עד שניפול

“אולי לא נועדנו להיות יחד בגלגול הזה.” אמר והייאוש צבט אותו במצבטים גדולים. היא תפסה בחולצתו ומשכה חזק כמו ניסתה לזעזע מתוכו את המילים שלא היו אמורות להיאמר. “אני לא מוכנה לשמוע דברים כאלה.” היא התריסה בכעס. “מדוע לחשוב על הגלגול הזה והגלגול הבא כשהאדם נולד מן האחרון?”  שאלה בתחינה, עיניה לא סרות מעיניו.

“הזמן תמיד קצר מדי עבור אלו הזקוקים לו אך עבור האוהבים הוא נצח.” אייל נשק למצחה, משך אותה אליו ונשימתו שוב הפכה כבדה.

עד כמה רחוק אתה מוכן ללכת כדי להציל את זו שאהבה נפשך?

סיפורם המרתק של אייל וניקול ממשיך בטוקיו התוססת. בין נופים משגעים ופריחת הדובדבן שוכן ארגון הדרקון. העומד בראשו נושף בעקביהם, אורב בין הצללים לשעת כושר להשתלט עליהם ולגרור את אייל שוב אל שאול תחתיות. הלילה שבו ניקול ספיר הכירה את אייל היקארי היה לילה ששינה את חייה לעד. יופיו האקזוטי של אייל והמסתורין שאפף אותו כישפו אותה, סחפו אותה במערבולת בלתי נשלטת של תשוקה וסכנה אל עולם שבו שום דבר כבר לא בטוח או מוכר, עולם שכוחות אפלים שולטים בו ומאיימים להחריב עד היסוד את האהבה החדשה שזה עתה מצאה. בספר זה אייל וניקול נאבקים לשמור על אהבתם עד הסוף המסחרר.

זהו סיפור מסחרר על אהבה, על תשוקה ועל גורל, ועל המחיר שגבר מוכן לשלם עבור האהבה שלו.

עד שניפול הוא ספר השני בצמד, ספר מתח רומנטי על אהבה חובקת עולם העומדת במבחנים מסכני חיים שמאיימים לערער את יסודותיה. הספר הראשון, עד הקצה, יצא גם הוא בהוצאת ביבוקס, כיכב ברשימות רבי המכר וקצר מחמאות רבות.

פרולוג

דמה נטף ללא הרף, סמיך כמו האוויר סביבה. הכאב המייסר שתקף את גופה של ניקול כמעט נעלם, הקולות סביבה התפוגגו לאיטם והפכו לערפל. הפעם היא הרגישה שזה הסוף. הרגעים האחרונים של חייה. היא הבינה טוב מאוד מה הסיכונים בחיים לצד אדם שמתפרנס מעסקים לא חוקיים, ולמרות זאת, נשאבה לחלוטין לתוך עולמו מתוך אהבתה אליו. קהת חושים, ראתה את שפתיו של אייל זזות בכאב. את קולו בקושי שמעה. ידיו התאמצו לעצור את הדימום הרב כשקולו ניסה לעודדה להישאר ערה ולהמשיך להביט בו. שכובה על המדרכה בשעת הדמדומים, היא רצתה רק לעצום עיניים.

הירייה הגיעה בהפתעה. אף אחד לא ציפה שמהרכב שנעצר חמישים מטרים מהם, מול בניין המשטרה, יישלפו לעברם אקדחים. ג'ואנה עמדה קפואה וחסרת אונים ליד אלכס, מסביבם הצטופף קהל סקרנים כדי לצפות במתרחש. איש מהם לא שמע את הירייה השקטה. הם בדיוק יצאו מהבניין אחרי שעות של דיונים עם קצינים ועם סוכנים לגבי התכנית החדשה. הירייה שהגיעה בהפתעה פגעה בה בדיוק במרכז החזה והפילה אותה לאחור בחבטה. שוטרים שליוו אותם שלפו אקדחים אך המכונית כבר התרחקה משם.

