פרק ראשון:
"בתאונת דרכים, בדרך ששנים היה עובר בה מהאופיס שלו הביתה, הוא הלך, רכבת דרסה אותו, אולי ראשו היה מלא מחשבות והוא לא ראה, אולי מוסלמין דחף אותו, שזה קרה שם, אחרי העצמאות של ישראל, כשאת היית קטנה".
זה מה שאמרתי לך לפני הרבה שנים ועל כך אני חושבת עכשיו, בדרך למרפאה בהדסה במונית, מסתכלת עליך ורואה שהראש שלך בכלל לא כאן, אפילו שהוא נשען על המשענת, והשיער השחור המתולתל שלך עף ברוח, והעיניים שלך סגורות חזק וגם השפתיים שלך קו ישר, כמו תמיד. כמו כשסיפרתי לך.
זה מה שסיפרתי לך נוּנָה, מהר וקצר, בשנה שבה הייתה לך הווסת הראשונה, ואת לא אמרת מילה, רק הסתכלת עליי בעיניים הבוערות שלך וראיתי איך שהראש שלך קופץ ממחשבה למחשבה ואולי את לא מאמינה למה שאימא שלך מספרת. אילו היית שואלת שאלות אולי הייתי נשברת.
אני כל הזמן חיפשתי הזדמנות לספר לך, אבל היה קשה לי. את אף פעם לא ישבת מספיק זמן אתי וגם שרציתי שתגדלי קצת. וכשמצאתי את הזמן, את הזמן שתהיי אתי ולא תברחי לספרים שלך, קראתי לך לבוא ולאכול אתי במטבח, בדיוק כשחזרת מהכיתה של המורה טובה, בנביאים, בבית-הספר על יד מחנה יהודה, שאצלנו בבגדד קראו לו אליאנס. הרגשתי שהקול שלי רועד, פחדתי שתתחילי לשאול ולי לא יהיה כוח להמשיך. תגידי שאני לא מגלה לך את האמת ואולי שמעת דברים מהמשפחה שלו או מהדיבורים שהיו במעברה ותתחילי ליילל ולבכות ותשנאי אותי שנאה.
בישלתי לך אוכל שאת אוהבת, מקרוני אדום-חריף, רק מהיד שלי אהבת, ולא מהיד של אום נסים החברה שלי, שאת מתעקשת לקרוא לה מזל, וגם לא אכלת מהיד של אַלְמַאס אחותי. באותו היום שבו הייתי מבשלת אותו הייתי מוזגת לך ולאחיך ומה שנשאר הייתי אוכלת כעבור יום יומיים, כי אתם כבר לא רציתם לנגוע. הייתי מבשלת לכם עם רוטב עגבניות אדומות, טריות ורכות, עגבניות שנגעתי בהן נגיעות ובחרתי לכם אחת אחת במחנה יהודה, קצת רסק עגבניות, שום ופלפל שאטה ירוק, שלא תאכלו אם אתם לא רוצים, עם שמן הרבה. כשבישלתי באותו היום, צחקתי בלב שלי כי נזכרתי בסיפור על יעקב ועשיו: עשיו מכר ליעקב את הבכורה שלו כשהיה רעב ומאוד רצה לאכול מהמרק האדום שיעקוב בישל. ואני חשבתי, מה אני קונה ממך במקרוני האדום.
רמזתי לך בעיניים שלי שתשבי ליד שולחן הפורמייקה הלבן שבבלקון ומיהרתי והבאתי לך מהמטבח צלחת יפה, עמוקה, לבנה, מלאה במקרוני, שעכשיו הבריק משמן ורוטב אדום חזק. ושמתי על השולחן עם מיץ תפוזים שאני ביד שלי הכנתי לך. גם דברים מתוקים שאת אוהבת קניתי, שתשטפי את הפה איתם אחרי האוכל – בקלאווה עם אגוזים וזִנְגוּלָה, מאפה טבול במי סוכר, שאהבת כי אותה היינו מכינים בחג המג'לה, חג מגילת אסתר שאת נולדת בו. ואני הייתי מתפלאת עלייך שאת אוהבת ממתקים 'ערביים' וגם צחקתי עליך בלב שלי. חשבתי שאת בכל זאת נשארת הבת שלנו ולא של המורים הווזווזים שלך, ולא של החברות וההורים שלהן שאת מסתובבת בבתים שלהם. אפילו סגרתי את הרדיו כשנכנסת הביתה, כי הייתי שומעת את אסמאהאן, אבל ידעתי שאת תתרגזי ותסגרי אותו ואז שתינו נתחיל לריב, ולא הייתי יכולה לדבר אתך.
