לילות טקסס 2 - חסרת מעצורים

טורי

אני ידועה ביכולת שלי לפשל ולאכזב את האנשים שבחיי, אבל כשאני מחליטה לעבוד כאומנת לילדיו של חוואי חתיך באופן מוגזם כדי להיות קרובה לאחותי ההרה, אני מבטיחה לעצמי שאתנהג למופת. אני לא רוצה להתפתות על ידי הבוס שלי. לא אתן לקסם הדרומי שלו לשגע אותי. אית'ן קרטר לא יקבל את המפתח לליבי.

אית'ן

טורי דוראן היא מישהי שאסור לי לרצות, ולגמרי הדבר האחרון שאני צריך כשאני בעיצומו של הליך גירושין מגיהינום. ובכלל, איזה גבר שמנסה לשקם את חייו רוצה להעסיק אומנת לוהטת בעלת קימורים מפה ועד להודעה חדשה?

אני חייב להתעלם מכך שטורי הקסימה את ילדיי או שהיא מנהלת את חיי טוב יותר מכפי שאני עושה זאת ולהישאר ממוקד בילדיי ובחווה. העסק שלי תלוי בזה. השפיות שלי תלויה בזה.

חסרת מעצורים מאת סופרת רבי המכר לקס מרטין הוא רומן עכשווי על הפכים שבוערת ביניהם תשוקה פראית המתלקחת לאהבה.

ספר שני בסדרת לילות טקסס. הספר ראשון, חסרת בושה, ראה אור בהוצאת אדל, אך אפשר לקרוא כל אחד מהספרים בסדרה בנפרד. הספרים נכנסו לרשימות רבי המכר של USA Today וזכו להצלחה רבה בקרב קהל הקוראים.

פרק 1
טורי
כעבור שנה
יש הרבה דברים שאני צריכה לעשות. לנקות את דיר החזירים הזה. לאכול לפחות ירק אחד השבוע. לחפש עבודה טובה יותר.

אבל הכי גרוע זה כשאחותי הגדולה ממלמלת, "טורי, את צריכה לסיים את הלימודים."

אוף. תגידי לי משהו שאני לא יודעת.

אני מלקקת את הקרטיב התעשייתי בטעם מיץ ענבים מדולל ושוקעת עמוק יותר על הספה המרופטת שלי. קאט, לעומתי, יושבת הכי קרוב לשולי כיסא הנדנדה שאדם מסוגל לשבת. אני מלקקת עוד ליקוק ואז מנופפת בקרטיב הסגול לעברה. "לא נראה שנוח לך."

היא מביטה בי. "אני באמצע החודש השביעי. אם אשען לאחור, אין סיכוי שאקום משם. חכי שתהיי בגודל של תאו קטן כמוני. כשלא תוכלי לראות את כפות הרגליים שלך והציצים שלך יתנפחו כמו שני בלונים."

אני מחניקה צחוק. "ראשית, זה לעולם לא יקרה כי לעולם לא יהיו לי ילדים. שנית, בקושי עלית במשקל." כן, אני קצת משקרת, אבל היא אחותי ואני רוצה שהיא תרגיש טוב עם עצמה. "ודבר שלישי, מה הסיפור עם הציצים שלך?" מלבד העובדה שהם עצומים. מה שאני באמת רוצה לדעת זה אם היא בטוחה שיש לה שם רק תינוק אחד. בריידי בחור גדול, גבוה ושרירי, אבל הצאצא שלו באמת הולך להיות בגודל של תאו?

אחותי נאנחת ומעסה את בטנה. "הנה משהו שאף אחד אף פעם לא מספר לך בספרי ההיריון. הפטמות שלך? הן נעשות גדולות. אלה ההורמונים, אני חושבת."

אני חושבת מה, לעזאזל? אבל מתאפקת כי אם אשתגע גם היא תשתגע, וזה יהיה גרוע כי בדרך כלל היא מופת של שלווה בעוד אני זאת שמאבדת את זה. "הן... מתארכות?"

איכס! בבקשה תגידי לא.

היא נדה בראשה. "לא. רק העטרות מתרחבות."

אלוהים, זה גרוע באותה מידה. אני מנסה לשמור על פנים חתומות. "וזה מגעיל אותך?"

היא מעקמת את פניה כאומרת מה נראה לך, טמבלית? או־קיי, היא לא באמת קוראת לי טמבלית, אבל אני יודעת שלפעמים מתחשק לה.

"וממתי את לא רוצה ילדים? את נהדרת עם איזי."

