הבעיה בכוח המשיכה

החיים של קאי הם סדרה של צעדים מתוכננים, כמו בכוריאוגרפיה. כל צעד מגונן עליה מהעבר הטרגי שלה. אודישן, ריקוד, קבלת שכר, ושוב מההתחלה. זה תקליט שבור, אבל בזכותו החיים שלה נמשכים. כשגבר נאה באורח מסוכן, שהמילה 'צרות' כתובה על פניו, רוכב אל תוך חייה, הכניסה שלו היא כמו מתז הרסני. מהר מאוד, עולמה המוגן והבטוח של קאי נמצא על סף התנפצות, ורק גבר אחד אשם בכך. למרבה הצער, הוא גם אותו גבר שמציע לה תפקיד של פעם בחיים. הפקת הבמה של סבסטיאן היא ספינה טובעת, אבל הוא מחויב להעלות אותה עוד פעם אחת אחרונה. בקרוב, הוא יוכל להוריד את המסך האחרון ולנתק את הכבלים הקושרים אותו אל עברו. 
אבל תחילה, הוא צריך למצוא את הרקדנית המובילה המושלמת. אחרי אודישן אחד בלבד, קאי היא הדבר היחיד שהוא רואה. גישה נועזת, גוף גמיש ונוכחות הורגת על הבמה. הוא זקוק לה ביותר מובנים ממה שהוא מוכן להודות. כשסבסטיאן מציע לקאי הצעה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לסרב לה, היא מגלה שחתימה על החוזה משמעה - התמודדות עם הטרגדיה שהיא התאמצה כל כך להדחיק. הוא אומר לה שהיא יכולה לסמוך עליו שיגן עליה, אבל האם גם הלב שלה יהיה מוגן? 

פרק 1

קאי

טיפת גשם נפלה על אפי בדיוק כשהטלפון שלי זמזם בתוך התיק. התעלמתי ממנו והגברתי את הקצב. הייתי רחוקה שני רחובות ממרכז הריקוד גרוויטי, שאליו הלכתי לאודישן, והציפייה כבר גרמה לבטני להתכווץ ממתח.

העננים הקודרים רק הוסיפו למערבולת החרדה שלי. לא יכולתי להרשות לעצמי שמשהו יפריד ביני לבין ההזדמנות הזאת להופעה, גם לא אימא טבע.

למרות שפרטי המשרה היו חסויים, הסוכנת שלי, שינה, ידעה שזו הזדמנות שלא אוכל לסרב לה. חודשים חלפו מאז שקיבלתי תשלום כלשהו על עבודה, והחסכונות שלי הלכו והתרוקנו. אודישן אחד לא הבטיח שום דבר לגבי העתיד שלי, אבל הייתי רעבה, נחושה ו.... טוב, נואשת. הפרטים פשוט לא היה חשובים כשהזמן הלך ואזל, וזה מה שקרה עם הזמן שלי.  

"זה לתפקיד ראשי בהפקה בברודווי," שינה אמרה.

בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת עליי. לא יכול להיות שהיא התכוונה ממש לברודווי. גרתי בלוס אנג'לס - שם היו הזדמנויות טובות לריקוד, ולמרות שהצגות הגיעו לעיתים קרובות ללוס אנג'לס, חיי התיאטרון היו חיה בפני עצמה, חיה שהתרחקתי ממנה מאוד, מאוד.

"תפקיד ראשי?" השתעלתי מצחוק וחשבתי שהיא כנראה שוב עישנה משהו. "אולי את צריכה ריענון בנוגע לכישורים שלי. שירה לא נמנית עליהם. ריקוד ומשחק - כן." הייתי צריכה לסיים את השיחה ברגע ההוא.

למרות שהייתי בטוחה לגבי הכישורים שכן היו לי, הרגשתי צביטת אכזבה בעקבות ההודאה שלי. תמיד הערצתי את הסצנה של ברודווי וחלמתי על הזדמנות להיות חלק מהפקה כמו 'מרשעת' או 'רנט', שהיו המחזות האהובים עליי כילדה, אבל למדתי בדרך הקשה שאין לי שלושה כישרונות כמו לרוב הכוכבים האלה.

אף פעם לא שכחתי את מבט האימה שעלה על פניה של מורת המקהלה שלי - אימה שבהתחלה חשבתי בטעות שהיא התפעלות - כשהרמתי את ידי והצעתי את עצמי לתפקיד גריזבלה בהפקה שהעלינו בכיתה ח' למחזמר 'קטס'. בתקופה ההיא, הייתי בטוחה שנועדתי להיות אידינה מנזל הבאה. כן, היו לי כל כך הרבה כוכבים בעיניים, עד שהייתי עיוורת לאמת.