כשהתחלת לאכול וראיתי שאת אוהבת, מלקקת את השפתיים, כאילו לא שמעת מה שאמרתי, המשכתי לספר לך על היום השחור ההוא:
"והיה הרבה בלגן, כמו שאתם אומרים, וכל הרכבות וכל המכוניות נעצרו ושוטרים הגיעו וגם מגן דַהוּד. ואני הייתי בשוק אל'שוֹרְג'ה והנער הכורדי רץ אליי וצעק: 'יא-אום עזיז, בואי מהר, קרה משהו לאבו עזיז, בואי'. ולקח לי את היד ורצנו עד המקום שזה קרה. והשוטרים לקחו את הגוף שלו לבית-החולים שלהם וניתחו ובדקו ואחר כך קראו לנו ואמרו: 'תקברו'".
ראיתי בעיניים השחורות שלך טיפת שמחה, גם עצב, גם שאת לא מאמינה לי כל כך, אבל לא התחרטתי, כי האמת בשבילך הייתה יותר מפחידה וגם כך לא אהבת אותי. את בטח חושבת שאני לא יודעת ולא הרגשתי את זה, הרגשתי וגם ראיתי לך את זה בעיניים ובפה שלך שאת סוגרת חזק חזק.
והמשכתי: "והיה לנו קשה מאוד, קשה הרבה, הרבה".
והסיפור הזה שסיפרתי לך על איך הוא נדרס ברכבת כשחזר מהעבודה שלו בחברת הרכבות של בגדד, לא סיפרתי לך אז את האמת, ולמה פחדתי לספר, פחדתי עלייך, שתשמעי עליו איך מת ותשתגעי, שאת אוהבת אותו כמו חלום מושלם. ומה אימא של כרמין החברה שלך אמרה לי פעם, בזמן המעברה, שרצתה לפתוח לי את העיניים, כאילו אני עיוורת:
"אני אומרת לך, יא-לולו, הנוּנָה שלך, תיקחי אותה לאחות במרפאה והיא תגיד לך מה יש לה. אולי היא משוגעת ככה בשקט ואנחנו לא יודעים. סיפרה לי כרמין שלי, שהולכת אתה לבית -ספר במחנה ב, שהיא עומדת על הכיסא וצורחת בשיעורים ובא המורה הדתי עם הכיפה, המורה לתורה, בא ונותן לה זפתה כזאתי, והיא שותקת ויושבת בשקט. אני נשבעת לך, בחייאת הילדים שלי, הילדה לא בסדר. ככה אנא אַפַקֵר פִי נַפְסי. הלב שלי יגיד לי, הילדה לא בסדר, אני מדאיג אותי לילדה שלך, כמו היא הילדה שלי".
כולם פחדו עלייך שתשתגעי, וגם אני, גם האח שלך, שאת שקטה שקטה ולא מדברת וכל היום וכל הלילה הראש שלך בספרים ופתאום את עומדת וצועקת צעקה כמו הרכבת בבגדד.
ואולי את שמעת על זה, ולא ממני, ואולי את באמת מכשפה, שאת נולדת עם בּורְגַע, חתיכת טול מהרחם שלי על הפנים שלך, כמו צעיף דק, שאת יכולה לחזור לאותו היום השחור, שהיית קטנה מאוד בבגדד. אולי כאשר סיפרתי לך על זה שנדרס ברכבת, את בראש שלך חזרת לשם, שאני לקחתי אותך על הידיים שלי לנגרייה ואחר כך לבית החולים וראינו אותו שם ואת בכית וצרחת: ״באבא, באבא״.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
