אהבה בחקירה - חלק שני

 “היא חזרה!”

לאלכס יש כל מה שרצתה – משרד משלה, פנטהאוז יוקרתי במנהטן, רמת חיים מפנקת, משפחה וארגון סודי שקיבלה בירושה מאימה.

יותר משנה חלפה מאז איתן רוק פענח את אחת מפרשות הרצח המסועפות ביותר, אבל בתקופה האחרונה נראה שהמזל לא מאיר לו פנים. הוא לא מצליח לפענח אף חקירה, ובכלל, בחודש האחרון נראה שחלק גדול מהחשודים פשוט נעלמו.

המפגש המחודש בין שניהם מצית מחדש את האש – איתן חושד שאלכס בחרה לעמוד בראש ארגון פשע ואחראית לעבודה הרבה שנוחתת עליו, ואילו אלכס מבינה שהיא צריכה להיזהר ממנו.

כשחברם הטוב בסכנה, אין להם ברירה אלא ללמוד לשתף פעולה יחד. האם יצליחו? האם איתן יוכל להניח בצד את תפקיד איש החוק כדי לסלוח ולעזור לה פעם נוספת? האם אלכס תוכל להתגבר על הדחף שלה להשיג צדק, ובכל מחיר?

מה ינצח? החוק או הצדק? ואולי האהבה?

“אהבה בחקירה” הוא מהדורה חדשה לרומן המתח עוצר הנשימה שמכר כבר אלפי עותקים וזכה לביקורות נלהבות. האירועים הבלתי צפויים ישאירו את הקוראים ערניים עד השעות הקטנות של הלילה.

מירב איינשטיין מגדירה את עצמה כאישה חדשה. היא אם חד-הורית לשלושה ילדים, מחלימת סרטן, יועצת כלכלית בבקרים ופנטזיונרית חסרת תקנה בלילות.

פרולוג
יום רביעי, 21 במרס 2018
 
האוויר בחוץ היה קפוא, מינוס עשר מעלות, ובשעת בוקר מוקדמת כזאת, כשהשמש עמדה לזרוח, אלכס עדיין הייתה לבדה. היא רצה לאורך האגם הקפוא שבסנט מוריץ, כבר סיבוב שני שלה, ומכיוון שגופה הספיק להתחמם, בכל נשיפה היא פלטה אדים אל האוויר הלח.
כבר שנה שהיא מקפידה על שגרת היום שלה, ללא קיצורי דרך, ללא ויתורים, ללא משאים ומתנים עם עצמה וללא התבכיינות. היא בכתה מספיק. למעשה, בחודש הראשון היא בקושי קמה מהמיטה רק כדי לאכול ולשתות, אבל ברגע שהשביעה את צרכיה הגופניים הבסיסיים, היא העדיפה לחזור למיטה ולא להתמודד עם הריסות חייה. בחודש השני רות עמדה על כך שאלכס תצטרף אליה לטיולים רגליים, בכל פעם ליעד אחר. לפעמים הן גם נסעו ברכבת, ואלכס לא יכלה שלא להתפעל מהנופים שנפרשו לפניה, מההרים המושלגים, מהאגמים הקפואים ומכרי הדשא המוריקים, שגם בקור הזה סיפקו מזון לפרות השמנות, שהגיעו כאן במגוון צבעים שלא ראתה מימיה.
רות ידעה מה היא עושה. שם, על פסגות ההרים, באחת מתחנות רכבת הגלייסר אקספרס, הן התחילו לדבר. במשך חודש שלם שפכה אלכס את ליבה בפני רות חלק אחר חלק, ורות לא האיצה בה, היה להן כל הזמן שבעולם. אלכס סיפרה לה כיצד איתן שבר את ליבה, כיצד גרם לה לסמוך עליו כפי שמעולם לא סמכה על איש. היא בטחה ברות מספיק כדי לספר לה על אותו הלילה שמצאה את איתן בזרועותיה של נעמי ועל החלטתה לנקום בו ובה יום אחד. אלכס בכתה גם על כך שנאלצה להיפרד מעומר, שהיה עבורה כמו אח, ועכשיו היא לא יכולה ליצור איתו קשר והיא ידעה שהוא בטח דואג ולא מבין ולא יסלח לה על זה. אלכס שיתפה אותה גם בתחושותיה כלפי אימה, אביה הביולוגי וזה שגידל אותה בידיעה ברורה של מי ומה היא. הן דיברו על הצוואה ועל הארגון שאימה הקימה לפני שנרצחה, ושאלכס לא יודעת מהו מקומה בכל הדבר הזה, מה תעשה איתו ואם היא רוצה או מסוגלת לכך בכלל. בחודש הזה רות בעיקר הקשיבה לאלכס ותמכה בה, ואפשרה לה לפרוק את כל מה שעצר אותה מלהמשיך קדימה ולהתפתח. היא ידעה שזה צריך לבוא ממנה וגם ידעה, מניסיונה, שזה יקרה. היא רק צריכה זמן.
בדיוק בתאריך הזה, לפני שנה, עלתה אלכס לאחת מפסגות ההרים לבדה. היא רצתה לשבת במקום הגבוה ההוא ולשוחח עם אלוהים, היא רצתה לקבל ממנו סימן, משהו שיעזור לה להבין מה היא צריכה לעשות. היא ישבה שם כמעט יום שלם, והסימן לא הגיע, אבל כשאלכס ירדה מפסגת ההר וצעדה ברגל את כל הדרך לבית שבו שהתה עם רות, היא חזרה מישהי אחרת, בוגרת יותר ומוכנה לכל מה שרות תרצה ללמד אותה.
וכך היה. היא התחילה להתאמן. רות העירה אותה בכל יום בחמש בבוקר למרות מחאותיה, והן יצאו לריצה של שעתיים בכמה מסלולים קבועים. לאחר מכן אכלו ארוחת בוקר, ורות הייתה מספרת לה על הארגון של אימה. היא הציגה בפניה את כל החומר שהיה ברשותה ונתנה לה ללמוד בעצמה, לכתוב רשימות ולשאול שאלות. רות הפגישה את אלכס עם מומחים כדי שתרחיב אופקים ותצבור ידע רב בתחומים מגוונים, החל מתחומים פיזיים כמו אנטומיה, קרב מגע, שימוש בנשק ופריצת מנעולים, דרך תחומים קוגניטיביים כמו קבלת החלטות, משא ומתן, פסיכולוגיה, קריאת שפת גוף ואפילו גרפולוגיה, וכלה בתחומי רוח שונים כמו אומנות ופילוסופיה.
כעת, שנה בדיוק לאחר שהתחילה את הכשרתה, היא כבר לא הייתה זקוקה לרות שתעיר אותה מוקדם בבוקר, שתקיים איתה שיחות מוטיבציה ושתדריך ותאמן אותה.
כשהשמש זרחה וסנט מוריץ החלה להתעורר, היא עמדה על שפת האגם, הסדירה את נשימתה, הניחה את ידיה על מותניה, עצמה את עיניה ופקחה אותן לאחר כמה שניות, כשהיא מחייכת ונושמת את חייה החדשים.
את הקילומטר האחרון לבית היא גמאה בריצה מהירה מאוד, וכשהיא נכנסה וטרקה את דלת העץ הכבדה מאחוריה, רות כבר ישבה סביב שולחן האוכל הערוך ושתתה קפה.
"בוקר טוב," אלכס בירכה את רות בעודה מתנשמת.
"בוקר טוב. איך היה?"
"היה מצוין," היא ענתה והמשיכה לעמוד עוד דקה, ידיה על מותניה.
"בואי, למה את לא מתיישבת?" רות הצביעה לעבר כיסא ליד השולחן ומזגה לה קפה מהמקינטה.
אבל אלכס המשיכה לעמוד שם ולחייך. היא סקרה במבטה את הבית הקטן הכפרי, את רצפת העץ החורקת, את קירות האבן, את החלונות המעוגלים עם הזגוגיות הכפולות הצבעוניות, את הווילונות הבהירים מבד השיפון, את המנורות שהפיצו אור צהוב חם ואת כל מה שקראה לו בית בשנה ושלושת החודשים האחרונים.
"רות, אני מוכנה, הגיע הזמן לחזור."

