פרולוג
דלתות החדר נפתחות ואנחנו נכנסים. קירותיו השחורים של חדר הדי־אן־איי, המנוגדים ללובן המסדרון שבו עברנו, גורמים לי למצמץ עד שעיניי מתרגלות לשינוי החד.
אצבעות ידינו שלובות וזיעה מצטברת ביניהן. אני מפחדת, חוששת שהתוצאה תהיה חיובית, אבל מסרבת לתת למחשבות להשבית את הצד האופטימי שבי. אני מפנה מבטי לכיוונו של אדם ומעלה חיוך על שפתיי. הוא צועד לצידי, הבעת פניו רגועה ובטוחה. לפעמים אני תוהה איך הוא מצליח להישאר רגוע כשהחיים כל כך מסובכים, ואנחנו נשאבים למערבולת של מתח ופחד. ההחלטות הקשות לא מאפשרות טיפה אחת של חמלה.
אדם תמיד נראה מסודר, מאופק, כאילו דבר לא יחדור את המעטפת שמכסה את נפשו.
"יופי, הגעתם, חיכיתי לכם." רופא צעיר לבוש בחלוק לבן מתקרב אלינו מקצה החדר.
"היו לנו כמה עיכובים בדרך," אני משיבה, נזכרת ברכב שהתפוצץ בדרך למרכז ובחבורה של מתנגדים שארבו לנו בדרך סוקריה.
"אני מקווה שהכול טופל," הוא אומר ומושיט לי את הטאבלט לחתימה.
אני מצמידה את האצבע, מחכה לאישור ומחזירה לו. האבטחה במתקן הזה היא מהקפדניות ביותר. במשך השנים ניסו חבורות של מתנגדים לפרוץ לכאן במטרה להחדיר וירוסים ולשנות את תוצאות הבדיקות. בחלק מהמקרים הם גם הצליחו.
"הכול טופל," אני עונה.
מובן שהכול הסתדר, כולם מתו. החיים מאז 'המלחמה הגדולה' מתבטאים בשני מצבים: אתה הורג או נהרג. הכול פשוט יותר ככה.
"יש לי את כל הנתונים של הנבדק מהדוח שמסרת, אני צריך רק בדיקת דם."
אדם ממלא אחר הוראותיו של הרופא, ונשכב במיטה לבנה עשויה בד דמוי עור שעומדת באמצע החדר. הרופא מחדיר את המחט לעורו והדם מתחיל לזרום למבחנה. אני סורקת במבטי את החדר שהייתי בו כבר אלפי פעמים, החדר שדרכו עובר כל אחד מהמתנגדים כדי להוכיח את זהותו, כדי להוכיח אם הוא זכאי להמשיך להלך בין החיים בסיריאל או להיקבר באדמה החרוכה לצד שאר הגופות של הלא־ראויים.
לאחר שהמבחנה מתמלאת בכמות מספקת של דם, קם הרופא מכיסאו שליד המיטה וניגש למִכשור הרפואי הממוקם בצידו השמאלי של החדר. הוא מכניס את המבחנה למכשיר הדי־אן־איי, ותמונות עולות במסכים השחורים מול המיטה.
אני נועצת עיניי בתאים המופיעים מולי על המסך, מחכה שההבנה תנחת עליי, אף על פי שההבנה שלי בענייני מדע היא אפסית. מתוך ייאוש אני מסתובבת לכיוונו של אדם. ראשו עדיין מופנה אליי והוא מחייך חיוך תמים. אני מדמיינת את אצבעות ידי מציירות שבילים בשער־ראשו הפרוע. אני רוצה לרוץ אליו, לחוש את זרועותיו החזקות נכרכות סביב גופי, את חום גופו מתמזג עם הלהבה שבי, לשחרר את התשוקה החוצה.
עיניו החומות קוראות לי לבוא וגופי הבוגדני מתקדם לכיוונו. אני לא מספיקה להשלים שלושה צעדים, וההתראה במסך מסיחה את דעתי. אזעקה נשמעת והחיוך שעל פניו נמחק. הדמות הרכה והמתחשבת שבתוכי מתפוגגת ברגע. אני שולפת את האקדח ומכוונת אל אדם שמתרומם לישיבה.
"אתה נגוע," הרופא מאמת את המידע. "אני חייב לדווח על זה." קולו מנתק אותי ממחשבותיי.
