עד נובמבר

פרק 1

 

 

 

 

כשאני נכנסת אל תוך הלובי של המלון, האוויר החם מכה בפניי. עכשיו אוקטובר, ואני כבר יכולה להרגיש שהחורף הולך להיות קשה. הגברת מאחורי הדלפק מרימה את מבטה ממסך המחשב שלה, ועל פניה הבעת הלם. אני לא יכולה להאשים אותה. אני נראית כמו שאני מרגישה, ואני מרגישה זוועה.

״אוי, מותק, את בסדר?״ היא שואלת. אני שונאת את השאלה הזו.

״בסדר גמור.״ אני מנסה לחייך. ״אני צריכה חדר. משהו ידידותי לכלבים, אם יש לכם.״

״בוודאי,״ היא אומרת, מסתכלת שוב על מסך המחשב שלה ומקלידה. ״לכמה לילות?״

״רק אחד.״ אני נשענת על הדלפק, מרגישה איך העייפות של הימים האחרונים מזדחלת לתוכי.

״חדר 312 הוא חדר ידידותי לכלבים. פשוט תעלי במעלית לקומה השלישית ותפני ימינה. המחיר הוא שבעים ללילה, ועוד חמישים דולרים פיקדון עבור הכלב.״

אני מושיטה את כרטיס האשראי שלי, ובזמן שאני ממתינה שהיא תסיים את הרישום, אני מסתכלת על חברי החדש. אני עדיין לא מאמינה שהוא הציל את חיי.

לפי מה שאני זוכרת, הותקפתי — והוא הגיע משומקום וקפץ על האדם שתקף אותי. השוטרים אמרו שאלמלא הוא, כנראה הייתי מתה או מאבדת את ההכרה. במקום זה, הנזק היה זעזוע מוח, שתי צלעות שבורות ומפרק כף יד נקוע.

ביסט1 היה הדבר הראשון שראיתי כשהתעוררתי בסמטה שהסריחה מהאשפה ומהשתן שמסביב. חשבתי שאני מתה, עד שהרגשתי יבבות ולשון חמה ולחה שנעה על פניי. פקחתי את עיניי וראיתי פנים ענקיות המתבוננות עליי מלמעלה, כמעין כלב מלאכי. הוא נשאר לידי בזמן שאזרתי את כוחותיי כדי לקום. הוא לא השאיר אותי לבד לרגע, גם כשנכנסתי בצעדים מסורבלים אל תוך הדירה שלי כדי להתקשר למשטרה. הוא היה שומר הראש האישי שלי במשך כל דקה ודקה.

״בבקשה, מותק,״ אומרת פקידת הקבלה, מושיטה לי את כרטיס הכניסה לחדר ומחזירה אותי להווה. ״המעלית נמצאת ממש בהמשך המסדרון.״ היא מצביעה שמאלה.

״תודה,״ אני ממלמלת, מוכנה כבר להיכנס למיטה.

״אני יודעת שזה לא ענייני,״ היא אומרת, ואני עוצרת כדי להסתכל עליה, ״אבל אני מקווה שהצלחת להחטיף לו כמה מכות לפני שעזבת אותו.״

״זה לא כמו שזה נראה.״ אני מחייכת ומנידה בראשי.

״מממ... המממ, מותק. אם זה מה שאת אומרת.״

אין לי את הכוחות להתווכח איתה, אז אני פשוט עוזבת את זה ומחייכת. ״קדימה, חבוב.״ אני גוררת איתי את ביסט לעבר המעלית ומנסה לסחוב את התיק שלי. ״תוכל לרחרח הכול בבוקר, כשלא אהיה עייפה כל כך,״ אני אומרת תוך כדי פיהוק, וגוררת אותו אחריי.

כשאנחנו סוף כל סוף מגיעים לחדר, ריח השתן של הכלבים מכה בי. אני לא מבינה למה הם גובים חמישים דולרים, אם הם לא משתמשים בכסף הזה כדי לסלק את הריח מהשטיח. אבל ברגע זה, אני עייפה מכדי שיהיה לי אכפת, ופשוט שמחה שיש לי מיטה. היינו יכולים לישון במכונית שלי, אבל היא עמוסה בכל החפצים שלי ואין מספיק מקום. אני מסירה את הרצועה של ביסט, הולכת למקלחת ולוקחת איתי את התיק.

אחרי צחצוח שיניים ושטיפת פנים, אני מסתכלת במראה ומתכווצת. אני נראית כמו פרה. הפנים שלי שחורות וכחולות, עיניי הירוקות אדומות ונפוחות, יש לי חתך על השפה העליונה ויש לי כל כך הרבה חבורות, שאפילו השיער שלי כואב. אני מסירה את הג׳ינס, את הסוודר ואת החזייה, אבל משאירה את הגופייה ואת התחתונים; ואז אני זוחלת לתוך המיטה. אני מושיטה יד ומכבה את האור. שתי שניות מאוחר יותר, אני מרגישה ניתור על המיטה, והגוף הענקי של ביסט מצטנף קרוב אליי. ואז, אני פשוט שוקעת בשינה עמוקה.

השמש זורחת מבעד לחרך בווילון. אני נאנחת ומסתובבת. ביסט שוכב על גבו, רגליו מתוחות באוויר והוא נוחר. הוא הכלב הכי מוזר שפגשתי, לא שיש לי המון ניסיון עם כלבים. תמיד ניסיתי להתחמק מהם. כשהייתי בת ארבע, הלכנו לבקר חברים של אימי בהמפטונס. היה להם כלב והוא תקף אותי. הגעתי לבית החולים ויצאתי משם עם תפרים מהגבה ועד זווית העין. מאז, היה לי פחד נוראי מכלבים; כולל כלבים קטנים, שכולם חושבים שהם חמודים כל כך כי נדמה שאפשר להכניס אותם לכיס. הכלב שלי, ביסט, לא קטן. אחרי שמצאתי אותו, חיפשתי ב״גוגל״ תמונות של כלבים, וממה שהבנתי, הוא שייך לגזע דני ענק. הוא מגיע עד למותניים שלי כשהוא עומד על ארבע. אני מטר־שישים־ושתיים, וכשהוא עומד על כפותיו האחוריות, ראשו גבוה בעשרה סנטימטרים מהראש שלי. זה מפתיע, אבל אני לא פוחדת ממנו בכלל. בעצם, נראה לי שלא הייתי מצליחה לעבור בלעדיו את הימים האחרונים.

״קדימה, חבוב,״ אני אומרת ומלטפת את בטנו. הוא מגלגל את גופו הצידה, מסתכל עליי כאילו אני משוגעת לגמרי. ״כן, הגיע הזמן לקום ולצאת שוב לדרך, אם אנחנו רוצים להגיע לאבא עד הערב.״ אני יוצאת מהמיטה, והוא עדיין לא זז.

