תשוקה נסיכית

ניק פרינס הוא שחקן/במאי זוכה אוסקר שמבקש להפוך רב מכר לסרט שובר קופות ולשם כך עליו לאתר את הסופר המתבודד של הספר. אבל בדרכו עומד מכשול בלתי עביר בדמותה של ג'ינקס ניקסון העקשנית.
ג'ינקס יודעת מה זהותו של הסופר העלום והיא לא מתכוונת לגלותה! אבל ניק נחרץ ותקיף בדעתו בדיוק כמוה, והשילוב המרתק של יפי-תארו, יהירותו ונחרצותו מאלץ אותה להילחם בכל הכוח כדי לשלוט במשיכה העזה שהיא חשה כלפיו ולשמור על סודה!

פתח-דבר
"אז מה היה לסופר החמקן להגיד על ההצעה שלי הפעם?" אמר ניק למו"ל בזמן ששני הגברים ישבו זה מול זה משני עבריו של מכתבתו של המו"ל, מבטאו האמריקני מתעמעם בשעמום מוליך שולל.

מוליך שולל, מפני שניק היה הכל חוץ מאשר משועמם כאשר היה מדובר בקניית זכויות ההסרטה של הספר המרגש של ג'יי.איי. ווטסון...

ג'יימס סטיבנס התבונן בו בחוסר נוחות. גבר בשנות החמישים שלו, עומד בראש סטיבנס הוצאה-לאור מאז פרישתו של אביו לפני למעלה מעשרים שנה, ג'יימס ראה כבר הכל, לכאורה, כאשר מדובר במזג בלתי צפוי לפרקים של הסופרים שעבדו עמו.

אבל מבטו הבוחן של ניק מתחת לעפעפיים המושפלים שלו ראה שהגבר האחר משתאה נוכח יחסו של ג'יי.איי. ווטסון בדיוק כניק עצמו.

מה כל-כך מסובך בנוגע לרצונו לרכוש את זכויות ההסרטה של הספר שכבש בסערה את עולם המו"לות לפני שישה חודשים? הרי זה חלומו של כל סופר להפוך את הספר שלו לסרט! סרט – וגם אם במקרה זה הנחתום מעיד על עיסתו – שיופק ויבוים על ידי לא אחר מאשר ניקולס פרינס זוכה האוסקר!

אבל לא, מארבעת המכתבים שנשלחו אל הסופר במהלך החודשיים האחרונים, שניים הוחזרו מבלי שנפתחו כלל, השלישי הביא לסירוב מנומס אך נחרץ וניק עוד לא קיבל מענה לרביעי. אבל על פי הבעתו המיוסרת של ג'יימס סטיבנס הוא הסיק שמדובר בסירוב נוסף.

לאמיתו של דבר, החודשיים של הציפיה למענה של ג'יי.איי. ווטסון היו מתסכלים ביותר עבור ניק. לפני חודש הוא אפילו סעד בחברת עורכת בכירה בהוצאה-לאור, שטיפלה בסופר מתוך תקווה שיצליח לעקוף לגמרי את ג'יימס סטיבנס ולהגיע ישירות אל הסופר עצמו. לאחר כמה ארוחות ערב משותפות ג'יין מורו נעשתה נינוחה מספיק בחברתו כדי לספר לו, אחרי שאילצה אותו להבטיח לה לא לחשוף את המקור שלו, ששמו האמיתי של הסופר הוא ניקסון. אבל היא הודתה שפירור מידע זה לא יסייע לו במיוחד, מאחר שהמוציאים-לאור יוצרים קשר עם הסופר דרך תיבת-דואר בלבד.

"הוא דחה שוב את ההצעה שלי," ניחש ניק, הבעתו קודרת.

"כן," אישר ג'יימס, חש הקלה על שלא היה צריך להגיד את המילים בעצמו.

"מה לא בסדר אתו?" ניק קם במרץ, גבר גדול, הרבה מעל מטר ושמונים, שערו הכהה ארוך וסתור מעט, עיניים אפורות נוצצות שולטות בתווי הפנים המסותתים. "האם הוא רוצה עוד כסף? האם זה העניין?" שיער. "אני אתן לו מה שהוא רוצה. במסגרת סבירה."

ג'יימס נאנח, גבר בעל מבנה גוף צנום עם שיער מקליש, ורק האור החריף בעיניו הכחולות הפריך את מראהו הידידותי-משהו. "אולי אם אראה לך את המכתב האחרון שקיבלנו..." הוא פתח תיק שנח על שולחנו, הרים מתוכו את העמוד הראשון והושיטו לניק.

רק שורה אחת הודפסה על הדף: "לא גם אם ניק פרינס היה מבקש ממני בעצמו."

קצר. לעניין. סירוב חד וחלק.

ועם זאת, למרות שזה היה מרגיז, לא הסירוב היה זה שלכד את תשומת לבו של ניק כאשר המשיך להתבונן במכתב. שכן בראש המכתב היה מודפס מספר תיבת-הדואר שג'יין הזכירה, וזו היתה תיבת-דואר כאן, בלונדון דווקא. עובדה שג'יימס סטיבנס ודאי שכח כאשר הציע לניק להציץ במכתב...

