פלאפל

"אני מהמשרד של אבא. אביך הגיע ארצה לישיבה דחופה. אימא שלך ליוותה אותו בטיסה. הם רצו לנצל את הזמן עד לטיסה חזרה כדי לבקר אותך. השאלתי להם את האוטו שלי. הם עצרו בשוק בעפולה, כנראה רצו לאכול פלאפל".

זהו אירוע מכונן בסיפור.

הספר פלאפל הוא סיפורם המרתק של שלושה דורות במשפחה – דור השואה, דור התקומה והדור העכשווי, שאת כולם הניעו הציונות והרצון לתרום למולדת, גם אם זה בא על חשבון חיי המשפחה. הסיפור משתרע על פני כמאה שנה, בחמש ארצות. יש בו נגיעות ביוגראפיות, אך העלילה המרתקת היא פרי דמיונו של חנן אלון, וכך גם שמות הגיבורים, למעט נושאי תפקידים הידועים בשמם.

חנן אלון, יליד בוליביה, אב לחמישה וסב ל־12 נכדים, עלה ארצה בגיל חמש, ומתגורר כיום בכפר סבא. הוא בעל תואר שלישי בניתוח מערכות, ושירת רוב ימיו במערכת הביטחון – 25 שנים שירת בצה"ל, תפקידיו העיקריים: שלישם של הרמטכ"לים חיים בר־לב ודדו אלעזר ז"ל, וראש המחלקה לתכנון אסטרטגי באגף התכנון. השתחרר בדרגת אלוף משנה; 11 שנים שירת במשרד הביטחון, בארץ ובחו"ל, שם כיהן כראש אגף קשרים בינ"ל וכראש משלחת משהב"ט בגרמניה. חנן שימש במשך שש שנים סגן נשיא מכון ויצמן לקשרים בינ"ל ויחסי ציבור, ויו"ר יד ויצמן; ייסד את פורום "מחשבה", המקשר בין טובי האקדמאים למערכת הביטחון. בעשור האחרון מתמסר חנן לתחביביו – כתיבה, נגינה בכינור וחובבות רדיו, תחביב שאליו חזר לאחר 57 שנים. את ספרו פלאפל כתב לסירוגין במסגרת סדנאות כתיבה בהדרכת מירי רוזובסקי, אשכול נבו ולאחרונה – עינב שור־דיעי. לזכרה של רעייתו פנינה כתב ספר ילדים: "גור וסבא אלעזר הצייר". הכתיבה סייעה לו להתמודד עם האבל.

מבוא
תל־אביב, דצמבר 2015

הגעתי לסדנת הכתיבה לאחר חיפוש אינטנסיבי באינטרנט. רבים מחבריי שהשתחררו בגיל צעיר הקימו משרד ייעוץ ביטחוני.

“תוכל לנצל את ניסיונך ולייעץ להרבה צבאות, הגיע הזמן שתעשה לביתך, אוֹרִי”, אמרה לי נאווה, בת זוגי, כשלחצה עליי לפרוש מצה”ל. “יש בזה מלאן כסף”, הוסיפה.

“אני דווקא רוצה לעשות משהו בשביל הנשמה”, השבתי.

ניסיתי לענות על ציפיותיה של נאווה, אך עד מהרה התברר לי כי הלקוחות אינם עומדים אצלי בתור. קיבלתי הצעה מחברי, עוזי. הוא השתחרר ארבע שנים לפניי, והקים “עסק משגשג”, לדבריו, לנסוע לפפואה לייעץ לשר ההגנה. סירבתי מייד, לא בשביל זה השתחררתי מהשירות. חלמתי על כתיבת רומן שינציח את סיפור חייהם הסוערים של הוריי, אמנון וציפי, ואת סיפורם הלא פחות סוער של סבי וסבתי, הנס ומרגריטה וויינטראוב ז”ל.

בהיתי בחלל חדר העבודה. עיניי נתקלו במגן שתלתה נאווה על הקיר, המגן שקיבלתי מהרמטכ”ל במסיבת השחרור:

לאל”ם אוֹרִי יוגב,

על העשייה וההקרבה למען ביטחון המדינה ועל הרעות.

בברכת עלה והצלח בחייך האזרחיים!

בתודה ובהוקרה,

בני גנץ, רב־אלוף,

ראש המטה הכללי

תמוז תשע”ב, יולי 2012

”חיים אזרחיים”, גיחכתי, איזה אוקסימורון.

