מדוע שרדתי

עמודים: 239 תאריך הוצאה לאור: 2012 "אבי שירת במלחמה אחת," מתבטאת לא פעם קלרה גולן, "במלחמת העולם הראשונה. הוא נפצע בידו וקיבל צלב ברזל. אינני יודעת כמה זמן שירת אבל פרק הזמן ההוא סיפק לו סיפורים לשנים רבות. אני, בתו הקטנה, עברתי שש מלחמות אחרי השואה" במלחמת השחרור כחיילת בשירות מלא, ובשאר המלחמות ליוויתי את בעלי כאיש צבא קבע. במלחמת יום הכיפורים הייתי כבר אם לחייל: בני הבכור, גיורא, שירת בסיירת הצנחנים. שלוש פעמים הוא נפצע – במלחמת יום כיפור בסיני, במלחמת לבנון, ובתקרית בין שתי המלחמות. גם בני הצעיר, עודד, נלחם במלחמת לבנון. הוא שירת בנח"ל והיה מוצב חצי-שנה בלבנון. "בשונה מאבי ז"ל, במהלך חיי לא סיפרתי שום סיפור על חיי. רק כאן, בספר זה, אני עושה זאת לראשונה. בדפים אלה נשזר סיפור חייה של ילדה, ילידת קישפשט שבהונגריה, שגדלה בבית יהודי, למשפחה ממעמד הביניים. הוריה ואחיה נספו בשואה והיא, לאחר שחזרה למולדת שבגדה בה, מצאה את עצמה יתומה. בלשונה המדויקת, הביקורתית והחסכנית כאחד, חושפת קלרה גולן את הדמויות שהשפיעו על חייה בילדותה שם, ובגרותה כאן בארץ; בתיאור המפגשים בין האנשים, האהבות, שאיפות, אכזבות והצלחות, שחוו היא והקרובים לה, מרגיש הקורא כאילו היה הוא משוטט ברחובות קישפשט, צ'פל, תל-ארזה ועוד. הספר פורס את מסכת חייה של קלרה גולן, ששרדה את כל מוראות השואה ונותרה גאה וזקופה, כאותו גזע עץ שצילמה במו ידיה. נקמתה בגורל המר היא הקמת משפחה נהדרת עם שני בנים, חמישה נכדים ונין שבדרך.  

בית הוריי

שם אמי הוא סֶרֶנְקָה. ענווה. וכשמה כן הייתה. תמיד ידעה לתת. לתת בשקט, לתת בלי לצפות לגמול.

אמי נולדה בקישפשט בשלושה בספטמבר 1894 למשפחת הרשקוביץ', והייתה הבת הבכורה. אביה, ראש המשפחה ובעל החנות "אופנת הרשקוביץ", היה פעיל בקהילת קישפשט, עסקן נערץ ומייסד "חברה קדישא" שם. תמונתו עיטרה בגאון את אולם ועד הקהילה.

אחרי אמי נולדו עוד חמישה ילדים: יוּצה, איצֶה, יוֹשקֶה, בָּנדי וארנוֹ. ארנו, צעיר האחים, נפטר בגיל הנעורים ממחלת השחפת. כשאמי הייתה בת ארבע-עשרה נפטר אביה. עם פטירתו הותיר סבא אלמנה, חמישה יתומים וחנות. אמי נאלצה להפסיק את לימודיה ולעזור לסבתא בחנות.

חוץ מאמי, שהייתה נמוכה וסבלה מנקע באגן הירכיים ומצליעה קטנה בשל כך, כולם היו תמירים, המשיכו את לימודיהם והשלימו את בחינות הבגרות. יושקה ובנדי סיימו את התיכון עוד קודם נישואיה, לאחר מכן עבדו בחנות, ועם השנים גם ניהלו אותה. על ארנו לא דיברו. לנו נשארה מזכרת ממנו – אחי ירש את כינורו.

אמא פינקה אותי, חיבקה אותי וקראה לי "נ'נ'ה". גם הקונים בחנות חיבבו אותה, כיבדו אותה ושמעו בעצותיה. היא לא הייתה יפה במיוחד אבל הייתה אישה נאה ונעימה. עוד היום אני מתגעגעת לבושם הקבוע שהשתמשה בו, 4711, ולריח השקדים המרים של הסבון שרחצה בו, שבילדותי לא אהבתי. אבל יותר מכול אני זוכרת את טוב לבה שנשקף בעיניה – תמיד עזרה, לא היה איש שפנה אליה לעזרה ולא נענה. כך למשל לאיצה, אחותה הצעירה, שגרה בפשט סנט לורינץ (Pest Szent Lörinc), נסעה אמי בשתי חשמליות רק כדי לחפוף את ראשה כשזו הייתה בהיריון והתקשתה להתכופף.