1
יום ראשון, 20 במאי 2018
 
איתן גרוס נכנס לביתו בדיוק בשעה שבע וחצי בערב. מייד עם כניסתו הפעילו החיישנים את המזגן, והוא הרגיש את האוויר הקר מתפשט בקומת הקרקע. הוא זרק את צרור המפתחות שלו על השידה בכניסה, חלץ את נעליו, ניגש אל המטבח והוציא מהמקרר בירה צוננת.
"לחיים, עוד בן זונה נכנס לכלא," הוא דיבר אל עצמו בשביעות רצון וסקר בעיניו את ביתו שהיה ריק, שקט ונקי. תודה לאל שהמנקה הייתה בבוקר וסידרה את כל הבלגן שהשאיר אחריו בשבוע האחרון. הוא פשט את החולצה וזרק אותה על הכיסא בפינת האוכל לפני שצנח על הספה בסלון.
השבוע האחרון בעבודה היה מטורף. למעשה, זה כבר היה החודש השני שהוא שם לב לעלייה במספר מקרי הפשע במחוז תל אביב, ועל השולחן הצטברו לו קרוב לעשרה תיקים שטרם הצליח לפענח, או ליתר דיוק, החוקרים שלו טרם הצליחו לפענח, והוא מצא את עצמו מתערב בחקירות שלהם יותר ויותר. מאז פענוח פרשת אדווארד גיורוב, הועלה איתן בדרגה ומונה לסגן מפלג חקירות בימ"ר תל אביב, בפיקודו של ניצב משנה אבישי שמול. מאז נכנס לתפקידו החדש גילה איתן שניהול לא מוצא חן בעיניו כלל וכלל, כל ההתעסקות עם משמעת, בירוקרטיה ומשחקי כוחות לא התאימה לו, כך שבכל הזדמנות שנקרתה בדרכו הוא זחל בחזרה לתפקיד החוקר.
לקראת השעה תשע רטט הטלפון שלו בכיס מכנסיו. זה היה אורן לוי, החוקר שאיתן מינה לחקירת הרצח האחרון שהסעיר את המדינה, הרצח של אורלי דנינו, אשתו של כדורגלן העבר טל דנינו. גופתה נמצאה לפני כשבוע בדירת הפנטהאוז היוקרתית של בני הזוג, כשהיא שכובה באמבטיה ריקה ממים בשמלת ערב מוכתמת בדם שנזל מבטנה. זמן קצר לאחר סיום איסוף הראיות בזירה נעצר גם חשוד ברצח, דוד גרמן, עבריין בשנות השלושים לחייו, שהיה מוכר למשטרה עם כמה תיקים על אלימות. בשנה האחרונה עבד גרמן כגובה כספים של משפחת חלפון, והחשד במקרה הזה היה שאורלי דנינו נרצחה כעונש על ההתמכרות להימורים של בעלה.
"מה, אורן?" ענה איתן באדישות.
"יש לנו בעיה," תשובתו של אורן הכעיסה את איתן. הוא שנא שהשוטרים שלו התחילו שיחות איתו עם רצף המילים האלו. הוא ציפה מהם לא להגיע אליו רק עם הבעיה, לכל הרוחות, הם אנשים בוגרים, מקצתם קצינים, חוקרים במשטרה, שיגיעו פעם אחת גם עם פתרונות.
"מה עכשיו?" איתן החליק את כף ידו על זיפי הזקן שלו שכבר היו בני שבוע לפחות.
"גרמן שוחרר," אורן ענה ולא הרחיב.
"מה זאת אומרת שוחרר? אני הייתי בבית המשפט כשהשופטת האריכה את המעצר שלו בשבוע." איתן התיישר בכיסאו, הניח את בקבוק הבירה על שולחן האוכל וניסה להבין את משמעות דבריו של אורן.
"כן, אבל אז הגיעה עורכת הדין שלו והצליחה לשכנע את השופט בבית המשפט התורן שעצרנו אותו בהליך לא חוקי."
"לא חוקי? אתה צוחק עליי? מה היה לא חוקי?" איתן התרעם.
"היא טענה שהוצאנו ממנו הודאה בכוח, ושיש לו אליבי לזמן הרצח. היא קבלה על כך שהתעלמנו ולא בדקנו זאת," אורן עדכן את איתן בטון מתנצל.
"אתה צוחק עליי? משהו מזה נכון? למה לא עדכנת אותי בזמן? יכולתי להגיע לדיון ולהתמודד עם השופט. מי היה השופט בכלל? ומי זאת עורכת הדין שמייצגת את גרמן? מתי הוא הספיק להחליף את זה שהיה איתו הבוקר?" איתן ירה את צרור השאלות בנשימה אחת, הוא ניסה להבין מיהם האנשים שהיו אחראים למחטף שבוצע בשעה האחרונה וחיבלו בתיק החקירה שלו.
"השופט בבית המשפט התורן היה דיוויד סלע, ועורכת הדין, אני לא מכיר אותה, מישהי חדשה. לא חשבתי שינסו לשחרר אותו, אתה יודע, היה סביר לחשוב שינסו להתנער ממנו עכשיו, כשיש ראיות כל כך מוצקות נגדו." אורן ניסה להצטדק, ואיתן התנשם בכעס.
"חשבת? לחשוב זה התפקיד שלי. היית צריך לעדכן אותי. אני מקווה שלפחות הצמדת לו מעקב משטרתי, שלא ייעלם לנו עד מחר," איתן ירה מבלי לשקול את מילותיו וניתק את שיחת הטלפון.
מה עליו לעשות עכשיו? לנסוע בחזרה לתחנה? מה יעשה שם? האם הוא יוכל להחזיר את גרמן לתא המעצר? לא. האם יעקוב אחריו? למה? אין סיכוי שעבריין מנוסה כמוהו ייפגש עם אנשים שקשורים לרצח, סביר יותר כי הוא ירד למחתרת בימים הקרובים ויוריד פרופיל. בכל מקרה, כרגע האפשרות להוציא מגרמן הודאה ברצח במסגרת חקירה רשמית ירדה לטמיון, ואיתן ואנשיו יצטרכו להשיג ראיות מוחשיות יותר כדי להרשיע אותו. מחר יגיע לתחנה רענן ויבצע הערכת מצב מחודשת, אין לו מה לעשות כרגע.
איתן מצא משהו לאכול במקרר. מאז אלכס נעלמה מחייו לפני שנה וחמישה חודשים, הוא בקושי בישל לעצמו ארוחת ערב מסודרת. הוא לא מצא שום טעם בכך, הבדידות הרגה אותו, והוא העדיף לשקוע בעבודתו כדי לשכוח ממנה, משימה שנראתה בלתי אפשרית בחודשיים הראשונים, אך נראה שהזמן עושה את שלו. הוא עלה לקומה העליונה, נכנס להתקלח ונרדם במיטתו הגדולה.