אולי בכל זאת אכתוב את סיפור קורותיה של משפחתי.

נמנמתי בהקיץ ובהיתי במקלדת. חזיונות ומחשבות התערבלו בראשי. חשבתי על אבא שנפרד ממני בטפיחת כתף גברית בטרם יצא לשליחות בבון.

“תשמור על עצמך, גבר”, אמר וטפח על גבי.

חשבתי על אימא, כשעמדה לידו ולא הצליחה להסתיר את דמעותיה. נזכרתי באותו לילה במוצב בלבנון, ובשיחה עם אימא שנותקה בגלל ההפגזה. זיעה קרה זחלה במורד גבי. אני אשם באסון שקרה להם. לוּ לא הייתי מטלפן לאימא היא לא הייתה מכריחה את אבא לעלות על המטוס ולוודא שאני בריא ושלם. חשבתי על המלודרמה של אבא ואימא – על גירושיהם, על הרומן של אבי עם הפיזיותרפיסטית בבית לוינשטיין, על הולדתו של אחי החורג אלחנן, על בריחת מעיין מאבא ומאחי, ועל אימא שסלחה ושבה אל אבא.

על מה לכתוב, וכיצד?

אולי אכתוב בכל זאת את סיפור חיי, החל מהזיכרון הראשון שלי ממלחמת יום הכיפורים, דרך מסלול השירות שלי בתותחנים, סיפור פציעתי במלחמת לבנון השנייה והזוגיות שלי עם נאווה.

על מה לכתוב?

אולי אשוב ליומן שנתנה לי סבתא לבר מצווה, ואשפץ אותו. נזכרתי במחברת שסבתא קנתה לאחר מותו של סבא הנס. לשמחתי הרבה מצאתי אותה, כתובה בעיפרון, ושרידי נסורת שהותיר המחדד נשרו מהדפים.

מלמטה שמעתי את המים זורמים במקלחת, ואת נאווה מפזמת, כדרכה.

“כבר קמת?” צעקה מהמקלחת: “שכחת שאתה יכול לישון קצת יותר? מה אתה בכלל עושה עכשיו – משחק בלהיות סופר, אה?”

סגרתי את הדלת, פתחתי את הלפטופ והתחלתי להקליד. התלבטתי איך להתחיל. התייעצתי עם המנחה שלי בסדנת הכתיבה, והיא ייעצה לי לנסות כמה גישות – לבנות סיטואציות שבהן סבא או סבתא, אבא או אימא מספרים לי על אירוע כלשהו; להיות זבוב על הקיר ולהקשיב לדיאלוגים בין הגיבורים ועוד כהנה וכהנה עצות. אחרי כמה ניסיונות וּטְעִיוֹת החלטתי לכתוב את סיפור משפחתנו, שלושה דורות – השואה, התקומה והדור העכשווי.

נשמתי נשימה עמוקה, והתחלתי להקליד את סיפורם של סבא הנס ושל סבתא מרגריטה, וויינטראוב.

ברלין, 1938-1934
הם הגיעו לברלין כעבור שבע שעות.

“כמה נפלא לראות אתכם”, קראה דודה הֶרְטָה.

היא הטביעה נשיקות לחות על לחייהם וחייכה מאוזן לאוזן, אך לא בעיניה. לאחר ארוחת ערב קלה הלכו לישון על הספה המתקפלת בסלון. רֶנָטֶה הקטנה ישנה ביניהם.

אחרי ששטפה כלים, התיישבה הֶרְטָה במטבח הקטן וראשה בין ידיה. שרק יעזבו אותה במנוחה, חשבה. איך תוכל לנגן עם תינוקת בוכייה בבית, ומה יגידו השכנים? היא מזגה לעצמה כמות כפולה של קירש. השנאפס בער בגרונה.

