נשמות קשורות

אדם מסתורי אורב לי בתחנת דלק באמצע שומקום. כשאני מבינה מי זה, אני המומה. חמש שנים חלפו מאז ראיתי אותו לאחרונה. מאז נסיבות חיי אילצו אותי לעזוב ולפתוח בחיים חדשים. הייתי חייבת לעזוב כדי להגן על הסוד המשפחתי שלנו. כדי להגן על האנשים שאני אוהבת.

עכשיו כריסטיאן בר חזר והוא מוכן לעשות הכול כדי לקבל תשובות לשאלות שנשארו אצלו פתוחות במשך כל השנים האלה, תשובות שאינני מסוגלת לספק לו בלי לסכן את חיי ואת חיי בני משפחתי.

כריסטיאן לא השתנה הרבה. הוא עדיין נמהר, חמום מוח ומשחק לפי החוקים שלו. הוא נחוש בדעתו לכבוש את ליבי מחדש, כפי שעשה לפני שנים. אך גם כריסטיאן מסתיר ממני הרבה מאוד סודות, וככל שהסיפור שלנו הולך ומעמיק, הוא גם הולך ומסתבך, וככל שסודות מהעבר הולכים וצפים אל פני השטח ונקשרים בעוד ועוד סודות נסתרים, אני תוהה האם המשיכה הקטלנית שלנו תקשור את הנשמות שלנו לנצח?

או שנגזר עלינו להתרסק שוב?

נשמות קשורות מאת סופרת רבי המכר העולמית בת’ פלין הוא ספר יחיד, אך מוזכרות בו דמויות מהספר כתר הברזל. זה רומן מתח מפותל ומלא בהתרחשויות ובתפניות בלתי צפויות, המחזיק את הקורא על קצות האצבעות עד תום הסיפור. ספריה של פלין זכו להצלחה רבה וכיכבו ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם.

תצטרכו רק כמה שניות כדי לקנות, כמה שעות כדי לקרוא, ונצח כדי לשכוח.

פרק 1
פורט לודרדייל, פלורידה, 2007
שבועיים קודם לכן
כריסטיאן בר השתרע לאחור על הספה המרופטת ועצם את עיניו, מניח לקצב תנועותיה ולגירוי של לשונה לסחוף אותו הרחק משם. הוא הריח את אדי הדלק והשמן שהסתננו מבעד לדלת הפתוחה שהפרידה בין המוסך למשרד.

הוא היה צריך להיות אסיר תודה לאקסל, על שנתן לו את העבודה הזאת. אחרי שהשתחרר מהכלא הייתה לו אפשרות לעבוד בחברת הגינון של אבא שלו או להתחנף לאקסל שייתן לו הזדמנות נוספת לעסוק בתיקון מכוניות ואופנועים. הוא היה צריך לשמור על פרופיל נמוך מול רשויות החוק ונראה היה שהשתלבות מחדש בחברה כמכונאי רכב תקנה לו התחלה טובה. הוא ישן בחדר האורחים בבית של אחיו הגדול, סלייד, עד שיחליט מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו.

הוא השפיל מבט אל הנערה שניסתה בכל כוחה לחולל קסם בין רגליו. זה עבד עד שהיא הרגישה במבטו והפסיקה. "אפילו לא שאלת אותי איך קוראים לי," אמרה בביישנות, עדיין מחזיקה את הזקפה שלו בידה. היא עפעפה וניסתה לחמוק ממבטו.

כריסטיאן גלגל עיניים והרחיק אותה ממנו בתנועה גסה. מספיק. לא עוד אחת. עוד אחת שלא הבינה שמציצה היא רק מציצה ולא הצעת נישואין מחורבנת. זה עתה מלאו לו עשרים ושלוש, אבל הוא כבר הכיר את הטיפוס. לא היה לו מושג למה הוא מסתבך עם הנשים האלה פעם אחר פעם. היא תרצה לדבר ולהתחבר. היא תגיד לו שהיא מבינה את העומקים שאליו הגיע הכאב שלו ושהיא תרפא אותו. רבות כל־כך רצו לנסות. רבות כל־כך נבעטו החוצה ברגע שהוא הבין שהן קיוו ליותר מסתם זיון. הייתה רק אחת שהיה לה סיכוי להיות יותר מזה. רק אחת שעוררה בו רגש של ממש.

כמה פעמים גינה את עצמו במהלך השנים על כך שלא ביטא את עצמו כראוי כשמימי הייתה בסביבה? הוא בקושי הצליח לתקשר אז, והחמיץ כמה וכמה הזדמנויות. עד שהצליח סוף־סוף לומר לה איך הוא מרגיש, כבר היה מאוחר מדי. אימא שלה עברה דירה כדי להתחיל בחיים חדשים במדינה אחרת.