ניק הרים את עיניו אל המו"ל, מבטו הכסוף מצומצם כאשר החזיר לו את המכתב בלי להגיד דבר; לא היו לו ספקות שג'יימס סטיבנס היה אדם בעל כבוד, שאם היה יודע שהוא פוגע באנונימיות של הסופר באמצעות גילוי מיקום תיבת-הדואר לניק, הוא היה ממהר להתקשר אל הסופר כדי לדרוש ממנו לשנות מיד את מיקומה של תיבת-הדואר הזו.

"האם ניסית לדבר עם האיש פנים-אל-פנים – לא?" הוא הזעיף פנים כאשר ג'יימס נענע בראשו.

ג'יימס נאנח בכבדות. "מעולם לא פגשתי אותו – "

"מעולם לא?" חזר אחריו ניק בחוסר אמון; זה הופך להיות פארסה. ג'יימס סירב מלכתחילה לאפשר לו לפגוש את ג'יי.איי. ווטסון, אבל ניק לא שיער שזה נבע מהעובדה שגם ג'יימס לא פגש את הסופר מעולם!

המו"ל הקדיר פנים. "מעולם לא פגשתי אותו. מעולם לא ראיתי אותו. מעולם לא דיברתי אתו," התיז. "לא נמסר לי מעולם מספר טלפון, אתה מבין. למעשה, הקשר שלנו נעשה באמצעות הדואר בלבד."

"אני לא מאמין!" ניק קרס על הכסא הניצב מול השולחן, אחוז השתאות נוכח הדברים ששמע. הודות לג'יין מורו, הוא ידע על תיבת-הדואר, אבל הוא חשב שנקודת המפגש נקבעה אחרי שהסופר והמו"ל נפגשו. "וכל הזמן הזה חשבתי שהעניין החמקני הזה היה תרגיל מו"לי!"

"הלוואי!" הפטיר ג'יימס בתסכול. "אבל האמת היא שקיבלנו כתב-יד ללא מתווכים כמעט לפני שמונה-עשר חודשים. עורכת זוטרה קראה אותו לבסוף ומיהרה למסור אותו לעמית בכיר יותר ברגע שקלטה את איכות הכתיבה ואת יופיו של הסיפור. כתב-היד הגיע לבסוף אל שולחנו של עורך בכיר, לאחר שהיה במשרד כמעט שלושה חודשים – עובדה שהיתה למעשה לא כל-כך נוראה!" התגונן כאשר ניק שלח לעברו מבט מצמית.

"אם אתה אומר," מלמל ניק, עדיין המום מהידיעה שאף-אחד בבית ההוצאה-לאור המכובד הזה לא פגש מעולם את הסופר שעשה להם מיליונים, כמו גם לעצמו, במהלך ששת החודשים האחרונים.

ג'יין מורו לא סיפקה לו את פיסת המידע החשובה הזו!

"זה בדיוק מה שאני אומר." ג'יימס הזדקף בכסא העור בעל המשענת הגבוהה שלו. "מובן שביקשנו להיפגש עם מר ווטסון בהזדמנויות שונות, אבל לשווא," המשיך נחושות בזמן שניק התכוון להשמיע עוד הערה נבזית. "כל גישה נתקלה בסירוב נחרץ."

ניק נענע בראשו. לא פלא שהוא מתקשה כל-כך בניסיונו ליצור קשר עם הסופר, אם אפילו המו"ל שלו נתקל בחומה בצורה!

"זה נכון," הבטיחו ג'יימס סטיבנס, אינו מבין לאשורו את נענוע הראש של ניק. "החוזה, כל ההצעות של העורכים – למרות שעלי להודות שלא היו רבות כאלה," הוסיף בהערצה. "הכל נעשה באמצעות הדואר."

"אבל יש לכם מכתבי מעריצים, דברים כאלה? אתם שולחים גם אותם בדואר?" שאל ניק.

ג'יימס נענע בראשו והרים משולחנו עוד תיק, אותו הגיש לניק. התיק היה מפוצץ. "אנחנו שולחים לו מבחר מזמן לזמן, כדי שהוא יידע מה מרגיש הציבור ביחס לספר. אבל לא את המכתבים הנבזיים, כמובן; אלה מטופלים כאן."

"מכתבים נבזיים?" ניק הרים גבה.

"מכתבים מעליבים." ג'יימס משך בכתפיו. "איומי מוות," הבהיר. "הצלחה פתאומית כזו נוטה להוציא את הרע ביותר אצל אנשים מסוימים."

אה, ניק האמין לו; הוא קיבל לא מעט מכתבים נבזיים במהלך השנים. "החוזה." הוא חזר לנקודה שג'יימס הזכיר מוקדם יותר ושעשויה להיות רלוונטית לצרכיו. "הרי – "

"הסעיף הנוגע לזכויות הסרטה וטלוויזיה הוצא מהחוזה," שיסעו ג'יימס בקלילות, מנחש את שאלתו הבאה של ניק. "לדרישת הסופר, כמובן." עיניים כחולות נצצו בעליזות.

"כמובן." ניק זעף; למה שעיניו של הגבר השני לא יבהיקו בעליצות – אחרי-הכל, סטיבנס הוצאה-לאור צחקו כל הדרך אל הבנק.

ג'יימס הצטחק ללא בושה. "רצינו את הספר, בכל תנאי."

ניק היה בטוח שספר כמו ילד בלתי רגיל מגיע להוצאה-לאור פעם בחיים, כך שהוא לא יכול להאשים את הגבר האחר על שהסכים לכל התנאים שהעמיד הסופר בדרך לפרסומו. אם לא היה עושה זאת, אז הוצאה-לאור אחרת היתה עושה זאת.