באותו לילה התקשתה הרטה להירדם. גם הוויינטראובים התהפכו מצד אל צד. הנס הדחיק מחשבות רעות. הוא תכנן במוחו את השיחה עם מנהל בית החולים היהודי. הוא היה בטוח שהכול יסתדר, וכבר למוחרת יוכלו לעזוב את ביתה של הֶרְטָה. לבסוף הסתובב ונרדם, חיוך על פניו. מרגריטה לא הצליחה להירדם. ראשה כאב. מה יהא על לימודיה? איך אי פעם תסיימם? איך תוכל לשכנע את הנס, האופטימיסט המושבע, לראות את המצב לאשורו? אולי תשכנע אותו לנסות להגר לארצות הברית. נחשולים של מחשבות גאו בראשה בזה אחר זה: הָיְידִיגֶר, הנס, דודה הֶרְטָה... ואז הופיעו בחלומה פרידריך ניטשה, ולצידו ריכרד וגנר המכוער עם זנב וקרניים, על חזהו צלב קרס ובידיו קלשון. באוזניה שמעה את הוָולְקִירי ואת קולו הצורם של וגנר צוחק ואומר: הא, מרגריטה, את רואה? הכול מתגשם. כשקראת לפני שבוע את מה שכתבתי לפני שמונים שנה לא האמנת, הא? הא? הוא פרץ בצחוק מקפיא דם ומהדהד, חחח... רכן ולחש לאוזנה: יש רק דרך אחת לגאול את היהודים מהקללה הנוראה הרובצת עליהם – Der Untergang Der Untergang Der Untergang (היעלמות, שקיעה). הוא נעמד מולה, בעודו צוחק צחוק מזרה אימה. מרגריטה חנקה זעקה.

רֶנָטֶה התעוררה והתחילה לבכות.

“ששש... ילדתי, את תעירי את אבא”.

מרגריטה ליטפה את ראשה של בתה עד שנרדמה. הנס התהפך על משכבו, החיוך עדיין על פניו. אופטימיסט ללא תקנה, חשבה מרגריטה והחניקה בכי.

כשהגיע לבית החולים באָוּגוּסְטשְטְרָאסֶה נדהם לראות תור ארוך משתרך לפני השער. רק כעבור יומיים התקבל לשיחה אצל דוקטור הרמן שטראוס, מנהל בית החולים בפועל.

“וויינטראוב יקר”, אמר שטראוס, “כמה חבל שלא באת אלינו כשהפצרנו בך. כל הרופאים והאחיות היהודים בגרמניה מתדפקים על דלתי, וידי קצרה מהושיע. לצערי הרב, כל מה שאני יכול להציע לך הוא משרת אח סיעודי במחלקה הגינקולוגית. אני בטוח שהכול זמני וחולף, ועד מהרה תהיה מנהל המחלקה, המקום שלו אתה ראוי”.

הנס נשם נשימה עמוקה, והסתיר את אכזבתו.

“תודה, תודה... אך סלח לי על חוצפתי. יש דרך שתוכל לסייע לנו למצוא מגורים? מדובר ברעייתי מרגריטה ובתי רֶנָטֶה בת השנתיים”.

“וויינטראוב יקירי”, השיב ד”ר שטראוס לאחר הרהור קצר, וחייך מאוזן לאוזן. “תוכלו להתגורר בביתן שבחצר ביתי. זה אומנם חדר לא גדול, אך הוא בטוח מפני קלגסי החולצות החומות. תסלח לי, אבל עליי למהר ולהתייצב אצל הלאייטר של מחלקת הבריאות בעירייה, ולמסור לו דין וחשבון שבועי. אני מתפלל כל יום שהממשלה תאפשר לבית החולים להמשיך לפעול”.

“תודה מקרב לב”, מלמל הנס, ומיהר לחזור לביתה של הֶרְטָה.

“התקבלתי למחלקה הגינקולוגית”, אמר למרגריטה בהתרגשות. “לא תאמיני – המנהל שטראוס הציע בנדיבותו להעניק לנו מגורים בשטח בית החולים”.

“ברכותיי, הנס”, קראה הדודה מהמטבח.

היא חייכה מאוזן לאוזן. היה ברור שיש גבול להכנסת האורחים שלה.

“נפלא”, אמרה מרגריטה ופניה זרחו. “מתי נוכל לעבור?”

“אפשר כבר מחר או מוחרתיים”, אמר הנס.

“בוא תראה לי את בית החולים”, אמרה מרגריטה וחיבקה אותו.

“בשמחה. מחר בבוקר אראה לך את ביתנו החדש. גם אני טרם ראיתי אותו”.

למוחרת ביקשו מהֶרְטָה לשמור על רֶנָטֶה לכמה שעות.

“נחזור מהר ככל האפשר”, הבטיחו לה.

