לוגיקות

לא אגזים אם אומר שאימא שלי לא צחקה או חייכה אפילו פעם אחת בעשר השנים האחרונות. על אבא שלי אי אפשר לומר זאת, אני לא זוכר אותו צוחק אי פעם. מאז שאני זוכר את עצמי, הנחת היסוד שלו הייתה שמרגע הגיחו לאוויר העולם, כל האלמנטים ביקום עשו יד אחת כדי לאמלל אותו, תוך שהם מותחים את חוקי מרפי עד קצה גבול היכולת שלהם. הוא טען שבמסגרת המאמצים הללו, מרפי אף שלח אליו את אימי על תקן מנהלת מחלקת שימור לקוחות.

כשאמיר משתחרר מהכלא שבו בילה שנתיים בעקבות מומחיותו בפריצה לאתרים, ונאלץ לחזור לבית הוריו, הוא מבקש לבנות את חייו מחדש. גרושתו האימתנית היא כאין וכאפס לעומת גורם אחר מן העבר שאין לו שום כוונה לאפשר לו להמשיך לחיות.
בשפה קצבית, מושחזת, מלאת הומור ולעיתים אף מעוררת אי נוחות, אורי צדוק רוקם מותחן פסיכולוגי מהשורה הראשונה, אינטליגנטי וייחודי, שמעורר מחשבה רבה על אודות הטבע האנושי, יצר הנקמה, תוקפנות ומערכות יחסים, וברקע כל אלה – תובנות פילוסופיות מעמיקות על האופן שבו אנו מסיקים מסקנות, מניחים הנחות ופועלים.

הספר זכה לעיבוד קולנועי עוד טרם יציאתו לאור.

עמ' ראשונים:
שער הכלא נסגר מאחוריי, ושוב הייתי חופשי. מזג האוויר היה קר מאוד, הרוח נשבה בחוזקה וגשם שטף את המדרכות. עמדתי מחוץ לשער הכלא שלוש דקות בלבד, וכבר הייתי רטוב עד לשד עצמותיי. זה לא הפריע לי.
השנתיים האחרונות בכלא היו כמובן השנים הקשות ביותר בחיי, הגם שהקדימו רק בפוטו פיניש את השנה וחצי שבהן הייתי נשוי.
בניגוד לכל ההערכות שלי, ומסיבות שעדיין אינן ברורות לי, נראה שיצאתי מהכלא כאשר אני נמצא עדיין על הספקטרום השפוי, ובכל אופן הנחתי שלא יזיק לי לקבל חוות דעת מקצועית בעניין.
לאורך המשפט חשבתי שבשל אופי הפשעים שלי, בוודאי ארַצה את עונשי בחברת עברייני הצווארון הלבן. זה לא קרה. כאשר הגעתי לכלא גיליתי שלאסירים אין כלל צווארון, בוודאי לא לבן. הייתי מוקף רוצחים, אנסים, שודדים ועבריינים נוספים שהמשותף להם היה שהם התקשו לראות את הדברים מהצד שלי.
שותפי לתא הקטן היה פירומן, מה שכמובן לא תרם לאיכות שנת הלילה שלי. בכל לילה חלמתי את אותו החלום שבו אני מתעורר לתא
אפוף להבות.
הייתי חייב להתרגל מהר מאוד לתנאי חיים שונים מאוד מרמת החיים הגבוהה שאליה הורגלתי בשנים האחרונות.
במשך כל השנתיים הללו התקשיתי לקבוע אם מוטב להישאר בתא הקטן בחברתו של אדם שאין לי כל תקשורת איתו, אבל שהניח לי לנפשי, או לצאת לחצר תחת כיפת השמיים בחברתם של אנשים שזיהו היטב את חוסר היכולת שלי להתמודד איתם במגרש שלהם, וניסו לנצל זאת עד תום. העבריינים שכולם פחדו מהם לא היו בעיה עבורי. עבורם זו הייתה פחיתות כבוד להתעסק עם חנון שכמותי. את הצרות הגדולות גרמו העבריינים שהיו חסרי מעמד בכלא, אבל בעזרתי ובעזרת אסירים כמוני, יכלו להוכיח לעצמם שהם עדיין "גברים".