לא שכל זה עזר לניק עכשיו; הוא רצה להפוך את הספר הזה לסרט, וללא שיתוף-הפעולה של הסופר הוא לא היה יכול לעשות זאת.

"אתה חושב שאתה מתוסכל?" ג'יימס נענע בראשו. "אתה יכול לתאר לעצמך כמה הפסדנו מאחר שלא יכולנו להציג את הסופר, לספק ראיונות אישיים, חתימות על ספרים, דברים כאלה? התנהגותו החמקנית של ווטסון גרמה לנו ודאי הפסדים של מיליונים במכירות."

"אבל עשיתם מיליונים בכל מקרה," לאט ניק בידיעה. "ואני מניח שגם רכישת זכויות ההסרטה לא תזיק לכם."

"לא," הסכים הגבר האחר בחיוך. "אבל מאחר שלא תרכוש את זכויות ההסרטה – "

"מי אמר שלא?" חתך ניק בחריפות, הבעתו קודרת שוב כאשר קם.

ג'יימס הביט בו בסקרנות. "מה גורם לך לחשוב שתצליח לפגוש ולדבר עם האיש שאנחנו מנסים לפגוש מזה חודשים, לשווא?"

"זה פשוט." ניק חייך בביטחון. "אני לא משחק על פי אותם חוקים שמגבילים אותך, ג'יימס." ועכשיו, כשיש לו את מספר תיבת-הדואר, הוא התכוון לרדוף אחרי ג'יי.איי. ווטסון – או שאולי מוטב להגיד ניקסון – בכל דרך אפשרית. "טענתו של ווטסון שגם אם ניק פרינס עצמו יבקש ממנו תהפוך לעובדה בלתי מעורערת," אמר לג'יימס בזעף. "ואני מזהיר אותך, אני לא מקבל תשובה שלילית!" הוסיף ניק בחריפות.

הוא לא התכוון לקבל תשובה שלילית גם הפעם. וזה מה שג'יי.איי. ווטסון יגלה בקרוב מאוד!

1
"סוזן, תודה שהזמנת אותי." ג'ינקס חייכה במאור פנים לעבר האשה האחרת בזמן שפתחה בפניה את הדלת, שאון המסיבה נשמע ברקע.

שתי הנשים למדו יחד בבית-הספר וסוזן היתה עתה נשואה לשותף בפירמה של רואי-חשבון. שני ילדיה הקטנים ישנו בשלווה למעלה. ואם לא, אז האו-פר שלהם ודאי דואגת לכך שלא יפריעו למסיבה שנערכה לכבוד יום-הנישואים החמישי של הוריהם.

סוזן נחרה בבוז. "ג'ינקס, תפסיקי עם זה; את ואני יודעות שהיית מעדיפה להיות בבית עם ספר טוב, ושהייתי צריכה להכריח אותך בארוחת הצהרים מוקדם יותר השבוע להסכים לבוא הנה הערב! אבל תודה בכל מקרה; זה לא היה אותו הדבר בלי נוכחותה של השושבינה האחת והיחידה שלנו." היא נשקה לג'ינקס בחום על הלחי לפני שהתרחקה והביטה בה בעיניים מזדעפות. ג'ינקס היתה קטנה ודקיקה, והשמלה השחורה שלבשה היתה מושלמת עם השיער האדום, הארוך והמשתפל שלה. "תגידי לי, איך זה שאת נעשית צעירה עם השנים ואני רק מזדקנת?"

"חנפנית," התיזה ג'ינקס, מושיטה לחברה שלה ורדים בצבע אפרסק שהביאה לה כמתנה; הוורדים היו בצבע הפרחים שהחזיקה סוזן בידה בחתונתה לפני חמש שנים.

"אוי, ג'ינקס, הם יפהפים!" זרחה סוזן. "אבל תגידי לי, מה שלום ג'ק?"

חיוכה של ג'ינקס לא זע, למרות שעיניה התמלאו צללים. "אותו הדבר, פחות או יותר." היא משכה בכתפיה. "אבל איפה הבעל החתיך שלך?" שאלה בשובבות, מחליטה שהיא מעדיפה לא לדון באביה במהלך מסיבתה של חברתה.

"אני כאן," הכריז ליאו באושר, עוקף את סוזן כדי למשוך את ג'ינקס הזעירה אל בין זרועותיו ולנשקה על שפתיה. "אנחנו עוד יכולים לברוח יחד, את יודעת," אמר לה בלחישה, עיניו הכחולות מנצנצות בעליצות כאשר קיבל חבטה קלילה מזרועה של אשתו המחייכת.

"נשמע כמו מסיבה טובה." ג'ינקס נדה בראשה לעבר חדר ההסבה של סוזן וליאו, משם עלו קולות של שיחה וצחוק, שקשוק כוסות וצלחות.

"יש לנו אורח מיוחד," אמרה לה חברתה בהתרגשות בזמן ששילבה את זרועה בזרועה של ג'ינקס והובילה אותה על פני השטיח העבה במסדרון בכיוון החדר הרועש. "את יודעת שסטייזי הנטר עיצבה את חדר ההסבה שלנו בשנה שעברה?" שאלה בזמן שג'ינקס התאמצה להיראות מתעניינת; סוזן ידעה טוב מאוד שזו לא הזירה האהובה עליה במיוחד.