פעם אמרה לי: "אני לא רוצה להזדקן, רק רוצה לחתן אותך ולדעת שאת מאושרת. זה מספיק."

"ומה עם טיבי?" שאלתי בהפתעה רבה.

"בחור יודע להסתדר לבד," השיבה ולא הוסיפה דבר.

אהבתי ללכת איתה מדי שבוע לספרית ולהביט בה מסדרת את שערה בתסרוקת. לאחר שחפפה לאמי את השיער, עשתה בו גלים בעזרת מכשיר מחומם על להבת ספירט. את התסרוקת לא שינתה מעולם. אמי נהגה להתאפר, אבל את תכשיטיה ראיתי בעיקר בקופסה היפה שהייתה נעולה במגירה, כי את תכשיטיה ענדה אמי רק באירועים. ומה היו אלה? טקס קבלת הדוקטורט של אחי, טיבי, שלכבודו שאל אבי בחנות פרוות סמוכה פרוות שועל כסף לעטוף בה את כתפיה. לחיי חברה לא היה לה פנאי. אמהות אחרות שהכרתי לא עבדו, אבל אמי, כמו בימי נעוריה, עבדה מבוקר עד ערב בחנות. לארוחות הבית דאגה העוזרת, שהתגוררה בבית, ואמי רק נכנסה למטבח כדי לתת את הטעם לאוכל. כך היה נהוג בכל המשפחות היהודיות. גם כובסת הגיעה לבית אחת לשבועיים.

שנה וחצי אחרי חתונתם נולד אחי, טיבי. עם לידתו הצטרפה גם מינקת לבית. אינני יודעת באיזו מידה השפיעה לידתו של טיבי על אורח חייהם, שכן על חיי הוריי אני יודעת מעט, וגם את המעט הזה למדתי מעיניה של ילדה בוחנת ומרמזים. דבר אחד ברור לי, על אף כל העזרה לא היו אלה חיי גן-עדן. את רוב זמנם בילו הוריי בחנות, בעמידה על הרגליים. עיקר השיחות ביניהם נסבו סביב ענייני המסחר: מי נשאר חייב, כמה כסף הוציא אחד מהם מהקופה, איזו סחורה אזלה ועל המלאי שיש לחדש. שיחות אלה נמשכו גם בשעת ארוחת הצהריים, בדירה. שש מדרגות הובילו מהחנות היישר אל החדר שבו שהינו לרוב וגם סעדנו. חדר האוכל המפואר והסלון היו מיועדים לאורחים, ואלה באו לעתים רחוקות מאוד.

אמא אהבה לסרוג ולקרוא. בשעות היום, כאשר לא הייתה תנועה בחנות, ישבה וסרגה – כך למשל זכתה סבתי בארבעה וילונות קרושה יפים, סרוגים במסרגה אחת, שיתנוססו על חלונות דירתה החדשה בבוא העת. בערבים קראה עד שעות הלילה המאוחרות. תמיד היה ספר לידה. איך קרה שלא הקנתה לי את הרגלי הקריאה שלה?

אבי, שלא קרא כלל, אהב מוזיקה ותיאטרון. לא פעם שאל אותם אחי: "מדוע אינכם הולכים להצגה?"

"כי אמא שלך מבלה את ימי הראשון, היום היחיד הפנוי, אצל סבתא," היה אבי משיב לו ומוסיף, "כשהייתי בחור צעיר בווינה, והכסף לא היה מצוי בכיסי, תמיד מצאתי דרך ללכת לאופרה."

"והיום," הייתה אמא אומרת בשקט, "במקום אופרה אתה מבזבז את הכסף על קלפים."

"יש לי ברירה?" היה משיב אבי, "כשלאשתי חשובים אמה, אחיה הצעיר ואפילו העוזרת של אמה יותר מאשר המשפחה שלה?"

