אהבה ללא תסריט 3

אהבתם החזקה של ריאן קריסטיאנסן וטארין מיטשל שרדה טלטלות לא פשוטות, שברונות לב ושיאי רגש מרטיטים. טארין מוצאת את עצמה נסחפת אל עולמו של ריאן, מדלגת בין השקות, מסעות פרסום חובקי עולם וטקסי פרסים יוקרתיים ומתמודדת עם כוחות שמנסים ללא ליאות להפריד ביניהם, ממנהלי יחסי ציבור, מנהלי אולפנים ומפיקים ועד נשים קנאיות ומעריצות רכושניות. טארין נקרעת בין אהבתה לריאן לבין הפחד שלה שמא אינה חזקה מספיק להתמודד עם הקשיים. כאשר הפאב שלה בבית עומד בסכנת סגירה וחייה נמצאים בסכנה, היא נאלצת להתמודד עם שאלות ותשובות לא פשוטות.

אהבה ללא תסריט 3 מאת סופרת רבי המכר העולמית טינה רבר, הוא ספר שלישי בטרילוגיה אשר סחפה אחריה קוראים רבים ברחבי העולם. זה רומן עכשווי מרתק, אשר ממשיך את מסעם הסוחף של ריאן וטארין לעבר האושר החמקמק.

פרק 1

כפרה

"וואו," נשף ריאן כשיצאתי מחדר השינה והניח את הז'קט האפור־כהה על הכיסא.

"מה?" שאלתי אוטומטית. לא הייתי בטוחה אם אהב את מה שראה או לא, בייחוד לאור העובדה שבשעתיים האחרונות איפרו אותי, צבעו את שערי, הברישו וסלסלו אותו והתיזו עליו ספריי. הרגשתי כמו מודעה מוגזמת לאיפור. העברתי את ידיי לאורך שמלת הסטרפלס כדי לוודא שהכול במקום. הסטייליסטית בחרה עבורי שמלת סטן שחורה של ורסצ'ה מכוסה בבד שיפון, שנעטף בתחרה כסופה עדינה. היא כללה שסע גבוה כדי להציג חלק מהירך וזרמה על קימוריי כמו מים. תליון יהלום בצורת דמעה ועגילים תואמים השלימו את המראה.

"את פשוט מהממת," הוא התנשף והדגיש כל מילה. שפת גופו ועיניו הלוהטות הבהירו לי שלא הייתי היחידה שטיפחה מחשבות שובבות על התפשטות. הוא היה לבוש בצורה מדהימה. החשק לקרוע את החולצה מגופו ולהעביר את לשוני על החזה השרירי שלו גרם לי להתגרות ולהסמיק.

"מה דעתך?" הוא משך את הווסט כדי ליישר אותו. "זה נראה בסדר?"

זו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בחליפה, אך הערב, בחליפת שלושה חלקים של ארמני שנתפרה במיוחד עבורו, הוא נראה פשוט חתיך הורס. הנהנתי בהתלהבות, דעתי מוסחת על ידי מחשבות עליו לבוש רק בחולצה הלבנה בשלב כלשהו בעתיד הקרוב, בכפתורים פרומים כדי להציג לראווה את שרירי החזה המעוצבים. יישרתי את הקשר בעניבתו השחורה וחייכתי.

"אני חושבת שאתה נראה כמו כוכב קולנוע מהמם."

ריאן חפן את פניי בידיו, חייך ונישק אותי ברכות כמו שתמיד עשה. עיניו הכחולות, בעלות הריסים הארוכים המשגעים, ננעלו על עיניי. "אני אוהב אותך," הוא לחש. נישקתי אותו באהבה אך בתוך תוכי כאב לי. ניסיתי להתגבר על מצב רוחי שהיה קודר כל היום ולמרות שאהבתי אותו בכל נימי נשמתי, לא יכולתי אלא להרגיש מאוכזבת. בסדר – האמת, הייתי מאוכזבת ממנו מאוד.

