זמר הפאנק ועוד סיפורים

מעריץ של אדם סנדלר שהופך לשחקן בתיאטרון פרינג', סנדוויץ' טוניסאי שמשנה גורלות, חיבור קוסמי עם כלב אחרי אכילת פטריית הזייה, סוכנת מוסד סוררת, חיפוש אחר קלטת לוהטת שמסתבך, שיחת נפש עם גורדון רמזי, זמר פאנק שנקלע לאירוע טרור, נער שהולך להילחם בשביל פוטין ולא חוזר אותו הדבר, באטמן והג'וקר בערב קיצוני ואיש מכירות מצליח שהופך להיות נזיר זן ועוזב את אישתו הדוגמנית בר סלע. כל אלו הם חלק מהסיפורים הקצרים שמרכיבים ספר זה. יש סיכוי שתאהבו את הסיפורים, יש סיכוי שתשנאו אותם ויש גם סיכוי די גדול שתישארו אדישים אליהם. 

גורדון ואני
גורדון רמזי צרח עליי. לא סתם צרח, העיניים שלו בערו, המצח המקומט שלו הפך לגלי עוד יותר ונראה כמו צונאמי ענק, הידיים הגדולות שלו התקרבו לצווארי וכמעט חנקו אותי, והפה שלו נפער בעודו צורח עליי, "הסלמון שלך יצא יבש, יבש!! אתה לא יכול לבשל ככה במטבח המזוין שלי, חתיכת אפס!"

זאת לא הפעם הראשונה שבה ראיתי את גורדון מאבד את זה, אבל הפעם זה היה שונה. לכן, במקום להיעלב, לבכות ולרוץ ולהכין את המנה שוב, או סתם להתחבא במחסן, חיבקתי אותו, חיבוק חזק, חם ואוהב, חיבוק של מישהו שמבין שעומד מולו מישהו במצוקה, מישהו שעובר משהו. זה לא הסלמון היבש שלי שבוער בו, זה משהו אחר, עמוק יותר. ראיתי אותו כמות שהוא: למרות הכסף הגדול, הפרסום והתהילה הוא לא יותר מאשר חיה פצועה ודואבת, המלקקת את פצעיה.

ראיתי את הכאב שלו. את האב המתעלל, קריירת הכדורגל שהתרסקה, את העבודה הקשה במסעדות, שעות על גבי שעות של קילוף תפוחי אדמה עד שהידיים מדממות. ראיתי את הצרחות של מרקו פייר וייט שמשפיל אותו, מפחיד אותו, דוחק אותו לקצה עד שהוא בוכה כמו ילד קטן. ראיתי את הלחץ הבלתי נסבל, את הריבים עם השותפים והעובדים, את האכזבה מהמבקרים שדקרו אותו עם עטיהם המושחזים כסכין.

צעקתי לו, "גורדון! אני מבין אותך, אני מבין! אני רואה את הקושי שלך, אני רואה את הסבל שלך, אני יודע איך אתה מרגיש!"

גורדון עצר והסתכל עליי בעיני עגל פעורות ועגולות. גופו הגדול קפא. נראה שגם הוא נזכר בעבר שלו, הרגשתי ששנינו שואבים זיכרונות מאותו מקום קדום, שכביכול אנחנו מאוחדים ומשדרים על אותו גל של נוסטלגיה מהולה בכאב ועצב ששום סכום כסף לא יכול לרפא.

הוא חיבק אותי חזק, הצמיד אותי לגופו ואמר לי בשקט שהוא מצטער. "אבל אתה עדיין זבל של טבח," הוסיף. חום עטף אותי, הרגשתי שהצלחתי לחדור את שריונו של השף המפורסם. סיפרתי לו את שראיתי בחזיוני והוא עמד שם דומע. בהתחלה הוא שילב ידיים ולאחר מכן החזיק את ראשו בידיו, בעודי ממשיך ומספר ומפרט את התמונות לפרטי פרטים.

לאחר שסיימתי השתרר שקט. שאלתי אותו בעדינות, "גורדון, זאת הסיבה שכל השפים כל כך קשוחים? לכן אתם כאלו קשים? אלו הזיכרונות הנוראים האלו שרודפים אתכם? זה מה שקרה גם ליונתן רושפלד?".

"לא", ענה לי גורדון בשקט, "רושפלד סתם אידיוט".