2
יום שני, 21 במאי 2018
 
"בוקר טוב. למשרד שלי, עכשיו!" איתן פקד על אורן מייד עם היכנסו בסערה אל התחנה כשכוס קפה בידו, וניכר בהתנהגותו שכעסו מאמש עדיין לא שכך.
אורן צעד אחריו, מנסה לעמוד בקצב הליכתו המהיר. מבטו היה מושפל, לנוכח המבטים שחבריו לעבודה נעצו בו. לאיתן יצא שם של בוס חסר רחמים, קשוח, עקשן, פרפקציוניסט ואחד שלא מקבל בסלחנות טעויות, ולוּ הקטנה ביותר.
כשהדלת נטרקה מאחורי השניים, חזרה כל התחנה לתפקד.
"קדימה, תעדכן אותי, ואל תשמיט אף פרט." איתן לקח נשימה עמוקה לפני שהתיישב בכיסאו, והצביע על הכיסא הפנוי מולו. אורן התיישב ושפשף את ידיו בירכיו במתח.
"או־קיי. אתמול אחרי שיצאת הביתה, קיבלתי טלפון מהפרקליטות. הודיעו לי שהתקיים דיון בבית המשפט בנוגע למעצר של גרמן, ושהשופט הורה על שחרורו." אורן ניסה להעביר את האשמה אל הפרקליטות.
"תעצור שנייה, אני לא מבין כלום. מה זה הודיעו לך? מישהו היה צריך להתקשר אלינו לפני הדיון. אני לא זוכר שקיבלתי טלפון כזה," איתן נעץ בו עיניים בוחנות.
"כן. הם טוענים שהתקשרו, אבל אני לא קיבלתי שיחה כזו. מישהו השאיר הודעה אצל היומנאי שעורכת הדין של גרמן ביקשה דיון אצל שופט, אבל לא עדכנו אותנו מתי. תאמין לי, איתן, אם הייתי יודע שהדיון התקיים אתמול הייתי מעדכן אותך, אבל זו הייתה סתם הודעה סתמית מבחינתי."
"אין דבר כזה הודעה סתמית. כל דבר כזה צריך לבדוק. אלוהים. מה עורכת הדין הזאת טענה בכלל שגרם לשופט לשחרר אותו?"
"הינה ההחלטה של השופט," אורן הניח על שולחנו של איתן דפים ספורים שהודפסו כמה דקות לפני שהגיע.
איתן קרא במהירות את ההחלטה, והווריד במצחו החל להתנפח מכעס.
"שיט. זה נכון מה שכתוב כאן? באיזו שעה עצרת את גרמן ביום שישי? אני זוכר שקיבלתי ממך טלפון אחר הצוהריים. מה לא חוקי בזה? זה בטווח ארבע השעות לפני כניסת השבת. למה רשום כאן שהוא נעצר לפני הצוהריים?" איתן חשש לשמוע את תשובתו של אורן.
"היה לחץ ביום שישי," אורן נע בכיסאו בעצבנות. "שעת המעצר שרשומה בדוח המעצר היא הנכונה, 16:50 אחר הצוהריים, אבל עורכת הדין הביאה ראיה לכך שהמעצר הפיזי בוצע כבר בשתיים וחצי בצוהריים, זאת אומרת שיכולנו והיינו צריכים לבקש הארכת מעצר משופט לפני כניסת השבת ולא לחכות ליום ראשון."
"איזו ראיה היא הביאה?"
"צילום ממצלמת אבטחה שרואים בו אותי עוצר את גרמן בשתיים וחצי. עצרתי אותו באמצע ארוחת צוהריים במסעדה בנמל, ואחר כך העניינים פשוט התגלגלו והמתַנּו בתחנה... היה עומס..."
"כתוב כאן גם שהמעצר לוּוה באלימות מעבר לנדרש, ושגרמן הוחזק לשווא בסוף השבוע מבלי שביצענו צעדים כלשהם להשגת ראיות. מה מזה נכון, ולמה אני לא בלופ הזה בכלל?" איתן רתח והלם באגרופו על השולחן. אם משהו ממה שרשום בהחלטת השופט היה נכון, באמת הייתה לו סיבה מוצדקת לשחררו.
"הוא ניסה להתנגד למעצר. מה אני יכול לומר? זה היה סוף שבוע..." אורן המשיך בקו ההגנה שלו מול איתן, אך זה עצר אותו.
"תפסיק לדבר," איתן לקח נשימה עמוקה לפני שהמשיך. "אתה חוקר בתחילת הדרך, ולכן אתה עדיין לא מכיר את כל הדרכים המכוערות שעורכי הדין משתמשים בהן כדי לשחרר את הלקוחות שלהם. בגלל זה אני מטיף לכם כל הזמן, ואתם חושבים שאני רק רוצה לשגע אתכם ולהתעלל בכם. עורכת הדין כאן עשתה עבודה מצוינת, היא ניצחה אותך, ועכשיו אין לנו סיכוי להשיג הודאה רשמית. אתה מבין את זה?" איתן הסביר לאורן בנימה קשוחה אך מלמדת.
"כן. אני ממש מתנצל, זה לא יקרה שוב," אורן השפיל את מבטו.
"ברור שזה לא יקרה. מהיום והלאה אתה מעדכן אותי בכל דבר הכי קטן, גם אם הוא לא נראה לך רלוונטי. אני מאמין בהזדמנות שנייה, אבל לא בשלישית. אתה מבין מה אני אומר לך?" איתן לקח נשימה עמוקה.
"כן."
"אתה יכול ללכת עכשיו. עד סוף היום אני מצפה ממך לרעיונות להתקדמות רצינית בחקירה הזאת. גרמן חייב להיכנס לכלא, יש לנו ערמה של חקירות פתוחות." איתן הצביע לעבר הדלת, ואורן ניצל את ההזדמנות לברוח משם במהירות, כל עוד איתן במצב רוח רגוע יחסית.