״שיהיה. אני הולכת להתקלח,״ אני אומרת כאילו שאכפת לו. אני מתקדמת אל המקלחת בצעדים מסורבלים ומתחילה להתקלח. האדים ממלאים את החדר הקטן, ואני מסירה את הגופייה ואת התחתונים ונכנסת פנימה. אני מסירה את עטיפת הנייר מהסבון הזול של המלון ושוטפת את גופי. לאחר שאני מקרצפת את עצמי מכף רגל ועד ראש, תוך ניסיון להיזהר סביב החתכים שעל הרגליים ועל הזרועות, אני מוצאת את השמפו ואז מגלה שאין מרכך. אני מצטערת שלא לקחתי את כלי הרחצה שלי מהמכונית אתמול בערב. אני יוצאת, מתייבשת ומנסה לסרק את שערי באמצעות האצבעות, כדי שלא איראה מטורפת לגמרי כאשר נעשה את דרכנו החוצה כדי לבצע את הצ׳ק־אאוט. לא שלמישהו יהיה אכפת.

מבט אחד על פניי — ולאף אחד לא יהיה אכפת ממראה השיער שלי. אני מוצאת לבנים נקיים וטרנינג, ואז זורקת על עצמי סווטשרט עם קפוצ׳ון ואוספת את שערי לפקעת מבולגנת בקצה קודקודי. אני מרימה את משקפי השמש שלי, כדי שיהיו מונחים על ראשי עד שנרד למטה. כשאני יוצאת מהמקלחת, ביסט יושב על המיטה, ונראה כאילו הוא מחכה לי כבר מיליון שנים. זכר טיפוסי.

״קדימה, חבוב. בוא נצא לדרך.״ אני טופחת על הרגל שלי והוא קופץ מהמיטה כדי לבוא אליי. הוא יושב לרגליי ומחכה שאצמיד לו את הרצועה. ״או־קיי, ילד טוב, אאכיל אותך בחוץ.״ אני בודקת שוב את המקלחת כדי לוודא שלא שכחתי כלום. בדרך אל המעלית, כשביסט בעקבותיי, אני מאטה כדי שהוא יוכל לרחרח את כל מה שהוא החמיץ אתמול בערב.

המעלית נפתחת, והאדם שיוצא ממנה כמעט מועד כשהוא רואה את ביסט. כלומר, הוא גדול, אבל הוא לא נראה מפחיד. הפרווה שלו אפורה כהה, עם נקודות שחורות, אפו ורוד והעיניים — כמעט כחולות. בעצם, הוא ממש יפה. אני מעיפה מבט בבחור ומתנצלת. ״אולי הפרצוף שלי, זה מה שהפחיד אותו,״ אני אומרת לביסט כשדלת המעלית נסגרת. הוא מטה את ראשו בהסכמה. כשהדלת נפתחת, מתברר שיש בקומה הראשונה מספיק אור כדי שארכיב את משקפי השמש, אז אני מחליקה אותם במורד פניי.

בדרך לדלפק לצורך הצ׳ק־אאוט, אני מבחינה בכך שיש פקידת קבלה חדשה. אני מתפללת שלא ננהל עוד שיחה מביכה, ואז שמה לב שיש תיבה שאפשר להשאיר בה את הכרטיסים המשמשים כמפתחות. אני עושה את דרכי לעברה בלי להעיף מבט שני בדלפק הקבלה.

ברגע שבו אני משליכה פנימה את המפתח, ריח הקפה מכה בנחיריי. רגליי נעות בלי שאצווה עליהן, מובילות אותי לעבר מקור החולשה שלי. אני אוהבת קפה. אני שותה כל יום כל כך הרבה קפה, עד שצריכת הקפה שלי לבדה יכולה לכלכל מדינה שלמה. כשהקפה בידי ובייגל תלוי בפה שלי, אנו עושים את דרכנו לעבר המכונית שלי. בחוץ, האוויר הקר מכה בריאותיי וההרגשה מדהימה. אני הולכת אל הבייבי השני שלי — חיפושית פולקסווגן תכולה עם גג מתקפל. אני פותחת את תא המטען ומשליכה פנימה את התיק שלי, ואז מוציאה את קערות האוכל והמים של ביסט ומניחה אותן על הקרקע. אני נשענת על המכונית, נהנית מהאוכל שלי ומסתכלת על ביסט כשהוא טורף את האוכל שלו. ברגע שהוא מסיים, אני מחזירה את הקערות למכונית ולוקחת אותו אל האזור המכוסה בעשב ליד מגרש החניה, כדי שיטפל בענייניו. אני מרימה עיניים לשמיים, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה שבתוך כמה שעות בלבד החיים שלי ייראו שונים כל כך.

*

זה לא כיף לנהוג. טוב, שיהיה ברור. לנהוג במכונית שלי, עם כלב שהוא ממש חיה ענקית, כל הדרך מניו יורק ועד טנסי, זה לא כיף. המכונית שלי קטנה, וכשכל הדברים שלי דחוסים בתא המטען ובמושב האחורי, לביסט אין מקום. אני מרחמת עליו מפני שהוא תקוע שם, בלי מקום לשכב. אבל אני חייבת להודות שהוא די יצירתי. בשלב מסוים, הישבן שלו היה מונח על המושב ואילו פלג גופו הקדמי — על רצפת המכונית. בעיניי, זה לא נראה נוח, אבל נראה שלא אכפת לו, מפני שכמה דקות אחרי שגיליתי אותו בתנוחה הזו, הוא נחר. מי חשב שכלבים נוחרים חזק כל כך?

עצרנו כל שעתיים לשירותים ולחילוץ עצמות, כך שעדיין לא יצאנו מווירג׳יניה. בכנות, אני ממש שמחה שהכבישים פנויים. אי־אפשר אף פעם לדעת איך יהיה מזג האוויר בעונה הזאת. אוקטובר הוא חודש ערמומי כזה. יש בו ימים יפים, שהשמש זורחת בהם והסתיו נמצא באוויר — ואחרים קפואים, שכל מה שבא לך לעשות בהם זה להיכנס לשנת חורף.

אני שונאת את הקור. אולי אחרי שאתארגן בבית של אבא שלי, אסע לאיזשהו מקום שיש בו חוף. הדבר הטוב היחיד בחורף זה שאפשר ללבוש סוודרים חמודים ולנעול מגפיים, אבל אני ממש מתגעגעת לשמלות בחורף. בקיץ, אני לובשת שמלה כל יום. לקחתי שיעורי תפירה רק כדי שאוכל לתפור בעצמי שמלות קיץ. אין כמו לקום בבוקר, להתקלח ולהחליק לתוך שמלה וזוג סנדלים נחמדים. זה לא כרוך בשום עבודה. אפשר להוסיף ז׳קט חמוד, או תכשיטים, אבל לא חייבים. שמלה היא דבר פשוט. אבל בחורף, לא רק שאת צריכה ללבוש מכנסיים ולנעול מגפיים, אלא גם לוודא שהנעליים מתאימות לחולצה ולז׳קט. כן, אני שונאת את הקור.