יצאתי מהחדר כדי שלא יבחינו שהגעתי לסף דמעות. הייתי לצדה של אמי וריחמתי עליה. אף שלא חסרו סיבות לריב, מעולם לא רבו ביניהם, שכן אמי לא ידעה להרים קול. "אוי, המותניים שלי," הייתה התלונה היחידה ששמעתי ממנה. פעם, כשסבלה כל כך ונאלצה לשכב במיטתה, נזפתי בה: "למה את נאנחת, תלכי לרופא." ודאי חרה לה על שלא הבנתי אותה טוב יותר, שכן הכאבים נבעו מהמום הקטן וכנראה לא היה אפשר להקל עליהם. אני הייתי טיפשה, והיא – שתקה כהרגלה.

היטב אני זוכרת, גם היום, שיחה בין שתי עוזרות בחצר. האחת התלוננה שהגברת שלה נזפה בה בפני הילדים, ואילו העוזרת שלנו סיפרה בגאווה: "הגברת שלי, רק פעם אחת צעקה עליי ומיד פרצה בבכי." כזאת הייתה אמי.

אני מתבוננת בחיי אמי, מחפשת בהם שמחה, מחפשת צחוק, מחפשת מה שראיתי על פני נשים אחרות ואינני מוצאת. לא פעם אני שואלת את עצמי מדוע לא סיפרתי לאמי על הדברים שכאבו לי. אולי חסתי עליה ולא רציתי להעציב אותה בבעיותיי?

אבי, אדולף, נולד בשישה בפברואר 1888 בעיירה ליד ברטיסלאבה, צ'כוסלובקיה. על משפחתו איני יודעת הרבה. ברשותי מכתב משנת 1964, מבן דודי, ג'ורי, בנם של דוד ארמין ודודה אתל, ובו הוא כותב לי, כנראה כתשובה לשאלות ששאלתי: סבא וסבתא נולדו בווגסרד (vagszered) שבמחוז פוז'ון' (ברטיסלאבה). גם אבי נולד שם. אבא היה הצעיר מבין ארבעה ילדים: שלושה בנים ובת. בבית דיברו גרמנית. בית הספר שבו למדו היה בטרנצ'ן, במחוז טרנצ'ן, והיה זמן שבו למדו בווינה. משפחתו של אבי לא הייתה משפחה אמידה, וב-1902 עברה מצ'כיה להונגריה, בודפשט, כנראה מסיבות כלכליות. את הוריו, פרייברגר פאני ווייס דוד, סבתא וסבא שלי, לא הכרתי, הם נפטרו בבודפשט לפני שנולדתי. איני יודעת כיצד נראו, שכן לא ראיתי אף לא תצלום אחד שלהם. גם איני יודעת במה עסקו. דבר איני יודעת עליהם אלא זאת – על סבתא סיפרו שניסתה לדבר מעט הונגרית, אך בחוסר הצלחה. תמיד יצא משהו דו-משמעי, מצחיק ומשובש. הביטויים השגויים שלה הפכו לבדיחות במשפחה, זכרו אותם וחיקו אותם במשך שנים, ואנו צחקנו שוב ושוב. אבי, לעומת זאת, שלט בכמה שפות.

במלחמת העולם הראשונה שירת אבי בדרגת טוראי. בסוף המלחמה קיבל את צלב הברזל על שמוקש פגע בכף ידו הימנית. ראיתי מכתבים שלו מתחילת המלחמה, כתובים בכתב-יד רהוט ומסודר. בימים שאני הכרתי אותו לא היה כתב-ידו קריא. חוץ מהקושי לכתוב בכתב-יד ברור, הנכות לא הפריעה לו. הכי קשה היה לו כשאמי ציפתה לתינוק בזמן ששירת בצבא. הדואר הגיע לעתים רחוקות, וחופשה סירבו לתת לו. אבל הסיפור המרכזי שלו מאותה תקופה היה על הסמל הפלוגתי שהטיל עליו עונש לשפשף את הרצפה – רצפת עץ שמברישים בעמידה על הברכיים. הוא סיפר את הסיפור פעמים רבות כל כך שבגלל התכונה המגונה שלי שלא להקשיב כשאומרים משהו יותר מפעם, אינני זוכרת על איזה "פשע" קיבל את העונש. הדגש היה שאבי נתן לרב-טוראי עשרה פילר, שהם כעשר אגורות, והוא עשה את העבודה של אבי בעוד אבי יושב על המדרגה ומעשן סיגריה.

על הקורות אותו במלחמת העולם השנייה רק אחרים סיפרו, כי משם הוא לא חזר.

