סיפורים וחלומות

זה קרה ביום קיץ חם אי שם בכפר סבא בשנת 1980. זיעה קרה כיסתה את עורפו של הילד הצנום שעמד בכניסה לבית החולים. עשרות אנשים באו ויצאו בשערי המוסד העצום בגודלו, מי מהם בא כדי לבקר חולה ומי מהם כדי להיבדק. ארגז הסברס עדיין היה מלא כמעט לגמרי. הילד הגיע לפני שעה. הבעיה היא שהיום חם במיוחד, והאנשים ממהרים להיכנס לבית החולים כדי להתרענן עם מזגנים.

הוא הכניס את היד לכיס. היו שם מספר מטבעות. התוכנית הייתה לצבור במהלך החופש הגדול סכום כסף כדי שיספיק לקניית הרדיו טייפ שכל כך חשק בו – שחור כזה עם רמקול גדול בצד. הפתח להכנסת הקסטות נפתח לאט ובחגיגיות, ואפשר להעביר תחנות ברדיו, תוך סיבוב הכפתור הנמצא בצד. מקדימה רואים את המחט שמצביעה על התחנה הנבחרת...

-

החלום שלי לצאת לאור התגשם סוף-סוף.

הספר סיפורים וחלומות מוגש לכם באהבה וכתובים בו סיפורים שמתרחשים בחיים של כולנו, רגעים יום־יומיים וחלומות שאנו כמהים להגשים.

הקדמה

כשהייתי פחות או יותר ילד בן עשר, נהגתי להתגנב מבית הוריי בשבתות מוקדם בבוקר בעודם ישנים, והולך ברגל דרך חורשת הברושים הצמודה לביתנו, שכונתה: “גן אברהם". זהו שמה של החורשה, והיא משתרעת על פני קילומטר פחות או יותר ומסתיימת בכביש גהה. כך קראנו בזמנו למקטע של כביש ארבע, שגובל עם צומת רעננה צפון וצומת רעננה דרום. אבל עבורי זה היה טיול גדול ומסתורי בכל פעם מחדש. בדרך נהגתי לחצות שבילים ושדות, ומדמיין שאני מלך שמטייל יחד עם נתיניו שהולכים איתו ודואגים לו ומקשיבים בריכוז כשסיפר את סיפוריו הרבים.

שם, בשדות ובדרכים האלה בשבתות, כשהשמש טרם חורכת את השמיים ונושבת רוח נעימה על הפנים, נולד הסופר שכעבור עשרות שנים יכתוב על חלומותיו ודמיונותיו ויהפוך אותם לסיפורים. אלה הם חלומות בקופסה.

וכפי שנכתב בשיר: “הילד הזה הוא אני", במשך שנים רבות אני מבטא כל אחד ממחשבותיי בכתב ויוצר מהן סיפורים קצרים, מרגשים ונוגעים ללבבות של כל בני האדם. כאשר כתבתי 50 סיפורים ראשונים, החלטתי להוציא לאור ספר. אני מודה שזו לידה קשה וארוכה שבסופה נולד הספר הראשון בסדרת החלומות — והינה הוא לפניכם.

כולי תקווה שתקראו, תתרגשו ותספרו לאהוביכם על סיפוריי, והם יעברו מסיפור אחד לאחר כמו מתנה קטנה.

ניפגש בספר השני שייצא בהמשך.

קריאה מהנה.

שלכם,

שלומי ימין.

המנחת

בכל פעם שאני שומע את המילים "תפוח בדבש", אני נזכר בראש השנה ובאימי שתחייה עוד שנים רבות, כשהייתה מנקה את הבית ומבריקה אותו לכבוד החג. תוך כדי הניקיון נהגה להיכנס למטבח ולהכין בעיקר את מטעמי החג, שתגיש לשולחן החג בערב ראש השנה.