אני מכירה את הפרוטוקול במקרים כאלה של נגועים, והמחשבה שהם יהרגו אותו שורפת כמו כווייה בלב.
אדם שותק. מבטו הקודר מבלבל אותי, אכזבה בוערת בעיניו.
"הם הולכים להרוג אותך," אני מציינת עובדה שהוא כבר יודע, אך פניו לא מסגירות דבר, אף לא רגש קטן, פרט לאכזבה שרק אני יכולה לראות.
עיניי חולפות על פני המצלמות הממוקמות בפינות החדר. אין לי ספק שחדר הבקרה כבר דיווח על המקרה לשומרים והם בדרך לכאן. אני מחפשת את הרופא אבל מבחינה שהוא נעלם. הבן זונה הזה. אני מרפה את האחיזה באקדח. חלק עמוק בתוכי יודע שאדם לא יפגע בי. החלק שרואה את החמימות שבעיניו, את האמת מאחוריהן, החלק שאוהב אותו, שרוצה להאמין שכל הזמן הזה שהיינו יחד לא היה שקר.
אני מביטה בו ומגלה שהוא עדיין מסתכל עליי.
"את יכולה לעצור את זה," הוא אומר כשקולות האזעקה עוד נשמעים ברקע.
אין לנו הרבה זמן, הם בדרך. אני עדיין חושבת שאנחנו יחד בזה, שיש לי עוד סיכוי להציל אותו, אבל האמת רחוקה מכך.
"למה שאני אעשה את זה?" הוא שיקר לי, למד עליי כל מה שיכול, על אבא שלי, על הצבא, רק כדי לשכנע אותי לעזור לו. זה חייב להיות זה, הוא בצד הנגדי. התסכול מערפל את חושיי.
"אתה שיקרת לי! זאת הייתה התוכנית שלך מההתחלה, לעורר בי רגשות כלפיך רק כדי שאציל אותך אחרי זה!" הכעס שלי מתפרץ החוצה. אני לא מרגישה שאני בוכה, עד שהדמעות מטשטשות את דמותו של אדם ומרטיבות את לחיי.
אחרי שאני משפשפת את עיניי בידי הפנויה, אני רואה שהוא נעמד ליד המיטה.
"אז הכול היה שקר?!" אני צועקת, חשופה מתמיד, יותר מבכל אירוע אינטימי שאיחד בינינו.
"לא," הוא משיב בפשטות. הכול תמיד פשוט אצלו ומסובך איתו. "זה לא משנה, את עדיין חייבת להרוג אותי. אם לא תעשי את זה, הם יהרגו אותך. אני לא יכול לשאת את המחשבה שהם יפגעו בך." מילותיו שולחות זרמים לא רצויים אל גופי.
לא באמת אכפת לו, אני מנסה לשכנע את עצמי, אף שהעומק המשתקף מעיניו מציף בי זיכרונות.
"אני לא מאמינה שהאמנתי למשחק שלך... אני לא מאמינה שהייתי כזאת מפגרת ותמימה ונלכדתי ברשת שלך. אתה יודע מי אבא שלי, אתה יודע הכול," אני לוחשת. "נו, תגיד משהו!" אני צורחת עליו.
"אני לא בחרתי את המשפחה שלי. נולדתי לתוך המלחמה, לתוך הכאב והכעס שאוכֵל אותנו מבפנים. אם יכולתי לבחור איך להיוולד, הייתי בוחר להיות הגבר המושלם בשבילך, הגבר שאת רוצה לחלוק איתו את שארית חייך." מילותיו יוצאות מתוך ליבו. אני רוצה להאמין לו אבל הוא משתייך לאויבים.
אני לא יכולה לסמוך עליו, אני לא יכולה, אני ממשיכה לשכנע את עצמי. ברגע שאבי יגלה על הבגידה, כבר לא אהיה הבת של הגנרל, אלא הבוגדת שלא יכולה שלא לפשק את רגליה.
"אני לא יכולה לעשות את זה," אני משיבה בקול שבור.
"את חייבת, תעשי את זה!" הוא לוחץ עליי.
"אני לא יכולה!" אני צועקת.
"את חייבת."
אני מיישרת את היד שאוחזת באקדח ומכוונת אל פניו.
פרק 1.
אלגרה
"אנחנו ממוקמים." קולו של אריק בוקע מהאוזנייה.