אבא, היה לך הומור וכישרון תיאטרלי. כשביקרנו חברים שלכם, הם ביקשו ממך לדקלם את השיר שנכתב ביידיש והונגרית גם יחד, על זוג אוהבים שכיבו את האורות אבל לא יכלו לכבות את אור הירח שהאיר עליהם. כשהתבגרת ונהיית לנער שלחו אותך לווינה כדי ללמוד מסחר. בזמנו, את הלימוד רכשו בעבודות שוליה בחנות מסוימת, עד שבעל הבית החליט שמספיק ניצל אותך והרשה לך להיבחן כדי לקבל תעודת עובד. המעסיקים שלך דיברו יידיש, שפה דומה לגרמנית, ולמדת אותה בקלות. הם היו חרדים. זה היה חדש בשבילך: כך למשל כשקונה נכנס – בין שקנה בין שלא קנה – בעל הבית רץ לשטוף ידיים. "לא הורדת אפילו בד אחד, לא נגעת בשום דבר מלוכלך, למה שטפת ידיים?" ביקשת הסבר. "דיברתי עם גוי," הייתה התשובה.

למזלנו את המנהג הזה לא הפנמת, ובבית שלנו אתה היית "הגוי של שבת": בבודפשט, למשל, כשעברת ליד חנות המעדנים "נאג' ואייכלר" לא התאפקת וקנית מהנקניקיות המפורסמות שלהם. בבית אכלנו אותן מעל נייר.

בווינה עבדת בחריצות בחנות הטקסטיל של אדון שוורץ. כשהתאפשר לך לתור את וינה היפה, גילית את הבניין הגבוה המקושט בפסלים של מלחינים – "בית האופרה". לא בבניין התאהבת אלא בצלילים שניגנו בו. את הכרטיס הראשון לאופרה, הזול ביותר כמובן – בקומה העליונה בעמידה – קנית מדמי הכיס שלך. הייתה זו האופרה "לה טרוויאטה". לו יכולתי לצלם אותך אז, בחור צעיר עומד וצופה בשקיקה, הבולט בהבעתך היה ודאי הפה פעור. לא רק הוקסמת והתלהבת אלא קיבלת תיאבון לראות עוד ועוד. ויהי מה, אמרת לעצמך, אני חייב להשיג כרטיס לכל האופרות שמציגים. גלי אושר ורעב שטפו את לבך. מאחר שניחנת לא רק בשמיעה מוזיקלית אלא גם בעיניים חדות, גילית כבר בשבוע הראשון שבכל ערב מוכרים כרטיס בצבע אחר. בימים הראשונים שמרת את הכרטיסים למזכרת, אבל בסוף השבוע עלה במוחך הרעיון לנסות ולהשתמש באותם הכרטיסים שוב. וזה עבד: הסתכלת על היד של האיש שהלך לפניך מושיט את הכרטיס למבקר, וראיתָשצבעו ירוק. פשפשת בכיסך, הוצאת והראית למבקר כרטיס ירוק. יום יום, לאחר סגירת החנות, דרכך הובילה היישר לבית האופרה. אלה היו שעות האושר שלך. פעם קרתה תקלה. נראה שכבר מלאת ביטחון עצמי ובפזיזותך הצגת צבע לא מתאים. המבקר תפס אותך בצווארון ואמר לך לא לזוז עד שיתפנה ויקרא לשוטר. נעמדת לידו, כפי שדרש, ופרצת בבכי.

"אתה פוחד מהשוטר, מה? רמאי!" צעק עליך המבקר.

"לא, אני לא פוחד משום דבר, אני לא יכול לחיות בלי אופרה," אמרת בקול רועד.

מבקר הכרטיסים הביט בך, בנער הצנום המתייפח כל כך והטיפות המרות נגעו בלבו.

"עמוד מאחורי הדלת עד שייכנסו כולם," הורה לך, וכשכולם נכנסו, לקח את ידך והוביל אותך לקיוסק.

"תן לו מגש סודה, אני ערב לו," אמר לאיש מאחורי הקיוסק.

"בטוח?"

"בטוח."

"איך קוראים לך?" שאל אותך.

"אדולף דנש," ענית.

"קח, ותחזיר אותו ריק. כוס סודה עולה רבע שילינג ואני אספור את הכסף שאתה מביא. אם יחסר אפילו רבע שילינג, אתה תשלם מכיסך."