בשנות ה-70 שודר בטלוויזיה ערוץ אחד בלבד, ובו נשמעו שירים עבריים לקראת החג. בעיקר שירים של חווה אלברשטיין או יהורם גאון וכהנה וכהנה. כשהיינו חוזרים מהמשחקים בחוץ, מלוכלכים מבוץ או סתם חול בשיער, אימי הייתה מורה לנו להיכנס לאמבטיה בזהירות ולהתקלח. האמבטיה הייתה האזור שניקתה לפני כניסת החג. עד השעה 16:00 היינו כולנו מצוחצחים, נקיים ומסורקים למשעי, וברקע שרה חווה אלברשטיין משירי ארץ אהבתי.

בארוחת החג אכלנו מגוון סלטי פתיחה, ואחר כך עוף ואורז ובמיה או שעועית ירוקה. שתינו קריסטל ממותק או סודה, שהורינו הכינו בבית מהבקבוקים המוזרים בצבע כסף שנראו כמו תרמוסים לקפה, וההבדל ביניהם היה פקק אדום ומצחיק בפתח הבקבוק, שלתוכו הכניסו בלונים קטנים ממתכת. הם נהגו לסובב את הבלון עם ההתקן שלו עד שנשמעו קולות הדומים לקולות הגזים שנפלטים מגופינו אחרי אכילת שעועית. צחקנו בכל פעם ששמענו קולות אלה.

לבשנו חולצות לבנות והדפנו ריחות של ניקיון וסבון נקה שבע, והיינו נקיים ורעבים כשישבנו לשולחן החג. לא התפללנו בבית, ולכן זמן האוכל היה מתקצר ביחס לאותן משפחות שהיו מברכות ומתפללות סביב השולחן. וכך בעודנו נקיים ושבעים, היינו הולכים לישון.

בבוקר החג התעוררנו על רקע קול המתפללים בבית הכנסת של התימנים, ששכן בחורשה הצמודה לביתנו. הבקרים של ראש השנה גרמו לנו להרגיש שאנו חווים ימים חדשים, ספירה חדשה של השנה. הרגשתי שאפשר להתחיל הכול מהתחלה כמו ששמעתי פעם באיזה שיר, ובתחילת השנה של כיתה ו' קיוויתי שהילדה האהובה עליי תיענה לי ותסכים להיות חברתי. ליבי נשבר מאהבה נכזבת במהלך רוב שנותיי בבית הספר היסודי ולקראת כיתה ו', קיוויתי שמייד אחרי ראש השנה, אהיה בר מזל. הבעיה היחידה הייתה שהילדה הזו לא ידעה שאני מאוהב בה, כי שמרתי על כך בסוד. קראו לה ורד, ובזמנו חשבתי שהיא הילדה היפה ביותר בכיתה.

עד היום, אחרי עשרות שנים, היא כנראה לא יודעת שהייתי מאוהב בה. מובן שגם אז נשבר ליבי. הייתי רומנטיקן חסר הצלחה באהבה.

באותו ראש השנה, שכנראה אזכור לתמיד, הלכתי לשחק במנחת מסוקים ליד הפרדס. היה שם מנחת מסוקים ששימש את מסוקי הצבא במקרה של פינוי פצוע לבית חולים, שנמצא סמוך למנחת. במהלך רוב השנה לא נעשה בו שימוש, ולכן שיחקנו שם בגלל משטח בטון חלק ונקי, ויכולנו להתגלגל עליו עם אופניים ובאמצעים אחרים על גלגלים, וגם לשבת בפינות ולדבר ולצחוק. את המנחת הקיפה תעלה גדולה לניקוז המים ממנו כדי לא להפריע למסוקים שנוחתים שם.

באותו יום שיחקתי לבדי במנחת בשעת בוקר, בזמן שאימי ניקתה את הבית לכבוד החג.

בתעלה היו מים בגלל הגשם שירד במפתיע לפני כמה ימים והכריז על בוא הסתיו. אני שמרתי מרחק מהתעלה כי פחדתי לטבוע. בשלב מסוים הגיע לשם איציק, נער שהיה מבוגר ממני בכמה שנים. הוא שאל אותי אם אני רוצה לשחות בתעלה. אמרתי לו, "לא."

הוא צחק וקרא לי פחדן. אני לא עניתי לו והוא המשיך לצחוק.