הם עלו על החשמלית שבפינת הרחוב. הקרון היה ריק למחצה בשעה מוקדמת זו של הבוקר. בתחנה החמישית ירדו וצעדו על מדרכה מרוצפת חלוקי אבן אל אָוּגוּסְטשְטְרָאסֶה. כשהתקרבו נדהמה מרגריטה לראות את האנשים הרבים שהמתינו בשקט לפני שער בית החולים.

“את רואה איזה מזל יש לנו?” אמר הנס, בעודו מוליך אותה בידו לעבר שער צדדי.

מרגריטה הפנתה מבט עצוב לאחור ופלטה אנחה חרישית.

השקט שקידם את פניהם כשנכנסו לגן בית החולים הפתיע אותה. היא התבוננה בבניין הגדול שניצב במרכז הגן המרהיב מוקף החומה.

“אתם בוודאי הוויינטראובים”, שמעו צעדים נמרצים מאחוריהם.

כאשר הטו את ראשם ראו אחות לבושה לבן.

“אני הָנֶלוֹרֶה קְלוֹפְּשְׁטוֹק, האחות הראשית במחלקה הגינקולוגית. ברוכים הבאים לגן העדן שלנו. שמעתי מבעלי, פרופסור קְלוֹפְּשְׁטוֹק, שתגיע לעבוד במחלקה שלי”.

הנס שלח אצבעו לשפתיו ואותת לה להחריש. בגלל עלבונו, העדיף לספר למרגריטה על תפקידו הלא מחמיא בבוא הזמן. הָנֶלוֹרֶה חייכה בהבנה ופנתה למרגריטה.

“שמעתי שאת פסנתרנית מקצועית. יש לכם ילדים? בני כמה?” היא לא המתינה לתשובה, והמשיכה בשטף: “אנה שלי היא כבר בת חמש, והגיע הזמן שתלמד פסנתר. את מוכנה ללמד אותה?”

מרגריטה חייכה בעצב.

“הבת שלנו, רֶנָטֶה, בת שנתיים. היא עכשיו אצל הדודה שלי, עד שניכנס לדירה שלנו כאן. חוץ מזה, עוד אין לנו פסנתר”.

הָנֶלוֹרֶה חשה במבוכתה. היא הסתכלה בשעונה ואמרה:

“אני מאחרת למחלקה. מה דעתך לקפוץ אליי הביתה לכוס קפה אחרי סיום המשמרת שלי, בחמש? אסביר לך הכול על בית החולים, מי נגד מי ובכלל...”

הָנֶלוֹרֶה שמעה בקושי את התודה של מרגריטה.

“אראה אותך מחר במחלקה”, אמרה להנס.

היא פנתה לשביל צדדי שהוביל אל בית החולים ואצה לדרכה.

“היא לא מזכירה לך את הארנב מאליס בארץ הפלאות?” שאלה מרגריטה, והנס צחק.

“תמיד היה לך דמיון נפלא”, אמר.

“בוא תראה לי את הדירה החדשה שלנו”.

השילוט הובילם למעונו של מנהל בית החולים. שלושה פועלים בבגדי עבודה מלאי בוץ הובילו במריצות שקים, ציוד גינה ומיני גרוטאות, שאותם העמיסו על עגלה.

“אתה וויינטראוב?” שאל המבוגר ביניהם?

“זה אני”, השיב הנס.

הפועל הביט בהם בקנאה.

“הם בטח קרובי משפחה של המנהל, שזכו במגורים”, לחש לשני חבריו, ולהנס אמר: “עוד מעט נסייד את החדר, ומחר תוכלו להיכנס.

“תודה”, השיב הנס.

כשנכנסו לביתן עדיין היו מפוזרים בו כלים וארגזים. עיניה של מרגריטה חשכו.

“זה מה שפרופסור שטראוס נתן לך? לרופא בכיר?”

“אלה זמנים קשים. ראית את התור בחוץ. לנו יש מזל. סבלנות, יקירתי, יהיה לנו כאן חמים ונעים”.

עד מהרה השתלבו הוויינטראובים בבית החולים היהודי. הבניין הגדול והגן מוקף החומה נתנו להם תחושת ביטחון יחסי. הנס המשיך להאמין שמצבם זמני. מרגריטה ניסתה להדחיק את חששותיה, והתאמצה בכל כוחה להסתגל. רֶנָטֶה הקטנה הצליחה להעלות מדי פעם חיוך על פניה של אימה. הטיפול בילדה הפיג מעט את המחשבות הרעות.