"היי." הוא תפס את זרועי בעדינות כשהסתובבתי ללכת. "מה קרה?"

לא רציתי להיכנס לדיון לגבי רגשותיי הפגועים לפני הבכורה שלו. הוא לא היה צריך להתמודד עם זה עכשיו. אימי תמיד ייעצה לי 'לישון על הדברים לילה אחד' כדי שלא שאנהג בפזיזות. אולי עם הזמן אראה את הדברים באור אחר. העברתי את מרבית הלילה הקודם בתפילה לסוג מסוים של התגלות שתרגיע את עצבותי.

"שום דבר לא קרה," ניסיתי להרגיע אותו בחיוך מעושה.

"בולשיט," הוא החזיר כשהלך אחריי לאמבטיה, "את לא חושבת שאני יודע מתי את מוטרדת, טאר? תני לי קצת קרדיט." ריאן לכד אותי ליד הכיור בחדר האמבטיה ונצמד אליי מאחור, נשימתו מחממת את אוזני. "אני מכיר אותך טוב יותר מכפי שנדמה לך."

בלעתי רוק בקושי ואהבתי את העובדה שהיה אכפת לו לדעת מה הרגשתי, אך היססתי לחלוק את רגשותיי איתו לפני שהייתי סגורה עליהם בעצמי.

"את ככה מאז ארוחת הערב אתמול ובכל פעם ששאלתי אותך, נמנעת מלספר לי. אז בבקשה, אל תגידי לי שוב שאת בסדר. מה קורה?" הוא נישק בעדינות את כתפי החשופה. החלטתי להציל אותו מרגשותיי הפגועים.

"זה לא חשוב. נוכל לדבר אחר כך. יש לך מספיק עם מה להתמודד כרגע."

הוא הצליב את ידיו על בטני ומשך אותי קרוב יותר אליו. "לא, אני לא מוכן לחכות עד אז. הבטחנו זה לזה, זוכרת? פתוחים וכנים? אני רוצה לדעת מה מציק לך ואני רוצה לדעת עכשיו."

הבטתי בהשתקפות שלנו במראה בגדולה והתמהמהתי בתשובה.

"עכשיו," הוא ציווה, ונימת קולו נשמעה אחרת, ישירה יותר.

נשברתי. "חשבתי שתגיד משהו בתוכנית אתמול, זה הכול." משכתי בכתפיי, בניסיון להמעיט בערך הדברים שאמרתי.

"לגבי מה?"

החשש שלי ללכת בכיוון הזה גרם לי להתנועע בעצבנות.

"לגבי האירוסין. פשוט חשבתי... מכיוון שלא אמרת שום דבר בתוכנית של ג'ימי קולינס, חשבתי שתגיד משהו ב'נייט לייף', אבל לא אמרת. אני לא מנסה להיות אחת מאותן בחורות תלותיות, ריאן, אני פשוט לא מצליחה להבין למה נמנעת מלאשר את האירוסין כששאלו אותך."

פיללתי שהסיבה לכך שפעל כפי שפעל לא הייתה אחת מהסיבות שהופיעו ברשימת ההשערות שלי. תוך עשר שניות הוא ניתק איתי קשר עין והשמיע את הרעשים הגרוניים הרגילים שלו לפני ששחרר אותי. מייד לאחר מכן הגיע מהלך ה'לבהות ברצפה ולשפשף את המצח' שלו. הפניתי את מבטי לדלפק הכיור. אותו דפוס חוזר של הליכה על ביצים בקרבת גברים החלה להימאס עליי.

"אתה רואה, לכן לא רציתי להגיד שום דבר. אני יודעת שיש לך את הסיבות שלך, ריאן. פשוט... חשבתי שאני הארוסה שלך, אבל אני לא יכולה להפסיק להרגיש כאילו אני איזה סוד קטן ומלוכלך."

ריאן סגר את מכסה האסלה והתיישב. "את לא סוד מלוכלך, טארין. אף פעם לא היית."

