בבית הסוהר. הוא ישב בשולחן שהיה קרוב לפריטי, אך גבו היה מופנה אליו. הוא הקשיב להערות שזרקו האסירים האחרים כשמסרו לפריטי את המגשים שלהם. חלקם שוחחו זה עם זה. חלקם לא אמרו דבר. אחרים ניצלו את ההזדמנות להתעמר באסיר הצעיר.
גריז בחן בקצה שדה הראייה שלו את התור ההולך ומתארך. הגיע הזמן שיפגין נוכחות. והוא רצה קהל.
בכוונה הלך לקצה התור, וללא מילים צעד עד החלק הקדמי ביותר כשהגברים האחרים זזים הצידה ומפנים לו דרך. כשהגיע לתחילת התור, עמדו שם שני גברים שלא הבחינו בו מתקרב, והוא הקשיב לדברים שאמרו לפריטי.
"אתה עוד מטפל באותו עכבר שאתה קורא לו 'חבר'?" שאל אחד מהם, בחור מלא עם שיער שחור שהביט בפריטי במבט חושק.
שום תשובה.
"אווו, פסיכו, פריטי מתבייש שאין לו חברים. הוא כמו הברנש המוזר ההוא מהסרט, איך קוראים לו? הילד ההוא שהתאהב בעכבר."
נשמעו כמה גיחוכים, ופסיכו שילב את זרועותיו. "בן. קראו לסרט 'בן'. אתה שר שירי ערש לחבר העכברי הקטן שלך כמו שעשה מייקל ג'קסון?" הוא צעד צעד אחד קדימה. "אתה יכול לשיר לי את השירים, כשאשיג אותך במקלחת אחר כך."
עדיין שום תשובה.
גריז שמע מספיק.
"תזיז את התחת שלך מהדרך שלי," אמר גריז בקול איטי ועמוק, והזיז את שני האסירים מדרכו.
גריז השליך את המגש שלו אל פריטי ובכוונה אמד את הבחור הצעיר באיטיות, מכף רגל ועד ראש. הוא שם לב שהשם המופיע על התג שלו היה "פטי", שם המשפחה שלו. גריז היה יכול להבין איך, בסופו של דבר, הוא קיבל את השם פריטי.
בקול שלא התיר מקום לספקות אמר לכל אלה שהיו בטווח שמיעה, "עכשיו הוא שלי. רק שלי."
פניו של פריטי החווירו.
בלי ליצור קשר עין עם איש, הוא פנה חזרה לתאו.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