מאחר שעניין עיצוב החדר היפהפה היה נושא השיחה העיקרי של סוזן לפני שישה חודשים, הרי שמובן שג'ינקס ידעה שסטייזי הנטר הידועה היתה המעצבת.

סוזן הנהנה, לא דורשת תשובה. "אז נשארנו ידידים, כך שמובן שהזמנתי את סטייזי, ואת בעלה ג'ורדן, הערב, ולפני שעה סטייזי התקשרה לשאול אם היא יכולה להביא את אחיה, מאחר שהוא הגיע באופן לא צפוי, וכמובן שאמרתי כן, ובחיים לא תנחשי מיהו אחיה של סטייזי – "

"בעוד רגע היא תצטרך להשתתק כדי לנשום," אמר ליאו לג'ינקס ביבושת בזמן שצעד לצדן, מניח זרוע אוהבת על כתפיה של אשתו. "אבל את יודעת שג'ינקס לא מתעניינת בדברים כאלה, סוזן. אם הגבר הזה היה פרופסור באוניברסיטה או ארכיאולוג, או משהו כזה, אז היא היתה מגלה עניין, אבל מאחר שהוא רק – "

"ליאו שלילי רק בגלל שהגבר הזה פשוט אלוהי," התנשפה סוזן. "אלוהי," חזרה ואמרה בהתלהבות. "מטר ותשעים של מגנטיות מינית צרופה – "

"ומה אני?" שיסעה ליאו.

"אה, גם אתה אלוהי, יקירי," אמרה לו סוזן בהיסח הדעת.

"אבל לא כל-כך אלוהי – או מגנטי – כמו האורח המכובד שלנו," אמר בזעף.

"טוב... אני נשואה לך." סוזן שרבבה שפתיים. "זה לא אותו הדבר."

"לא, אני מבין את זה." ליאו הקדיר פנים. "את בטוחה שאת לא רוצה לברוח אתי, ג'ינקס?"

ג'ינקס השמיעה את הצחוק המבטל המצופה ממנה. "אתה יודע בדיוק כמוני שאתה אוהב את סוזן עד כלות!"

ליאו נענע בראשו. "זה עלול להשתנות אם היא תמשיך להתלהב מבמאי קולנוע מפורסמים."

עיניה של ג'ינקס התרחבו בבהלה. "אחיה של סטייזי הוא במאי סרטים?"

"כן, הוא – מצטערת." סוזן חייכה בזעף כאשר פעמון הדלת צלצל שוב. "נדבר אחר כך." היא לחצה את זרועותיה של ג'ינקס לפני שאחזה בידו של בעלה ומשכה אותו אל דלת הכניסה.

ג'ינקס פנתה כדי להיכנס לחדר ההסבה – ומיד מצאה את עצמה פנים-אל-פנים עם מי שהיתה בטוחה שהוא "מגנטיות מינית צרופה על פני מטר ותשעים" בעיני סוזן!

טוב... לא בדיוק פנים-אל-פנים – היא היתה מטר ושישים-וחמישה בלבד בלי נעליים, והעקבים הגבוהים עדיין לא קירבו אותה אל הגבר שהחזיר על מבטה בעיניים אפורות-כסופות כובשות, פיו קשה ולא מחייך.

גבר אותו זיהתה בקלות כניק פרינס. שחקן בעברו ועתה במאי סרטים מצליח ביותר, הבכור מבין שלושה אחים שהיו הבעלים של פרינסמוביז, אחת מחברות הסרטים היוקרתיות ביותר באמריקה.

מסך הופיע מול עיניה הסגולות-כחולות, אותו גוון מעניין שבין תכול ללבנדר, וסנטרה המחודד התרומם בקריאת תיגר כאשר ניק פרינס התבונן בה בעיניים בוחנות שהיו גבריות לעילא. ולשבריר שניה, תוך רגעים בלבד, נדמה היה כאילו שניהם הם האנשים היחידים בחדר, וכל הדיבורים, הצחוקים ומוסיקת הרקע, נעלמו לגמרי בזמן שכסף-אפור של פלדה התנגש בסגול-כחול.

ג'ינקס נעשתה מודעת לשיער האדום המשתפל על גווה, להתאמה המושלמת של שמלתה השחורה לגופה ולרגליה הארוכות והחלקות. אבל יותר מכל, המגנטיות החייתית הצרופה שקרנה ממנו למרות הלבוש התרבותי שכלל חליפת ערב שחורה וחולצה לבנה כשלג, עשתה אותה מודעת לכל עצב ודופק בגופה שלה, ונדמה היה שכל חלק בגופה פעם במודעות וששדיה התרוממו, זקופים וזקורים, מגורים מתחת לבד המשי של שמלתה.

כאילו נמשכו על ידי מגנט, העיניים האפורות הללו נשמטו אל קו שדיה, השתהו שם, ממשיות כמגע, כאילו הגבר הושיט יד ונגע בה שם.

אבל השעשוע שזהר בעיניו האפורות הקשות, החיוך היודע שעיקל את שפתיו הציניות, כאילו היה מודע היטב להשפעה שהיתה לו עליה – ולמה שלא יידע? הגבר הזה היה כמעט בן ארבעים, והוא ודאי מנוסה ביותר, שכן הרומנים שניהל עם השחקניות שהופיעו לצדו בסרטים הפכו לאגדה! זה מה שאפשר לג'ינקס להיחלץ ממבטו ופיה שלה התעקל עכשיו בלעג.