איתן לקח לגימה אחרונה מהקפה שלו וזרק את כוס הקרטון לפח שמתחת לשולחנו. הוא עצם את עיניו ונשען לאחור בכיסאו, כשהוא מנסה לתכנן את סדר היום שלו. בעוד חמש דקות תתקיים ישיבת צוות, שבה יציגו החוקרים שלו את התיקים שלהם ויעדכנו את כולם. לאחר מכן הוא ישב עם כל אחד בנפרד ויטיל עליהם משימות נוספות. רק מהחודש האחרון יש לו שמונה תיקים פתוחים, שהחוקרים שלו לא הצליחו לפענח. אבישי שמול היה עסוק אפילו יותר ממנו בעניינים מנהלתיים, וכל תחום ההכשרות, ההדרכה וליווי החוקרים הוטל עליו, והוא? הייתה לו אפס סובלנות לטעויות.
פגישת הצוות ארכה שעה בדיוק. איתן התחיל את הדיונים וסיים אותם בדיוק בזמן שקבע, ללא מריחות. השעה הייתה תשע וחמישה כשנכנס למשרד של אבישי לפגישה השבועית שלהם.
"מה קורה, איתן? שוב לא מגולח? דיברנו על זה כל כך הרבה פעמים, אתה צריך להוות דוגמה לחוקרים שתחתיך," אבישי נזף באיתן בצדק.
"דוגמה? בכל מקרה הם לא לומדים כלום, תאמין לי. איך איתרו אותם בכלל לתפקידי חוקרים?" איתן הסיט את נושא השיחה ממנו והלאה.
אבישי צחק.
"שכחת איך אתה היית כשאני קיבלתי אותך?"
"לא ככה. הם עצלנים. מתי אי־פעם אמרתי לך שאני לא רוצה לעבוד ביום שישי, ובגלל זה עצור שוחרר ממעצר? מתי נהגתי בחוסר זהירות?" איתן ניסה לשתף את אבישי בתסכול שלו, אך זה עצר אותו.
"איתן, אומנם תמיד היית פרפקציוניסט, נחוש ומסור, אני מודה, אבל גם לך יש קטעים. לא פשוט לשלוט בך ובמזג שלך. אני צריך להזכיר לך כמה פעמים שחררנו עצור בגלל ההתנהגות שלך? עכשיו אתה מבין מה אני עברתי איתך, ואני מודה שזה השתלם לי. תמצא גם אתה את החוקר הכי קרוב למושלם שלך ותטפח אותו, כך שתוכל להעביר אליו כמה שיותר סמכויות בעתיד. זו העצה הכי טובה שאני יכול לתת לך," אבישי חייך אליו.
"אני לא יודע, אני חושב שאני מעדיף לחזור להיות חוקר וזהו. מי צריך את כל הניהול הזה? יש דברים שאני יודע שאם הייתי עושה בעצמי, הייתי מצליח."
"ברור, אבל אתה לא יכול לנהל את כל החקירות בעצמך. אתה חייב להאציל סמכויות, להדריך וללמד את החוקרים שלך. זה ייקח עוד זמן, אבל אתה תצליח בסוף. תראה קצת סבלנות כלפיהם וכלפיך," אבישי ניסה לחזק אותו בהחדרת מוטיבציה בפעם המי יודע כמה, ואיתן התנשף.
"כן, כן, אני יודע את כל זה."
הם המשיכו לדבר על החקירות הפתוחות ועל עניינים מנהלתיים במשך כשעה, ובסיום הפגישה, כשאיתן יצא ממשרדו של אבישי הוא נאנח. התור שהשתרך מחוץ למשרדו עייף והכעיס אותו עוד בטרם הגיע אליו, שני חוקרים כבר ניסו לתפוס אותו בדרך ולשאול אותו שאלות, אך הוא הדף אותם מעליו וביקש לבצע את הכול באופן מסודר. עד הפסקת הצוהריים הוא הספיק לשבת על כל החקירות הפעילות, לחלק משימות ולחשוב יחד על כיוונים חדשים ודרכים יצירתיות לחיסול ערמת התיקים שעל שולחנו.
איתן לא נהג לצאת להפסקות צוהריים, וגם הפעם הזמין אוכל למשרדו. המשלוח הגיע בדיוק בשעה אחת וחצי, והוא סגר את הדלת כדי לזכות במעט פרטיות. בידו האחת הוא אחז בכריך השניצל החם, ובידו השנייה לקח את החלטת השופט בעניין שחרורו של דוד גרמן. הוא קרא אותה שוב בעיון כמה פעמים, ולבסוף סידר את הדפים והניח אותם על השולחן. ואז הוא ראה את זה.
הוא כמעט נחנק, ופניו האדימו כשראה את שמה של עורכת הדין שייצגה את דוד גרמן.
עו"ד אלכס רובין.
לכל הרוחות, אלכס חזרה? והיא עובדת? מתי הספיקה? והיא מייצגת פושעים ועבריינים? זה לא נשמע מתאים לה, אבל אחרי הכול, הוא ידע בדיוק באילו חיים היא בחרה על פניו ומה היא מתכוונת לעשות.
איתן הרים את הטלפון וחייג בשלוחה פנימית אל מזכירתו, אצבעותיו רעדו והוא הרגיש את ליבו הולם במהירות ובעוצמה, כמנסה להתפרץ מחזהו.
"איריס, תשיגי לי את הפרטים של עורכת הדין אלכס רובין, היא ייצגה אתמול את דוד גרמן. ו... תבדקי את מי עוד היא ייצגה בחודשים האחרונים. תודה," איתן פקד והניח את השפופרת.
עשר דקות לאחר מכן נכנסה איריס לחדר והניחה על שולחנו את מה שביקש.
 