פתאום פנה אליי ומשך אותי לכיוון התעלה. אני ניסיתי להתנגד אבל לא הצלחתי. הוא דחף אותי אל המים, שלא היו עמוקים אבל כן מלוכלכים ומסריחים. הוא ברח משם ואני יצאתי משם בקושי. הייתי מלא בבוץ ומסריח.

כשהגעתי הביתה ואימי ראתה אותי, היא צרחה עליי כהוגן. היא הכניסה אותי לאמבטיה ואחרי כמה דקות יצאתי נקי ומצוחצח, כשהאמבטיה נותרה מלאה בבוץ ומסריחה.

במוצאי החג לקח אותי אבי לביתו של הנער שהיה גדול ממני. אבי דפק על הדלת ואימו של הנער פתחה. הם אכלו ארוחת ערב. כשראה אותי הנער, התכווץ על הכיסא, כאילו ידע מה הולך לקרות. אבי צרח שם ואמר להם שבפעם הבאה ילך למשטרה על התנהגות כזאת. ההורים שלו היו מזועזעים. כשיצאנו משם, נראה לי ששמעתי סטירה. אני לא בטוח בכך, אבל בסופו של דבר הוא בהחלט לא הטריד אותי יותר.

היום כבר אין שום זכר לתעלה ולמנחת שנעלמו עם הזמן. במקום הקימו מגרש חנייה עצום לטובת באי בית החולים הסמוך, אבל תמיד אזכור את מה שקרה אז במנחת, במיוחד בראש השנה.

הכלב

בקצה גן השעשועים, בין מתקני השעשועים לעצים התמירים והוותיקים העומדים שם עשרות שנים, במקום בו סיפורי אהבה ושנאה פורחים וקמלים ומתאספים המשועממים והמהורהרים, המשוררים והסופרים, יש פינה מוצלת שאליה בורחים ביום חם מקירות הבית, למרות היותו ממוזג.

זהו גן שעשועים אחד מבין רבים הפזורים בעיר הירוקה ומלאת הטבע, שכל כלבי האזור מגיעים אליו לרחרח אחד את השני, למתוח את איבריהם ולגרום לבעליהם לצאת לטיול כפוי שלוש פעמים ביום.

בקצה הגן עמדה אישה צעירה שהחזיקה בידה רצועה ארוכה, שבקצה האחד ידית אחיזה ובקצה השני כלב קטן ושחור, מדובלל וחמוד, שהתרוצץ כאחוז אמוק סביב עצמו וסביב כל דבר שלידו. האישה הייתה מנותקת לחלוטין מכל האירוע. מלבד העובדה שאחזה ברצועה, נראה שלא היה לה שום קשר לכלב, שנראה כאילו היה שמח לסיים עכשיו את מערכת היחסים העכורה ממילא ביניהם ושכל אחד ילך למקומו, אך לאישה היו תוכניות אחרות מאלו של כלבה האהוב.

היא הייתה רווקה ומזמן הפסיקה להגיד לאחרים בת כמה היא. היא חשה שעליה למצוא חתן ויהי מה. היא ניסתה להכיר מישהו בכל מדורי ההיכרויות ובמגוון אתרי אינטרנט, הלכה למסיבות, בתי קפה ומועדוני רווקים ורווקות, אבל לא מצאה את המיועד וכבר החלה להתייאש. אומנם היא הייתה נאה ומשכילה, אולם בררנית טיפוסית: זה גבוה מדי וההוא נמוך מדי, זה קירח ולשני השיניים בולטות מדי, ועוד כהנה וכהנה תירוצים רבים למדי. נדמה היה שהיא ממציאה תירוצים כדי לא להיות עם אף אחד מהגברים האלה. תמיד הייתה משווה את הגברים לאביה, שעזב את אִמָּהּ כשהיא הייתה פעוטה.

אביה עבד כבנאי ועסק בבניית בתים בחברה קבלנית גדולה. אביה, שהיה איש גבוה ושרירי, שחום ונאה מאוד, משך אליו נשים רבות שעברו יום יום ליד המקומות שבהם עבד בבניית בתים. נשים צעירות ומבוגרות כאחד נמשכו אליו. לא אחת ניגשו אליו ומסרו לו את מספרי הטלפונים שלהן, בתקווה למצוא אצלו כמה רגעי נחת. הוא היה נאמן לאהבתו. עד שיום מר ונמהר חזר לביתו, ומצא את אשתו אהובתו בזרועות חברו שאיתו גדל מילדות. הוא עבר משבר רציני בחייו, ושנה לאחר המקרה שבו חשב שיוכל לסלוח לה, החליט לנטוש את אשתו ובתו, בעודו חש כעס ומרמור על הכישלון הנחרץ בחייו.