"אתה מתבייש בי?"

הוא החוויר כאילו חטף ממני סטירה. "ברור שלא! למה שתאמרי דבר כזה בכלל?"

"הכחשת שאתה מאורס לי בטלוויזיה ובכל ריאיון. אני לא מבינה למה, חוץ מכך שזה מה שמרלה אמרה לך לעשות, אז מה עוד אני אמורה לחשוב? אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לשלוט במה שאני מרגישה."

"מה, לכל הרוחות, את רוצה שאעשה?" הוא נהם וטפח בידיו על ירכיו. החזקתי את מבטו כי לא רציתי שיחשוב שאני מעוניינת להפוך את זה לוויכוח.

"אני אוהבת אותך בכל ליבי. אני רוצה להיות אשתך, השותפה שלך. אני רוצה להיות לצידך בכל ההרפתקאות שלך, אבל אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות, או איזה תפקיד אני אמורה למלא. תעזור לי להבין, ריאן. תעזור לי להיות חלק מכל זה."

ריאן נשף החוצה בתסכול מתגבר. "טאר, את רואה מה קורה – הפפראצי, הצהובונים המזדיינים. הם לוקחים ממני הכול. כל מה שקדוש בעיניי. למה חיינו האישיים לא יכולים להישאר אישיים, את מבינה? אם אתן להם את זה, אז מה יישאר לי? כלום."

בלבול מסיבי התפשט בראשי ואחריו כעס מתגבר. "אז אולי עדיף שאשאר כאן. כך אוכל להישאר עניין אישי," מלמלתי לרצפה.

"לא. לעזאזל עם זה."

בחנתי את הדוגמאות שעל השמלה שלי לשנייה לפני שהפצרתי בו בעיניי שיבהיר. "תענה לי רק על שאלה אחת. למה עשית את זה? אם אתה לא רוצה להכיר בכך שאנו מאורסים, אם זה אמור להיות סוד שמור היטב, למה הצעת לי בפומבי?"

"את לא מבינה." ריאן התנשף קלות, נעמד ועקף אותי בדרך לדלת. נפלא. בדיוק כמו כל גבר אחר שאיתו יצאתי. בורח ברגע שהנושא נהיה קצת לא נעים. בדיוק. תלך.

"אתה צודק. אני לא מבינה."

ריאן נעצר על סף הדלת ונאחז במשקוף בשתי ידיו, מפתיע אותי לגמרי. הוא הרכין את ראשו לשנייה. "לא אמרתי כלום בתוכנית של ג'ימי קולינס כי כל מה שהמניאק הזה רצה הייתה הודאה כדי להעלות את הרייטינג שלו." הוא הסתובב ופסע הלוך וחזור מהמקלחת הרחבה העשויה אבן חול לדלת ובחזרה. "הפרטים האינטימיים של חיינו האישיים אינם נושא לדיון ציבורי, טאר, ואני גם לא מוכן להרשות לאנשים לנצל אותנו כדי להתעשר. אלה החיים שלנו – העסק שלנו." נשמתי עמוק במהירות כשזז לעמוד מולי. "אני עושה סרטים. זה מה שאני עושה לפרנסתי. אם אני משתתף בתוכנית אירוח, זה כדי לדבר על העבודה שלי, לעורר ענין בסרט, לא לגלות סודות מהחיים האישיים שלי."

"אבל כל־כך הרבה מהחיים שלך פומביים. תמיד חשבתי שאלה חדשות משמחות כשאנשים מתארסים."