עד שעמדתי במרכז הבמה באודישן שלי לקטס, הזרקור עליי, ופצחתי בשורה הראשונה של השיר 'זיכרונות'. כל מי שהיה בחדר ניסה לכבוש פרץ צחקוקים, כולל המורים עצמם.

ואז ההכרה הכתה בי. איש תיאטרון מוכשר מסוגל לרקוד, לשחק ולשיר. אני יכולתי לרקוד ולשחק, אבל קול השירה שלי היה מלאכי בערך כמו להקת שחפים גוועים. לא היה לי מקום כאן.

"יצחקו עליי ויעיפו אותי מהבמה אם רק אפתח את הפה שלי," אמרתי לשינה.

"את לא צריכה לשיר," היא הבטיחה לי. "זה מחזמר עם ריקוד בלבד. איך הם קוראים לזה?" שמעתי משהו כמו רשרוש נייר, בזמן שהיא ניסתה למצוא תשובה על השאלה של עצמה. "אה, מחזמר ג'וקבוקס."  

"הא? יש דבר כזה בכלל?"

"כן," השיבה במורת רוח שגרמה לי להתכווץ. "יש דבר כזה. כל ההצגה מסופרת דרך מוזיקה חיה וריקוד. ואני חושבת שזה הצעד הבא המושלם בשבילך. אמרת שאת מחפשת משהו שונה, משהו שכרוך בנסיעות ובאתגר חדש. אז, הינה זה."

למרות שעדיין חשתי ספקות, סקרנותי התעוררה. כששכר הדירה על דירת הסטודיו הזעירה שלי הרקיע לשחקים בסוף החודש ולא הייתה לי כל הכנסה קבועה שתאפשר לי להרגיש בנוח להתחייב למשהו, מופע שכרוך בנסיעות נראה לי כמו האפשרות הטובה ביותר. עם לינה ואוכל בחינם, אוכל לחסוך כסף תוך כדי עבודה. ואז, כשאחזור ללוס אנג'לס, אמצא מקום שאוכל להרשות לעצמי, גם אם פירוש הדבר לעבור לגור ביחד עם חברי הטוב ביותר, ויין, למשך מספר חודשים.

לכן הסכמתי לבוא לאודישן למוזמנים בלבד, שהיה מבוסס על לא יותר מסרטון הדגמה של הניסיון שלי בריקוד ועל המילה האמינה של הסוכנת שלי.

ככל הנראה זה הספיק להם כדי לרצות להעיף מבט נוסף. המפיקים, הבמאים וסוכני הליהוק רצו כולם לראות מה אני יכולה לעשות בהופעה חיה על במה. ואני אראה להם, אם רק אצליח להגיע ל'גרוויטי' בלי שום נפגעים.

הטלפון שלי זמזם שוב, והחזיר אותי אל ההווה. רק אדם אחד יכול להתקשר אליי באובססיביות כרגע, ועד כמה שרציתי להתעלם, לא יכולתי. דם זרם בעורקיי כשעצרתי ליד מעבר החצייה, בעוד שאר האנשים נעו קדימה. הוצאתי את הטלפון מהתיק ונשפתי בכעס לפני שראיתי את שמה של שינה מופיע על המסך.

"התזמון שלך גרוע," אמרתי לה.

הצחוק המעושן שלה מילא את קו הטלפון. "רק בודקת." שינה השתתקה כשצפצפה נשמעה מהכביש. "תגידי לי שאת כבר שם. יש לך חמש־עשרה דקות לפני שהם סוגרים את ההרשמה." 

הבטן שלי התכווצה. החזה שלי היה כבד מחרדה. "אני יודעת, אני יודעת. בעל־הבית שלי דפק לי על הדלת הבוקר, אז הייתי צריכה להתגנב החוצה מהחלון ולרדת במדרגות החירום."

צחוק בעבע בגרוני כשנזכרתי בזה, אבל נשכתי את שפתי כדי ששינה לא תוכל לשמוע. "אני בדרך. עבודות הבנייה איומות, ואני הולכת ברגל."   

אנחה קולנית נשמעה דרך הקו. "אנחנו נצטרך לעבוד על הדייקנות שלך."