"ובכן?" שאלה בהתגרות.

גבות כהות התרוממו. "ובכן מה?" הקול היה נמוך וצרוד, הלאט האמריקני מוסיף לו איכות סקסית שביטלה בשישים את המילים עצמן – נימת קולו אמרה, 'בואי למיטה', כה חושנית היתה.

מבטה הישיר של ג'ינקס לא מש ממנו. "מוצא חן בעיניך מה שאתה רואה?"

הוא חייך עתה מלוא פיו, חושף שיניים לבנות ישרות, מגלה קמטים לצד עיניו ופיו. "כמו כל גבר, לא?" הקניט אותה.

"לא שאלתי 'כל גבר'," התיזה ג'ינקס. "שאלתי אותך."

ניק פרינס עשה צעד אחד לעברה, מתקרב בצורה מסוכנת, קרוב כל-כך עד שהיא הרגישה בלהט גופו, הריחה את ניחוח מי הגילוח שלו. "כן, מוצא חן בעיני מה שאני רואה," מלמל בצרידות. "אבל את זה את כבר יודעת," הוסיף. "מה דעתך שנתנצל ונסתלק מכאן?"

ג'ינקס מצמצה, האות היחיד שהסגירה – כך קיוותה! – לעובדה שהצעתו הדהימה אותה. היא היתה מפתיעה לו באה מפיו של כל גבר אחרי הכרות קצרה כל-כך – אבל ניק פרינס לא היה סתם גבר!

היא נמנעה בדרך כלל ממסיבות מהסוג הזה, ועשתה מאמץ הערב רק בגלל שחיבבה מאוד את סוזן וליאו. אבל אם ניק פרינס חשב שהיא נערה קלת דעת שמרשה לעצמה לצאת עם גברים מסוגו, אז צפויה לו אכזבה מרה.

"זו לא תהיה גסות רוח כלפי סוזן וליאו?" החזירה בביקורתיות.

"האם הם המארחים שלנו?" שאל תוך שליחת מבט חסר עניין בשניהם בזמן שעמדו במורד המסדרון, מקדמים בברכה אורחים נוספים. "אני לא מכיר אותם והם לא מכירים אותי; למה שדעתם תטריד אותי?"

באמת, למה? למעשה, עד כמה ששמעה על הגבר הזה, הרי שהוא נטה לקבוע דברים לעצמו, ונודע כבמאי סרטים חסר פשרות, ראש משפחה בלתי גמיש לשני אחיו הצעירים ואחותו, וכל מערכות היחסים שלו עם נשים, בין אם היו שחקניות יפהפיות או אחרות, היו קצרות מאוד.

למעשה, הוא לא היה כלל הטיפוס של ג'ינקס. אם היה לה טיפוס בכלל. חלף זמן כל-כך רב מאז היה בחייה מישהו מבחינה רומנטית עד שהיא שכחה!

היא משכה בכתפיה הדקות. "בגלל שהם היו נדיבים מספיק כדי להזמין אותך בהתראה כל-כך קצרה, אינך חושב?" השיבה.

הוא היטה את ראשו בלגלוג. "אני מתנצל," לאט ועיניו האפורות התחממו כאשר חייך אליה.

החיוך הכן הזה, כאשר הופיע, היה שווה את ההמתנה. למעשה, ג'ינקס הרגישה קוצר נשימה קל ורטט לא קטן בברכיים. תגובה לא מאוד הגיונית בנסיבות הנתונות!

"יופי," התיזה בעוצמה גדולה מהרצוי ופנתה מעליו במכוון בזמן שנסוגה כדי צעד, שוב מגדילה את המרחק ביניהם. "ועכשיו, אם תסלח לי, מר פרינס – " היא השתתקה כאשר הוא הושיט את ידו לתפוס את זרועה, אצבעותיו ארוכות וחזקות, חמימותן כמו חודרת את עורה החלק.

"ברור שאת יודעת את שמי, אבל אני לא יודע איך קוראים לך," אמר בצרידות בזמן שהיא הרימה אליו עיניים שואלות.

ג'ינקס הרגישה מזועזעת מהשפעת מגעו, פרץ של חשמל פשט בגופה. נשימתה נעשתה לפתע רדודה ולא יציבה ועיניה התרחבו בהפתעה נוכח התגובה שלה עצמה.

ניק פרינס היטה את ראשו הצדה. "בואי נראה... את לא נראית כמו ג'ואן. או סינתיה. או – "

"תגיד לי, המשפטים האלה עובדים בדרך כלל?" חתכה ג'ינקס, לאחר שהתעשתה מספיק כדי לדעת שהגבר הזה מסוכן – ובגדול!

ניק פרינס לא נראה מוטרד כלל מהלעג שלה; למעשה, הוא שוב עמד קרוב מדי, עיניו האפורות נוצצות במשובה. "תאמיני או לא, בדרך כלל אני לא זקוק למשפטים מהסוג הזה."

כן, היא האמינה לו, זה בטוח. היא היתה בטוחה שנשים עומדות בתור אצל הגבר הזה, שהוא לא צריך לרדוף אחרי אף-אחת. "אולי עדיף באמת," אמרה לו ביבושת.