אלכס יצאה לארוחת צוהריים מאוחרת. היא השאירה הנחיה למזכירתה ולשני עורכי הדין הצעירים שהעסיקה שלא יפריעו לה בשעתיים הקרובות. היא חייבת להיות מרוכזת לחלוטין במהלך הפגישה השבועית שלה עם מיכאל גיורוב.
מאז חזרתה לארץ בתחילת חודש אפריל היא הספיקה המון. היא רכשה את שתי הדירות בקומת הפנטהאוז במגדל המגורים היוקרתי החדש שנבנה על חוף הים. הדירות היו בקומה העשרים ושתיים, עם חלונות ענק ונדמה כאילו כחול השמיים נכנס לתוך חייה. אחת הדירות, הקטנה יותר, שימשה המשרד שלה, ובדירה הצמודה היא התגוררה לבדה בתוך כמאה מטרים מרובעים מעוצבים עד הפרט האחרון.
היא הספיקה גם לפתוח את משרד הבוטיק היוקרתי שלה. בשנה ושלושת החודשים ששהתה בשווייץ. היא הגתה תוכנית מושלמת להשתלטות על תחום הפלילים בארץ, תוכנית שרות פסלה בהתחלה לחלוטין, ולאחר אין־ספור ניסיונות התרצתה, עם כמה סייגים. היא יצרה קשר באמצעות מתווכים עם לא אחר מאשר מיכאל גיורוב, הבן של הפושע שרצח את הוריה, אותו פושע שהיה גם אביה הביולוגי והאדם שסיבך אותה עד מעל הראש בשנה שעברה. לאחר כמה שיחות טלפון מיכאל גיורוב טס ונפגש עימה בחשאי בציריך, פגישה שארכה שלושה ימים. במהלך הימים האלה סיכמו שני האחים למחצה שני נושאים עיקריים. האחד – העסקי: אלכס הסכימה לנהל את עסקיו של מיכאל ולעמוד לרשותו ככל שיידרש ממנה. בתמורה לכך הסכים מיכאל לתווך בינה לאנשים בכירים שנזקקו לייצוג משפטי בתחום הפלילי והחוזים, ולמעשה, הוא ידאג שהעבודה תתחיל לזרום אליה מייד עם פתיחת משרדה. השני – הפרטי: אלכס מסרה לידיו את התיק שאימה ורות אספו על התנהלות הארגון של אביו במהלך השנים, תיק שהיה יכול למוטט את הארגון שאביהם הוריש למיכאל ושנשמר באחת הכספות הכי מאובטחות בציריך. בתמורה לכך סוכם כי מיכאל יניח לה ולכל הסיפור של ההורים שלהם, ושניהם יפתחו דף חלק. שיתוף הפעולה בין שני האחים נחתם בלחיצת יד, וכך קרה שבתחילת השנה הפכה אלכס להיות השותף השקט של ראש ארגון פשע.
כעת היא ירדה במעלית לקומת החניון הראשונה ונכנסה למרצדס הלבנה החדישה שלה. היא אהבה את חייה החדשים, היא שחתה בכסף ועשתה מה שהיא רוצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. היא הוציאה כמעט חמישה־עשר מיליון שקלים מהחשבון שאימה השאירה לה בשווייץ כדי לרכוש את הדירות, המכונית והמלתחה החדשה ולממן את סגנון החיים החדש שלה, ועדיין נשארו בחשבון הזה כמעט עשרים מיליון שקלים, שבהם לא התכוונה לגעת. אחרי הכול, לקוחות שכרו את שירותיה בזכות מיכאל והסכם שיתוף הפעולה ביניהם, ושכר הטרחה החל לזרום לחשבון הבנק המקומי שלה.
מנוע מכונית הספורט התעורר לחיים בשאגה, והיא הרכיבה את משקפי השמש היוקרתיים שלה עם יציאתה מהחניון החשוך אל רחובות תל אביב השמשית והמוארת. אלכס אהבה את תל אביב במיוחד בחודשי הקיץ, כשבתי הקפה והמסעדות התמלאו בצעירים מכל הארץ ובכל שעות היממה, ותיירים גדשו את בתי המלון ואת הטיילת שלחוף הים. מאז ומעולם היא תהתה אם תל אביב מקבלת באהבה ובסובלנות את כל סוגי האנשים, במגוון התלבושות וההתנהגויות, או שדווקא בתל אביב לאף אחד לא אכפת מאף אחד. בכל אופן, רק שם הרגישה ממש חופשייה.
הפלייליסט שלה ניגן את שיר הקיץ הלטיני התורן "דספסיטו", והיא חייכה לעצמה כשפתחה את החלון ונתנה לאוויר החם והחמוץ לנשוב על פניה ולרוח לעשות כרצונה לשערה. היא חנתה בחניון בתשלום בנמל תל אביב ונכנסה אל החדר הסודי השקט בקומה השנייה של מסעדת השף "סלוניקי", שהייתה בבעלותו של מיכאל, והייתה מקום המפגש הקבוע שלהם.
"היי, סליחה שאיחרתי," היא חייכה אל אחיה למחצה, שקם על רגליו לקראתה והעניק לה חצי חיבוק ונשיקה על הלחי, המחווה הרגילה היחידה ביניהם, כאילו לציין כי העניינים ביניהם מתנהלים כצפוי.
"הכול בסדר, בדיוק חצי דקה. הזמנתי לך כרגיל, זה בסדר?" מיכאל התיישב וסימן לשומרי הראש שלו לצאת ולהשאיר אותם לבד.
"כן, תודה רבה. מהבוקר לא אכלתי כלום," אלכס התיישבה ומזגה לעצמה כוס מים.
"הרבה עבודה?" מיכאל צחק, מילא את כוסות היין שלהם וסימן למלצר ששירת אותם להגיש להם את האוכל, ובתוך דקה התמלא השולחן שלהם בכל טוב.
"כן. אתה דואג להציף אותי. עונה משוגעת מלאה בעבריינים," היא צחקה.
"לחיי העבריינים," מיכאל צחק איתה והרים לעומתה את כוס היין.
אלכס הרימה גם היא את כוסה. העבריינים עצמם לא עניינו אותה כמו הטיפול בהם, זו הייתה הסיבה היחידה להסכם שיתוף הפעולה שלה עם אחיה העבריין.
הם כמעט לא החליפו מילה ביניהם כשאכלו, ורק לאחר שהמלצר אסף את הצלחות הריקות ובטנה של אלכס הפסיקה לקרקר מרעב, הם התפנו לשוחח על ענייניהם העסקיים. הם התרגלו לדבר בקודים למקרה שמישהו מאזין להם.
"השבוע חותמים על הקרקע בבת ים, כן?" מיכאל שאל אותה.
"כן. העברת את הכסף לחשבון שנתתי לך?"
"כן. את כולם אפשר לקנות בכסף היום." הוא חייך בבוז. שיטת התכנון במדינה, ענייני הנדל"ן והכלכלה המקומית הובילו יותר ויותר מחזיקי משרה ציבורית לקבל טובות הנאה ומעטפות כסף כדי לקדם מיזמי בנייה. מיכאל השתמש בשיטה הזאת, בעזרת כישוריה המשפטיים של אלכס, כדי להלבין כספים שלא היה יכול להפקיד בחשבון הבנק שלו.
"מצוין לנו," אלכס חייכה.
"מה איתך? את אחראית לשחרור של גרמן? צריכה את הרגיל?" מיכאל ידע בדיוק מה הוא שואל.
אלכס הביטה לצדדים לוודא שאף אחד לא עומד קרוב מדי לשניהם, ורכנה לעברו של מיכאל.
"כן, כמה שיותר מהר, חבל לי להשקיע בו הרבה זמן. היום הוא עוד יהיה בטח במעקב משטרתי, אז מחר או מוחרתיים אחרי החקירה הרשמית שלו," אלכס לחשה, ומיכאל הנהן בשביעות רצון.
"שחררת אותו מתחת לאף של האקס שלך. את רוצה להגיד לי שהוא עדיין לא שם לב שחזרת?" מיכאל שאל, ואלכס נראתה כאילו התעוררה מחלום. מאז מרס שנה שעברה היא הכריחה את עצמה לא לחשוב על איתן גרוס יותר מדי. זו הייתה משימה קשה מאוד בחודשים הראשונים, כל איבר בגוף שלה רצה להיות איתו, להרגיש אותו, לנשום אותו, לשמוע את קול הבס לוחש באוזניה ואת ידיו החזקות דואגות לה. אבל גם אצלה הזמן ועיסוקיה השונים עשו את שלהם, וכעת היו ימים שכמעט לא חשבה עליו כלל, והיא עיקמה את פרצופה לכיוונו של מיכאל.
"לא. ותודה לאל על כך. אני לא רוצה שום קשר לחיים הקודמים שלי ואליו."
"למה לא? יכול להיות שזה רעיון טוב שתזייני אותו, תשמרי עליו, תדאגי שלא יחקור אותנו יותר מדי. הוא חתיכת בן זונה עקשן, גרם לאבא הרבה סבל."
אלכס גיחכה.
"הוא חתיכת בן זונה וזהו. סביר להניח שבימים הקרובים הוא יבין שחזרתי ויבוא לבקר אותי, אני מתכוננת לכך." אלכס שיחקה באצבעותיה המטופחות בשפת כוס היין, אחזה בה ורוקנה אותה בבת אחת לתוך גרונה.
"מסכן, אני מרחם עליו," מיכאל צחק, ואלכס הצטרפה אליו. איכשהו היא הסתדרה עם אחיה למחצה וגילתה שהיא אוהבת לשהות במחיצתו, אולי משום שהוא ידע על מעשיה וקיבל אותה למרות זאת.
"די, אני לא רוצה לדבר עליו, אני חייבת ללכת," אלכס הביטה בשעון שבטלפון הנייד החדש שלה והתרוממה על רגליה.
"תעדכני אותי בקשר לקרקע? מחר את נפגשת עם ג'קי?" מיכאל שאל, והיא הנהנה.
"זה משהו ראשוני לגמרי, הוא רוצה להציע שיתוף פעולה, אל תסכמי איתו כלום בינתיים. בסדר?" מיכאל התרומם והביט לתוך עיניה.
"אין בעיה. אני אעדכן אותך אחר כך."
"מצוין," הוא אמר וחיבק אותה.
 