הוא זכר איך בשנת 2002, כשהיה בן שבע עשרה, אימא שלו ערכה סעודה גדולה והזמינה את בני המשפחה של מימי כדי להיפרד מהם בפעם האחרונה. אלא שהוא לא הבין שזו תהיה הפעם האחרונה. הוא חשב שזו סתם ארוחה. התברר שאימא של מימי, ג'יני, מכרה את הבית וכבר שלחה את כל חפציהם לביתם החדש. הם העבירו את הלילה במלון ובבוקר המחרת יצאו לדרכם למונטנה.

הוא כמעט שמט את המזלג שלו באמצע הנגיסה כשהבין שהם מדברים על עזיבה כבר למחרת בבוקר. הכול כבר החל לקרות.

איך כל זה חמק ממנו? איך הוא לא ידע? איך ייתכן שהוא לא שמע את הוריו מדברים על המעבר הזה, של מישהי שנמנתה על החברים הקרובים ביותר שלהם?

היה לו ברור שהוריו ידעו על כך. הם שמרו על סודיות במכוון והוא רצה לדעת למה. לא היה שיעור לכעסו. האירועים תפסו אותו בהפתעה. כשכולם נעמדו במבואה בבית הוריו ושקעו בטקס חיבוקי הפרידה, הוא חמק לחדרו בזעם.

הוא עמד בגבו לדלת החדר וזרק חיצים למטרה כששמע נקישה חלשה. הוא חשק שיניים. אם אימא שלו חשבה לנסות ליישב את העניינים, זה לא יעזור לה. הוריו היו אשמים והוא תכנן לגלם מולם את תפקיד השופט, חבר המושבעים והמוציא להורג. הדלת מאחוריו נפתחה והוא הופתע לשמוע את קולה של מימי.

"כריסטיאן?" זרועו נעצרה באמצע התנועה והחץ נשמט לרצפה. הוא נפנה אליה באיטיות. היא הוציאה משהו מתיק הגב שלה. "לא הייתה לי הזדמנות להחזיר לך את זה." היא חייכה אליו חיוך קטן.

בהיסח הדעת הוא הושיט יד ולקח ממנה את הז'קט שהשאיל לה כמה חודשים קודם לכן. מימי הסתכלה עליו בעיניה החומות והגדולות. שניהם אחזו בז'קט ואף אחד מהם לא הצליח לשחרר. הוא משך לאט והיא המשיכה לאחוז בז'קט ואפשרה לו לקרב אותה אליו. הוא ראה משהו בעיניה. הוא ראה הבנה. נראה שבאותו הרגע היא הבינה איך הוא מרגיש, איך הרגיש כלפיה תמיד, גם אם אף פעם לא הצליח להיפתח ולחשוף את רגשותיו.

"את חייבת לעזוב?" שמע את עצמו שואל.

היא הנהנה. "אני רוצה לעזוב," אמרה בשקט ומצחה התקמט. "זאת אומרת, אני חושבת שאני רוצה."

שתיקה. היא הסתכלה עליו בחוסר ודאות מהול בבלבול. באותו הרגע תחב ג'ייסון, אחיה הקטן, את ראשו לתוך החדר. "מימי, אימא קוראת לך." ואז הם שמעו את צעדיו מתרחקים.

"הבחור שג'ייסון הזכיר בארוחה, ג'יימס, הוא הסיבה לכך שאתם עוזבים? אימא שלך יוצאת איתו?"

"הוא חלק מהסיבה. אני שמחה שאימא שלי התאהבה שוב. אני רוצה שהיא תהיה מאושרת ואני חושבת שהיא לא יכולה להישאר כאן."

"ג'יימס מה?" לא שזה שינה לו. הוא רק ניסה לחשוב על דרך להמשיך את השיחה ולו לעוד כמה דקות, רק שמימי לא תעזוב.

"סתם ג'יימס." היא הסבה מבטה.

כריסטיאן הנהן. הוא באמת שמח בשביל אימא של מימי וכיבד את הפרטיות שלה. היא הייתה אישה טובה וכריסטיאן חשב שמגיע לה להיות מאושרת. אבל האושר של ג'יני גזל ממנו את סיבת האושר שלו, לקח אותה למדינה אחרת ואל מחוץ לחייו.

"מימי, חיכיתי יותר מדי זמן, ועכשיו מאוחר מדי," אמר בשקט.

היא סוף־סוף שחררה את הז'קט והוא החזיק אותו עכשיו, מקופל לכדי כדור.