עיניים אפורות התחממו כאשר הוא צחק בהערכה נוכח הירידה המכוונת שלה. "תצטרכי לסלוח לי; עבר לא מעט זמן," הסכים בציניות.

ג'ינקס לא רצתה לדעת כמה זמן עבר. "אם לא אכפת לך לשחרר את הזרוע שלי...?" אמרה, לאחר שעשתה כמה ניסיונות לא פורים במיוחד לשחרר את עצמה.

"אבל כן אכפת לי," מלמל בקול גרוני ואגודלו נע בליטוף קצבי על פני פרק ידה.

"אבל גם לי אכפת," התיזה. "ועכשיו, אם תסלח לי...? אני חייבת ללכת להגיד שלום להוריה של סוזן." תודה לאל שראתה את פרצופיהם המוכרים מעבר לחדר.

ניק פרינס הזיז את ידו, אבל רק כדי לאחוז במרפקה. "מה דעתך להציג אותי בפניהם? גם אני יכול להגיד להם שלום, ואז סוף-סוף אדע איך קוראים לך."

היא פגשה את מבטו בלי למצמץ. "שמי ג'ולייט (יוליה באנגלית. המת') ."

עיניו התרחבו לרגע, כאילו לא זה בדיוק מה שציפה לשמוע – ומן-הסתם, זה לא היה! – ואז נכנסו לתמונה כישורי המשחק הכבירים שלו והוא היטה את ראשו הצדה בהכרה. "זה כבר סביר יותר."

"זה לא הופך אותך לרומיאו שלי, מר פרינס."

"חבל," לאט. "ושמי הוא ניק."

"ניק," הסכימה קצרות.

"בסדר." הוא חייך בסיפוק נוכח ההסכמה שלה. "ומה את עושה, ג'ולייט?"

"עושה?" התמהמהה בלאות.

"במה את עובדת? או שזו שגיאה חברתית ואת לא עושה כלום?"

השעשוע בקולו הטריד אותה. "מה שאני עושה, מר – ניק," תיקנה את עצמה בכעס בזמן שהוא התבונן בה במורת-רוח, "אני מלמדת. היסטוריה. באוניברסיטת קיימברידג'." היא ניסתה לא לתת לנימת הגאווה להסתנן לקולה כאשר אמרה את המילים האחרונות, יודעת שנכשלה בצורה אימתנית כאשר פיו המפוסל התעקל בלעג. "למרות שאני בדיוק באמצע שנת שבתון עכשיו," הרחיבה.

"וזה הופך אותך לדוקטורית משהו?"

"כן. ועכשיו, אם תסלח לי? אני יודעת שהגעתי בגפי הערב, אבל זה לא אומר שאני לבדי," הטעימה.

"טוב, כמובן שלא – אני כאן עכשיו."

ג'ינקס הביטה בו בזעף מיואש. "לא לזה התכוונתי ואתה יודע את זה!"

"באמת?"

"כן," אמרה, מבטלת את הבעתו התמימה מדי.

"אני מבין." הוא הציץ סביב. "ומי מבין עשרים ומשהו הגברים כאן הערב יבוא לדרוש את נוכחותך לצדו?"

ג'ינקס הרגישה כיצד לחייה מתחממות. אף-אחד לא יבוא לדרוש את נוכחותה לצדו, מפני שבגיל עשרים-ושמונה היא היתה רווקה שמעולם לא נישאה בעבר ושוודאי גם תישאר כזו.

היא יישרה את כתפיה ובאותו זמן הצליחה לנער מעליה את ידו. "אני חושבת שזו לא צריכה להיות הדאגה שלך, מר פרינס," אמרה לו בשקט, מתרחקת מעליו לגמרי כאשר פנתה והחלה לחצות את החדר.

אבל היא היתה מודעת היטב לכך שניק פרינס מתבונן בעיכוס אגנה החושני בעודה מתרחקת!

ניק עמד והסתכל באדמונית המתרחקת בעיניים מצומצמות וחוקרות.

לעזאזל. הוא לא עשה כאן עבודה טובה במיוחד, נכון? נראה שהוא החליד כאשר מדובר באמנות הפיתוי. מפני שג'ולייט 'ג'ינקס' ניקסון לא התפתתה, זה בטוח!

הוא חיכה במשך ימים לאדם ששכר כדי שיתצפת על תיבת-הדואר, שיודיע לו שנערה באה לאסוף את הדואר בשעה שתים-עשרה וחצי מדי יום. ניק ניגש לשם בעצמו, וגילה, במבט מקרוב, כאשר הגיעה, שהיא כלל לא נערה, אלא אשה קטנת מידות. הג'ינס, חולצת הטריקו וכובע הבייסבול שלה הסוו את גילה. בכוונה? הוא שיער שכן.

למעשה, הוא השתכנע בכך לגמרי כאשר היא יצאה אל מגרש החניה הסמוך, פתחה מכונית גולף והשליכה פנימה את הדואר לפני שהסירה את כובע הבייסבול וניערה את שערה האדום הארוך. ואז השליכה את הכובע על המכתבים לפני שהוציאה מקטורן מחויט מתוך המכונית ולבשה אותו על חולצת הטריקו שלה.

השינוי מנערה צעירה, שנראתה כמו כל נערה שעברה ברחוב, לאשה יפהפיה ואלגנטית, דרש מעט מאוד מאמץ מצדה, וכלל שפתון בצבע אפרסק עמוק.