מבטו הכועס התרכך כשלקח את ידי השמאלית בידו. "אלה באמת חדשות משמחות. את הכול בשבילי, טארין, לא הסוד שלי." ידו הימנית של ריאן ליטפה את פניי ונגעה ביותר מאשר רק עור. "אני לא רוצה לחלוק את מה שהכי קדוש עבורי עם כל העולם בתוכנית אירוח. את העולם שלי, אהובה. שלי. לא שלהם. הם יכולים לקבל אותי, אבל הם לא יכולים לקבל גם אותך." הוא הזעיף פנים ונראה קרוע. "התכוונתי לשיר לך שיר אחר כשהצעתי לך נישואין. תכננתי הכול, הכול היה אמור להיות בארבע עיניים, אבל הכול התחרבש ונגמר לי הזמן." הוא העביר את ידו על ראשו. "לעזאזל, כולם חשבו שבגדתי בך, טארין. אפילו את. באותו הזמן, לאור מה שקרה... ובכן, הרגשתי שמחווה גדולה היא הכרחית."

נשמתי עמוק והתחרטתי מאוד על כך שהייתי אחד מאותם אנשים ספקנים. ריאן הרכין את ראשו כדי ללכוד את מבטי. "כעסתי ונפגעתי ואז חשבתי..." ידו חפנה את פניי. "אלוהים, כל־כך פחדתי לאבד אותך."

דמעות של חרטה מילאו את עיניי כשנזכרתי במכתב האהבה השתול ובטיול ההרסני לפלורידה. "חשבתי שאיבדתי אותך."

ראשו התנועע מצד לצד וסימן 'לא' בשתיקה. ניגבתי את הלחות מתחת לעיניי. "השיר ההוא, זה ששרת לי, אהבתי את זה. זה היה מקסים. מושלם. אשמח לשמוע אותו שוב מתישהו."

הוא חייך. "כתבתי אותו בטיסה. רציתי שתדעי כמה אני רציני לגבינו. כמה אני רוצה אותך בחיי, טארין. התכוונתי לזה כשאמרתי 'לנצח'. זו הסיבה. את הכול בשבילי. אבל הבחור שכרע ברך בפנייך באותו הערב והבחור שעומד מולך כרגע זה לא אותו הבחור שנמצא תחת אור הזרקורים." הוא הניח את ידו מעל הלב. "הם מקבלים רק את החלק החיצוני, לא את הפנימי. זה בשבילך."

אלוהים אדירים, האופן שבו הביט ישר לתוך נשמתי, ידעתי שהתכוון לכך. הנחתי את ידי מעל ליבו. "אתה יודע שאני אוהבת אותך. את כל צדדיך. לפעמים אני—"

"מתוקה שלי, עברנו הרבה יחד." קולו נשבר. הוא ליטף את בטני התחתונה באגודל. "ישנם דברים שעליהם אני לא רוצה לדבר בפומבי, בייחוד לא בטלוויזיה הארצית. את מביאה לי שלווה. זה שלי להוקיר, לא שלהם."

"ואני מקווה שאתה יודע שאני מנסה להבין איך כל זה עובד. זו בדיוק הסיבה שלא רציתי להתחיל את השיחה הזאת. ניסיתי לעבד את זה לבדי. נראה שלפעמים אני פשוט לא מצליחה להבין את ההיגיון של מרלה."

"גם אני לפעמים לא מבין, אבל אני מנסה לסמוך על מה שהיא אומרת לי לעשות. יש לה את הסיבות שלה להגן עליי – אני מתכוון עלינו. היא לא רצתה שאעשה מזה סנסציה בטלוויזיה הארצית, למרות שהסיפור כבר בחוץ." הוא משך בכתפיו וסירק את שערי אל מאחורי אוזני. "חוץ מזה, תוך פחות משעה, מיליונים ידעו. ככל שהייתי רוצה להגן עלייך מפני הטירוף של החיים שלי, אני יודע שלא אוכל לעשות זאת לעד. הכול ישתנה הערב, אך זה ישתנה בתנאים שלי." הוא חייך אליי בעדינות והעביר את אגודלו על שפתיי. נשמתי לרווחה אך זה לא נמשך זמן רב. עשרים דקות מאוחר יותר צפיתי בו מסתובב בחדר השינה בחיפוש קדחתני.

"הנחת את השעון בתיק במזוודה שלך."