מימי הניחה יד על זרועו. "לא. לא מאוחר מדי, כריסטיאן. תקשיב, אנחנו עוזבים כדי להתחיל בחיים חדשים. אימא לא רוצה שיהיה לנו קשר עם שום דבר מהחיים הישנים שלה. אני לא מאשימה אותה. אנחנו פחות או יותר יורדים למחתרת." היא הדגישה את הביטוי בסימון מירכאות באצבעותיה. "אבל זה לא לתמיד. אני יודעת איך ליצור איתך קשר ואעשה את זה. אתה תשמע ממני, או־קיי?"

"מתי?"

"אני באמת לא יודעת, אבל אמצא דרך ואעשה את זה ברגע שאוכל. אני חייבת לזוז עכשיו. מחכים לי. זה לא ייקח הרבה זמן. תסמוך עליי."

היא נעמדה על קצות בהונותיה ונשקה ללחיו. "מימי," הוא קרא אחריה. היא נעמדה וסובבה אליו את עיניה, ידה אוחזת בידית. "התאכזבת שסלייד לא היה כאן הערב? את יודעת, כדי להיפרד?"

"לא." היא הרכינה את סנטרה והביטה בו מבעד לריסיה. "לא התאכזבתי בכלל."

ואז היא הלכה. זה היה לפני חמש שנים. הוא חיכה שהיא תיצור איתו קשר. זה לא קרה.

הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים, ולבסוף התפרשו לכדי שנים, ומימי לא השמיעה קול. היא עזבה והוא מעולם לא הפסיק לאהוב אותה. הוא אף פעם לא שכח שהוא ראה משהו בעיניה באותו ערב. משהו שאולי אפילו היא לא הייתה מודעת לקיומו. משהו שהוא היה רוצה להעמיק לחקור - אם לא הייתה נוסעת ונעלמת מחייו בבוקר המחרת.

הוא כבר לא היה נער ביישן שלא ידע איך לבקש ממימי לצאת איתו. הוא היה גבר עכשיו. גבר שידע מה הוא רוצה. גבר שיכול היה סוף־סוף להודות שהוא היה מאוהב במימי תמיד.

הוא התנער מהזיכרון הלא נעים ובקושי הבחין כאשר הבחורה שאת שמה לא ידע שרבבה את שפתיה בעלבון, יצאה מהמשרד של אקסל וחמקה החוצה מבעד לדלת האחורית של המוסך. היה זה יום ראשון והמקום היה ריק.

בהיסח הדעת הוא הסתכל סביבו על החדר הקטן ותהה אם אקסל החביא אלכוהול איפשהו. הוא חיטט במגירות ובארונות התיוק עד שהגיע לאחרון שבהם. היה זה ארון מתכת ישן שראה ימים יפים יותר והמגירות חרקו כשפתח וסגר אותן.

המגירה האחרונה לא הכילה תיקיות. שקית נייר חומה הייתה מונחת על גבי משהו שחור. אולי הוא ימצא שם בקבוק מוסתר. הוא לקח את שקית הנייר, אבל מייד הרגיש על פי משקלה שיש בה רק ניירות. זה לא עניין אותו והוא זרק אותה הצידה. עכשיו ראה שם מעיל עור שחור. כריסטיאן הרים את המעיל בזהירות, אבל גם בכיסיו לא מצא את מבוקשו.

הוא עמד להחזיר את המעיל למקום כשהבחין בטלאי התפור למעיל. האם היה זה ז'קט הספורט הישן של אקסל? כריסטיאן הזדקף והרים את המעיל מול עיניו, יישר אותו והביט בו, בוחן את הטלאי. זו הייתה גולגולת בעלת קרניים של שטן. אישה עירומה הייתה כרוכה סביב הגולגולת. שערה היה כהה ועיניה כהות. הוא ידע שזו דמות אימה של מימי כשהייתה נערה, אבל הוא ראה בה את מימי.

הרגשות שהדחיק החלו לצוף אל פני השטח. היא אמרה לו לסמוך עליה. הוא חיכה. האמין. היא לא חזרה אליו.

הוא עייף מלחכות. הוא ידע שהוא יכול היה לבקש ממישהו שימצא אותה. כן, הוא יפנה למישהו שיאתר אותה בשבילו. החיים לא היו הוגנים והיו בהם הרבה יותר מדי חוקים וכללים.

הוא לא נהג לציית לכללים.

כולם ידעו שגריז, אביה הביולוגי של מימי, חטף את ג'יני, אימא שלה, ב־1975. כולם ידעו שאנתוני, אביו של כריסטיאן, חטף את כריסטי, אימא שלו. לכריסטיאן נמאס לחכות. הגיע הזמן שגם הוא ייקח את מה שהוא רוצה.

והוא תמיד רצה את מימי.