הטלפון שלי משמיע את Breath של אנה נאליק, ומקפיץ אותי מתוך חלומותיי בהקיץ על קיץ ושמלות. אני מסתכלת על המסך ורואה שאבא שלי מתקשר.

״היי, אבא׳לה.״

״היי, ילדונת. רק רוצה לברר איפה את כבר נמצאת.״

אני מסתכלת על ה-GPS ועונה: ״אנחנו עדיין בווירג׳יניה, ויש לנו עוד איזה שש שעות. עצרתי המון פעמים בשביל ביסט.״

״אה, כן. שכחתי שאת מביאה איתך את הדבר הזה שאת קוראת לו כלב,״ הוא צוחק לעצמו. ״אני מקווה שאת יודעת שהסיבה היחידה שאני מרשה לך להכניס אותו אליי הביתה היא מפני שהוא הציל את החיים שלך.״

שלחתי לו תמונה של ביסט כשסיפרתי לו שהוא בא איתי. אבא היה המום. הוא אמר לי שלבנות אמורים להיות כלבים קטנים וחמודים, ולא דברים שנראים כמו משהו שתכף יאכל אותך.

״אני יודעת, אבא, אבל הוא כלב ממש טוב.״ כאילו מבין שאנחנו מדברים עליו, ביסט מרים את ראשו ונובח. ״אני יודעת, ילד טוב,״ אני הומה לכיוונו.

״כן, זה כנראה לא רע כל כך, שהוא יעזור לי להפחיד ולהבריח את כל הבחורים שיתחילו לרחרח סביבך.״

״מצחיק מאוד, אבא.״

״טוב, ילדונת, אתקשר אלייך עוד כמה שעות כדי לראות מה המצב.״

״או־קיי, אבא. נדבר.״

אחרי שאני מנתקת את השיחה עם אבא שלי, החיוך נותר על פניי. אני תוהה עד כמה חיי היו שונים, אילו אימא שלי הייתה משאירה אותי איתו במקום לקחת אותי איתה. אני גם תוהה למה היא בכלל לקחה אותי איתה מלכתחילה.

אימא פגשה את אבא במסיבת הסיום של התיכון, כשהיא הייתה בת שמונה־עשרה. הם בילו לילה אחד, הם היו שתויים וקיימו יחסי מין ללא אמצעי מניעה — ואני נולדתי תשעה חודשים מאוחר יותר. שבועיים לאחר מכן, אימא שלי הסתלקה איתי, ועברה לגור עם בת דודתה בניו יורק. אימא שלי לא הייתה מעורבת כלל בגידול שלי. הייתה לי מטפלת מהרגע שבו אני זוכרת את עצמי. קראו לה גברת ב׳, והיא גרה בדירה לידנו. היא הייתה האדם שתמיד סמכתי עליו.

אם משהו היה קורה, הייתי הולכת אליה. היא הייתה חובשת אותי, או אומרת לי לא לבכות בגלל בנים, כי כולם מטומטמים. היא הדמות ההורית היחידה שבאמת הכרתי, וכשהיא הלכה לעולמה, הרגשתי כאילו כל העולם מסביבי מתמוטט. אבא שלי מצא אותי זמן קצר לאחר מותה של גברת ב׳.

תחילה, כעסתי וסירבתי לענות לכל המכתבים שהוא שלח. ואז, יום אחד, קיבלתי קופסה מלאה בכל כרטיסי הברכה לימי הולדת, לחג המולד ולליל כל הקדושים שהוא החמיץ. חלקם נראו ישנים וחלקם חדשים, אולם בכולם נכתב אותו דבר: ״חולם על תקופה שבה נוכל לבלות את היום הזה יחדיו.״ מאז, אנחנו מדברים מדי יום, והוא הפך לאחד מחבריי הכי טובים.

״או־קיי, חבוב. נעשה הפסקה. מה דעתך?״

כן, השיחות עם הכלב הופכות להרגל. יותר נכון, הרגל מגונה. אני צריכה לוודא שאין אף אחד בסביבה כשאני עושה את זה, כדי שלא איראה כמו אחד המשוגעים האלה, שחושבים שבעלי החיים שלהם שולחים להם מסרים מעולמות אחרים. זה לא יכול להיגמר טוב. יש לי מספיק בעיות גם בלי להוסיף לתערובת הזו גם טירוף.

אני עוצרת בתחנת הנוחות הבאה, וחונה בסמוך לאזור המוקצה לכלבים. אני משחררת את ביסט והוא מנער את פרוותו ומותח את רגליו לפנים. אנחנו הולכים לעבר הדשא, ואני שומעת מכונית נוספת עוצרת. אני מסתובבת כדי לראות האם לאדם שיוצא מתוכה יש כלב, כי אני לא רוצה שיתפתח קרב ביניהם, ואין לי מושג איך ביסט יגיב לכלבים אחרים. אני שמה לב שהמנוע עדיין פועל, ושאף אחד לא יוצא מתוכה.

זוהי מכונית ״פורד אדג׳״ כסופה, עם לוחיות זיהוי של ניו יורק. החלונות כהים עד כדי כך שאי־אפשר לראות שום דבר בפנים. עורי מצטמרר ונראה שגם ביסט מרגיש את זה, כי הוא מתחיל לנהום. אנחנו מנסים להתנהג באופן רגיל לגמרי, ומתחילים לחזור לעבר המכונית שלי. אני רואה שהדלת האחורית בצד הנוסע של ה״אדג׳״ נפתחת. ברגע זה, אני מתחילה לרוץ, וביסט לידי. אני פותחת את דלת המכונית שלי, והוא קופץ על המושב.

אני בדיוק מצליחה לסגור את הדלת כשאני רואה מישהו הולך לכיווני. הוא לובש סווטשרט שחור עם קפוצ׳ון ומכנסי ג׳ינס שחורים. הקפוצ׳ון על ראשו, כך שאני לא יכולה לראות שום פרט מהפנים שלו, אבל אני יודעת שהוא לבן, מפני שידיו מונחות על מותניו. בלי להעיף מבט נוסף, אני מכניסה את המכונית להילוך אחורי ולוחצת על דוושת הגז. הקופסאות מחליקות כשאני מסתובבת ויוצאת מאזור תחנת הנוחות. אני מעבירה את המכונית במהירות לדרייב ומתחילה להאיץ, בתקווה שלא אראה את ה״פורד אדג׳״ במראה האחורית. ליבי פועם בקצב של מיליון קילומטרים בדקה, ואני ממשיכה כל הזמן לחפש סימנים של ה״אדג׳״. למזלי, היא לא נראית בשום מקום לאורך הדרך.