איזי היא בתה החורגת של קאט. היא בת שבע, ומשגעת. אני רוצה לטרוף אותה. אבל בואו נגיד את האמת, רוב הילדים מעצבנים וסבלנות היא לא הצד החזק שלי. בטח לא בימים אלה.

אני מושכת בכתפי כי אני לא רוצה להתחבט שוב בכל הסאגה הנוראה של ג'יימי, שבזכותה התפכחתי לגבי הסיכויים שלי למצוא מישהו שארצה להקים איתו משפחה. אף פעם לא סיפרתי לאחותי את כל הפרטים המחרידים בנוגע לפרידה שלנו, ואם אתלוש את הפלסטר עכשיו הפצע רק יחזור לדמם.

חוץ מזה, אני בעלת משפחה? עצוב לי על הצאצאים התיאורטיים האלה כבר עכשיו. אפילו על ענייני הכספים שלי אני לא מצליחה להשתלט. לא שיש לי כספים.

אני לא לגמרי מבינה איך הראש שלי עובד כי כשאני צריכה לעשות משהו למען אחותי או למען המשפחה, אני מוכנה בשמחה לזחול על ברכיי על שברי זכוכית אם יהיה צורך בכך, אבל כשאני צריכה לעשות משהו למען עצמי, נראה שבכלל לא אכפת לי.

"קאט, את בת מזל, את יודעת? בריידי מושלם. אולי אם הייתי מוצאת בחור שלא ארצה להרוג אחרי שתי דקות הייתי משנה את דעתי." אני לא מסבירה לה איך השנה האחרונה העניקה לי זווית ראייה חדשה.

על פניה מתפשט החיוך של חולת האהבה, חיוך שכמעט חמש שנים של נישואים לא הצליחו לעמעם.

"בריידי באמת מדהים." היא מטה את ראשה ומנמיכה את קולה. "אבל עצוב לי עליו. עם בחילות הבוקר, שמתחילות בבוקר ובעצם לעולם לא נפסקות, אנחנו אף פעם לא... נו, את יודעת."

"משתעשעים?"

היא צוחקת. "כן. משתעשעים."

"אז כלום?" אני מלקקת את הקרטיב הנמס במצמוץ שפתיים ואז מדגימה עליו מציצה.

נחירת צחוק נמלטת מפיה. "אלוהים אדירים, תפסיקי עם זה."

אבל היא צוחקת, אז אני יודעת שלא העלבתי אותה. קאט מבוגרת ממני בשבע שנים ואין סיכוי שאי פעם אהיה כמוה. היא סיימה את הלימודים בהצטיינות בכל שלב, מהתיכון ועד לאוניברסיטה. היא ובעלה מנהלים חוות לבנדר מצליחה בטירוף וחברה למוצרי טיפוח לגוף ולאמבט.

אחותי ואני הפכים גמורים. האישיות שלנו. מה שאנחנו אוהבות. איך אנחנו מתלבשות. צורת הדיבור שלנו. הדבר היחיד שיש לנו במשותף הוא המראה שלנו כשהיא לא עומדת להתפוצץ כי יש לה בבטן חייזר. אנחנו דומות מאוד, לשתינו שיער חום וארוך ועיניים בצורה של שקד.

היא דוחפת את קרסולי בכף רגלה הנפוחה. "אל תחשבי שלא ראיתי מה עשית כאן, איך החלפת נושא באלגנטיות." היא מנמיכה את קולה. "את צריכה כסף? בריידי ואני רוצים לשלם על מחצית מהקורסים שלך כדי לעזור לך לסיים את הלימודים."

אני משפילה מבט, שונאת את העובדה שאני צריכה להיענות להצעה. "לא," אני עונה, "אסתדר."

למרבה המזל היא לא שאלה באילו קורסים נכשלתי. מי הייתה רוצה לספר למשפחה ההיספנית שלה שהיא נכשלה בספרדית? בטח לא אני. כשהייתי ילדה לא דיברתי את השפה כמו שקאט דיברה ובכל זאת, אני מתביישת בזה.

עיניה של קאט מתרוצצות סביב ואני יודעת מה היא רואה. את השטיח הקרוע. את ערמת קרטוני הפיצה בפח. את הפירורים ואת פחיות השתייה הריקות שנשכחו על שולחן הקפה הרעוע. אני לא לגמרי מטונפת, אבל השותפות שלי לדירה כן. אני אולי לא נהדרת בלסדר את המיטה או לקפל כביסה, אבל אני תמיד מנסה לדאוג שהדירה תהיה נקייה כי אני זו ששמה מופיע על גבי חוזה השכירות, אבל בשבועות האחרונים הרמתי ידיים. התעייפתי מהניסיון לסדר ולנקות כשלאף אחת מלבדי לא אכפת.