איריס, מזכירתו של איתן, הניחה על שולחנו את פרטיה המעודכנים של אלכס ורשימה של התיקים שבהם היא מעורבת, ארבעה במספר, רק אחד מהם במחוז תל אביב, תחום השיפוט שלו, וזו הייתה הסיבה שלא נתקל בה עד עתה. נדרשה לאיתן עוד שעה להתאפס על עצמו, לאזור אומץ ולצאת לפגוש אותה. הוא חשש מהמפגש וממה שיגלה עליה. אולי זו אינה היא, אולי היא המשיכה הלאה בלעדיו, עם מישהו אחר. לְמה הפכה להיות אם בחרה לייצג עבריינים מוכרים? כיצד היא נראית? האם תשמח לראותו או שתזרוק אותו לכל הרוחות?
הוא הגיע אל מגדל המגורים היוקרתי לקראת ארבע וחצי אחר הצוהריים. השומר בלובי תחקר אותו, ולאחר שאיתן הציג בפניו גם את תעודת השוטר שלו, התיר לו לעלות לקומה העשרים ושתיים. הוא יצא מהמעלית אל חלל מרשים מרוצף באריחי שיש לבנים מבריקים וסקר בעיניו את הקומה. מצידו הימני הייתה דלת זכוכית ומאחוריה הבחין באישה צעירה ונאה שאיישה עמדת קבלה. זה ללא ספק היה משרדה של אלכס. לפני שצעד אליו, הוא הביט גם לעבר דלת העץ הלבנה מצידו השמאלי ועל שלט הברונזה הקטן ששמה של אלכס רובין היה חרות בו.
"מה לעזאזל?" הוא לחש לעצמו. האם אלכס רכשה את כל הקומה הזאת? האמת שזה היה הגיוני עם כל הכסף שידע שאימה הורישה לה. הוא בהה בדלת הלבנה עוד כמה דקות לפני שפנה לצד השני לעבר המשרד, כאילו ניסה לדמיין אותה מתהלכת שם.
הוא משך את דלת הזכוכית ונכנס לדירת שלושת החדרים שהוסבה למשרד יוקרתי. מבואת הכניסה הייתה רחבה, ומלבד שולחן המזכירה הרחב והמרשים, היו שם גם ספת עור בצבע אדום עז ושולחן עץ מסיבי שניצב על שטיח פרסי עשיר. מול דלת הכניסה ניצב קיר, שעליו הייתה תלויה תמונה מרשימה, עבודת יד ולא הדפס, ומכיוון שהבין לא מעט בעבודות אומנות מהיותו בן של אומנית, הוא ידע כי יצירה זו יקרה למדי. משמאל לשולחן המזכירה היה מעבר רחב, שאיתן שיער כי הוביל למשרד של אלכס, אולי למשרד נוסף.
"שלום, אני יכולה לעזור לך?" חייכה אליו המזכירה.
"היי, כן. הגעתי למשרד של אלכס רובין?" איתן הישיר אליה מבטו הרציני והקשוח.
"כן, אבל היא לא נמצאת כרגע. קבעת פגישה?" המזכירה הביטה בשוטר שהתייצב מולה ואז בצג המחשב שלה ונראתה מבולבלת.
"לא. אני חוקר. באתי לשאול את אלכס כמה שאלות." איתן הציג בפניה את תעודת השוטר שלו.
"אהה. אלכס לא נמצאת, היא בפגישה," היא השיבה, ואיתן חשב שבמקום שתהיה מוטרדת מהעובדה שהגיע לחקור את הבוסית שלה, נראה כי דווקא רווח לה כשהבינה שלא שכחה לעדכן את אלכס בפגישה, מה שבטח היה גורר ביקורת מצד הבוסית שלה.
"מתי היא צפויה לחזור?"
"נראה לי שבעוד חצי שעה בערך. תשאיר לי את הפרטים והיא תחזור אליך," היא חייכה אליו.
"לא. אני אחכה לה," השיב איתן.
"טוב, אתה יכול להמתין כאן," המזכירה הצביעה לעבר הספה האדומה, ממש באותו הרגע ששני עורכי דין צעירים יצאו מאחד החדרים וצעדו לעברו. איתן סקר אותם, כהרגלו, מכף רגל ועד ראש. גבר ואישה בשנות העשרים לחייהם. הגבר היה לבוש במכנסיים שחורים, בחולצה לבנה מכופתרת ומגוהצת ובנעליים שחורות מצוחצחות. האישה לבשה שמלה שחורה רשמית בעלת שרוולים קצרים שהגיעה עד לברכיה.
"הכול בסדר? אנחנו יכולים לעזור?" שאלה האישה וחייכה.
"הכול בסדר. אני מחכה לאלכס," איתן השיב לה.
"באיזה עניין? אני יכולה לעזור?" היא שאלה, ואיתן חשב לעצמו שאלכס ודאי הנחתה אותם להציע את עזרתם לכל מי שנכנס אל המשרד כשהיא לא נמצאת בו. היה לו מוזר לחשוב עליה כעל בעלת משרד משלה, בוסית, מנהלת.
"לעזור? אולי... יש מקום שאנחנו יכולים לשוחח בו?" איתן החליט לנצל את ההזדמנות לבחון את המקום, וכך גם יוכל להפתיע אותה.
"כן, בטח. בוא ניכנס למשרד שלנו. אני עורכת הדין עדי שוורץ, וזה עורך הדין דני ארליך. נעים מאוד." היא הושיטה את ידה המטופחת ללחיצת יד.
"נעים מאוד. איתן גרוס, חוקר." איתן חייך כשלחץ את ידה ולאחר מכן את ידו של עורך הדין הצעיר, שנראה לו פחות חריף ממנה.
"חוקר?" שאלה עדי כשהלכה במסדרון רחב וקצר ואיתן בעקבותיה.