הכול החל להיות מטושטש, היא לא הצליחה לראות דבר ממה שקרה סביבה, מלבד את פניו של אייל והדמעות שהציפו את עיניו היפות. זו הפעם השנייה שראתה אותו בוכה. הדקות חלפו והיא עדיין לא הייתה מוכנה ללכת. שפתיו חזרו על אותו משפט שוב ושוב "אני מצטער.... אני מצטער..." עכשיו גם היא החלה לדמוע.

"אני אוהב אותך אל תעזבי אותי. בבקשה..." קולו נבלע בהבזקים שנגלו לפניה. הפעם היא לא פחדה. "אימא..." היא הצליחה ללחוש בקול סדוק כשפנים מוכרות ריחפו מעליה. הפנים חייכו חיוך מלא חום ושלווה.

צפירת האמבולנס הקרב הסתננה בקושי לתוך הכרתה המתערפלת לפני שעיניה נעצמו והיא שקעה לתוך ענן לבן.

בשלבים הראשונים הגוף של ניקול רעד. בהדרגה פחתה זרימת הדם, חום הגוף שלה צנח ובשעה 21:00 לבה הפסיק לפעום.

כשהפרמדיקים הגיעו הם הצמידו לחזה אלקטרודות והפעילו שוק חשמלי בעוצמה של 750 וולט. "להתרחק!" החובש צעק ולחץ על המכשיר. אחרי הפעלה נוספת, ניקול עפעפה בעיניה. "קדימה בייבי תחזרי אליי." קול רחוק הדהד באוזניה.

המוניטור הנייד השמיע צליל של חיים.

"תסתכלי לאור גבירתי." צעיר במבט רגוע דחף פנס קטן כשפקחה עיניים. הכול היה עמום ומבולבל. הם הכניסו אותה במהירות לתוך האמבולנס והיא שמעה את הצופר מחריש אוזניים כשהחלו לנסוע. כל הדרך אייל ליטף את ראשה והבטיח שהכול יהיה בסדר. הדמעות שלו הרטיבו את פניה, אך הוא המשיך לעמוד קרוב.

בזמן שהובלה לחדר טיפול נמרץ, היא הצליחה לראות איך אייל נאבק במדים הכחולים כדי לעבור את המחסום שנועד להפריד בין המחלקות. מסיכת החמצן שכיסתה חלק ניכר מפניה טשטשה את ראייתה אבל היא הצליחה לראות את העיניים שלו, העיניים הירוקות כצבע התפוח שהחזירו אותה לאותו ערב שבו הכול התחיל.

1

היא השתוללה על רחבת הריקודים, מרגישה מתחת לחולצה את הזיעה ניגרת במורד גבה. הייתה שתויה במידה והרגישה מצוין. סוף סוף נתנה לעצמה להשתחרר מהכבלים שהחזיקו אותה עשרה חודשים בבית. היא הרגישה רצון עז לעשות פעם אחת בחייה משהו פזיז ולא מחושב, להשתחרר מהאובדן ומהכאב ולא להביט לאחור.

היא רקדה וכל שריר בגופה התאמץ להוציא את המתח שהיה סגור בתוכה תקופה ארוכה. היא הזיזה את ראשה לקצב המוזיקה ושיערה האדום נצץ בכל פעם שפנסי האפקטים התלויים למעלה הסתובבו והאירו עליה. האורות הצבעוניים ריצדו בחלל החשוך לקצב שהכתיב הדי-ג'יי ויצרו אווירה של התמסרות חושנית. הגופות המיוזעים שרקדו סביבה והאנרגיה באוויר חידדו את החושים הסקרניים שלה.

הרצפה הבהבה בצבעים והלמה תחתיה בתיאום מדויק עם פעימות לבה. היא הסתובבה, הזיזה את גופה למקצב של One Republic - Counting Stars" ומזווית העין הבחינה בו מביט בה, מפשיט אותה בעיניו. עורו שזוף, פניו חלקות. היה בו משהו יוצא דופן, כאילו לא שייך למקום. ואפילו מהנקודה שבה רקדה יכלה לראות את צבע עיניו המלוכסנות. ירוק עז כצבע התפוח. רגוע, ממוקד, מבטיו חדרו מתחת לעורה ועוררו בה צמרמורת. הוא היה מרשים, גבוה, כתפיים רחבות. לגופו לבש ז'קט עור שחור ומכנסיים שחורים שהדגישו את זכריותו מפתה.