בשבועות האחרונים בכלא הרביתי לבחון את כל ההחלטות המשמעותיות שקיבלתי בשנים האחרונות. הן היו עקביות באופן מוזר, כולן היו מוטעות יותר או פחות, וכל אחת מהן קירבה אותי צעד נוסף למצב שבו אני נמצא היום – גרוש, משוחרר מהכלא בגיל שלושים ושתיים ונטול רכוש. להתחיל הכול מההתחלה בגיל כזה, נראה לי בלתי אפשרי.

* * *

בגיל עשרים ואחת הכול עדיין נראה ורוד. מייד אחרי הצבא יצאתי עם חבר לטיול של שלושה חודשים בדרום אמריקה, וכשחזרתי התחלתי ללמוד מחשבים והייטק באוניברסיטת תל אביב. תמיד הסתדרתי מצוין עם מחשבים, אבל אפילו אני הופתעתי מההישגים ומהרושם שהותרתי. משהשלמתי תואר שני מצאתי מייד עבודה, והתחלתי להרוויח סכומים שעד אז יכולתי רק לחלום עליהם. בתוך תקופה קצרה כבר הייתי מבוסס כלכלית, והיה נראה שהחיים הם חגיגה אחת גדולה. מהר מאוד גיליתי שיש לי יכולות לפרוץ כמעט לכל אתר שארצה, והתוכנית הסופית שלי החלה לקרום עור וגידים.
בתקופת הלימודים הכרתי את דינה. היא הייתה אז סטודנטית למשפטים וכבר הייתה נשואה. עובדה זו לא מנעה ממנה לחפש אפשרויות מעניינות יותר, וכך יצאה לדרך התחרות על התואר "הפתי הגדול ביותר בקמפוס". למרבה הבושה, הייתי טיפש מספיק להשתתף באותה תחרות ואף לזכות בה. חצי שנה לאחר שהכרנו היא התגרשה, ומייד התחתנו.
בשלב זה התחיל המעצר הראשון שלי. זה אומנם היה מעצר בית, אבל למנהלת תא המעצר הייתה היכולת להפוך גם חופשה בקריביים לגיהינום עלי אדמות. כל דבר שלא הסתדר בדיוק כפי שרצתה הוביל לוויכוחים אין־סופיים, ומבחינתה, אחוז השומן בגבינה שאנו קונים היה נושא לוויכוח קשה וטעון לא פחות מהעימותים בציבור האמריקאי אם לסיים את המלחמה בווייטנאם. היא לא ראתה כל בעיה בחיים במצב מלחמה פעיל. מרחב הבחירה שלי כלל את האפשרויות לרדת מהעץ מהר, או לרדת ממנו לאט. היתרונות והחסרונות: ירידה מהירה החזירה את השקט המדומה לבית, אבל הכניסה עוד מכת כנף לאגו הגברי שלי, שבשלב זה כבר היה מורדם ומונשם. מנגד, ירידה איטית הביאה איתה מתח בלתי נסבל, שמשום מה לא נראה שהשפיע על דינה. למעשה, חדי העין טענו שהיא פורחת דווקא בתנאים קיצוניים.
החלק שלה בנישואין התרכז בשחיקת פסים מגנטיים ובניהול
תא המעצר.
כשראוי לפרגן, מי כמוני מקפיד לעשות זאת: לזכותה ייאמר שהכישורים שהפגינה בנושא שחיקת האשראי הציבו אותה בשורה הראשונה עם הנשים המוכשרות ביותר בארץ, ויש אומרים אף בעולם.
הבילוי הקבוע והיחיד שלנו היה סיבובים אין־סופיים בקניונים. הוא התנהל תמיד באותו האופן: דינה הולכת מקדימה, בערך מטר לפניי. אני נגרר אחריה עמוס שקיות בגדים ונעליים, ובימים שבהם התאכזר אליי הגורל במיוחד – אף תכשיטים. מדי פעם בפעם היא הייתה מסובבת את הראש ומעודדת אותי בעדינות במילים חמות ומלטפות: "יאללה, מה קורה?!"