בשעות הבוקר הביאה מרגריטה את רֶנָטֶה לפעוטון של ילדי העובדים, שהיה ממוקם במבנה בית החולים. את שעות לפני הצוהריים העבירה בבישול ובניקוי וטיפוח דירתם הזעירה. את לימודיה זנחה כליל. היא לא יכלה להתרכז בכתיבת התזה. שנאת היהודים של וגנר, שהתבטאה בכתביו, החדירה בה חרדה קשה.

לעיתים רחוקות התפנה הנס לאסוף את רֶנָטֶה מהפעוטון ולהביאה הביתה. היו אלה רגעי נחת שרוממו את מצב רוחו, בעיקר כששמע אותה שרה שיר חדש שלמדה. הקול היפה שלה מילא את ליבו.

“היא כל כך מוזיקלית, הקטנטונת שלנו. ירשה את הכישרון ממך”.

מרגריטה חייכה.

באחד הערבים, אחרי שרֶנָטֶה נרדמה, ישבו ליד השולחן הקטן בפינת החדרון.

“איך היה בעבודה?” שאלה מרגריטה.

הנס נאנח.

“יקירתי, חששתי לספר לך. המשרה היחידה שהייתה פנויה הייתה של אח סניטרי. לא הייתה לי ברירה. אבל אל דאגה, זה זמני. אני בטוח שמהר מאוד אחזור להיות רופא מן המניין. בינתיים אנחנו חייבים להתאזר בסבלנות, עד שהשיגעון יחלוף. יש לנו מזל שאנחנו כאן”.

מרגריטה קמה ממקומה, ניגשה אל הנס וחיבקה אותו.

“זה בסדר, יקירי. זה בסדר. אני כבר יודעת. כאן בקמפוס בית החולים אי־אפשר לשמור סודות. אני מקווה שהכול יסתדר ושתחזיק מעמד, הנסיין שלי. אני יודעת שקשה לך. זה בטח רק לזמן קצר”.

פניו של הנס אורו.

“בואי נלך לישון”, אמר וכיבה את האור.

מרגריטה התיידדה עם הָנֶלוֹרֶה קְלוֹפְּשְׁטוֹק. כאשר הָנֶלוֹרֶה לא הייתה במשמרת היא נהגה להזמין את מרגריטה לכוס קפה. בתה אנה אהבה לשחק עם רֶנָטֶה על השטיח. הָנֶלוֹרֶה סיפרה למרגריטה:

“את וולטר הכרתי במחלקה הכירורגית כאן בבית החולים, לפני שבע שנים. כשהתמנה למנהל המחלקה קיבלנו את הדירה היפה הזו”.

“איזה פסנתר יפה”, התפעלה מרגריטה, והָנֶלוֹרֶה הציעה לה לנגן עליו בכל עת שתחפוץ.

מדי פעם הן יצאו העירה בחשמלית. בכל פעם שיצאה מתחום בית החולים חששה מרגריטה שמא ייתקלו בבריונים או בקלגסי החולצות החומות. לשמחתה, שערה הבהיר לא עורר את תשומת ליבם של עוברים ושבים. הן נהגו לבקר במוזיאונים ובקונצרטים או לשוטט בשוק הפשפשים.

באחד הימים רכשה מרגריטה פסנתר ענתיקה. היא מצאה עגלון שהסכים להוביל את הפסנתר לבית החולים, ודחקה אותו לגומחה בקיר חדרם הקטן. שיעורי הפסנתר שנתנה לילדי העובדים תרמו לפרנסת המשפחה.

הנס כמעט לא הגיע לחדרון. הוא התגבר על תחושת העלבון העמוק ממעמדו הפורמלי, כאשר החלו הרופאים במחלקה הצפופה לבקש את עצתו של הסניטר וויינטראוב. ידיו מלאו בעבודה. הוא העדיף להשקיע את כל מרצו במטופלות. ליבו נחמץ כשראה שמרגריטה ניסתה להעמיד פנים ולחייך, כשחזר מאוחר. הוא חש שגם לחיזוריו נענתה מכנית, ושמחה כשהסתובב ונרדם. מרגריטה הלכה ורזתה, והוא לא שם לב לכך.