אני מתחילה לחשוב על כל הסיטואציה הזו ומבינה שהדמיון שלי קצת מתפרע אחרי שהותקפתי. כלומר, מה הסיכויים שמישהו מניו יורק יעקוב אחריי, רק כדי לנסות לפגוע בי שוב? כמה שעות מאוחר יותר, אין שום סימן ל״אדג׳״. מכשיר ה-GPS מראה שיש לי פחות משעתיים עד שאגיע לבית של אבא שלי. כשאני בודקת את מד הדלק, אני רואה שאצטרך לעצור בקרוב כדי לתדלק. רק המחשבה על זה גורמת ללב שלי, שנרגע בינתיים, להתחיל להאיץ שוב.

השעה אחרי שבע בערב, והכביש הבין־מדינתי די רגוע. אין הרבה מכוניות, אך יש המון משאיות. היציאה הבאה מציעה מזון מהיר מכל סוג שאפשר להעלות על הדעת, ואני מקווה שיהיו שם המון אנשים. לא, לא סתם אנשים. אני מקווה שיהיו שם נהגי משאיות מפחידים. אני יוצאת מהכביש הבין־מדינתי וחונה בתחנת דלק מוארת היטב. כמה מכוניות כבר מחוברות למשאבות הדלק, אז אני קופצת מהמכונית ונכנסת כדי לשלם. יש כאן סניף של ״דאנקן דונאטס״ ואני מוצאת את עצמי מול הדוכן שלהם, כמו מישהו שהתייבש במדבר. אחרי שאני מקבלת את הקפה, משלמת עבור הדלק וקונה עוד בקבוק מים עבור ביסט, אני יוצאת אל מגרש החניה. אני הולכת מהר אל המכונית שלי, תוך כדי כך סורקת את המקום.

״הכלב שלך ממש יפה.״

אני צורחת וצועדת צעד אחד לאחור, כמעט נופלת על צינור משאבת הדלק.

״מצטער שהפחדתי אותך, מותק. פשוט ראיתי את הכלב שלך, והוא ממש יפיוף.״

״אה, תודה,״ אני אומרת ומניחה את ידי על החזה שלי. כשאני מעיפה מבט בבחור, הוא נראה בלתי מזיק. הוא לבוש באופן שמזכיר מאוד את סנטה קלאוס, כולל מגפיים שחורים, שלייקעס וחולצת משבצות באדום ושחור, שתחובה בג׳ינס שלו. אני לא יכולה לעצור את החיוך שעולה על שפתיי. הוא מחייך בחזרה.

״ראס.״ הוא מושיט את ידו.

״נובמבר.״ אני לוחצת אותה.

״איזה מין כלב זה?״

״דני ענק, אני חושבת. אני לא בטוחה. חיפשתי תמונות באינטרנט אחרי שמצאתי אותו. קוראים לו ביסט.״

״מצאת אותו, וקראת לו ביסט,״ הוא צוחק.

״טוב, בעצם, זה סיפור ארוך, אבל נדמה לי שהוא זה שמצא אותי.״

״לזה אני מאמין!״ הוא אומר והבעת עצב על פניו. ״תדאגי לו — והוא ידאג לך, מותק. היה לי כלב כזה, והוא נסע איתי לכל מקום. הוא אפילו הגן עליי כמה פעמים כשנכנסתי לצרות. הכלב הוא באמת ידידו הטוב של האדם.״ הוא נראה אבוד כל כך כשהוא דיבר על הכלב שלו, שרציתי לומר משהו, אבל לא ידעתי מה. אני מושיטה את ידי ולוחצת על כף ידו. הוא לוחץ בחזרה, ואז אני שומטת את ידי הצידה ומחייכת אליו חיוך קטן.

״טוב, חייב לצאת לדרך. אני מוביל סחורה לנאשוויל. סעי בזהירות.״

״גם אתה,״ אני אומרת, כשהוא הולך אל תא הנהג של המשאית ונכנס פנימה. ואז, בלי לחשוב, אני מניפה אגרוף באוויר ומורידה את ידי. למראה התנועה הזו, הוא מצפצף בצופר ויוצא לדרכו. איני יכולה לעצור את החיוך שעולה על פניי.

*

כאשר אני נוסעת לאורך דרך פרטית ארוכה, ה-GPS שלי מכריז שהגענו אל היעד. אני רואה מרחוק בית כחול, מוקף מכל צדדיו במרפסת לבנה. אבא שלי יושב בחשכה, בכיסא נדנדה. אני עוצרת כדי לקלוט אותו. רגליו היחפות מתוחות לפנים, והוא מחזיק ספל בידו השמאלית. הוא לובש ג׳ינס וחולצת טי עם צווארון וי. שערו הכהה כמעט נוגע בצווארון החולצה ומסורק לאחור. עורו נראה שזוף, כאילו הוא מבלה זמן רב בשמש, אבל סביב עיניו, הוא בהיר יותר. כנראה הוא מרכיב משקפי שמש כשהוא מבלה באוויר הפתוח.

אני עוצרת והוא מתחיל לרדת במדרגות. אני מנסה לפתוח את דלת המכונית, אבל הוא כבר שם, פותח אותה. ביציאה מהמכונית, ידיי מתחילות לרעוד, וכל המתח והדאגות מהימים האחרונים צפים על פני השטח. עכשיו, כשאני כאן, אבא שלי ידאג לכל מה שצריך. הוא התומך הכי גדול שלי, והאדם שתמיד אוכל לסמוך עליו שיגן עליי. הוא מקרב אותי אליו לחיבוק ענק, מטלטל אותי. כשהוא סוף כל סוף מניח לי ואני ניצבת מולו, הוא מסתכל עליי וידיו מושטות לעבר פניי.

״את נראית יפה יותר מאשר בפעם הקודמת שראיתי אותך, ילדונת. אפילו עם כל הסימנים הכחולים.״ הוא מחזיק את פניי בעדינות בכפות ידיו. פניו משתנות והלסת שלו מתהדקת. ״אם אי פעם אראה את החנטריש שעשה לך את זה, הוא יוכל רק להתפלל שהוא לא היה נולד בכלל. אני מקווה שיתפסו את הפחדן המחורבן הזה,״ הוא אומר, משחרר את פניי, מחבק אותי אל חזהו ומנשק את ראשי. ״ברוכה הבאה הביתה, ילדונת.״

זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע, כדי שכל הגוף שלי יירגע ויתכרבל בתוך גופו. ברוכה הבאה הביתה. יש לי בית, ממש בית, וההרגשה נפלאה. ״זו הרגשה טובה, להיות בבית,״ אני אומרת בחיוך. ובדיוק ברגע זה, ביסט נדחף בינינו. אבא מתכופף כדי להפגין כלפיו אהבה. הוא מגרד את ראשו, וביסט, בתמורה, מלקק את פניו.