הוא החל ללכת לקראתה. היא לא הורידה ממנו את עיניה, הסתובב סביבה בביטחון ונצמד לגבה. הם החלו להתנועע יחד לצלילי המוזיקה, ההתרגשות האיצה את מחזור הדם שלה. הוא הניח את ידיו על מותניה והחל לגעת בה ברפרוף כשהוא מטפס לעבר הכתפיים, הוא סובב אותה במהירות אליו והם עמדו זה מול זה, מביטים לתוך העיניים. היא הרגישה איך המבט שלו שואב אותה פנימה.

המוזיקה העוצמתית שחדרה לתוכה והשכרות הכניסו בה אומץ.

היא חשה את המשיכה לגבר הזר שרקד צמוד לה. גופו שנע לקצבה הצית אותה ותנועותיו ריגשו אותה. זה היה מטורף. מעולם לא חוותה סיטואציה דומה בעבר. עיניה התרוצצו על פניו ובחנו אותם. המבט בעיניו היה חד כתער. הצבע הירוק כישף אותה, עצמות לחייו הגבוהות, שפתיו המלאות שהיו משורטטות בשלמות יותר מכל השפתיים שראתה בחייה כישפו אותה, והיא רצתה לחוש אותן על בשרה. היא הסיטה את מבטה ממנו כי חששה שיראה את לחייה הסמוקות מהמחשבות עליו. היא רצתה לזוז ממנו אך הוא קירב אותה אליו בידו ברגע שלקחה צעד לאחור. חזהו הנוקשה נצמד לחזה והמוזיקה החזקה הבליעה את האנחה שיצאה מפיה. היא רצתה אותו וזה מעולם לא קרה לה. היה לו יופי מיוחד. לא שגרתי ובטוח לא מקומי. אולי אפילו תייר מהמזרח הרחוק. שיערו החלק כיסה את עורפו ונפל הצדה על לחיו בצורה פראית וסקסית. הוא היה יפה כמו הדמויות המצוירות מהסדרות היפניות והקרין ביטחון שרק הגביר את המסתוריות שחשה סביבו. הוא רכן לעברה ושאל אם היא רוצה לצאת אתו החוצה והריח שאפף אותו הציף את נחיריה, והיא, קצרת נשימה, הנהנה להפתעתה הרבה לפני שהספיקה לחשוב בצלילות.

הוא לקח את ידה כשפילס את דרכם במיומנות דרך האנשים המיוזעים שהתפתלו לצלילי הלהיטים הגדולים של הזמנים, והלכה אחריו כעיוורת, לא נתנה לדעתה לשבש את הליבידו שלה שזעק במצוקה.

אצבעותיו נכרכו סביב אצבעותיה ואחיזתו שלחה זרמים שקיבלו תאוצה. אחד מעקביה הגבוהים   נתקע והסתבך בשטיח בדיוק ביציאה והיא מעדה, וכמו חיה בטבע, הוא הגיב במהירות מפתיעה ותפס אותה לפני שהשתטחה על הרצפה.

"את בסדר?" למרות המוזיקה שהדהדה בעוצמה באוזניה, קולו סלל את דרכו אליה ושילח בה צמרמורת. היא לא יכלה לענות. האחיזה שלו במותניה הייתה חזקה והמבט בעיניו היה בעל כוח מכשף שגרם לה להרגיש חולשה בברכיים. מעולם לא חשקה באדם כמו שחשקה בזר שזרועותיו התלפפו סביב מותניה.