"כן. סגן מנהל מפלג החקירות של מחוז תל אביב. אתמול המשרד שלכם שחרר עצור שלנו, והייתי שמח לשוחח עם האחראי לכך," השיב איתן, אינו מציין את העובדה שבשנה שעברה הוא ניהל מערכת יחסים סוערת עם מי שהייתה הבוסית שלה.
עדי נעצרה לפני הדלת הראשונה במסדרון.
"הבנתי. ובכן, זה המשרד שלי, זה המשרד של דני, ושם בקצה זה המשרד של בעלת המשרד אלכס רובין. אם באת לשאול שאלות בנושא הזה, אנחנו לא יכולים לעזור לך, היא טיפלה בעניין בעצמה," היא הסבירה, בעודה מצביעה לעבר הדלתות השונות במסדרון.
"אם כן, אני אחכה לאלכס במשרד שלה. המזכירה אמרה לי שהיא צפויה לחזור ממש בקרוב," אמר איתן והחל לצעוד לעבר דלת הכניסה לממלכה שלה. הוא ידע שזה יפריע לה שהוא מחכה לה שם, וזאת בדיוק הייתה מטרתו.
"לא, סליחה, אתה לא יכול לחכות שם לבד," עדי תפסה את זרועו וניסתה לעצור אותו, אך הסירה את ידה ממנו לאחר שנעץ בה מבט כועס ומאיים.
"תשמע, אני לא יכולה להכניס אותך לשם. אני אסתבך עם הבוסית, המשרד שלה מחוץ לתחום. או שתמתין בכניסה או במשרד שלי, אני אפילו אנסה לענות על שאלות אם יש לך," אמרה עדי במבט מתחנן.
"טוב, אני לא רוצה לסבך אותך," איתן ידע בדיוק עם מה עורכת הדין הצעירה תצטרך להתמודד, ונכנס אחריה למשרדה הקטן.
"תודה," אמרה עדי כשסגרה את הדלת, התיישבה מאחורי השולחן והזמינה את איתן להתיישב בכיסא מולה. הוא המשיך לעמוד, ידיו בכיסיו, ועיניו סקרו את סביבתו. המשרד היה מואר באור שמש שנכנס מהחלון הגדול שצפה אל הרחוב הצדדי. המשרד הכיל כיסא ושולחן עבודה, שתפס כמעט את כל רוחב החדר והשאיר מעבר צר למי שרצה לגשת אל החלון, כמה כונניות עמוסות בקלסרים וכיסא נוסף לאורח.
"כמה זמן את כבר עובדת כאן?" הוא שאל אותה.
"חודש. המשרד הזה קיים רק חודשיים," היא השיבה וחיזקה את תחושתו כי מדובר באלכס שלו.
"איך בתוך חודשיים מגיעים לרשימת לקוחות כזאת?"
"לא יודעת. ממה שהבנתי, לאלכס יש קשרים עם אנשים ממקומות העבודה הקודמים שלה," עדי העלתה השערה, אך איתן ידע את האמת.
"מקומות עבודה קודמים שלה? עד כמה את מכירה את הבוסית שלך?" איתן גיחך.
"האמת? לא מכירה כל כך טוב. היא לא בדיוק הטיפוס המשתף."
איתן צחק. הוא היה חייב להסכים איתה.
"למה בחרת לעבוד כאן, אצלה?"
"לא נעים לי לומר אבל כסף היה הסיבה העיקרית. היא משלמת ממש טוב ביחס למשרדים אחרים, אבל גם דורשת יותר. בכל אופן, החלטתי שזה המקום הכי טוב ללמוד ולהתמחות בו."
"הבנתי. בכמה תיקים המשרד מטפל כרגע? יש ביניכם חלוקה מסוימת?" איתן ניסה להבין מה היקף העבודה של המשרד ואת אופי התיקים שאלכס טיפלה בהם. הוא חצה את החדר וניגש אל החלון להביט בתל אביב הישנה והטובה שנפרשה מתחתיו.
"כרגע יש בטיפולנו עשרה תיקים בערך. אלכס מטפלת בעצמה בתחום הפלילים ובלקוחות הגדולים. אנחנו מטפלים בעיקר בלקוחות הקטנים, עושים את העבודה השחורה, שליחויות וכאלה," עדי השיבה והביטה בו.
"מה את יכולה לספר לי על אלכס? איך היא בתור בוסית?"
עדי הביטה בו וניסתה להבין מדוע הוא מתחקר אותה על אלכס ולמה הוא קורא לה בשמה הפרטי? היא קמה מכיסאה וניגשה לעמוד לצידו.
"אני חייבת לשאול לפני שאומר דברים שאצטער עליהם: אתה מכיר את אלכס?"
איתן סובב את ראשו והביט בה. חכמה. היא קלטה אותו.
"אם זו אלכס שאני חושב, אז כן, הכרתי אותה. הכרתי מישהי בשם אלכס פרידמן, אבל אני חושב שהיא שינתה את השם לאלכס רובין," איתן שיתף אותה, אולי חשב שהיא יודעת משהו ותוכל לענות לו.
"הלוואי שיכולתי לעזור לך, אבל פרט לענייני עבודה אין לנו שיחות איתה, היא לא טיפוס חברתי במיוחד," עדי הביטה בו והעוותה את פרצופה.
"נשמע יותר ויותר שמדובר באלכס שאני מכיר. היא יכולה להיות ממש ביצ'ית, לוחמנית, עקשנית, לא חברותית במיוחד, סנובית, שחסר לך אם נכנסת למלחמה עם הפה שלה," הוא צחק בקול.
"כן, נשמע שזו ממש היא," עדי הצטרפה אליו והשניים עמדו זה לצד זה, מבטם מופנה אל עבר נוף הבניינים של תל אביב שנפרש כמפה מצוירת מתחתם.
 