לקחת את המגש העגול עם הזרועות הקמורות המתחברות לידית, רצת במדרגות עד לקומה החמישית וצעקת: "מיסודה,

ב בקשה, מיסודה!" ומשם ירדת והסתובבת וצעקת עד שהמגש התרוקן. כששמעת את האות המסמן את תחילת ההצגה, הנחת את המגש ורצת למקומות העמידה כדי לא להפסיד אף רגע מההצגה. בהפסקה שבת לקיוסק, מסרת את הכסף ומילאו לך את המגש מחדש. בתום ההצגה, כשהחזרת את המגש הריק ונתת את הכסף, בעל הקיוסק חייך אליך ואמר:

"אתה יכול לבוא כל ערב, אני מוכן להעסיק אותך."

היית מאושר. חזרת הביתה בדילוגים, כמו היית ילד קטן, ושרקת את האריה הראשית מ"לה טרוויאטה". לפני שנכנסת לדירה שמאחורי החנות (שם הייתה לך מיטה), חלצת את הנעליים כדי לא לעורר את האנשים. מאותו הערב השתנו חייך: הכול נראה ורוד, וימי העבודה עברו ביעף כאשר דמיינת את הערב שיביא לך את האושר.

עם הזמן נעשית פחות מרוכז בעבודה. לא פעם שקעת כולך בארץ החלומות בה הציגו אופרות ולא שמעת כשפנו אליך האנשים. בעל הבית איבד את סבלנותו והודיע להוריך שסיימת את ההשתלמות, ומצדו אתה יכול לחזור לביתך שבהונגריה.

סבא סידר לך עבודה אצל סיטונאי טקסטיל. שם הפקידו בידך סחורה כדי למכור אותה לחנויות בכל חלקי הארץ. פיתחת לך חוג קונים ונהגת לבקר אותם בכל שבוע.

* * *

כך נהיה אבא שלי סוכן נוסע והגיע ל"אופנת הרשקוביץ" שבמרכז קישפשט. כבר בביקורו הראשון בחנות נפל מבטו על הצעירה הנאה בעלת העיניים החכמות, שעבדה כיד ימינה של בעלת הבית, סבתא שלי. שערותיה היו מסודרות תמיד, ולבושה היה צנוע ועשוי בדים יפים שבחרה לה בקפידה מהחנות. הוא התפעל מהצעירה המוכשרת השולטת בכל אגפי החנות, ואהב לשוחח איתה. בכל ביקור התעכב מעט יותר על מנת לשהות עוד במחיצתה. כך נודע לו שהיא הבת הבכורה, שמהּ סרנקה, וכשאביה נפטר נאלצה להפסיק את לימודיה בתיכון כדי לעזור לאמה.

סבתא הבחינה שאדולף מתמיד לבקר גם כאשר מזמינים פחות סחורה. מצא חן בעיניה הגבר הצעיר, המטופח והמגולח למשעי, שבכל פעם היה מגיע מעונב בעניבה אחרת (חליפה הייתה לו רק אחת). גם סרנקה הייתה מאריכה איתו את השיחות בחשק רב. היטב זכרה באיזה יום אדולף עומד לבוא, וסבתא ניחשה זאת ממצב רוחה הטוב שנשקף מעיניה. סרנקה הייתה נאה, קצת נמוכה, אבל גם אדולף לא היה גבוה. הוא גידל שפם כדי להיראות מכובד יותר. מבוגר ממנה היה בשנים טובות, אבל לא היה זה יוצא דופן באותם ימים. הוא היה אדיב ומחונך והעניק לסבתא כבוד רב.

כשביקש את ידה של סרנקה, נענתה לו סבתא ברצון. לצד זה שחיבבה אותו, סבתא גם חששה שמא לא תמצא בתה חתן עקב צליעתה. גם הבנים הגדולים, שכבר סיימו בגרות והתחילו לעבוד בחנות ואף לקחת לידם את הניהול, הסכימו בשמחה.

לירח דבש נסעו הוריי לוונציה. ראיתי צילום של הזוג הצעיר שם, ועל משטח הוויטרינה (קרדנץ) עמדה מראה עגולה ועליה מצויר זוג יושב בגונדולה ומסביב מוזאיקה צבעונית. שלוש פעמים ביקרתי בוונציה, ובכל פעם חיפשתי מראה כזאת ולא מצאתי.

