צליל הנפש

החיים הם סימן קריאה! או סימן שאלה?
כשהגעת לסוף, אתה בסוף או בהתחלה?
מניין האדם שואב את הכוחות לבחור בטוב?
מצאת כבר את ה"אני" שלך?
מה אתה רואה כשאתה מביט במראה?
אחי, אתה מטפל בעצמך?
מה אתה יותר, אוהב או פוחד?
נו, מה אתה כזה כבד?
איזה סוג נשמה יש לך, נשמה של חיפוש או של נחת?
אתה מוכן להפסיק כבר להיות כל כך קשה עם עצמך?
כיצד השפיע עליך ה-7 באוקטובר?

צלילי הנפש הוא ספר ייחודי המציע מעין סוגה ספרותית חדשה, ובו שילוב של שירים ודברי הגות ומחשבה. הקריאה בספר היא מסע של חיפוש רוחני, פסיעה בין שבילי הלב דרך התבוננות בשירים שנכתבו במשך שנים ונשמרו במגירה.

תומר ביטון, בעל הסמכה לרבנות ותואר שני במחשבת ישראל באוניברסיטת ברˉאילן. מחנך, מדריך ומרצה. גדל בבית "הרוס", אך לכל אורך הדרך ראה את החיים במשקפיים ורודים, וכך גם ספרו מלא בדברי העצמה, מודעות, השפעת טוב ושיכוך סערות.

עמ' ראשונים:

קשה לי להגדיר את עצמי או שמא להעיד על עצמי שיוצר אני, אולם נשמתי בהחלט מתנהגת כפי שמיטיב לתאר הרב קוק. פעמים רבות עולה בי צורך עז לכתוב, להעלות על הדף מחשבות ורעיונות. פעמים אני לומד פסקה שירית מאת הרב קוק ומרגיש צורך לכתוב על כך שיר. פעמים אני מנהל שיחה עם אחד מתלמידיי ומרגיש שהמסר שעלה מן השיחה ראוי להיכתב בצורה שירית. פעמים אני קורא איזו כתבה על מקרה מצער או מרגש ומרגיש שהדברים חייבים לבוא לידי ביטוי בפרץ של כתיבה. ופעמים זו כתיבה אחרת לגמרי, כזו שרוצה להוציא החוצה את מה שבפנים.
אכן, במרוצת השנים גיליתי שאני יודע להתנסח ולהביע את עצמי, פעמים בכתיבה יותר מאשר בדיבור. אומנם גם בדיבור יש לי יכולת הבעה טובה, אבל בכתיבה יש משהו אחר, משהו משחרר ומגביל; מצד אחד היא מאפשרת לי לבטא את מה שאין לי אומץ לומר בעל פה או את מה שאני מתבייש לומר. היא אף מאפשרת לי להביע את עצמי בשפה גבוהה ועמוקה יותר, שבוקעת היישר מתוך הזוך הנשמתי. מצד אחר הכתיבה היא מוגבלת, מתוחמת באותיות, במילים ובמשפטים, כפופה לכללים ופעמים אף לחרוזים.
מכל מקום, גיליתי כי הכתיבה היא צורך עמוק ובלתי נשלט של נשמתי, אולם היא מתפרצת בתקופות מסוימות, כאלו שמאופיינות בנחת, בשהות לשבת בחדר ולחשוב, להרהר ולדבר עם עצמי, לאפשר לעצמי לשוט במרחבי הרוח. או אז בוער הרצון לכתוב כסנה.
אילו נדרשתי לסכם במילים אחדות מניין נובע הצורך לכתוב, הייתי עושה זאת כך:
לִכְתֹּב?
לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל מָה?
לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל לְהִתְבַּטֵּא, אָז לָמָּה לֹא לְדַבֵּר?
לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל לִצְעֹק, אֲבָל לֹא שׁוֹמְעִים?
לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל לִפְרֹק, אֵין לְךָ עִם מִי לְדַבֵּר?
לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל לִיצֹר, לָמָּה שֶׁלֹּא תִּבְנֶה מַשֶּׁהוּ שִׁמּוּשִׁי?
לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל הַכָּבוֹד, אָז לָמָּה לֹא לַעֲסֹק בְּמַשֶּׁהוּ מְכֻבָּד?
לִכְתֹּב כְּדֵי שֶׁיַּעֲרִיכוּ, אֲבָל הַאִם בֶּאֱמֶת מַעֲרִיכִים?
לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל שֶׁיָּבִינוּ, אָז לָמָּה אַתָּה כּוֹתֵב לֹא מוּבָן?
לִכְתֹּב בִּשְׁבִיל שֶׁיַּשְׂכִּילוּ, מַדּוּעַ שֶׁלֹּא פָּשׁוּט יְחַפְּשׂוּ בְּגוּגֶל?
לִכְתֹּב עַל מְנַת לִפְתֹּחַ צֹהַר נוֹסָף הַמְּקַשֵּׁר בֵּין הַנְּשָׁמָה לָעוֹלָם!
לִכְתֹּב!
בספר זה אצא למסע לתוך נשמתי פנימה ומתוך נשמתי החוצה, לא על מנת להחצין, בבחינת “חוסר צניעות“, אלא על מנת לקיים את שליחותי בעולם, כפי שאני רואה אותה, והיא להשפיע טוב, להיות שותף לאל בתכלית העולם, להאיר לעולם מעט מן האור שידחה המון מן החושך. אם אכן אצליח להשפיע על הקוראים, אפילו מעט אור, בכך שאצליח לחדור לתוך הנשמות, לגעת ולהאיר נקודות של טוב, זה יהיה שכרי.