תמיד היה לי כושר גופני מצוין, ואף פעם לא הבנתי איך אחרי שלוש שעות בקניון הרגשתי כמו סמרטוט רצפה אחרי ניקיון של אולם ספורט מטונף, בעוד היא נראתה רעננה מתמיד.
רמת החיים הגבוהה שאליה התרגלה דינה מהר מאוד, וההוצאות הגדולות של הגירושין, היו הגורמים העיקריים לעובדה שמצאתי את עצמי מאוחר יותר מאחורי סורג ובריח.
לאחר כחצי שנה של נישואין החלטתי להוכיח את אמרתו המפורסמת של אלברט איינשטיין, שאין גבול לטמטום. מסיבות שקשה לי לשחזר אותן היום, הגעתי למסקנה שתוספת של ילד למשפחה יכולה להועיל לחיי הנישואין שלנו, ואולי לגרום לדינה להסתכל על החיים בצורה קצת אחרת. באחת הפעמים שבהן ישבנו בבית קפה, והיא נראתה רגועה יחסית, שאלתי אותה אם לא הגיע הזמן שיהיה לנו ילד. היא הסתכלה עליי במבט כה נדהם, שלא יכולתי אלא להסיק שהיא לא שמעה אותי נכון. ניסיתי שוב: "למה את מופתעת? שאלתי אם לא הגיע הזמן שלמשפחה שלנו יצטרף ילד."
כרגיל, היא הוכיחה את כושר הביטוי המדהים שלה, שלעיתים הכיל מעט מאוד מילים ולעיתים לא נזקק למילים כלל, "ילד?! איייייכס."
המחשבה שהיינו מביאים לעולם ילד שגוש האנוכיות הזה היה צריך לטפל בו, נראית היום פשוט בלתי אפשרית.
לאחר שנה וחצי היא עשתה לי בדיוק מה שעשתה לבעלה הקודם. ערב אחד שלחה הודעת וואטסאפ שהיא לא חוזרת היום הביתה ושככל הנראה לא תחזור לעולם. ההרגשה שחוויתי בזמן קריאת ההודעה הייתה דומה להרגשת השחרור מהכלא – הרגשת חופש משכרת, מלווה בבדידות ובפחד מן העתיד לבוא.
כאשר הגענו לדבר על חלוקת הרכוש, ידעתי שאני מתעסק עם מישהי נחושה ממני לאין ערוך. היא הייתה מוכנה להילחם בחירוף נפש על כל שקל, ספל או מגזין ישן, ולא הייתה לה כל בעיה לשלם לעורך הדין 100,000 שקל, רק כדי שאולי יצליח להוציא ממני 101,000 שקל. מבחינתה אפשר היה להמשיך את מלחמות הממון האלו לנצח, תוך פיטום עורכי הדין במאות אלפי שקלים.
ההבנה הזו כמובן גרמה לי להסכים כמעט לכל התביעות שלה. למזלי, או לרוע מזלי, כבר לא היו במערכת יותר מדי כספים, הרוב כבר הומר במרוצת הזמן בתכשיטים, בבגדים ובלקסוס.
דינה התחתנה מייד עם בעלה השלישי, אבל אני נקמתי בו את הנקמה האכזרית ביותר שאפשר להעלות על הדעת – לא מנעתי ממנו
להתחתן איתה.

* * *

אחי הצעיר איתן עצר לידי, ואני נכנסתי לרכב, אותה סובארו שבה נהגתי לראשונה לאחר שהוצאתי רישיון. מסיבות שאינן ברורות היא עדיין תפקדה ללא בעיות מיוחדות.
היה משונה מאוד לחזור לבית של ההורים ולשמוע שוב את ההתקוטטויות הנצחיות של אבי ואימי.
שמחתי כל כך לברוח מכל זה אחרי סיום השירות הצבאי, ועכשיו חזרתי לגוב האריות.
המריבות בין הוריי לא היו קשות ובוודאי לא פיזיות, אבל הן היו מלוות בהערות בלי סוף, בטענות, בעקיצות ובהרבה מרירות, ומעל הכול ריחפה לה מועקה סמיכה באוויר, כזאת שכמעט אפשר לגעת בה.