ניק עקב אחריה כאשר הוציאה תיק כתף מהמושב האחורי של המכונית והחלה לצעוד לאורך הרחוב. הוא שמר על מרחק ממנה כאשר נכנסה לביסטרו איטלקי הומה ונפגשה עם אשה בלונדינית יפהפיה לארוחת צהרים. סוזן פלוז, גילה מאוחר יותר, אחרי שחקר את אחת המלצריות העסוקות. אז, אגב, נימת קולו המפתה הביאה להצלחה גדולה בהרבה!

לאחר כמה שיחות עם אחותו סטייזי – אשה צעירה שהתגוררה בלונדון עם בעלה ובנה התינוק, ושהכירה טוב ממנו את חיי החברה בלונדון – התברר שהיא יודעת בדיוק מיהי סוזן פלוז. מעניין עוד יותר היה לגלות שחברתה של סוזן לארוחת הצהרים היתה אשה בשם ג'ינקס ניקסון.

לא נדרשו עוד חקירות מרובות כדי לגלות שאביה של ג'ינקס היה ג'קסון אייבור ניקסון, גם הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה, איש בעל שם בנושא ההתקוממויות הג'קוביניות, מחבר כמה ספרים חשובים בנושא. ניק חיבר שניים ועוד שניים והחליט שג'קסון אייבור ניקסון הוא גם ג'יי.איי. ווטסון, מחבר ילד בלתי רגיל...

ניק הסיק גם למה הוא מעדיף לשמור על אנונימיות; ג'קסון איי. ניקסון היה סופר מכובד ביותר של כרכי היסטוריה חשובים. ילד בלתי רגיל, אף שהיה הצלחה מפתיעה, היה למעשה ספר שנכתב לילדים, ושדיבר אל לבם של מבוגרים וילדים כאחד, ספר אודות ילד בן שתים-עשרה שהיה מרותק לכסא גלגלים ושלפתע הפך להיות גיבור-על. לא בדיוק חומר שאתה מצפה לקבל מג'קסון איי. ניקסון!

המעקב אחר ג'ינקס, החקירה אודותיה, לא היו הדבר המצפוני הטהור ביותר שעשה מעודו, חשב ניק בזעף, אבל זה היה נחוץ מבחינתו. כמו סצנת הפיתוי שערך כאשר ג'ינקס הגיעה למסיבה של חברתה לפני כמה רגעים.

לא שזה היה כל-כך מסובך; ג'ולייט 'ג'ינקס' ניקסון היתה אשה יפה באופן יוצא דופן.

אבל לא נראה שהתרשמה ממנו במיוחד! ניק מצמץ. לא משנה, זה שלב מוקדם עדיין. הוא לא נודע בסבלנותו כאשר מדובר בשחקנים בעלי מזג חם, אבל כאשר מדובר במשהו בו חשקה נפשו, אז הוא יכול היה להיות מאוד סבלני. והוא רצה בזכויות ההסרטה לספרו של ג'יי.איי. ווטסון. ספרו של אביה של ג'ינקס...

"מה בדיוק אתה זומם, אחי הגדול?" סטייזי שילבה את זרועה בזרועו בזמן שהביטה בו בידיעה. "ואל תגיד כלום," הזהירה בשובבות. "אני מכירה אותך יותר מדי טוב בשביל זה. וראיתי אותך מתחיל עם האדמונית היפהפיה הזו בשניה בה היא הגיעה אל הדלת."

הוא אף-פעם לא הצליח להסתיר הרבה מעיניה של סטייזי. בגיל עשרים-ושתיים, היא היתה צעירה ממנו בשבע-עשרה שנים, והיא היתה החולשה היחידה הקבועה בחייו מאז הרגע בו נולדה. נישואיה לג'ורדן הנטר, לפני שנה בלבד, והולדת בנה סם לפני שלושה חודשים, העניקו לה ביטחון שלא סבל סירוב.

"למעשה," המשיכה סטייזי בהרהור, אדמונית יפהפיה בעצמה, למרות שהיתה גבוהה מג'ינקס בעשרה סנטימטרים לפחות, "עכשיו, כשאני חושבת על זה, נראה לי כמעט בטוח שחיכית לבואה. ניק, מה –?"

"מותק, אל תעשי מזה עניין," יעץ לה בטפיחה קלה על זרועה.

"אבל אני כן עושה מזה עניין, ניק," התעקשה.

הוא נאנח בהכנעה. כאשר סטייזי נועצת שיניים במשהו, היא לא מוותרת. מאז נישואיה המוצלחים לג'ורדן, היא החלה לערוך תוכניות נישואים לשלושת אחיה הגדולים. וכל שלושת האחים פרינס היו כרגע באנגליה, לקראת טקס ההטבלה של בנה התינוק, והיא ניצלה היטב את ההזדמנות הזו כדי לשדך...!

"אני לא יכול," מלמל בשקט, מבטו מזהיר אותה לרדת מהנושא.

"לא?" היא הרימה גבה אדמונית.

"לא," התעקש.

הוא לא רצה שסטייזי תגלה עניין בג'ינקס ניקסון; גם ככה הוא יצטרך לעבוד קשה כדי למצוא דרך להגיע אל אביה של האשה הזו, ועוד בלי לעורר את חשדותיה של אחותו.

"בסדר," נכנעה סטייזי. "במקרה זה, בוא ותגיד שלום לכמה מהאורחים האחרים."