מעצבן לגור עם ארבע שותפות, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לגור לבד, לא עם הלוואות הלימודים וחשבונות כרטיסי האשראי. זה לא אגרוף בבטן? מצד אחד לא סיימתי את הלימודים, אז אני לא יכולה להשתמש בתואר כדי למצוא עבודה אחרת שהיא לא מלצרות או עבודה בפאב, מצד שני אני עדיין חייבת להמשיך לשלם את הלוואות הלימודים.

קאט מרימה יד ומתלתלת קווצת שיער. זה הסימן המסגיר שלה. אני נשענת לאחור ומחכה שהיא תתחיל. חייבת להיות סיבה טובה לכך שהיא נהגה שעה שלמה בתנועה הסואנת של אוסטין כדי לפגוש אותי.

"מניטה1, האמת שבאתי הנה להציע לך משהו."

הנה זה מתחיל. כשהיא מתחילה עם מילות החיבה בספרדית, אני יודעת שאני בצרות. "עדיין לא הדרדרתי לחשפנות, אז אם זה מה שמדאיג אותך. את יכולה להגיד לאבא ולאימא שהם יכולים להפסיק להדליק נרות בכנסייה." אבל זה לא שלא שקלתי את זה.

"לבריידי יש חבר – "

"את מנסה לשדך לי מישהו? כבר אמרתי לך שאני לא יוצאת לדייטים." כי אני, ויקטוריה דוראן, בגמילה מסקס, מחתיכים מנוולים ומתאוות בשרים באופן כללי, וכך זה יישאר בעתיד הנראה לעין. אבל הדיאטה נטולת הגברים שלי עובדת רק כי אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להימנע מפיתויים.

"לא, טורי, לא דייט. החבר של בריידי, אית'ן קרטר, מגדל סוסי איסוף. את יודעת, הסוסים שמאמנים אותם לעבוד בצוות כדי להחזיר פרה לעדר שלה? בקיצור, יש לו חווה לא רחוקה מאיתנו, והוא צריך מטפלת לקיץ לשני ילדיו."

אני חושבת על זה בדיוק שלוש שניות. "לא."

"מה? למה?" היא משרבבת שפתיים.

"אני לא אוהבת ילדים." זה לא שקר מוחלט. ילדים מזכירים לי את מה שרציתי עם ג'יימי, והמחשבה על ג'יימי מזכירה לי שאני שוטה גמורה. מאז תאונת הפגע וברח שהוא עשה עם הלב שלי בשנה שעברה, ילדים נשמעים לי צווחניים יותר, בכייניים יותר, ובאופן כללי לא מצדיקים את הטרחה.

"זה לא נכון! את אוהבת ילדים! ראיתי אותך עם בני הדודים שלנו ועם איזי. את נהדרת עם ילדים."

"זו משפחה. אני חייבת לאהוב את בני־הבליעל הקטנים." תראו אותי עם השפה הגבוהה שלי. בכל זאת היו קורסים שלא נרדמתי בהם.

היא משחקת באמרת חולצתה. "תחשבי על זה כעל דרך להבטיח שלא תסטי מדרך הישר. את תמיד אחראית כשאת עם ילדים."

זה כי היא חושבת שאני עדיין הבליינית שהייתי.

זה העניין עם מוניטין. קשה מאוד להפריך אותו וקשה אפילו יותר להמציא אותו מחדש.

היא עוברת לקול ההורי הסמכותי שלה. "אני באמת חושבת שכדאי לך לשקול את זה."

"לא."

"ויקטוריה."

"קת'רין."

"אני מבינה שאת בעיצומו של משבר שגורם לך להטיל ספק בכל הכישורים הנהדרים שלך, אבל שתינו יודעות שאת אחת היחידות שאני סומכת עליהן עם איזי." קאט מגוננת על הילדה בטירוף. קשה להאשים אותה. "ובאמת היא למדה ממך ממש מעט קללות לאורך השנים."

יש לי פה גדול. מה אני יכולה לעשות.

אחותי מנופפת בידה לעברי. "לא שמעת עדיין את החלק הכי טוב. תקבלי מגורים ומחיה. ככה תוכלי לחסוך מספיק כסף כדי לסיים בסמסטר הסתיו את כל הקורסים שנותרו לך."

"את רוצה שאגור בחווה? יצאת מדעתך? זה באמצע שום מקום. איך אני אמורה להמשיך לעבוד כברמנית ב'וינגמנס'?"

"קוראים לזה נהיגה. כדאי לך לנסות את זה." היא נאנחת. "תחשבי כמה נוכל לבלות יחד, ולא תצטרכי לגור במקום הנורא הזה עם כל האנשים האקראיים האלה שהשותפות שלך מביאות הביתה."