״היי, רגע. לא עם הלשון,״ הוא אומר לביסט ומתרומם על רגליו. ״אז תגידי, ילדונת, את מוכנה לראות את הבית החדש שלך ולהעיף מבט בסביבה, או שאת רוצה לראות רק את החדר שלך וללכת לישון?״

אני צוחקת. ״רק לראות את החדר וללכת לישון. זו הייתה נסיעה ארוכה.״

״אני יודע שרצית להגיע לכאן מהר, אבל היית צריכה להישאר במלון עוד לילה.״

לא סיפרתי לאבא שלי על תחנת הנוחות, כי לא רציתי שידאג. בטח רק הייתי פרנואידית. אבל אחרי כל זה, כל מה שרציתי היה להגיע לבית של אבא שלי ולהיות במרחק של כמה שיותר קילומטרים מניו יורק.

״אני יודעת, אבא, אבל פשוט רציתי להגיע לכאן.״

״אני שמח שהגעת בשלום. בואי ניכנס, כדי שתוכלי להתארגן ולנוח.״ הוא מניח את זרועו על כתפי ולוקח אותי איתו.

בתוך הבית, אני מתפלאת לגלות שהכול נראה כמו מתוך מגזין. ליד הדלת הקדמית יש שולחן שחור וארוך, עם קערה מלאה מפתחות ומטבעות. רצפות העץ כהות כל כך, שהן נראות כמעט שחורות.

אני עוברת לאורך המסדרון ונכנסת לחדר שהתקרה שלו היא הגבוהה ביותר שראיתי אי פעם. הקורות שחוצות את החדר הן באותו צבע של רצפות העץ. יש חלון המכסה קיר שלם, מקצה אחד של החדר ועד קצהו השני. המטבח פתוח אל הסלון, ובמרכזו יש אי, גדול כמו שולחן אוכל, עם חמישה כיסאות סביבו. כל מכשירי החשמל במטבח נראים חדשים, כאילו לא נעשה בהם שימוש. משטחי השיש הם מגרניט בצבע בהיר, עם עורקים בצבע חום ואדום. בסלון נמצאת ספת עור שנראית יותר כמו מיטה עם גב נמוך.

מרכז הבידור משולב בתוך הקיר, ושתי כורסאות עור קטנות נמצאות משני צידי הספה. הכריות והשמיכות שעל גב הספה תואמות לצבעי הגרניט של המטבח. כל הצבעים בחדר משתלבים יחדיו באופן מושלם. בכל פינה אני רואה קרמל, חום כהה ואדום.

״וואו, אבא, זה מקסים.״

״תודה, בייבי. סבתא שלך עיצבה את זה.״

״סבתא?״ אני שואלת.

״כן, היא מתרגשת כל כך לפגוש אותך. אני יודע שלא דיברנו הרבה על המשפחה שלי, אבל כולם יודעים עלייך וממש מתרגשים להכיר אותך.״

״נהדר,״ אני לוחשת, ועדיין בהלם מזה שאימא שלי לקחה אותי כשהייתי תינוקת. היא אף פעם לא דיברה על אבא שלי. בכלל. אף פעם לא ידעתי מי הוא היה, עד שמלאו לי שמונה־עשרה והוא איתר אותי. בכל הביקורים שלו בניו יורק, הוא לא דיבר על המשפחה שלו, וגם אני לא שאלתי. חשבתי שהסיפור שלו דומה לסיפור של אימא שלי. הוריה הלכו לעולמם לפני שהספקתי להכיר אותם, ואין לה אחים ואחיות.

אימא שלי תמיד הייתה מתבודדת, אלא אם כן היא רוצה משהו, ואז היא נדבקת אליך כמו עלוקה.

״כולם יבואו לכאן לארוחת בוקר. הם רצו לבוא הערב, אבל חשבתי שזה יהיה הלם גדול מדי בשבילך בערב הראשון שלך בבית. חוץ מזה, אנחנו צריכים לדבר על זה שתטפלי בהנהלת החשבונות של המועדון. התואר שלך יעזור לי לסדר את העניינים במשרד. אין לי הרבה זמן לטפל בחלק הזה של העסק. לין ובעלה עברו דירה, ולא הייתה לי הזדמנות למצוא מישהי במקומה.״

״מתי אני מתחילה?״ אני שואלת בחיוך.

״טוב, אני רוצה שהערב תנוחי.״ הוא מחבק את כתפי. ״ובמשך השבוע, אני רוצה שתחלימי. כשתרגישי מוכנה, אקח אותך למועדון ואראה לך את המשרד. אני מקווה שתוכלי להתארגן ככה שתעבדי מהבית.״

״נשמע לי טוב.״ אנחנו עוברים דרך המטבח, וממשיכים לעבר גרם מדרגות המוביל אל המרתף. ״וואו, אבא. חשבתי שאתה אוהב אותי, ועכשיו אתה לוקח אותי לצינוק?״

הוא צוחק ומניד בראשו. ״לא. יש כאן דירת מרתף. סבתא שלך באה אתמול עם כולם, והם עבדו עליה כל היום. הם הזדרזו ברגע שנודע להם שאת באה לגור איתי. יש לה גם כניסה משלה, ככה שתהיה לך פרטיות.״ הוא מדליק את האור.

״זה מושלם.״ בכניסה לדירת המרתף יש סלון קטן ומטבח. הוא מוביל אותי לאורך מסדרון קטן, ופותח דלת לחדר השינה קטן, שבו נמצאת גם מקלחת צמודה. אני נרגשת כל כך, שאני מתחילה לבכות.

״זה בסדר,״ אומר אבא ומקרב אותי אליו לחיבוק. ״אנחנו רק רוצים שתהיי מאושרת כאן.״

״יפה כאן כל כך. אני אפילו לא מסוגלת להגיד לך כמה אני מאושרת,״ אני אומרת לתוך החולצה שלו ומחבקת אותו. זו האמת. מעולם לא ראיתי חלל מגורים מושלם יותר. וזה מדהים שיש לי מקום שאני יכולה לומר עליו שהוא שלי.

״טוב, אני אוציא את הדברים מהמכונית שלך, ואת תלכי לישון,״ הוא אומר ומנשק את המצח שלי. הוא מסתובב כדי לצאת, ואז עוצר ומסתכל עליי מעבר לכתפו. ״אני ממש שמח שאת כאן, נובמבר. אני אפילו לא מסוגל לבטא במילים כמה שזה משמח אותי.״ עם המילים האלה הוא יוצא, ואני נשארת וחושבת עד כמה חיי היו יכולים להיות שונים.