ניק בחן אותה בחשש במשך כמה שניות, לא הולך שולל אחר הוויתור הקל שלה. אבל הוא לא יכול היה להגיד או לעשות משהו שישקיט אותו, חוץ מאשר להעלות שוב את הנושא, וזה לא בא בחשבון.

עם זאת, הוא כן שמר עין על תנועותיה של ג'ינקס ניקסון במהלך השעה הבאה. הוא הבחין בסיפוק בכך שלמרות הדברים שאמרה קודם, הרי שהיא לא בילתה יותר מכמה דקות בחברת כל אחד מהגברים במקום – בזמן שחמקה ממנו בלי הפסקה!

"תרשי לי להסיע אותך הביתה?"

ג'ינקס הסתובבה והקדירה פנים לעבר ניק כאשר פנה אליה. הוא עמד והתבונן בה כאשר עשתה את דרכה אל הדלת, על סף השמעת תירוצים שיאפשרו לה לעזוב. "סליחה..."

ניק נעמד לפניה, חוסם ביעילות את כל החדר, משאיר את שניהם בתוך בועה של אינטימיות. "שאלתי אם אוכל להסיע אותך הביתה," חזר במתינות – כמובן שהוא מניח שג'ורדן לא יתנגד לקחת מונית הביתה וירשה לניק לשאול את המכונית שלו לכמה שעות!

ג'ינקס נענעה בראשה, שערה זוהר בצבע נחושת לאור הנרות שזרחו בחדר. "יש לי מכונית משלי. תודה," הוסיפה באיחור.

הוא הנהן. "שבה לא תנהגי."

"לא?" עיניה התרחבו, עיניים כחולות עמוקות שנראו כמעט סגולות בתאורה מסוימת.

באור הזה, הבחין ניק בהערכה. עורה היה בצבע אפרסק חיווריין כעורן של רוב האדמוניות, חלק וצלול, ודופק זעיר פעם בבסיס צווארה. צוואר שרצה לנשק, התחוור לו לפתע.

"לא," אמר בצרידות נחרצת. "שתית שתי כוסות יין, וזה אומר שכבר עברת את המכסה – "

"ספרת?" שיסעה אותו בחוסר אמון, צבע כועס מלהיט את לחייה.

"שזה לא ידאיג אותך." הוא משך בכתפיו. "יש לי מוח כזה. לדוגמה, האיש שעומד ליד האח שתה עד כה בקבוק שמפניה שלם ועכשיו הוא מתחיל עוד אחד. הברונטית שעומדת לצדו היא כנראה הנהגת הערב, מפני שהיא שתתה רק שלוש כוסות מיץ תפוזים, ונראה שהיא – כועסת," אמר בציניות. "האיש ליד החלון – "

"בסדר, הבנתי," התיזה ג'ינקס. "אבל גם ככה – "

"גם ככה...?" עודד ניק בשקט.

היא הביטה בו בכעס. "אני לא בטוחה שמוצא חן בעיני הרעיון שמישהו בחן אותי בצורה כזו."

"את יכולה למנוע את זה רק אם תפסיקי להיות כל-כך מורגשת – וזה, עם הפנים והגוף שלך, פשוט בלתי אפשרי," הקניט ניק.

היא הביטה בו בזעף תוהה, כנראה שלא ידעה איך לקבל את ההערה האחרונה שלו, אם להרגיש מוחמאת או פגועה. בסופו של דבר, נראה, היא החליטה להתעלם ממנה. "בכל מקרה, אני לא אזדקק להסעה מצדך," פטרה אותו בהקלה גדולה.

זה לא מאוד מחמיא, חשב ניק. למעשה, ג'ינקס ניקסון התנהגה כלפיו בקרירות במהלך כל הערב. הנחמה היחידה שלו היתה שהיא לא היתה נחמדה כלפי אף-אחד מהגברים במקום!

מלבד ליאו פלוז, המארח שלהם, תיקן ניק את עצמו בזעף פנימי. השניים נהנו משיחה נעימה לפני כמחצית השעה. האם ייתכן שג'ינקס הגיעה לכאן בגפה הערב בגלל שהיא מנהלת רומן עם בעלה של חברתה הטובה ביותר? זו לא תהיה הפעם הראשונה – למעשה, זה היה מאוד נדוש.

המחשבה נראתה לניק לא נעימה כאשר הופיעה בהקשר של ג'ינקס ניקסון – ולא משנה איזה שם מסרה לו, הוא ידע שחבריה הקרובים ביותר קוראים לה ג'ינקס.

וזו היתה התוכנית שלו, לא? להתקרב אל ג'ינקס, לפלס את דרכו אל אביה ולהציג בפניו חוזה לזכויות ההסרטה של ילד בלתי רגיל.

מה יכול להיות פשוט יותר?

טוב, אם ג'ינקס ניקסון היתה פחות יפה והרבה פחות סקסית, זה היה עוזר!

הוא חשב שיוכל לפתוח בסצנת פיתוי קטנה – זו היתה עבודה לא נעימה, אבל מישהו חייב לבצע אותה! – אבל הגילוי שג'ינקס כל-כך מושכת גרם לחושיו להתעורר כאשר שאף לקרבו את ניחוח הבושם שלה וחלקים אחרים בגופו הזדקפו כל-אימת שהתבונן בה, וזה בהחלט לא היה חלק מהתוכנית...