את הבית עם החנות ברחוב סנט אימרא הרצג 26, בפאתי קישפשט, קיבלה אמי כנדוניה. קבלן, שהיה קרוב משפחה, בנה להם את הבית והתאים אותו לצורכיהם: ארבעה חדרים, חצר גדולה, גינה, מרפסת, מרתף, עליית-גג, חדר לעוזרת, מזווה, מטבח ואמבטיה. הייתה בו גינה גדולה עם שיח פטל, עצי פרי ועצי לילך מתחת לחלון חדר השינה. היה גם לול ואת סולי הכלב במלונה. הבית היה מספיק רחב ולאחר לידתי לא עשו בו שינויים, אלא הוסיפו מיטת תינוק. כשגדלתי, עברתי לישון על הספה. היותי ילדה והפרש השנים, שתים-עשרה שנים וחצי, ביני לבין טיבי, אחי, זיכו אותי בפינוק רב: כשהייתי קטנה ישבתי בחנות הרבה בחיק אבי או אמי, וכשגדלתי – שיחקתי מוכרת או ציירתי על השולחן. לפעמים גם הכנתי שם שיעורים. בימי החורף נהג אבי להכניס קליפת תפוח-עץ לתעלות התנור "זפיר", וריח ניחוח מילא את החנות. אהבתי להתכרבל בחיקו של אבי, והוא מעולם לא שב מהקניות שעשה לחנות, על אף החבילות הרבות והכבדות, בלי שהביא לי את גולות השוקולד עם אגוזים שאהבתי. אז איך היה מסוגל להעלים ממני את הצליל שהיה בשבילי אוצר?

כשהייתי בת שמונה, הממשלה הוציאה מטבע זהב של חמישה פֶּנגוֹ לזכרו של המשורר הלאומי הדגול Petofi. ערכו היה רב משל חמישה פנגו, כי הוציאו רק כמות מוגבלת. אותי משך יותר היופי, הברק והצליל שהשמיע כשהפלתי אותו. את המטבע הראשון קיבלתי ליום הולדתי השמיני. שמרתי אותו בקופת חיסכון, שעד אז שימשה רק כקישוט: קופת פורצלן בצורת בית בצבע ורוד ולבן, עם מדרגות, דלתות, חלונות וגג. את הכסף הכניסו לתוך הארובה, ופתח נוסף לא היה. אחרי שהכנסתי את המטבע, החבאתי את הקופה באחת המגירות בחנות שהיו בה סתם חפצים. דחפתי אותה פנימה וכיסיתי אותה. בכל חג ואירוע הצטברו בין חמישה לשישה מטבעות. ערכם היה שווה למאה שקלים בערך. עם הזמן המטבעות יצאו מהמחזור ולא קיבלתי יותר ושכחתי מהאוצר. ובכל זאת הזכיר לי פעם משהו את הבית הקטן, שאהבתי לנער ולבחון איך הצלילים משתנים בו לפי כמות המטבעות. ניגשתי למגירה בעת שאבי נמנם ליד התנור. האיש הצעיר של פעם כבר גידל כרס (טיבי תיאר אותו לחברה שלו ואמר: "לאבי יש משהו בולט מלפנים שאפשר לשבת עליו") ואהב את הפינה שליד התנור. שם הוא תיכף שקע בנמנום.

הרמתי את החפצים שמעל הקופה, לקחתי אותה לידיי, ניערתי אותה ו… ד ו מ י י ה. נדהמתי. איך קרה הדבר? הרי אין לקופה פתח אחר, ובקושי הכנסתי את המטבעות לתוך הארובה. הפכתי את הקופה וחשכו עיניי. בתחתית הבית היה חור גדול, סתום בחתיכת סמרטוט. עולמי חרב עליי; רק אבי הכיר את המחבוא. לא בכיתי, לא סיפרתי על העלבון לאיש. לא לאמי ולא לחברתי הטובה, אשת סודי.

פעם אזרתי עוז ואמרתי לאבי: "גזלת ממני את האוצר שלי כדי לכסות את ההפסדים שלך בקלפים." הוא לא אמר מה שהתבקש – שאני חצופה – אלא ענה בשלווה: "אני אפצה אותך." גם אם היה עושה זאת, לא הייתי שוכחת את המעשה האכזר.

במקרים נדירים בהם התנהל ויכוח בינו לבין אמי, היה נשבע על אושרם של הילדים שיותר לא ייגע בקלפים. כמה שנים עמד בהבטחתו, אבל בצֵ'פֶּל, לשם עברנו כשהייתי בת עשר, צץ חבר חדש שפיתה אותו. הוא ודאי לא זכר את הנדר, אבל במוחי ובלבי חרותים שני המקרים עמוק, עמוק.

ככל שאוהבים מישהו כך האכזבה כואבת יותר.