אני מתעוררת בבוקר לריח הקפה ולצליל הקולות שמעליי, ויוצאת מהמיטה. לאחר המקלחת, אני לובשת זוג מכנסי ג׳ינס שאהובים עליי במיוחד. הם כהים, כמעט שחורים, ונראים נפלא עם הסוודר בצבע לבנדר שגולש מהכתפיים, ועם מגפי רכיבה בצבע חום כהה. אני מנפחת את שערי ואוספת אותו לקוקו שהקצוות שלו מגיעים עד לאמצע הגב שלי. אני מתאפרת מעט, בניסיון להסתיר את החבורות, שמתחילות כעת לקבל גוון ירוק. עם קצת מסקרה, ברונזר וסומק, אני עושה את דרכי למעלה. ביסט יושב ליד האי, בסמוך לאישה ששערה דומה לשערו של אבא. כשהיא רואה אותי, היא קופצת מן הכיסא, רצה לקראתי ומקרבת אותי אליה, לחיבוק חזק.

״אוי, מתוקה, את סוף כל סוף כאן,״ היא אומרת, מרחיקה אותי מגופה ומניחה את כפות ידיה על פניי. ״את דומה כל כך לסבתא רבתא שלך, אלי. היא הייתה יפהפייה, ויש לך את העיניים ואת השיער של אבא שלך.״ היא מקרבת אותי שוב אל חזהּ, ואני רוצה לבכות בשביל הילדה הקטנה שהחמיצה את כל זה.

״תודה,״ אני אומרת, כשאני מנסה לשלוט על הדמעות שתכף מגיעות.

״אוי, מותק. את לא צריכה להודות לי. זוהי מתנה מאלוהים ומהגנים הטובים. אלוהים, אני פשוט שמחה כל כך שאת כאן ושאני יכולה לראות בעצמי כמה את יפה. אבא שלך הראה לנו את כל התמונות מהטלפון שלו, אבל זה לא אותו דבר. הוא גאה בך מאוד.״ והמילים האלה עושות את זה. אני בוכה כמו תינוקת. אני חושבת שלא בכיתי כל כך הרבה בחיים שלי. כל המצב הזה סוריאליסטי לגמרי. אני מרגישה גם בת מזל וגם מבוהלת, ותוהה אם אאכזב אותם.

״או־קיי, או־קיי,״ מתערב אבא שלי. ״מספיק עם כל הדברים העצובים. בואי נציג אותך בפני כולם, ילדה שלי.״

זה קצת מפחיד, לפגוש את כל המשפחה שלי. אחיו של אבא, דוד ג׳ו, קצת יותר גבוה מאבא, אבל בעל אותו מבנה גוף. אפשר לראות שהוא מטפח את עצמו, כמו אבא שלי. שניהם שריריים. שערו הכהה של הדוד שלי מתחיל להאפיר, ועם זקן התיש והקעקועים שעליו הוא נראה כמו מישהו שיכול לדגמן למגזין אופנוענים מגניב. הוא הביא גם את בני הדודים שלי, התאומים שלו, והם ממש דבר והיפוכו.

כריס וניק הם בני עשרים וחמש. כריס נראה כמו גולש, עם שיער בגוון בלונד מלוכלך ושיזוף זהוב. ניק נראה כמו כוכב רוק, עם שיער חום כהה ועור בהיר, מכוסה קעקועים. נמצאים כאן גם בת הדוד של אבא שלי, מאדי, בעלה מארק ובתם בת השנתיים, אליסה. והם הזמינו גם חברים של המשפחה כדי לפגוש אותי.

ארוחת הבוקר טעימה, ואני ממש נהנית להכיר את כולם. כולם נראים נחמדים באמת. אנחנו מדברים על מה שאני מתכננת לעשות לאחר שאתארגן. אני מסבירה שיש לי תואר במנהל עסקים ושאני מתכננת לעזור לאבא במועדון. ואז האווירה משתנה, והשד יוצא מהבקבוק.

״את... מה?״ שואל דוד ג׳ו, כשהוא צורח עד כדי כך שפניו נעשות אדומות.

״המממ... הולכת לעזור לאבא שלי?״ אני אומרת, והתשובה שלי נשמעת כמו שאלה. אני מסתכלת סביב, תוהה מה החמצתי ולמה הוא כועס כל כך.

״תיזהר, ג׳ו,״ נוהם אבא שלי.

״שום אחיינית שלי לא תעבוד במועדון חשפנות... ששייך לשנינו, אם אפשר להוסיף.״

״מועדון חשפנות?״ אני שואלת בהלם מוחלט.

״היא לא תעבוד בתוך המועדון. היא תטפל בהנהלת החשבונות ותנהל את המשרד. היא לא תהיה שם בשעות הפעילות של המועדון, והיא לעולם לא תיכנס לחלק הקדמי.״

״לא אכפת לי אם היא תעבוד בחלק הקדמי או באיזושהי סמטה אחורית. היא לא עובדת שם.״

״בפעם האחרונה שבדקתי, התברר שהיא הבת שלי ושחצי מהמועדון שייך לי. אין לך מילה בקשר למה שהיא תעשה או לא תעשה. אני רוצה שהיא תעבוד אצלי, וכמו שאמרתי קודם, היא לעולם לא תדרוך בחלק הקדמי של המועדון.״

״את רוצה לעבוד שם?״ שואל אותי הדוד שלי. הם מעמידים אותי במצב לא נעים, ואני לא באמת רוצה לענות לו.

״הממ... אני... אוף,״ אני לוקחת נשימה עמוקה לפני שאני מנסה לענות. ״לא ידעתי שזה מועדון כזה,״ אני לוחשת. לא שיש לי משהו נגד מועדוני חשפנות. כלומר, שכל אחד יעשה את מה שהוא אוהב, נכון?

״או־קיי, ג׳ו,״ מתערבת סבתא. ״אם נובמבר רוצה לעבוד שם, זו הבחירה שלה. ומייק, אם היא לא רוצה לעבוד שם אחרי שהיא גילתה באיזה מועדון מדובר, גם זו הבחירה שלה. אתם יודעים שאני לא אוהבת את המועדון הזה, אבל אני אוהבת את שניכם, ותמכתי בהחלטה שלכם לפתוח אותו. אבל בכל מה שקשור לנובמבר, זו תהיה החלטה שלה, ורק שלה, אם היא תרצה לעזור בצד העסקי של המועדון. אני לא מאושרת מההבעה שיש כרגע על פניה, ואני אומרת לשניכם — תנו לה לקבל בעצמה את ההחלטה.״

אחרי שסבתא מביעה את דעתה, הכול חוזר לשגרה, אבל אני עדיין יכולה להרגיש את המתח בין אבא לבין הדוד שלי. אני רוצה לעבוד עם אבא שלי, אבל אני גם לא רוצה לגרום לבעיות בינו לבין אחיו.