גלגלתי עיניים. "זו אף פעם לא הייתה בעיה בעבר, אבל שיחת הטלפון הזאת לא עוזרת." זינקתי קדימה כשהרמזור של מעבר החצייה החל את הספירה לאחור.

"בסדר," אמרה. בהצלחה באודישן. תתקשרי אליי כשזה ייגמר. אבל, קאי –"

לא אהבתי את האופן שבו אמרה את שמי, כאילו הייתה צריכה להעביר חדשות רעות והכינה אותי לקראתן.

"תהיי פתוחה לכל האפשרויות היום, בסדר?"

בטני התכווצה מהאזהרה מבשרת הרעות שלה. "מה זה אמור ל –"

היא כבר ניתקה.

ברטינה מתוסכלת, ניתקתי את הטלפון ורצתי את שארית הדרך מעבר לרחוב. כבר יכולתי להגיע לגרוויטי אם לא הייתי עונה לשיחת הטלפון שלה. ומה שגרוע יותר היה שטיפת הגשם הבודדה מלפני כמה דקות, הפכה לגשם סוחף בזמן שדיברתי איתה.

בכל יום אחר, הייתי תוהה לגבי כל סוג של משקעים בלוס אנג'לס בחודשי הקיץ, אבל לא היום. שום דבר לא יפתיע אותי. אנחת רווחה חלפה בי כשהרמתי את מבטי וראיתי את היעד שלי, המבנה הפשוט שלו מסומן על ידי שלט תלת־ממדי המואר בנורות, והשם 'גרוויטי' מופיע עליו באותיות בולטות, וקבוצה קטנה יותר של אותיות מתחת לשם, מאייתות את המילים מרכז ריקוד.

זה היה המקום של הוליווד לכל סוג של הופעת ריקוד שניתן להעלות על הדעת. מרכז גרוויטי גידל את הטובים ביותר, היה בבעלותם של הטובים ביותר, והמורים בו  - היו הטובים ביותר. הייתי גאה לכנות את עצמי אחת מ"אסירי העולם", כלומר אותם רקדנים שבילו את רוב זמנם במעבר משיעור לשיעור, קורעים את התחת יום ולילה.

קפצתי על המדרכה ונבהלתי משאגת מנוע מתקרב. ראשי הוסט לכיוון הקול, ועיניי התרחבו, כשהזמן נראה כמאט את מהלכו.

כל מה שראיתי היה משהו שחור. החל מהקסדה שכיסתה לגמרי את פניו של הרוכב, דרך הקעקועים שעטפו את שריר הזרוע הקשה כאבן שלו, הגופייה שלו, הג'ינס השחורים ועד לטיל המפשעה שהיה לחוץ בין ירכיו השריריות. הוא התקרב אליי מדי, ואני קפאתי על מקומי.

לא הבחנתי בשלולית שנוצרה ברחוב, במרחק סנטימטרים ספורים ממני. הבחנתי בה רק כשהוא הסתובב סיבוב חד, ונטה כל כך רחוק לצד שמאל, עד שהייתי בטוחה שהוא והאופנוע יגרדו את האספלט, ואז ייפלו עליו. אבל זה כלל לא מה שקרה.

הוא היה מרוחק סנטימטרים אחרים משפת המדרכה – ממני - כשהצמיגים שלו עברו דרך שלולית, ומי הרחוב נאחזו בצמיגים. הלסת שלי נשמטה כשפירורים של אבנים, לכלוך וגשם הכתימו את בגדיי לפני שהוא ייצב את עצמו, נעצר בחריקה במרחק קצר ממני.

הבטתי למטה וראיתי שחצאית הספנדקס הלבנה שלי, הגרבונים הוורודים וחזיית הספורט השחורה שלי נהרסו לגמרי. החלק האמצעי החשוף של גופי היה מרוח במים מלוכלכים.

הפקעת האסופה היטב שעל ראשי, שהכנתי בקפדנות רבה היום, התחילה להתפרק במגע הקל ביותר. הייתי זוועה מהלכת, והשעון עדיין תקתק.

"מה לעזאזל?" הצעקה נפלטה מפי לפני שהספקתי לעצור בעדה.

המניאק בשחור ירד בנחת מהאופנוע שלו והסיר את קסדתו, ואז שלח בי מבט וגיחך. אחר כך ניער את שערו הפרוע והעביר בו את אצבעותיו, כאילו לא הרס הרגע את היום שלי, שהיה אמור להיות יום נהדר.

"מצטער, מותק." עיניו עברו בעצלתיים על כל גופי. "את תהיי בסדר."