החלק הזה באמת מפתה. אלא ש... "המכונית שלי מקולקלת כרגע." הגרוטאה שבקה חיים בשבוע שעבר.

"את יכולה לשאול את הטנדר שלי."

היא יודעת שזה רעיון רע מאוד. "ומה עם חוזה השכירות שלי?" אני ממשיכה להעלות טיעוני נגד. "אני לא יכולה לצאת ממנו."

"תעשי סאבלט. תמצאי שותפה שתמלא את מקומך. בבקשה! זה יהיה כזה אדיר!" אחותי משרבבת את השפה התחתונה שלה. אלוהים. היא ממש רוצה את זה.

"תפסיקי עם עיני הכלבלב האלה."

"את תעשי לבריידי ולי טובה ענקית אם נצליח לסדר את זה."

אני מרימה גבה. "מה זאת אומרת?"

"הרופא אמר שאני בסיכון גבוה בגלל לחץ הדם שלי, וככה תהיי קרובה למקרה שאצטרך אותך."

כל תא ונים בגופי קופאים. "למה לא סיפרת לי שיש לך בעיות בריאות? אלוהים, את כאן כבר שעה ורק עכשיו את מספרת לי?" אני תמיד האחרונה במשפחה שמספרים לה דברים.

"לא רציתי להפחיד אותך. אני בסדר, באמת, אבל אחוש הקלה גדולה אם אדע שאת קרובה. תחשבי על זה! תוכלי לבוא לארוחות כל הזמן, ונוכל לעשות לנו ערב בנות פעם בשבוע. איזי תהיה מאושרת לראות אותך לעיתים קרובות יותר."

"עכשיו את סתם מתחנפת."

"את שוקלת את זה?"

אני מגלגלת את עיניי. "כאילו יש לי ברירה."

היא מוחאת כפיים ועושה מעין ריקוד הריוני משונה על שולי כיסא הנדנדה. זו הגרסה שלה לקפיצת שמחה, כנראה.

"תיזהרי, המפטי־דמפטי." אני שולחת יד כדי לייצב אותה. "שלא תפגעי באחיין או באחיינית שלי." אני בקושי מתאפקת לגלגל עיניים שוב כי קאט מסרבת לגלות לנו את מין העובר.

אחותי מחייכת. "ידעתי שאת אוהבת ילדים."

"אני אוהבת את הילדים שלך." יש הבדל, אבל נראה שזה לא פוגם בכלל בהתלהבות של אחותי. "אבל מה אם הילדים של הבחור הזה ישנאו אותי? ואם הם מעצבנים? ואם הם אוהבים לאכול נזלת? את יודעת שאני לא מסוגלת להתמודד עם אוכלי נזלת מגעילים."

"תאמיני לי שאת תתאהבי בילדים, ובאבא שלהם. בכל המשפחה. חוץ מזה, את אוהבת סוסים, ואני בטוחה שאית'ן יסכים ללמד אותך לרכוב." אחותי משתתקת לרגע, מצחקקת ומשחקת בשערה. "ו... טוב, את היתר כבר תביני בעצמך."

מה היא מנסה להגיד?

לפני שאני מספיקה להגיד לאחותי שזה רעיון גרוע, שאני כנראה לא האישה הבריאה בנפשה והמאורגנת שגבר צריך כדי לגדל את הילדים שלו, היא רוכנת אליי ואוחזת בידי. "אני לא יכולה לתאר לך איזו משמעות יש לזה בשבילי." עיניה דומעות והיא ממצמצת במהירות. "אני יודעת שלא יצא לנו לבלות הרבה יחד בשנים האחרונות, אז זה שתהיי קרובה ככה עכשיו – "

היא מנופפת על פניה בידה בניסיון עלוב לשלוט ברגשותיה, אבל זה מאוחר מדי כי בשלב הזה כבר הצטרפתי אליה לטיול בשבילי הזיכרונות. עיניי צורבות וכל החרא שאצרתי ודחסתי בתיבה הנעולה שבתוכי מאיים לפרוץ החוצה. "או־קיי, בואי נלך על זה," אני אומרת בקול חנוק, "אבל אם הילדים יהיו חארות, את תהיי אשמה."

היא צוחקת ודומעת ואני מבינה שאהיה מוכנה לעשות הכול כדי שאחותי תהיה מאושרת, גם אם זה אומר לסבול קיץ שלם באמצע שום מקום עם איש זר ושני אוכלי הנזלת המעצבנים שלו.

מספרדית: קטנטונת.