כשאלכס נכנסה אל החניון התת־קרקעי בבניין שלה, השעה כבר הייתה קרוב לחמש אחר הצוהריים. היא נעלמה לשעתיים, ואף אחד מהעובדים שלה לא חיפש אותה. או שזה אומר שהם סוף־סוף הצליחו לעשות משהו בעצמם או שהם פשוט לא עשו כלום.
היא חייכה לעצמה. בתוך שנה וחמישה חודשים היא הפכה ממובטלת בכיינית לבוסית קשוחה, שהעובדים שלה פחדו ממנה פחד מוות. והיא אהבה את המרחק הזה שיצרה בינה ובינם. היא לא ידעה מתי יום ההולדת שלהם, אם יש להם בני זוג, מה התחביבים שלהם, כלום למעט נושאים מקצועיים. היא לא רצתה לדעת שום דבר שיגרום לה להיקשר למישהו.
"היי, חזרתי. היו טלפונים? מישהו חיפש אותי?" היא שאלה את מזכירתה מייד כשנכנסה למשרד ללא גינונים מיותרים. היא הייתה גאה ברעיון שלה להסב את הדירה ללשכה שלה, את הסלון היא הפכה ללובי הכניסה, את חדר השינה הראשי למשרד שלה ואת חדר השינה הנוסף היא חילקה לשניים – משרד קטן לכל אחד משני עורכי הדין הצעירים שהיא העסיקה בשכר גבוה מהמקובל בענף, שגרם להם לרצות להשקיע בעבודתם ולהיענות לכל גחמה שלה.
עדן, מזכירתה הצעירה והנאה, ישבה מאחורי דלפק רחב וגבוה, ובדיוק סיימה שיחת טלפון.
"לא היו טלפונים, אבל..." עדן התחילה לומר, אך אלכס המשיכה לצעוד לעבר המשרד שלה בהתעלמות מהמשך המשפט. עקביה הכו בקול ברצפת השיש, כאילו רצו להכריז על חזרתה למשרד, והיא ידעה שבתוך חמש דקות עדי ודני יקישו על דלת משרדה ויציפו אותה באין־סוף שאלות ובעיות. היא טרקה את הדלת מאחוריה ונכנסה לחדר הרחצה הפרטי שלה כדי להתרענן מהחום הלח של תל אביב שכבר בחודש מאי נהיה בלתי נסבל מבחינתה. היא הביטה על עצמה במראה, שטפה את פניה ואיפרה אותן מחדש בקלילות, סומק ושפתון שקוף בלבד, רק כדי להיראות חיונית. היא אספה את שערה בגומייה, מרחה דיאודורנט, משחה את ידיה בקרם גוף איכותי ויצאה אל משרדה להמשיך את יום עבודתה.
אלכס עמדה והביטה אל האופק מהחלון העצום של משרדה, גבה היה מופנה אל דלת הכניסה וידיה משולבות על חזה. היא אהבה לצפות במאבקו של אור בין הערביים שמנסה להיאחז בכדור הארץ לפני שחשכת הלילה הבלתי נמנעת מאפילה על הכול, מביטה מלמעלה על אלפי האנשים שממלאים את חוף הים והטיילת, שספק אם התייחסו למלחמה הזאת בהערצה כמוה.
מישהו הקיש על הדלת והפר את שלוותה.
"כן," היא צעקה והמשיכה להביט החוצה כשהדלת נפתחה.
"אלכס," קול הבס המוכר והשנוא פילח את חזה בכאב נורא, והיא קפאה במקומה. היא חשבה הרבה על המפגש הבלתי נמנע ביניהם, אך ציפתה להתרעה כלשהי שתאפשר לה להתכונן נפשית אליו. מדוע מזכירתה לא עדכנה אותה?
אלכס קפצה את כפות ידיה לאגרופים, הסדירה את נשימתה והכריחה את עצמה לא להניח לו לראות את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכה.
"איתן," אלכס קראה בשמו באדישות מלאכותית כשהסתובבה אליו, לקחה נשימה עמוקה וחייכה חיוך מזויף.
"אז זו באמת את. חשבתי שאני הוזה כשראיתי את השם שלך על החלטת השופט," איתן נכנס אל משרדה ונראה קשוח, רגוע ואדיש, כפי שזכרה אותו מפגישתם הראשונה. הוא לבש הפעם מדי משטרה ונראה בהם מהמם כפי שזכרה אותו. מכנסי הדגמ"ח עטפו את רגליו הארוכות ונצמדו אל אזור חלציו בשלמות, החולצה הכחולה המכופתרת הבליטה את כתפיו, ואלכס הבחינה בדרגות הקצונה שלו. היא מעולם לא התעניינה בדברים מסוג זה, אך לפתע הוא נראה מושך במיוחד. הדבר הנוסף שהיה שונה בו היה הזקנקן בן כמה הימים שעיטר את סנטרו. האם החליט לגדלו או שפשוט התעצל להתגלח? העצלנות הזאת לא התאימה לו.
אלכס פתחה את פיה לענות לו, אך בדיוק אז נכנסה עדן אל המשרד.
"אני רואה שהוא מצא אותך. ניסיתי להודיע לך כשנכנסת, אבל את רצת קדימה..." עדן ראתה את הכעס המודחק בפניה הרגועות מדי של אלכס. היא כבר למדה להכיר אותה והקדימה תרופה למכה שתגיע מכיוונה.
"כן, הכול בסדר, עדן, איתן ואני מכירים," אלכס ביטלה את התנצלותה של עדן והפתיעה אותה. נראה שעדן נשמה לרווחה.
"אתה רוצה לשתות משהו? יש לנו הכול כאן," אלכס פנתה ברשמיות אל איתן שלא הוריד את מבטו ממנה.
"אספרסו וסודה, בבקשה," הוא השיב, ועדן הנהנה.
"את רוצה משהו?" עדן פנתה אל אלכס.
"תביאי שני סודה... וקערת פירות," אלכס הורתה, ועדן סגרה את הדלת אחריה.
איתן סקר את משרדה. לעומת המשרד הקטן של עדי, היה המשרד של אלכס עצום, במיוחד כשהווילון היה מוסט הצידה והשמיים התכולים התמזגו בחלל החדר דרך החלון הגדול. שולחן עתיק עמד במרכז החדר על שטיח פרסי דומה לזה שהיה בלובי הכניסה, ארון עתיק קטן ניצב בצמוד לקיר מימין, ומשמאל הייתה פינת ישיבה שכללה ספת עור, שתי כורסאות פרחוניות ושולחן קפה מזכוכית. בניגוד לבלגן ששרר בחדר של עדי, שכלל עשרות קלסרים צבעוניים וניירות עבודה בכל מקום, בחדרה של אלכס לא היה אפילו קלסר אחד. הכול עמד במקום, נקי ומסודר.
"אתה רוצה לשבת?" אלכס הצביעה לעבר הכיסא שמעברו השני של שולחנה. היא רצתה שיחה רשמית קצרה ולא חברותית מדי, שלא ירגיש בנוח, אך איתן התיישב באחת מהכורסאות הצבעוניות, רגליו הארוכות נשלחו קדימה בנינוחות ובביטחון מלא.
"פה זה בסדר. את מצטרפת אליי?"
אלכס חייכה בציניות, היא הכירה אותו וציפתה להתנהגות הזאת.
"כן, תן לי דקה לראות מתי הפגישה הבאה שלי, לבדוק כמה זמן יש לנו." אלכס פתחה את המחשב הנייד היוקרתי שלה כשהיא עומדת ורוכנת קדימה.
"אין לך עוד פגישות היום, כבר ביררתי את זה עם עדי. יש לנו את כל הזמן שבעולם," הוא ציין בטון שהכעיס את אלכס. שוב הוא מנסה לנהל אותה? זה בהחלט לא יקרה.
"עדי, מה? כן, היא באמת הטעם שלך. בכל מקרה, לי אין את כל הזמן שבעולם, לי יש עוד דברים לעשות הערב שאינם קשורים לפגישות עם לקוחות או אליך," היא ירתה אליו בבוז מוחלט.
עדן נכנסה עם מגש ועליו שתייה, קערת פירות וכוסות, ואיתן ניצל את פסק הזמן הזה כדי לבחון את אלכס. היא השתנתה. היא קיצרה את שערה עד לכתפיה וצבעה