אני מתקשה להשלים עם העובדה שלאבא שלי יש מועדון חשפנות. כשאני מדמיינת בעלים של מועדון חשפנות, אני מדמיינת מישהו זקן, שמן ומרושע, עם עיני חרוזים, חליפות מרושלות ותסרוקת ״הלוואה וחיסכון״. לא מישהו כמו אבא שלי. הוא גבר בן ארבעים וחמש, מטופח, חתיך ונדיב.

לאחר שאני מהרהרת בזה במשך כמה דקות, אני מבינה שאני גאה בו. מכיוון שאני מכירה את אבא שלי, ואני יודעת איזה מין בן אדם הוא, אני לא יכולה שלא לחשוב על הנשים שעובדות אצלו, ועל כמה שהן בנות מזל. אני בטוחה שבתעשיית החשפנות, כבוד הוא מצרך נדיר. אבל אני יודעת בוודאות דבר אחד — הוא מכבד את הנשים שעובדות אצלו. וכשהמחשבות האלה צפות בראשי, אני מסתובבת אל אבי ומחייכת אליו. הוא מחייך בחזרה — וחיוכו אפילו גדול יותר משלי.

*

לאחר שבועיים של התארגנות והחלמה, הגיע הזמן לחזור למציאות. למציאות שבה צריך דברים כמו משרה וכסף כדי להתקיים. אבא שלי ואני הולכים למועדון כדי לפגוש כמה מן העובדים שלו. להגיד שאני לחוצה, זו תהיה לשון המעטה. ההכנות לוקחות לי הרבה יותר זמן מאשר בדרך כלל. כלומר, באמת! מה לובשים למועדון חשפנות ששייך לאבא שלך?

לאחר שאני מחליטה על שמלת צמר בסגנון אמפייר עם מכנסי טייטס שחורים ומגפיים שחורים, אני מסלסלת את שערי בגלים גדולים לאורך הגב ומושחת מעט מייק־אפ. כשאני מסתכלת במראה, אני שמחה לגלות שכל החבורות נעלמו ושאני שוב דומה לעצמי. אני עולה כדי לפנק קצת את ביסט, לפני שאבא ואני נצא. אני יודעת שביסט מאושר פה. יש לו חצר אחורית גדולה ומקום לרוץ, ואני מוציאה אותו לסיבוב כל ערב.

״או־קיי, אבא. אני מוכנה!״ אני צועקת לתוך חלל הסלון בעודי מגרדת את ביסט מאחורי אוזניו.

״וואו, את נראית נהדר,״ הוא אומר ומנשק את לחיי. ״בואי נגמור עם כל הבלגן הזה.״

אני מחייכת אליו, יודעת שהוא לחוץ. אני חושבת שברגע זה, הוא לחוץ יותר ממני.

״אבא, יהיה בסדר.״

ההליכה למועדון עם אבא שלי ממש מורטת עצבים מבחינתי. כלומר, יש לו מועדון שעובדות בו בחורות עירומות. אני מתחרפנת מבפנים, אבל מנסה להתנהג ברוגע. אני לא רוצה להגביר את תחושת האי־נוחות שאני יודעת שכבר מקננת אצלו.

״רק שתדעי, ילדונת, הנשים שעובדות אצלי הן לא חברות שלך. אין שום דבר פסול במה שהן עושות, אבל את לא תהיי בקשר איתן.״

אני מרימה את גבותיי לעברו והוא מניד בראשו. ״אני יודע שלא תהיי שם בשעות הפעילות של המועדון, אבל אני רוצה שיהיה ברור לגמרי — אין שום סיבה לכך שתהיי בחלק הקדמי כשאת נמצאת בתוך הבניין. את יכולה לבוא, לטפל בבלגן במשרד, אבל לא לשתות בבר ולא להתיידד עם העובדים. הסיבה היחידה שאני מביא אותך לכאן הערב זה מפני שאני רוצה שתכירי את האנשים שאני סומך עליהם. ככה יהיה לך תמיד למי לפנות כשאני לא נמצא.״

״אבא, אל תדאג כל כך. השיער שלך יאפיר ותכף תיראה כמו דוד ג׳ו.״

״מצחיק מאוד!״ הוא אומר בחיוך.

המועדון די דומה למה שדמיינתי לעצמי — לא שהייתי פעם במועדון חשפנות — אבל הוא נראה כמו מה שאתם בטח חושבים לעצמכם כשאתם מדמיינים מועדון חשפנות. יש בר ארוך לאורך הקיר האחורי, ולפניו מושבים. בצד המועדון, עומדת במה עם שני עמודים ובחורה שרוקדת. לאורך הבמה, יש ארבעה שולחנות, וסביבם ישובים גברים בכל הגילאים שצופים במופע. בחדר האחורי, התאורה עמומה כל כך שבקושי אפשר להבחין בספות. מאחוריהן, יש קיר שכולו מראות. אני מסתכלת סביב ומופתעת לראות שהכול חדש ומודרני.

״או־קיי, ילדונת,״ אבא שלי שולף אותי מהתצפית היסודית שערכתי. ״זה רקס.״ הוא מצביע על הבחור שמאחורי הבר. ״רקס, זו הבת שלי, נובמבר. היא תטפל בהנהלת החשבונות ותעזור לי מאחורי הקלעים. לא תראה אותה הרבה, אבל רציתי שתיפגשו, כדי שאם לא אהיה בסביבה, היא תדע עם מי לדבר.״

״היי, ילדה,״ אומר רקס ומנגב את ידיו במגבת. ״נעים לפגוש אותך, סוף כל סוף.״

״גם אותך,״ אני אומרת ואבי מקרב אותי אליו.

״וואו, מייק, עם פרצוף מכוער כמו שלך, לא הייתי מאמין שתצליח לעשות ילדה יפה כל כך,״ אומר רקס, ואני מרגישה שאני מאדימה.

אבא שלי מסתכל עליי, ועל פניו גאווה רבה. ״כן, הצלחתי.״ הוא מחייך.

״אוי, באמת, אבא׳לה, תפסיק.״ אני לוחצת על בטנו ומגלגלת עיניים. ברגע זה, אני מרגישה שמישהו מסתכל עליי. אני מסתכלת סביב, אבל לא רואה אף אחד.

״אני לוקח אותה למשרד, להראות לה את הבלגן שלי,״ אומר אבא.

״או־קיי, בן אדם. אבל כשתסיים, אנחנו צריכים לדבר על הפדיחה שסקיטלס עשתה אתמול.״

״ברגע שנובמבר תלך, אהיה כאן,״ אומר אבא ומקרב אותי אליו.