ברגע שיצאו מהמועדון, הוא תפס אותה בידיו ונישק אותה בעוצמה שלא הרגישה מעולם, שפתיו היו רכות ועם זאת הייתה בהן מידה של חספוס שמשך אותה בטירוף שלא ידעה קודם. לשונו הפנטה אותה כשעשתה בלשונה כשפים. הביטחון שלו הכניע אותה וחמימות התפשטה משפתיה דרומה. היא התנשמה בכבדות כאשר נסוג ממנה, עיניו מלאות תשוקה אך ללא סימן להתרגשות יתר. הבטן שלה התכווצה. מעולם לא נישקו אותה כך.

הוא משך אותה אחריו לכיוון פינת הרחוב שם עמד האופנוע שלו. היא עצרה כשהבינה שהיא הולכת רחוק מדי אך הוא לא ויתר.

"בואי" ושוב הקול שלו...

"אני לא יכולה, החברה שלי תחפש אותי."

הוא הוציא מהכיס האחורי את הנייד שלו. "תתקשרי אליה ותגידי לה שיש לך טרמפ הביתה ושלא תדאג לך."

היא הסתכלה בו בהיסוס רגע ארוך, ידו מושטת לעברה וההתלבטות מעיקה. תמונות רצו כמו סרט בתוך ראשה וגרמו לה בלבול. לא, זה מטורף, אסור לה. אך האומץ שפשט בה היה חזק יותר מכל היגיון והיא לקחה את הנייד מידו וחייגה לרווית שענתה כבר בצלצול הראשון, מופתעת לשמוע את קולה ממספר לא מזוהה, ולאחר שהקשיבה ביקשה רק שתיזהר ושתשמור על עצמה.  תקופת האבל שחוותה לאחר הפרידה האחרונה אמנם נגמרה, בזכות חברתה הטובה, אבל רווית עדיין חששה לשלומה.

היא הרימה מעט את החצאית לפני שעלתה על האופנוע שהגדיר בדיוק את בעליו. גברי, מחוספס ומסתורי. היא כרכה את זרועותיה סביבו וכל ההתרגשות שאחזה בה גרמה לה לצעוק ברגע שהניף גלגל וזינק קדימה במהירות שהעתיקה את נשמתה מקירבה. הצחוק שנפלט ממנה היה סימן ללחץ אך גם קול חדש וזר לה.

היא רצתה להיסחף אך הבינה את הסיכון שלקחה. עבר לא מעט זמן מהפעם האחרונה שהייתה עם גבר, האיש שעשה לה כל כך רע. לקח את לבה ומחץ אותו לרסיסים. בגללו הסתגרה בבית. מלבד העבודה שנאלצה לצאת אליה, היא לא הסכימה לצאת מביתה. עד שיום אחד נכנעה לתחינות חברתה לקחת אותה למועדון לוהט ולשכוח מהכול לפחות לערב אחד.

הוא עצר ליד בניין ישן ועתיק בדרום מערב תל אביב. האזור הוותיק יותר של העיר שלא הכירה בעבר. הוא לחץ על כפתור והשער נפתח. הם רכבו פנימה ונכנסו לתוך מעלית, עדיין רכובים על האופנוע. הוא לחץ על הספרה חמש. המתח הרג אותה כשישבה מאחוריו ומלבד הלמות הדופק שלה באוזניה החריקות הצורמות של המעלית הישנה נשמעו ברקע.

המעלית נפתחה והם נכנסו לתוך דירת סטודיו ענקית כשהוא מסיע את האופנוע ברגליו.

"בואי." הוא הושיט את ידו ועזר לה לרדת. היא הסתכלה סביב, בלעה בסקרנות כל פיסה ופינה וההתרגשות גאתה בה כשסילקה את הפחד לפינה חשוכה.

דירת הסטודיו הייתה גדולה, אולי פי שלושה מהדירה שלה, ולמרות יושן הבניין, הדירה שידרה יוקרה. הרצפה הייתה משיש מלוטש ובאמצע החדר היה שטיח פרסי גדול ואלגנטי. מסביב היו רהיטים עתיקים שלא תאמו באופן מוחלט את חיצוניותו של הבחור. את הקירות קישטו תמונות רבות ובכל הדירה היו פזורות יצירות אמנות, ולרגע הרגישה במוזיאון.