אני עומדת בכניסה האחורית של המבנה ומקישה על האוזנייה.
"חכו לפקודה," אני אומרת ומשחררת.
צבעו הלבן של המבנה בן שלוש הקומות בשכונה שהייתה פעם שכונה מבוססת בקייניס, נראה עכשיו דהוי. הדשא שפעם היה ירוק ומטופח כבר מת. המבצע החדש שלנו הוא לפשוט על בית ישן, שבו מתגוררת קבוצה גדולה של מתנגדים אשר מתכננים לצאת נגד הממשל החדש.
לאחר שנעלמו החוקים, השתרר כאוס, שגרם לנו לבצע מעשים לא ראויים, דברים שאף אחד לא תיאר לעצמו שיעשה. האנושיות הלכה והתפוגגה. הצבא תפס פיקוד בהטמעת הסדר אחרי שהיה אחראי, בשיתוף עם הממשלה, להרג המונים. הממשל החדש קם כשלא היה מי שייקח את המושכות וישלוט בכאוס שנמשך חודשים ארוכים אחרי המלחמה הגדולה.
הפלוגה שלי, 'יחידת חרק', היא חלק מיחידת מבצעים מיוחדים אשר ממוקמת בקייניס ובסביבתה. המטרה שלנו היא לחסל את האויב בלי לשאול שאלות טכניות. המידע מועבר בצינור ארוך שמקבל את המידע מצינור ארוך יותר.
אני מביטה בשעון שעל ידי. השעה עשר ארבעים ותשע בערב. שעת הפשיטה המדויקת היא עשר חמישים. אני מחכה דקה נוספת, רק כדי לוודא שכולם ישנים וכל האורות בבית כבויים, זמן מתאים להפתיע אותם, ונותנת את הפקודה.
"אריק, זה מתחיל!" אני מודיעה ומסמנת לשלושת החיילים שמאחוריי להיכנס פנימה.
אני פותחת את הדלת, מכוונת את האקדח ביד ימין היישר למטרה, יד שמאל אוחזת בפנס.
הדלת האחורית מובילה אותנו למטבח גדול, בחזיתו ניצבת פלטת שיש ומסביבה הארונות והכיור. המטבח ריק. אני יוצאת ממנו למסדרון ומבחינה באריק ובחמישה חיילים מאחוריו. כל אחד פושט על חדר אחר. אני עולה במדרגות, צעדיי לא נשמעים על רצפת השיש. החדר הראשון מימין ריק. אני בודקת את המיטה, פותחת את דלת הארון אבל אין זכר לאיש. החדר השני ריק גם הוא. אני פוסעת החוצה ושומעת קול בכי חרישי. אני נכנסת שוב לחדר. הארון ריק, המצעים על המיטה סתורים. אני מתקרבת למיטה, יורדת על ברכיי ומחפשת את מקור הקול מתחת למיטה אבל פוגשת באבק. אני מתרוממת ומבחינה בדמות קטנה ורזה מסתתרת מאחורי הבגדים התלויים בארון הפתוח. אני מגחכת בליבי, לא מבינה איך יכולתי לפספס את הילד. אני נושמת עמוקות וסוגרת את דלת החדר. ההנחיות ברורות לכולנו. להרוג את כולם.
לו ידעתי שזה התפקיד שאבצע, ודאי הייתי מגחכת. לא חשבתי שאצטרך להרוג אנשים, שאצטרך להיות מלאך המוות דווקא כשכולם זקוקים לחמלה, שאצטרך לגזול חיים במטרה לחיות. אבל הבחירה נלקחה ממני מזמן. עכשיו אני רק עוד כלי בצבא – הארגון היחיד שמחזיק את שאריות הממשלה, הארגון היחיד שמאחד את שאר האוכלוסייה הבריאה, הלא־נשאית.
החיים שלפני המלחמה היו קלים יותר, עד לאותו מחקר ארור שגרם למהפכה ולמלחמה הגדולה שפרצו בעקבות המגפה. המגפה החלה בשנת 2039 והשמידה עשרה אחוזים מאוכלוסיית העולם. היא הייתה תוצאה של הרצון להשיג פריצת דרך בתחום הרפואה לטיפול במחלת הסרטן. אך תוצאתה הייתה כל כך קיצונית שהסרטן נשכח. התהליך שנועד לרפא את הסרטן יצר מגפה, שגבתה אבדות כואבות. אנשים איבדו את המשפחה, אנשים איבדו את עצמם. אני איבדתי את אימא שלי באותה המלחמה, שאנחנו עדיין מנסים להתרומם מההריסות שיצרה.