בלית ברירה גדלה הילדה ללא דמותו התמירה והיפה של אביה. היו לה רק תמונות שלו, כי כל אישה תרצה שיהיה לה גבר כזה, המהווה מודל גברי שנוצר אצל הילדה חסרת האב שהיה מעוות וחסר כל קשר למציאות. היא תמיד חלמה שאביר חלומותיה יהיה דומה לאביה ויהיה איתה לנצח, בניגוד לאביה שנטש באשמת אִמָּהּ. וכל איש שחפץ היה להכירה למטרה רצינית, נבחן בזכוכית מגדלת על מנת שיימצאו כל הפגמים בטרם היא תעשה טעות ותינשא לו. כנראה הטעויות היו רבות, כי היא טרם מצאה את גבר חלומותיה.

היא שמעה מכל מיני אנשים שסיכוייה למצוא גבר טוב יגדלו אם תקנה חיית מחמד, ותטייל איתה בגנים הציבוריים בשעות אחר הצוהריים או הבוקר. אנשים רבים יוצאים לטייל עם חיות המחמד שלהם, וביניהם גם גברים רווקים המחפשים בת זוג מתאימה. מובן שפה ושם הסכימה להיות עם חלק מהגברים שמצאו חן בעיניה, אולם הם כנראה חיפשו אישה רק כדי להשתעשע זמנית ולקבל סיפוק גופני רגעי. היא התאכזבה עוד יותר, אולם עדיין קיוותה בליבה שתמצא את גבר חלומותיה כי האמינה שזה יקרה, ולמה לא בעצם?!

הוא היה בגיל שבו לחבריו כבר היו ילדים, אישה, בית וכלב, עבודה מסודרת וחיים בורגניים מתוכננים. אירוח והתארחות אצל חברים בסוף שבוע, חגים וימי הולדת הנחגגים בחוג המשפחה המורחבת, ישיבה מול הטלוויזיה אחרי שעות העבודה, וצפייה מתמשכת לפרישה ולמסעות סביב העולם, שכנראה לא יתממשו אצל רוב האנשים. הדבר היחיד שהיה משותף לו ולגברים האלה היה גילו. כל השאר לא עניין אותו כקליפת השום.

הוא ראה את הוריו מתבגרים באווירה בורגנית ודוחים את כל חלומותיהם מכל מיני סיבות. הוא היה חופשי ומאושר בלי התחייבויות ובלי לחצים. נכון שמדי פעם נזקק לחיבוק וליטוף מאישה שתאהב אותו, אבל סירב לקבל בכל תוקף שזה משתלב עם שאר האירועים שקורים לאנשים בחיים לאחר שהם מקימים משפחה.

הוא פתר את הבעיה הקטנה של הליטופים והחיבוקים ועניין זניח של הסקס פה ושם באמצעות ביקורים אצל נערות ליווי פעם בשבוע. נכון שזה עלה לו כסף, אבל החיים במסגרת נישואין עולים הרבה יותר. הוא גר בדירת שני חדרים שקנה בכספו ועיצב בעצמו. לא הייתה שם אישה. הוא לא רצה שמישהי תחדור לפרטיות שלו ושמר בקנאות על הארמון הפרטי שלו. הוא נפגש עם נשים רק מחוץ לבית, ורק אם ממש לחצו עליו, וכדי שלא יהיה משועמם לגמרי, היה לו כלב גדול, אחד הכלבים האלה שאתה רוצה מאוד ללטף תוך כדי הליכה בחוץ, כי פרוותו לבנה, הוא גדול ונראה בולט מרחוק.