"את נראית מתוחה." הוא לקח את ידה ומשך אותה אחריו. "רוצה לשתות משהו?"

הוא לקח אותה למטבח שלא היה מבייש אף שף שכיבד את עצמו. המודעות לגבר הנועז שעמד מרחק לא רב ממנה רחשה על עורה, ונורה אדומה הבהבה בראשה, התריעה על מה שעומד לקרות. הוא הוציא מהמקרר הדו-דלתי שני בקבוקי מים מינרלים ונתן לה אחד.

"תודה," כי זה כל מה שיכלה להגיד. הוא הוציא גם שתי כוסיות קטנות מארון בצבע לבן מלוכלך. הוא מזג לתוך הכוסיות מהוודקה שהייתה מונחת על השיש לצד יתר בקבוקי האלכוהול ונתן לה אחת.

"לחיים." הרים את כוסו לעברה ולגם את כל התכולה בבת אחת לגרונו. היא קירבה את הכוסית לשפתיה ולקחה לגימה קטנה. היא שתתה הרבה הערב אך אולי לא מספיק? לגמה את השארית בבת אחת. הראש שלה התפוצץ ממחשבות ברגע שעיניה נדדו לעבר פינה מסקרנת. הפינה שבה עמדה מיטה ענקית שיכלה להכיל לפחות חמישה אנשים יחד, ומה שמשך אותה במיוחד הייתה המראה שנתלתה מעליה. הוא לקח את הכוס והבקבוק מידיה וקירב אותה אליו. ידו האחת ליטפה את גבה בעדינות והשנייה נגעה בשפתיה.

"את יפיפייה." הוא נשק לה, הפעם בעדינות. שפתיו עטפו את שפתיה בתנועה חושנית, לשונו ליטפה את הפתח וכשפישקה את שפתיה לאחר היסוס הוא החדיר אותה לתוכה ברכות. הוא לקח את ידה ומשך אותה אחריו לאותה הפינה שמשכה את תשומת לבה קודם, המיטה.

הוא הושיב אותה על קצה המיטה והתיישב על ברכיה אך כשרצתה להגיב, נישק אותה שוב בעדינות, ידיו אחזו בפניה והיא הרגישה את הלהט משתלט על גופה. לשונו ליטפה בעדינות את שפתיה וידיו החלו לפתוח את כפתורי חולצתה. לפתע הכל התבהר ותקפה אותה בהלה. היא נמצאת לבד עם גבר שאינה מכירה בטריטוריה שלו וללא הגנה. היא מיד דחפה אותו מעליה.

"זאת טעות, אני מצטערת. כנראה השתייה טשטשה את הראש שלי." היא התרוממה מיד מהמיטה שהייתה מוצעת בסדינים רכים ולבנים.

"כדאי שאלך." הוא התקרב אליה והרים את ראשה אליו במגע אצבעו, הלסת שלו התקשחה ולהבה ניצתה בעיניו שנמסו לתוכה והיא שוב הרגישה רעד בברכיה. אך מה שהפתיע אותה היה המהירות שבה פניו עטו מסכת אדישות.

"את רוצה אותי. אני יודע, מעולם לא טעיתי." קולו שנטף סקס לקח אותה למרחקים והיא צללה פנימה.

"נכון, אני ישיר ורחוק מלהיות עיוור, ולפי מה שעיניי ראו במועדון, את חשקת בי כבר מהרגע הראשון, ילדונת." למרבה הפתעתה גם השחצנות שלו משכה אותה והנחישות שלו להשכיב אותה תחתיו גירתה אותה עד כאב פיזי. היא ידעה שכדי להתנגד לו היא תצטרך כוח רצון בלתי אפשרי. הוא הצמיד את שפתיו ונישק אותה שוב. ההתנגדות שחשה בתוכה לא נמשכה הרבה זמן והיא נכנעה לתשוקה. ידיה הורמו אל פניו החלקות בתקווה להיאחז בחוסר האחריות שלה ולא לתת לשכלה להוביל אותה.