המגפה יצרה שינוי גנטי שפילג את האוכלוסייה. כעבור חמש שנים גילו מדענים שהאוכלוסייה התפצלה לשניים: החלק הנקי והחלק הנשא. אותו שינוי גנטי שינה את החיים מקצה לקצה. כל מדינה הסתגרה בתוך עצמה, הטילה איסורים ושינתה את אופן התנהלותה. בשנת 2045 התחילה המלחמה הגדולה, המלחמה בין הנשאים לבין הנקיים. היא גבתה את חייהם של עשרה אחוזים מכלל אוכלוסיית העולם. העולם כולו היה שרוי בכאוס אחד גדול. אפשר לומר שגם אחרי שהנגיף נעלם כמו שבא, החיים כבר לא חזרו לקדמותם.
אני זוכרת כילדה שאימא שלי ניסתה להסביר לי, אך סירבתי להאמין. סירבתי לקבל את העובדה שהאוכלוסייה הנשאית הושמדה בו במקום. כשגדלתי מצאתי את עצמי משתייכת לארגון אשר הוביל את אותם אנשים אל מותם. אין יום שבו אני לא מצטערת על ההחלטה הזאת, על הרצון הטיפשי להאמין שאוכל לשנות את פני הדברים מבפנים. אני לא. נכשלתי עוד לפני שניסיתי. כולנו נכשלנו.
עכשיו אני טורקת את הדלת ומכוונת את האקדח לפניו של הילד. עיניו המבוהלות בולטות החוצה. "שלום לך," אני אומרת, "איפה ההורים שלך?" הוא מניד בראשו לשלילה. "מה שמך?" אני ממשיכה אף שאני יודעת שלא אקבל תשובות. אני מתקרבת אליו והוא נרתע אחורה אל הקיר. אני מתקרבת עוד יותר, כולאת אותו ביני לבין הקיר. רק ציפור המוחזקת בכלוב יודעת מי האדון שלה גם כשהיא משוחררת, רק על ידי הצבת גבולות היא לומדת כיצד לפעול ולאן לחזור. אני יודעת, כי אני חיה בכלוב שנקרא צבא, במסגרת החונקת הזאת שנותנת לך להרגיש שבלעדיה אין לך ייעוד. ככה אני רוצה עכשיו לגרום לו להרגיש, גם אם לדקה אחת.
גופו נשמט ארצה. ידיו מכסות את פניו מהמכה שהוא בטוח שהוא עומד לחטוף. כואב לי לראות את תגובתו, ומחשבה על מעילה בתפקידי חולפת בראשי. ילדים שגדלים במלחמה מפחדים מדברים שילדים לא אמורים לפחד מהם. הם מתבגרים מהר מדי בלי לדעת מהי ילדות, בייחוד משום שאותם ילדים לא מכירים חיים אחרים.
זו לא הפעם הראשונה שהפשיטה כה קשה. זו לא הפעם הראשונה שידיי מוכתמות בדם שלא יורד מהן. לא משנה כמה אשפשף את עיניי ואתחנן לשכוח, הפנים של כולם ירדפו אותי עוד הרבה זמן, אני בטוחה בזה. אני רוצה להשליך את הנשק ולחבק אותו חזק, להבטיח לו חיים טובים יותר. אני גם רוצה להרוג אותו ולסיים עם הכאב הנפשי שמעכב אותי.
אלגרה, את חייבת לעשות את זה. זו ההזדמנות שלך להוכיח את עצמך.
תעשי את זה, תעשי את זה, תעשי את זה ואביך יהיה גאה בך.
הקול בתוכי צועק, דורש שאבצע את הפעולה שלשמה אני פה.
אני עוצמת את עיניי. ידי מונחת רופפת על הנשק. אני מנסה להרחיק את הקולות המהדהדים בראשי. אני נושמת עמוק ופולטת נשיפה בלחץ. כשאני פוקחת את העיניים אני מגלה שהילד מביט בי בסקרנות בעיניו הגדולות והמפוחדות.
"בבקשה, אל תהרגי אותי," הוא לוחש ומניע את ראשו מצד לצד.