בבית החולים הידלדלו השורות אט אט. רופאים ואחיות היגרו לכל מקום שאליו הצליחו להשיג ויזה. מדי יום התבשרו על משפחה שהיגרה לפלשתינה או לארגנטינה, ומעטים ברי מזל נסעו לארצות הברית. הנס היה אח סניטרי רק כחודשיים. עד מהרה התקדם בסולם הדרגות, אחרי כל רופא שהיגר. כעבור שמונה עשר חודשים כבר היה סגן וממלא מקום המנהל במחלקת היולדות. בראש המחלקה עמד פרופסור יוזף.

הוויינטראובים עברו מהחדר בביתן שמאחורי ביתו של מנהל בית החולים לדירה בת שלושה חדרים, שאותה פינה אחד הרופאים הבכירים שהיגר לקנדה.

הנס המשיך להאמין שהשלטון הנציונאל־סוציאליסטי הוא אפיזודה חולפת. הוא התמקד במיקרוקוסמוס של בית החולים היהודי, והתענג על מוזיקה קלאסית שבקעה ממקלט הרדיו ועל צלילי נגינתה של מרגריטה. גם האָוּוסְוַויס, תעודת הזהות שלו שעל גבה היה מוטבע J, לא הטרידה אותו. התעודה קבעה כי הנס ישראל וויינטראוב – כל גבר יהודי קיבל כשם שני את השם “ישראל” וכל יהודייה את השם “שרה” – נושא מקצוע יידישע קְרָאנְקֶן בֶּהֶנְדְלֶר, כלומר: מטפל בחולים יהודי. בתחתית התעודה הוטבעה חותמת צלב הקרס.

הנס התמקד בעבודתו. הוא היה גאה בהורדת תמותת הנשים והיילודים במחלקתו. ככל שצוות הרופאים והאחיות הידלדל כך התארכו שעות עבודתו. ימים ולילות שהה במחלקה. מרגריטה התכנסה בעצמה. היא לא חשבה על לימודיה. מחשבות רעות ליוו אותה, על מוות ועל הישרדות.

“הנס שלי, בוא נברח כל עוד אפשר”, אמרה יום אחד.

“אל דאגה, מגי שלי, הכול יחלוף. תראי כמה טוב לנו כאן. יש לך עבודה עם הפסנתר, ולא חסר לנו כלום”.

הנס לא הבחין כלל בארשת התוגה שעל פניה.

המוניטין של הגינקולוג היהודי וויינטראוב פשט בכל ברלין. הנס שאב עידוד מכך שגם נשות בכירים מהממשלה הנאצית באו אליו לקליניקה בבית החולים. בעליהן התלוו אליהן לעיתים במדים מצוחצחים, והתלוצצו עם הער דוקטור וויינטראוב. הם שילמו בתלושי מזון, ובהבטחות שלא יאונה לו כל רע. הנס הנאיבי האמין.

רק כעבור חודשים רבים התרגלה מרגריטה למצב החדש. אולי בכל זאת הנס צודק. היא עדיין התקשתה להירדם, אך הסיוטים התמעטו.

באחד הבקרים חשה מרגריטה בחילות וכאב ראש. כבר בדרך לשירותים הקיאה, וריח חמוץ מילא את חלל הדירה. הנס כבר היה במחלקה. אוי, זה לא יכול להיות, אסור שזה יהיה, זה בטח קלקול קיבה, התחלחלה. מחזור סדיר לא היה לה מאז הגיעו לברלין. היא התעוותה שוב בפרץ מר נוסף. כעבור שבוע היה לה ברור. היא הפצירה בהנס:

“יקירי, אתה רופא בכיר במחלקה הגינקולוגית. אנא סיים את ההיריון הזה, כל עוד אפשר”.

“לא, יקירתי, אני לא מוכן לרצוח במו ידיי את הבן או הבת שלנו”.

“אבל לאיזה עולם הוא ייוולד, הנסיין שלי?”

“הוא רק יוסיף לנו שמחה, ולרֶנָטֶה יהיה אח קטן שתוכל לשחק איתו”.

כרגיל, להנס הייתה המילה האחרונה ומרגריטה קיבלה את הדין.

כך ב־1937 הצטרפה מָרְגוֹט לרֶנָטֶה.

“אין דבר”, זרח הנס בחדר הלידה, “בפעם הבאה יהיה לנו בן”.

לעולם לא, חשבה מרגריטה אך החרישה.