גורל האנושות: שומרת המפתח

"זו הייתה אמורה להיות משימת מחקר. עכשיו אני מרגישה כאילו מישהו חוקר אותנו."

סטיב וג'ינה, שני חוקרים מצטיינים מטעם סוכנות החלל האמריקאית, נשלחים לגלקסיה מרוחקת במטרה ללמוד על יושביה. הכול מסתבך כשהם מגלים כי לא מדובר בחייזרים "רגילים", אלא בבני המשפחה האבולוציוניים של ההומו סאפיינס, שלכאורה נכחדו מעל פני כדור הארץ לפני עשרות אלפי שנים. עתה, משהופר האיזון הטבעי והעדין של היקום, ג'ינה וסטיב מוצאים את עצמם במנוסה תמידית ומבינים שגורל כל בני האנוש מונח על כתפיהם.

ביד אומן, טווה הסופר את מסעם המרתק ורווי המתח של צמד חוקרי החלל וחבריהם. הצטרפו וגלו סיפור בלתי שגרתי העוסק בשאלות קיומיות, אנושיות וטבע האדם.

ניר רובין מתגורר עם משפחתו וכותב בלהט מגיל צעיר. כשגדל, הוא היה מוקסם מסיפורי פנטזיה, מדע בדיוני, אימה וקומיקס, דבר המתבטא בספרו הראשון "גורל האנושות: שומרת המפתח". יש לציין שעלילת הספר אומנם חוצה עולמות וגלקסיות, אולם מתעמקת בנושאים ארציים למדי, בהם חיים ומוות, התמודדות עם טראומה, תפקידים מגדריים בחברה ואיכות הסביבה.

פרק 1

"שתוק!" צעק בן אדם גבוה במיוחד.

סטיב עדיין היה מטושטש ומלמל מילים אקראיות. האדם הרם, הלבוש טוניקה אדומה בלבד, התייאש ויצא מהחדר.

כעבור שעה החל סטיב לחשוב בצלילות. אוי ואבוי, הוא הבין שנלכד. מבעד לחשכה שניבטה אליו מהסורגים, הוא ידע שהוא אבוד.

האדם הגבוה שב לחדר האפלולי. הסורגים נסגרו מאחוריו בקול רשרוש קל. סטיב שיער שגובהו של הסוהר עומד על שני מטרים וחצי. פחד עמוק החל להתגבש בקרבו, כשהסוהר פסע לעברו. שערותיו סמרו, הדופק שלו עלה וקצב נשימותיו גבר.

הוא ידע שהחטיבה הסימפתטית שלו פועלת במרץ. הוא ניסה להשתלט על הפחד והלחץ אותם חש, בכך שייצב את פלג גופו העליון עד כמה שהצליח. ליבו איים לזנק מגופו והוא הרגיש את אשכיו מתכווצים. אדרנלין רב הופרש מבלוטת יותרת הכליה שלו.

"מי אתה?" גמגם סטיב חלושות.

"אני זה ששואל כאן את השאלות." אחז האיש הגבוה בחולצתו של סטיב, וזה חש מייד בסטירה מצלצלת שהונחתה על לחיו. דמעות עמדו בעיניו.

האיש צחק ואמר: "אימה אוחזת בך!"

סטיב רצה להרוג אותו בכל מאודו, אבל הוא היה כלוא ומרותק לרצפה והסוהר שלו היה חסון. כשהוא צחק בפראות, שרירי החזה שלו עלו וירדו. הוא נראה כמי שלוקח עודף סטרואידים.

"עכשיו," אמר הסוהר הגבוה, "אמור לי מי אתה ומה אתה עושה כאן."

"אני לא... אני לא זוכר."

"תשובה לא מוצלחת. נסה להיזכר."

"אני לא מצליח!"

"אולי זה יסייע לך," אמר הסוהר ובעט בבטנו של סטיב בעוצמה אדירה. סטיב נאנק מכאב.

"נו?"

"לך תזדיין!" צעק סטיב.

עוד בעיטה ועוד אחת.

"די!" צעקה אישה גבוהה, שהופיעה במפתיע מחוץ לתא. היא לבשה טוניקה צהובה, כתר עשוי עלים ירוקים נח על ראשה ושערה האפור נאסף לצמה ארוכה שנכרכה סביב צווארה.

"סליחה, המלכה זנדיה," השתחווה הסוהר ביראת כבוד.

סטיב נשא את ראשו לעבר המלכה שהביטה עליו מבעד לסורגים.

"אני מתנגדת לאלימות בכל תוקף, וכך גם כל אנשיי. עליך לספר לנו בעוד שלוש שעות בדיוק את כל מה שאתה יודע, זר. אם לא תעשה כן, לצערנו, נאלץ לנקוט בצעדים לא נעימים. האם אני ברורה?"

סטיב הנהן.

המלכה הלכה. הסוהר הסתובב ובעט בסטיב פעם נוספת תוך שהוא ממלמל, "אני לא מתנגד לאלימות."

לאחר שהבריון המגודל יצא מהתא, סטיב הבין. הם לא סתם אנשים גבוהים. הם שייכים למין הומו ארקטוס.