"איך...? תודה. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך," הוא מלמל. חשבתי לענות לו בהערה מתחכמת אך נמנעתי. הוא היה במצב רוח רע מאז ארוחת הצהריים, כשטריש הסבה את תשומת ליבו לכל קטעי העיתונות הביקורתיים שנכתבו עליו, הוא התלהם וציין שלא אכפת לו מההערות השליליות, אך היה ברור שכן.

במקום לשבת ולהירגע, ריאן התהלך בחדר. ככל שהזמן שלנו ללכת הלך והתקרב, כך הוא נראה יותר ויותר מוטרד. הוא הרים את ז'קט החליפה, הניח אותו ואז שב והרים אותו. הוא טפח על כיסיו בפעם המי יודע כמה כדי לוודא שלא שכח את הטלפון. בזמן שהנחתי את האודם בתיק האלגנטי הקטן שלי, ריאן התנשף בחוזקה.

"חם פה?" הוא החל למשוך את הצווארון בחולצה שלו והבחנתי שנראה קצת חיוור.

הנדתי בראשי. לדעתי היה קר בחדר. הוא ניגב את הלחות מהמצח. "אני מזיע כמו חמור."

התחלתי לחשוב שלא רק הטמפרטורה גרמה לו להזיע. "אתה מרגיש חולה?"

"קצת. האמת, אני מרגיש קצת סחרחורת. וואו, ממש חם פה." הוא החל להתנשם בכבדות והחוויר. אוי, לא. לא עכשיו. עשיתי את הדבר הראשון שעלה בדעתי – נתתי לו אוויר. ריאן נשען על הקיר ונהנה מהאוויר הקר של המזגן בזמן שהמשפחה והחברים שלנו התאספו בסוויטה. אלן הציצה לתוך חדר השינה דרך הדלתות הכפולות.

"מה קרה לריאן?"

חסמתי אותה כדי לנסות ולמנוע ממנה להיכנס. "הוא מרגיש קצת בחילה," לחשתי, "הוא יהיה בסדר. הוא צריך רגע להירגע." כבר ראיתי את ריאן כך בעבר וידעתי בדיוק מה קורה. למרות שהוא לא יודה בזה, ידעתי שהוא נלחץ. הייתי חכמה מספיק לדעת מה גרם לזה.

"הוא ירד כשיהיה מוכן," אמרתי לדיוויד כשהציץ מעבר לדלת. לא התכוונתי להיות קצרת רוח איתו, אך ריאן לא היה צריך שמישהו יקיש באצבעותיו בפניו ברגע זה. זה לא שלהתקפי חרדה יש לוח זמנים קבוע. שמחתי שמייק תפס פיקוד ופינה את כולם מהסוויטה. שפשפתי את גבו של ריאן ואת כתפיו. בפעם הראשונה שראיתי אותו כך הרחוב והמדרכות שמחוץ לפאב שלי היו עמוסים במעריצות. "אתה בסדר?"

ראשו של ריאן שקע והוא הנהן לאט. הוא נשם בכבדות. ליבי כאב, מתוך הזדהות מלאה עם הלחץ שהוא חש.

"מייק יהיה לצידך כל הזמן. אתה יודע שהוא לא ייתן לשום דבר לקרות לך."

"אני יודע," הוא לחש וניסה להרגיע את נשימותיו. "אבל הדברים שונים עכשיו."

"עשית את זה פעמים אין ספור. אתה תהיה בסדר גמור. המעריצות שלך מטורפות עליך."

"אני לא מודאג לגביי." הוא נופף בידיו. "אין לך שום מושג. שום מושג. את לא יודעת כמה קל זה עבור מישהו בקהל להוציא סכין או מחט או... או אקדח. אלוהים, אם משהו יקרה לך אי פעם —"

ידעתי שהיה עמוק בשלב הפניקה כרגע. "היי, בוא ננשום יחד." כרכתי את ידיי סביב מותניו ונשמתי באופן קצוב, פנימה לאט, החוצה לאט, וקיוויתי שזה ירגיע אותו כמו בפעם הקודמת. "אף אחד לא יפגע בנו."

