פתח דבר
זנדר
דזרטרון, טקסס
1993
ארוווווו... ארווווווו... ארוווווו....
אזעקות מהדהֲדות בחלל גוּלגוֹלתי, רמות, גבוהות ועקשניות, לא מרפות. אני נחפז החוּצה ממיטתי. חוסר אֵמוּן מתנגש במציאות: איך לחשוב את מה שלא יעלה על הדעת? הֶתקֵנֵי האַל-כֶּשֶׁל כשלו. זה באמת קורה.
אנחנו רצים.
הנרי נובח פקודות. לֶנָה ואני ממהרים לבצע. ידיי רועדות על לוח הבקרה, פחד ואדרנלין גועשים בִּפנים, אבל הנה עכשיו כמעט השלמנו את הכיבוי היְדני. זה יהיה בסדר, כולנו נהיה...
באנג!
גלי קול מַפּילים אותי לרצפה. קור עז. רסיסי מתכת מתעופפים סביבנו, וגרוע מזה.
הרבה, הרבה יותר גרוע.
זה יוצא החוצה.
זה מוצא אותנו.
יש כאב.
כאב
כאב
צרחות מתמזגות יחד לאחת — של לנה, של הנרי, שלי. שלושה שָׁרים יחד בתיאום מושלם שיר של ייסורי מיתה.
אבל אז קולי דועך. דואט של כאב נותר מאחור.
תאים, רקמות ואיברים נהרסים מבפנים החוצה, שרשרת תגובות שקורעת אותם לגזרים. רגע חטוף של צלילוּת בסיום מראה מה היה יכול להיות, לפני שהנרי ולנה — ידידים, עמיתים, אנשי מדע מבריקים, שניהם — חומקים ונמוגים. לנה, לנה שלי. מתה.
אני שורד. הם אינם, אבל רגעיהם האחרונים טבועים בתוכי, לעד.
איש אינו מבחין כיצד השתניתי — הדברים שאיבדתי, הכישורים שרכשתי. חלקם מקור הנאה, חלקם קללה.
החושים החדשים שלי רושמים גלים שאני מדמֶה לצליל וצבע. הם באים מכל הדברים — דוממים, חיים, אנושיים. במיוחד אנושיים.
לכל איש, אישה וילד יש תצורה ייחודית לו שנובעת ממנו, מוקרנת ממנו בלי ידיעתו — אפיון אינדיבידואלי יותר מטביעות אצבע, המלמד על האדם יותר ממחשבות או מעשים. זה כאילו שאני יכול לראות את עצם נשמתם. טביעת הקול שלהם, אני קורא לזה — קול שהם לא יודעים שיש להם.
אבל אני יודע. ועם הידע הזה בא כוח.
ואני רוצה עוד. תמיד עוד.
לדעת כל מה שאפשר לדעת.
קודם באה התאונה. ואז באה התכנית...