האיש עבד בתור נהג בחברת שילוח של חבילות לכל רחבי הארץ. הוא נהג לצאת מהבית מוקדם בבוקר וחזר אחר הצוהריים. הכלב היה במרפסת, מצפה לבעליו שיבוא וייקח אותו לטיול היומי בעיר ובגנים בסביבה.

האישה הייתה חסרת סבלנות כשהימים החלו לחלוף ועדיין לא מצאה את גבר חלומותיה. באותו יום מיוחד, חשה שהיום עליה למצוא גבר, ולו רק לאותו יום והלילה שאחריו. זה כמה חודשים לא ידעה גבר, ורעבונה החל להשפיע על מצב רוחה. היא החליטה לצאת עם הכלב לגן הציבורי ששכן בקצה השכונה, ושם תטייל עימו ואולי...

היא לקחה את הכלב והחלה לצעוד בדרך המובילה לגן. קבוצת ילדים ישבה מסביב על אחד הספסלים בדרך חזרה הביתה מיום הלימודים. רועשים ושמחים היו הילדים, שהעבירו ביניהם שקית עם ממתקי שוקולד שאכלו בהנאה רבה. האישה חלפה עם הכלב סמוך אליהם, וניסתה להתעלם מנוכחותם. הכלב משך לכיוון קבוצת הילדים וניסה להגיע אליהם, אך האישה מנעה ממנו את הניסיונות האלה ומשכה את הרצועה אליה בכוח. היא המשיכה ללכת בשביל כשהכלב הלך לפניה. לפתע החל למשוך אותה הכלב לאזור העצים כדי להטיל את מימיו, והיא נתנה לו להוביל. הם הגיעו למקום כלשהו ונעמדו שם. הכלב החל לעסוק בענייניו, והאישה עמדה ובהתה בנקודה כלשהי מתוך שיעמום רב.

כשחזר האיש מעבודתו, כבר חיכה לו כלבו ליד הדלת, וכשראה אותו, החל ליילל כדי שייקח אותו לטיול. הם ירדו במדרגות והחלו להתקדם לכיוון הגן הציבורי שנמצא סמוך לביתם. כשהגיעו לשביל הכניסה, הבחין הגבר באישה שעמדה בקצה הגן. ברק היכה בו. הוא היה חייב להתקרב אליה, ומה יותר טוב מללכת אחרי הכלב... כלבו האהוב החל ללכת במהירות לכיוון העצים שבקצה הגן. כשהגיעו לשם, ראתה האישה את הגבר מגיע עם כלבו. ליבה החל להלום בחוזקה. דמיון כמעט בלתי ייאמן. האיש דמה לאביה כפי שהיא זכרה אותו בילדותה. הוא חייך אליה ואמר לה, "שלום" וחש כמתנצל, בשל רצונו של כלבו להגיע לאותו מקום שבו עמדו שניהם. האישה קיוותה שלא יבחין ברעד שאחז בה לפתע.

"זה בסדר," אמרה לו, "לכלבים רצון משלהם," והוא הסכים איתה.

הוא הציג את עצמו והושיט את ידו כדי ללחוץ את ידה, והיא גם כן הושיטה לו יד והרגישה באחיזתו החזקה בידה. היא ביקשה לעצמה כזה גבר. הכלבים החלו לרחרח אחד את השני והאישה צחקה במבוכה. היא אמרה לגבר, "זה המקום שהכלב שלי אוהב לטייל בו..."

"גם הכלב שלי מעדיף את הפינה הזאת." הוא קיווה שזו תהיה הפינה שבה יראה אותה גם מחר וגם מוחרתיים, ואולי לא יצטרכו להיפגש כאן שוב אלא יתעוררו יחד באותו בית מדי יום עד יומם האחרון. הוא הופתע ממחשבותיו כשעד לא מזמן בכלל לא רצה שאישה תחדור לפרטיות ביתו.

"את גרה כאן באזור?" שאל אותה האיש שהתעניין ורצה להכירה.

היא ענתה לו, "לא רחוק מכאן."

"גם אני גר ממש קרוב לכאן," אמר, והיא שמחה שהוא קרוב לכאן.

"האם ילדייך לומדים כאן בסביבה?" הוא רצה לדעת האם יש לה ילדים.... האם היא נשואה.

"אני לא נשואה."