הוא חיבק את זרועותיי בידיו, קצת חזק מדי, והביט בי בכעס. "אנו חולקים את העולם עם מטורפים, טארין. ראית כמה רחוק חלק ממעריצותיי מוכנות ללכת, אז אל תגידי לי שאין שום איום! אנג'ליקה הייתה אחת ממאות." השתנקתי מעט. נראה לי שהבין כמה חזק הוא אחז בי. הוא הרפה מעט את ידיו. "אני רוצה שתיצמדי למאבטחי האירוע הערב. אם יאמרו לך לזוז או ללכת, תקשיבי, בסדר? בלי שאלות. תעשי כל מה שיאמרו לך, את מבינה?"

"כן."

"אני לא צוחק, טאר. אף פעם לא חווית את זה. זה יהיה הלם. אף פעם לא ראית המון בסדר גודל כזה. אם יקרה משהו, אנשי האבטחה יחסמו את הגישה שלי אלייך."

משהו חדש ומפחיד ביותר הופיע על פניו. זה היה מעבר לפניקה. אחיזתו הרכושנית התחזקה שוב. "הם יעמדו בדרכי ולא אוכל להגן עלייך בעצמי ומייק יהיה—"

לחצתי את גופי חזק יותר אליו כשהתחלתי לרעוד. "ריאן, בבקשה. אתה מפחיד אותי. הבנתי."

הוא נאנח בכבדות לתוך שערי. "אני הולך לדרוש אבטחה נוספת מעכשיו. לוודא שתהיי מוגנת היטב."

"אהובי, אתה חייב להירגע. כולך רועד. לא לקחת את התרופה שלך היום?"

הוא התיישב על אחד הכיסאות. "לא. את יכולה להביא לי? בתקווה שזה יעזור."

חיפשתי בתיק שלו את התרופה נגד חרדה שנטל. איש לא ידע שריאן קריסטיאנסן המפורסם סבל מאגורפוביה. קהלים גדולים שיגעו אותו לגמרי. "אתה יודע שאתה חייב לקחת את הגלולות מדי יום. אסור לך לפספס."

הוא סיים לשתות את המים שהיו בכוס וקיוויתי שיהיה לנו מספיק זמן כדי שהתרופה תתחיל להשפיע. בדרך כלל מצבו השתפר תוך חצי שעה. דפיקה עדינה על הדלת הבהילה את שנינו. מייק חיכה. הוא החליף את הבגדים שלבש בבוקר ונראה סקסי ביותר בחליפה שחורה, בחולצה לבנה ובעניבה בצבע כחול מתכתי. הוא תמיד נראה טוב, אך בלבוש רשמי הוא היה פשוט הורס.

הוא הביט בריאן בהערכה ובהבנה של אח מודאג ואכפתי. "אתה בסדר, גבר? החבר'ה שלך לוחצים לצאת לדרך, אבל אם אתה צריך יותר זמן, פשוט תאמר לי ואצלצל למטה להודיע להם לחכות."

ריאן נרגע אך היה עדיין מעט עצבני. החרדה המוסווית שלו נחה ממש מתחת לפני השטח, מוכנה להתפרץ בכל רגע. "אני מוכן. בוא נלך." הוא הביט במייק במבט עצבני. "אני רוצה שמירה נוספת על טארין הערב. לא פחות משניים בסביבתה כל זמן שהיא לא איתי. בלי פספוסים. הבנת אותי?"

מייק הנהן. "זה כבר בוצע, ריי. ארבעה כבר מחכים במקום האירוע עבור משפחתך."

ברגע שיצאנו מהמעלית, דיוויד הסתער עלינו. "ריאן, אני חייב לדבר איתך רגע," הוא אמר בדחיפות והוביל את ריאן בצורה גסה מהכתף. החזקתי בו כל עוד יכולתי עד שאצבעותינו נפרדו. הוא אפילו לא טרח לשאול את ריאן מה שלומו.