לא אגזים אם אומר שאימא שלי לא צחקה או חייכה אפילו פעם אחת בעשר השנים האחרונות. על אבא שלי אי אפשר לומר זאת, אני לא זוכר אותו צוחק אי פעם. מאז שאני זוכר את עצמי, הנחת היסוד שלו הייתה שמרגע הגיחו לאוויר העולם, כל האלמנטים ביקום עשו יד אחת כדי לאמלל אותו, תוך שהם מותחים את חוקי מרפי עד קצה גבול היכולת שלהם. הוא טען שבמסגרת המאמצים הללו, מרפי אף שלח אליו את אימי על תקן מנהלת מחלקת שימור לקוחות.
לאימא שלי הייתה השקפה שונה לגמרי על היקום, שלטענתה דווקא נהג בה בצורה הוגנת למדי עד גיל עשרים וארבע, אבל אז, לפני שהספיקה להתנצל ולומר שהיא מעדיפה דמקה משחמט, הוא סידר לה מט סנדלרים בארבעה מהלכים, ומאז היא גרה עם אבא שלי באותו החדר ממש.
משחר ילדותי היה לי קשה להבין למה הם ממשיכים לחיות חיים כאלה. מה הם מנסים להשיג בזה? מה הטעם בלחיות חיים של סבל צרוף ללא שום הנאות או נחת רוח?
חוסר ההיגיון שבזה הביא אותי לבחון את יצר ההישרדות כבר בתור ילד. בעולם מסתובבים אומללים רבים שיצר החיוּת שלהם מונע מהם לעשות את הדבר הנכון ולסיים את הרומן שלהם עם המין האנושי. פיתחתי בראש מעין משוואה: היחס בין זמן ההנאה והנחת מהחיים ובין זמן הסבל והכאב שבהם. ככל שהמשוואה נטתה לכיוון הסבל והכאב, כך התחזקה השאלה הגדולה: למה להמשיך לסבול? למה לא עדיף לחזור לאפס המוחלט?
כשהתגייסתי למדתי שלמחלקה שלי בטירונות, שמוקפצת באמצע הלילה אחרי שעת שינה בודדת, יש יותר שמחת חיים מכפי שחוו ההורים שלי ברגע שבירת הכוס בחתונה שלהם.
הוריי תמיד התייחסו בהגינות לאיתן ואליי, ככל שחייהם האומללים אפשרו להם זאת לפחות.
הקשר שלי עם אחי היה נקודת האור היחידה בבית. תמיד צחקנו על כל דבר ושיתפנו זה את זה כמעט בכל עניין. מגיל צעיר סלדנו מהמריבות של ההורים, וכמעט מעולם לא התעמתנו זה עם זה. למרות זאת, עכשיו השתררה שתיקה מעיקה ברכב ואי אפשר היה לנהל שיחה שבשגרה. איתן חזה מראש את שתי תקופות המאסר שלי ואף ניסה להזהיר אותי, אבל מי לעזאזל שומע לעצות של אחיו הקטן? באוויר עמדה תחושה חזקה של "אמרתי לך", שלעולם אינה תורמת לשיחה נינוחה וזורמת.
איתן, שצעיר ממני בשלוש שנים, העביר את החיים ללא שאיפות או עבודה קשה. בעוד שאני מיהרתי לברוח מהבית של ההורים מייד אחרי הצבא, הוא נשאר שם עד היום. איכשהו לא נראה שזה משפיע עליו יותר מדי. אחרי השירות הצבאי הוא החל לבקש מההורים לריב בשקט, ולמרבה התדהמה הוויכוחים אכן נעשו שקטים יותר, הגם שעומק הטינה נותר בעינו. נראה שגם הם הבינו שאם איתן יעזוב את הבית, באמת מוטב שיחזרו לאפס המוחלט.
אני חושב שכל אחד מאיתנו התמודד אחרת עם המצב בבית. אני התחלתי עם הזמן להסתכל בציניות על החיים וברחתי מהבית בהזדמנות ראשונה, ואילו הוא פיתח אפאתיות כלפי העולם. זה לא גזל ממנו משאבים רבים; כבר בגיל צעיר הוא גילה נטייה ברורה לעבוד על חמישים אחוז תפוקה.