הוא שמח בליבו, אך ביקש ממנה: "סליחה על השאלה החצופה."

היא ענתה, "זה בסדר. והיכן לומדים ילדיך?"

הוא לא ענה לשאלתה אלא אמר, "אשמח אם נשתה יחד קפה בזמנך הפנוי." היא הבינה שתשובתו דומה לתשובה שלה. 'אשמח לבוא איתך עכשיו... לביתך ולעשות איתך אהבה, עוד ועוד ועוד...' בהתחלה רצתה לענות לו כך אבל לא העזה. "למה לא," ענתה לו תשובה מאופקת יותר ממחשבותיה.

הוא חייך ואמר, "אני שמח שבאתי לכאן היום, כי פגשתי אישה נאה." היא חייכה בביישנות והסמיקה.

היא אמרה, "תודה" והשפילה את מבטה אל הקרקע, כמחפשת שרשרת שאבדה לה מזמן.

"העדשה שלך נפלה?" שאל אותה האיש...

היא צחקה בקול ואמרה, "אין לי עדשות." שניהם הבינו שהמבוכה חלפה לה באותו הרגע.

האיש הביט בשעונו והתנצל בפניה שעליו ללכת הביתה, כי עליו לטפל בכמה דברים. הוא אמר, "מחר אגיע לכאן עם כלבי כמו בכל יום בשעה הזו, ואשמח שגם את תבואי עם כלבך."

לפתע היא חשה אהבה גדולה כלפי הכלב ומאוד שמחה שעליה לצאת לטייל איתו. "אגיע לכאן מחר."

למוחרת לבשה בגדים חגיגיים וסידרה את שיערה, התאפרה ויצאה עם הכלב מהבית. היא הלכה לכיוון הגן הציבורי ונעמדה עם הכלב באותו מקום שבו הייתה אתמול. הזמן החל לעבור והיא הרגישה שהדם אוזל מגופה. הכלב החל להראות סימני עצבנות ולמשוך אותה לכיוון ביתם. היא החליטה לוותר וללכת הביתה.

היא חשה צער רב וכעס, עדיף שהייתה מציעה לו לפגוש אותה באופן רשמי ושיידע שהייתה מעוניינת, אבל עכשיו כבר אין מה לעשות. הוא לא הגיע לגן. בדרך לכביש המוביל לביתה ראתה אנשים רבים, שהתגודדו וגרמו למהומה רבה באמצע הכביש, ונראה שקרה כאן משהו בלתי צפוי. ליבה החל לפעום בחוזקה. היא התקרבה אל קבוצת האנשים וביקשה לברר מה קורה שם. אישה זקנה אמרה לה, "הייתה כאן תאונת דרכים. הנהג פגע בהולך רגל שחצה את הכביש עם כלבו."

היא חשה שהיא עומדת להתעלף, הסתכלה וביקשה לבדוק האם חלילה מדובר במי שהיא חושבת. היא ראתה כלב קטן ושחור שוכב על הכביש ולצידו ישב איש זקן ונראה שנפגע ברגלו. הכלב מת והאיש בכה... היא הלכה לביתה בעודה חשה רגשות מנוגדים. מצד אחד שמחה שהאיש היה איש אחר, אך גם התעצבה על המקרה שקרה לקשיש ולכלבו.

הימים עברו והיא לא ראתה שוב את האיש שפגשה בגן הציבורי. לאחר חודש, ראתה בעיתון תמונה של האיש שנראה לה מוכר. היא הביטה על התמונה ועל הכתבה. זה היה האיש שחיכתה לו חודש ולראשונה בחייה נשבר ליבה, והיא חשה מרומה ומאוכזבת. בכתבה סופר שהאיש נהרג תוך כדי תליית כביסה בביתו. הוא נפל מהקומה החמישית ישר לחצר. הוא מת מייד וכלבו מת אחריו מצער וגעגועים. דמעות זלגו מעיניה. היא הביטה בכלבה והוא הביט בה. לפתע חשה שהיא כבר לא מעוניינת לטפל בו. היא החליטה להחזיר אותו לתחנה לאימוץ כלבים. היא לא תלך שוב לגינה הזו.