כמה רכבי סדאן שחורים חנו בשורה וחיכו לקחת אותנו לבכורה של 'פיצוי'. מרלה מיהרה לדבר עם אחד הנהגים – איש מוצק עם זקן. ידו של דיוויד הייתה על גבו של ריאן והובילה אותו לרכב הראשון בטור. דיוויד הביט פעם אחת לכיוון שלי ואז נתן למרלה מה שנראה כמו הינד ראש חשאי. הנחתי שריאן יחזור לאסוף אותי ברגע ששיחתו עם דיוויד תסתיים. הנהג החסון חסם אותי כשניסיתי לראות על מה העיכוב.

"סליחה. אני אמורה להיות עם – " הצבעתי לכיוון של ריאן.

"גבירתי, את ברכב הזה," הודיע הנהג.

"אבל אני ה – "

"מכאן, בבקשה." הוא הפנה אותי לדלת הרכב הפתוחה.

אלן נראתה מבולבלת בדיוק כמוני. "טארין, את לא אמורה להיות עם ריאן?"

ג'נל הזיזה את רגליה כדי לפנות לי מקום. לא ידעתי אם להתווכח או לצעוק לריאן. במקום זאת, החלטתי לבצע את ההוראה כמו שהיא, אספתי את השמלה והחלקתי למושב שלידה. נראה גם שלא הייתה לי שום ברירה אחרת, לא רק שחסמו אותי פיזית מלהגיע אליו, רכבו של ריאן כבר החל להתרחק מהמדרכה בלעדיי.

זה לא מה שציפיתי, להגיע לבכורה של הארוס שלי ברכב אחר, בייחוד כשהוא חווה התקף חרדה באותם רגעים. הבטתי החוצה מהחלון וקיוויתי בסתר שהסידור הזה הפריע גם לריאן. התפללתי שלפחות חשב על זה. אבל מה אם לא חשב על זה? פשוט הנחתי שניסע באותו הרכב. התאמצתי להיזכר אם דיברנו על הסדרי הנסיעה או לא והרגשתי שאני אמורה לדעת את הדברים האלה.
אולי הוא היה אמור להיות לבד כשנגיע? בסופו של דבר, הוא השחקן המפורסם, לא אני. אבל אימו אמרה...

חשבתי להתקשר אליו אך תיארתי לעצמי שאם הייתי אמורה להיות איתו, אז הייתי. ריאן היה דואג לזה. אבל... הוא לא דאג לזה.

הרגשתי שאני הופכת במהירות ממתוסכלת לכעוסה. האם זו הצצה לעתיד שלנו? לעתיד שלי? להפריד בין חיי האישה הברמנית לחיי הזוהר של כוכב הקולנוע? המחשבה הזאת הכעיסה אותי שוב. טארין, הסוד הקטן והמלוכלך.

התחלתי לשמוע את קולה של מרלה בראשי, מייעצת לריאן שאולי עדיף שטארין תישאר בבית מעתה. לשונה החלקלקה והמפוצלת לוחשת באוזנו שכנראה אשתעמם או שלא יהיה לו זמן לטפל במחויבויותיו ובי בו־זמנית. האם ריאן יסכים איתה?

התנשפתי ונגעלתי מצוות המעצבים שנשכר לגנדר אותי כמו אחת שרצתה לעשות רושם. תהיתי כמה זמן עוד אחשב למזיקה לתדמיתו הציבורית. הצטערתי שהנהג לא צירף אותי לרכב השני עם תמי ומרי. מרי הייתה בוודאות מסבירה לי את הפרשנות שלה לצורה שבה הדברים מתנהלים בהוליווד, בזמן שפיט היה מנסה ללא ספק לשכנע אותי שריאן לא התכוון לפגוע ברגשותיי.