אחרי שמציגים בפניי עוד כמה אנשים, אנחנו נכנסים למשרד שלו. הוא לא צחק, המקום באמת מבולגן. ייקח לי שבועות רק לארגן את הכול. בכל מקום יש ניירות, פנקסים ותיקים, והמחשב נראה כמו המחשב הראשון שיוצר אי פעם. ״טוב, זהו זה. את יכולה להתחיל מחר בבוקר. רק תשתדלי לצאת מפה עד שלוש. ברגע שתארגני הכול, תמיד תוכלי להעביר את המשרד שלך לבית, אם תרגישי שזה עדיף.״

״או־קיי, אתחיל מחר. רק ייקח קצת זמן לארגן את הדברים. אחר כך, אוכל לעשות את רוב העבודה מהבית.״

״נשמע טוב,״ אומר אבא כשהוא מסתכל סביבו. בדיוק באותו רגע, הטלפון על שולחנו מצלצל. הוא מזיז כמה ניירות. כשהוא מוצא סוף כל סוף את השפופרת, הוא מקרב אותה לאוזנו. ״כן, בסדר. אני יוצא.״ הוא מנתק. ״חייב לזוז, ילדונת. יש בעיה בחלק הקדמי.״

״זה בסדר, אבא,״ אני אומרת אל גבו, כשהוא רץ החוצה מהמשרד. אני מסתכלת סביב למשך עוד כמה דקות, ורואה שהמשימה הזו גדולה עליי. אני מחליטה ללכת הביתה, לישון קצת, כדי שכל תאי המוח שלי יפעלו מחר בבוקר, כשאחזור לטפל באסון הזה.

אני יוצאת לאוויר חודש נובמבר קריר, מוציאה את הטלפון שלי ושולחת לאבא הודעת SMS שאראה אותו מחר. כרגע, המוזיקה היא רק רעשי רקע, אבל אני עדיין יכולה להריח את ריחות האלכוהול, הבשמים והבירות שנותרו על הבגדים שלי בעקבות השהות בתוך המועדון. אני כמעט מגיעה אל המכונית שלי, ודעתי מוסחת למחשבה על ביסט. אני רוצה להוציא אותו לטיול לפני שיהיה מאוחר מדי, כדי שלא תהיה לנו שוב תקרית מצחינה, כמו שקרה לנו אתמול.

״הלו!״ צעקה נשמעת מאחוריי. אני מזנקת ומפילה את התיק ואת המפתחות שלי על הקרקע. אני מרימה אותם ואז מסתכלת סביבי.

הריאות שלי מתרוקנות מאוויר. הגבר היפה ביותר שראיתי אי פעם עומד מולי, במרחק מטרים ספורים. הוא גבוה לפחות בשלושים סנטימטרים מהמטר־שישים־ושתיים שלי. שערו החום הכהה קצוץ כל כך שאפשר לראות את הגולגולת שלו. הלסת שלו מרובעת; היא נראית כאילו סותתה מזכוכית. יש עליה זיפים, בערך בני יומיים, ומתחשק לי לחכך עליהם את הלחי שלי ולגלות איך מרגישים כשנוגעים בהם. אפו נראה כאילו הוא נשבר, אבל זה לא מפחית במאומה מפניו היפות.

על רקע התאורה שמספק רק פנס הרחוב שמעלינו, אני לא יכולה להיות בטוחה מה הצבע המדויק של עיניו, אבל הן נראות כחולות, או אפורות בהירות. צורת השפתיים שלו מושלמת, גם למעלה וגם למטה. הן נראות כמו הקשת של קופידון. והן מלאות עד כדי כך שאימא שלי, מלכת הזרקות הבוטוקס, הייתה מקנאת בו.

אני קולטת את פניו, ולא מושפעת בכלל מהכעס שאני רואה בעיניו. הוא גדול ממני בערך פי שלושה. זרועותיו רחבות כל כך שהוא יכול למעוך אותי כמו מקק. אני יכולה לראות בבירור כמעט כל שריר ושריר בגֵו שלו. גופו מרשים כמו פניו, והחולצה התרמית שהוא לובש אינה מסתירה דבר, לא ממני... ולא מכל מי שעיניו בראשו. רגליו נטועות באדמה, בפישוק ברוחב הכתפיים. מכנסי הג׳ינס שלו תלויים נמוך על מותניו, ולפי איך שהוא עומד — נראה לי שאפילו סופת טורנדו לא תוכל להזיז אותו. הוא משלב ידיים ומסתכל עליי.

אני לוקחת צעד אחד לאחור, לעבר המכונית שלי, ומזכירה לעצמי שאני צריכה לנשום. אני מסובבת את המפתחות בכף ידי והופכת אותם לנשק. הוא לא מחמיץ את המהלך הזה, לפי הבזק ההפתעה שחולף על פניו.

״היי,״ אני מצייצת.

״כן, היי,״ הוא מחקה את תגובתי ומפתיע אותי. ״את צריכה ליווי למכונית שלך בכל פעם שאת יוצאת מהמועדון.״ הוא ממש נובח עליי.

״מ... מ... מה?״ אני שואלת, ממש בגמגום.

״את,״ הוא אומר באיטיות, כאילו אני מטומטמת, ״צריכה ליווי בכל פעם שאת יוצאת מהמועדון אל המכונית שלך. כל הבנות יודעות את זה.״

״המממ. או־קיי?״ אני אומרת, עדיין לא מבינה.

״זה התפקיד שלי, לוודא שאת מוגנת בדרך מהבניין למכונית. אז אל תעצבני אותי, ותעשי מה שאני אומר לך. ותאמיני לי, מותק, לא אכפת לי אם את מזדיינת עם ביג מייק. בפעם הבאה, חכי לאחד הבחורים שילווה אותך לכאן.״

״מי זה ביג מייק?״ אני שואלת. אני נמצאת בעיר כל כך מעט זמן, איך יכול להיות שכבר רצות עליי שמועות?

״ביג מייק, הבחור שנתלית עליו וקראת לו אבא׳לה!״ הוא אומר בגועל. ״ממש לא אכפת לי שאת שוכבת עם הבוס. הוא היה צריך להגיד לך את זה בעצמו, או להיות הגון מספיק וללוות אותך למכונית שלך.״

אוי, אלוהים! אווווייייי.... עכשיו אני מבינה. הוא חושב שאני שוכבת עם אבא שלי. איכס! והוא כל כך לא מנומס!

״תסלח לי?״ אני שואלת, מכווצת את עיניי בתקווה שהוא יבין את המסר, שהוא צריך לבחור בחוכמה את המילים הבאות שלו.

״מה מכל זה לא הבנת, מותק?״ הוא שואל וממשיך לחקות את קולי. אני בטוחה שברגע זה עיניי יוצאות מחוריהן ועשן יוצא מתוך אוזניי.

אני מושיטה בזעם את ידי לעברו. ״אני לא ׳מותק׳. אני נובמבר. ואני גם ה–״

״לא אכפת לי מי את.״