אני מהדקת את האחיזה בנשק, מכוונת יד יציבה לכיוונו, יורה שתי יריות ויוצאת מהחדר.
ראשי מסתחרר. מראה עיניו המבוהלות ונשיפתו האחרונה ייחקקו בראשי לנצח.
אני שואפת עמוק ונושפת, מנסה להסדיר את המחשבות.
אסור לי להיראות חלשה. אני יודעת.
הפשיטה הראשונה הייתה הקשה ביותר. אחריה רציתי למות. הייתי באמצע השירות הצבאי שלי כשהתקבלה קריאה בפלוגה להגיע למבנה נטוש באזור התעשייה. פרצנו פנימה ומצאנו שם משפחה שהתחבאה מהמוות, אולם המוות הצליח להשיגה. בהתחלה ניסיתי להפגין אטימות לנוכח המצב, כשבפועל בלעתי קיא במשך כל הפשיטה. מיותר לציין שהם לא שיתפו פעולה ומצאו את גורלם המר לצד מאות אחרים. רצתי החוצה והקאתי את כל הבלבול, הכעס וחוסר ההבנה.
אני זוכרת ששאלתי את אבי אם הכאב ייעלם, והוא רק הביט בי והמשיך ללכת. באותו רגע הבנתי שחיי כבר לא יהיו טובים יותר.
"אלגרה? אלגרה, האם זה טופל?" קולו של אריק מסיט אותי מהמחשבות על הילד המבוהל כשאני סוגרת את דלת החדר. "האם זה טופל?" הפקפוק בקולו מתפוגג כשאני פונה לחדר נוסף במסדרון. אני מביטה בו בעיניים זועמות.
"אני לא חושבת שאני חייבת לתת לך תצהיר מפורט, או אולי כן?! בפעם האחרונה שבדקתי, אני הייתי האחראית על הפלוגה הזאת, לא להפך." כל הכעס והתסכול פורצים ממני כמו רעל, בלי להתחשב במי שעומד מולי. "סרקת את כל הקומה?" אני שואלת באיפוק, הסמכותיות שבה לקולי. אני מביטה בו במבט אחרון לפני שממשיכה לחדר הבא.
"הקומה נקייה, כל הניצולים למטה," הוא אומר מאחוריי.
אני נעצרת שוב ופונה למדרגות. בסלון אני מוצאת שני גברים, אישה ושני ילדים. כולם שרועים על הברכיים, ידיהם כבולות מאחורי הגב ופניהם המבוהלות מעוררות בי תחושה קשה. אני מתחילה להזיע, פוסעת לכיוונם בצעדים מחושבים, לא מראה פחד ולא חמלה.
"יש לכם דקה וחצי לומר לי מה תכננתם פה," אני אומרת בקול סמכותי, עיניי בוחנות כל אחד מהם. גבר קירח מפנה מבטו לגבר השני שממצמץ בעצבנות.
אחרי שתיקה ארוכה אני ממשיכה: "אני רוצה שתדעו שהחיים שלכם נגמרו," אני נועצת עיניי בשני הגברים, "אבל החיים של הנשים והילדים יכולים להשתנות אם תשתפו פעולה. אני אוודא זאת אישית. אני אוודא שהם יהיו מסודרים בחיים, שהם יהיו מחוץ לרדאר של הצבא, אף אחד לא יֵדע עליהם והם יוכלו להמשיך לחיות." השקר פשוט נפלט החוצה.
"אני לא מאמין לך." הגבר המבוגר מהשניים יורק לכיוון נעליי. אני מביטה מטה ומחייכת חיוך ערמומי.
"חבל מאוד, ההצעה שלי תקפה בדיוק לעוד עשרים שניות." אני מרימה מבטי אליו ומנידה בראשי לשלילה.
מעולם לא אהבתי את החלק הזה בעבודה. החלק המלוכלך. החלק שבו אני שולפת את האקדח, מכוונת לכיוון הנגוע או משתף הפעולה ויורה. נוטלת את החיים בשבריר שנייה.
גופו נשמט ארצה. הגבר שלידו אחריו. האישה היא הבאה בתור אך אריק מקדים אותי ומשלים את הטבח.
אני פונה אליו, אש בעיניי: "למה עשית את זה?!"
"הדרמה מיותרת, הרי ברור שלא נקנה להם חופש או חיים אחרים כי אין חיים אחרים. אתה הורג או נהרג, זוכרת?"
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