למזלנו הנסיעה לא הייתה ארוכה, וכשנכנסנו לבית התחיל השלב הפחות סימפטי – ערב הרצאות בנושא פילוסופיה מעשית, בהשתתפותם של שני מרצים אורחים – אבי ואימי.
ידעתי שאצטרך לעבור את זה, ומרחתי על הפרצוף שלי הבעה אטומה.
שלא כדרכם, הם התחילו לנתח את המצב בצורה מסודרת, מן העבר הרחוק ועד היציאה מהכלא, ולא החמיצו שום טעות שעשיתי אי פעם. הסקירה נפתחה בסימנים המקדימים להתנהלות הטיפוסית שלי, שבאו לידי ביטוי בהחלטות שקיבלתי כבר בגיל שנתיים. כאשר סיימו לנתח את המצב בעבר, הם התחילו להסביר לי בפירוט את האפשרויות בהווה, ומשם עברו לתובנות ביחס לעתיד הקרוב והרחוק.
בינתיים שקעתי בהרהורים על כך שהייתי מוכן להישאר עוד שבוע בכלא כדי להימנע מהסיוט הזה.
לאורך ההרצאה התגלעה ביניהם מדי פעם בפעם מחלוקת על עצה או על טענה מסוימת, ואז הם היו מניחים לי למשך דקות אחדות ועוברים להתקוטט ביניהם. לאחר החלפת כמה הערות נבזיות, שלאו דווקא היו קשורות בנושא הוויכוח ושלרוב התרכזו בהערכות חינמיות בעניין רמת האינטליגנציה של הצד השני, הם נזכרו שמטרת השיחה היא בעצם אחרת לגמרי, הכריזו על תיקו וחזרו לתקן לי את החיים, דוחים את שלב הראיות בוויכוח ביניהם לזמן אחר.
כעבור כחצי שעה איבדתי את הריכוז והתחלתי לחלום בהקיץ, כאשר מדי פעם בפעם מסתננות לתודעתי טענות, עצות או שאלות.
במשך כל אותו הזמן ישב איתן על הספה מולי. לא היה לו קל לצפות בהסתערות חסרת התכלית שלהם. לזכותו ייאמר שעשה שני ניסיונות נואשים לומר להם שזה לא הזמן, אבל סימנתי לו שיעזוב את זה, זה רק מאריך את הסבל שלי ושלהם.
לבסוף, מסיבות טבעיות לגמרי, להורים שלי אזל הכוח והם הכריזו על דחיית הדיונים למועד בלתי ידוע. נראה שבזה הסתיימו "רעשי המשנה" של הישיבה בכלא, ובצעד מהוסס נכנסתי אל החדר שפעם גדלתי בו.
החדר היה גדול יחסית, והריהוט הישן שאכלס אותו התאים יותר לנער מתבגר. היו בו מיטת נוער, ארון בגדים ישן ושולחן כתיבה שהיה קטן מדי אפילו לתיכוניסט. יותר מכול בלט צבע המזרן הכתום־ירוק. נזכרתי שבתיכון הקפדתי לכסות אותו היטב לפני שהזמנתי בנות הביתה.
כשנכנסתי לכלא אחסנתי במחסן של ההורים חלק מהריהוט שדינה לא מצאה בו שימוש, אבל לא היה לי כל חשק להחליף את הריהוט בחדר. האפשרות הזאת הייתה משולה בעיניי להשלמה עם המצב הקיים, ועדיין קיוויתי לצאת מהבית בהקדם.
סגרתי את הדלת בהחלטה חד־משמעית לא לעבור את זה שוב. הכלא לא בנוי לאנשים כמוני, ובילוי קבוע בחברת פירומן מסטול בתא קטן של שניים על שלושה מטרים לא בדיוק מותיר טעם של עוד. אבל הייתה כאן בעיה אמיתית: בשלב זה לא סמכתי על שיקול הדעת שלי יותר מאשר על שיקול דעתו של אותו פירומן מסטול. הביטחון שלי בכל החלטה קטנה כגדולה היה מעורער לגמרי.