יום סגרירי וגשום ביקר באזור שבו התגורר ביל, יום קריר שהרס במקצת את תכניותיו לכבוד יום הולדתו הארבעים. טיפות הגשם המתחזקות העירו אותו משנתו, כשאלה התנפצו על החלון הגדול שבחדרו. התריסים היו מוגפים והמזגן חימם את החדר קלות. אתגר לא פשוט זימן הבוקר עבורו. ביל הביט בשעון וראה שעדיין מוקדם מדיי. הוא השתוקק להתפנק עוד קצת עם המזרן הנוח והכרית הספונה בין רגליו. "יש לי יום הולדת היום", מלמל וכיסה את ראשו בפוך המגונן. "לא אצליח להירדם שוב", תהה ושינה תנוחה כדי לתת לעצמו הזדמנות נוספת, או לפחות לחסוך לעצמו טענות מעצמו מדוע לא ניסה שוב.
אחרי התמתחות קלה והתלבטות אם כדאי לו לקום מהמיטה, או להיות עוד קצת עם הסדינים החמים, שבניגוד לבקרים קודמים לא נזרק הפעם מהמיטה בשעת בוקר כה מוקדמת. השלפוחית המלאה? או הצורך להרגיש כבר את טעמו של הניקוטין? עוזרים לו בהחלטה, והוא קם כשמלמול כלשהו מלווה אותו בצאתו מהמיטה.
הבית היה שקט, הילד כבר היה בבית הספר ואת העקבים של אלכס הוא שמע מוקדם יותר לפני שטרקה בעדינות את הדלת בצאתה. ביל צעד דרך הפרוזדור בתהיות אם לשאוב לתוכו סיגריה ורק אחר כך להתפנות או להתרוקן ואחר כך לעשן. אך הצורך להרגיש כבר את טעם הניקוטין גרם לו לנסות לקחת את הסיכון. הוא חלף על פני דלת השירותים, כשהבעות פניו הסגירו את נחישותו. הוא היה ממוקד בהצלחת המשימה שהתיל על עצמו לפני מספר צעדים, כה החלטיים. לחץ בלתי נסבל, מאזור לא נסבל כלל, גרם לו להבין שהסיכוי להגיע למטבח בלי לעשות בתחתונים הוא קלוש. מי שם כאן דלת? תהה כשהיא נתקעת מעט כשמיהר להיכנס. ריקוד לא ברור ליווה אותו כל עת, ריקוד שוודאי לא היה מבייש שום רקדן, ואפילו בעל שם עולמי. הנחת רווחה נשלחה לחלל בזמן והיא ניערה את אחרון הטיפות העקשניות. לפחות אתה יכול לחזור לישון, ממלמל בקנאות בזמן שדחף את אבר מינו חזרה לנמנם בתחתון המודפס שקנתה לו אשתו רק אתמול. "איך הסכמתי ללבוש אותם?" חשב בזמן שמרח את משחת השיניים על המברשת הכתומה. מספר הברשות בודדות בשיניו הלבנות הספיקו לו כדי לירוק את הלילה לתוך הצנרת המתפתלת. הוא שטף את פניו ויצא להתייחד עם הסיגריה שכל כך אהב.
ביל הדליק סיגריה אחת ושאף אותה לתוכו, כמו רץ מרתון הצמא למים. הוא לחץ על הקומקום והוציא מארון המטבח את שקית הקפה. שתי כפיות גדושות מילאו את חצי הכוס הקטנה ועל הסוכר החליט גם הפעם לוותר. אדי המים הרותחים שהתפזרו בחלל המטבח סיפרו לו שוב שהקומקום מקולקל, הזכירו לו שוב שהוא זה שצריך להפסיק את רתיחתם. "נמאס לי כבר מהקומקום הזה!" מלמל ומזג את המים הרותחים לתוך הכוס השקופה.
סיגריה, או כמעט, ליוותה אותו מלגימה ללגימה. עוד כמה תהיות התרוצצו בראשו עד כדי כך שלא שם לב לאפר שנערם והתפורר בכבדות על בד הסלון. "אלכס תהרוג אותי!" תהה בזמן שניקה את האפר הנמרח.
ביל לגם את הלגימה האחרונה, ורק חפיסת הסיגריות המתרוקנת האיצה בו לצאת כבר מהבית. הוא זרק את הפילטר המנוצל לתוך הכוס הבוצית ותהה שגם על כך הוא עשוי להסתבך. הוא צעד לחדרו כדי להשיל מעליו את בגדי השינה והשחיל רגליים לתוך ג'ינס מכובס וידיים לתוך טריקו שחור שנצמד לגופו הבריא כמו כפפה ליד. במבט לעבר המראה התלויה הבין שהוא בסדר ושצריך רק לסדר קצת את השיער.
ביל הוא גבר נאה מאוד, רחב כתפיים וחזה, גבה קומה, עם חזות מרשימה, יער שחור על ראשו. בצבועות השיבה המעטות היה קצת קשה להבחין משום שהסתתרו היטב בין השפע המתפזר. עיניו הבהירות היו כמו מלכודת למביטים. מבטו חדר לתוכן, חיוך משתחצן נמרח בשיניו הלבנות ובגומות החודרות את הלחי לעומקה.
הוא עובד במקום די מכובד, במשכורת די מכובדת גם היא, מעל הממוצע. הוא מתגורר בבית די נחמד, באזור נחמד, אפילו נחמד מאוד. יש לו אישה נחמדה, ילד חמוד וחתול קצת מכוער שהורס במקצת מהנחמדות של המשפחה. ביל שלף מעיל תלוי מהקולב על קיר דלת הכניסה ויצא לפגוש את מה שהיום זימן עבורו.
על מדרגות תלולות בדרכו לרחוב הגשום, תפסה אותו שיחה. "מזל טוב גבר שלי", נשמע מצדו השני של הקו. "אז מה, בן ארבעים? זקן שלי". ביל מגחך בנימוס ומאחל חזרה, בקרוב גם אצלך, כשנשימותיו כבדות במקצת.
"איפה אתה?" תהתה אלכס לנשימותיו.
"אני במדרגות, בדרכי למטה", הוא מוסיף כדי להסיר תהיות של סקס מזדמן עם החתול המכוער, או היד שלו.
"אהה..." היא השיבה, "חשבתי כבר ש..."
"אני יודע בדיוק מה חשבת!" קטע את מילותיה בהתנשפות.
"אתה חייב להתחיל להתאמן!" הטיחה בו. מה יהיה כשיצטרך לטפס חזרה? מזל שהמעלית מקולקלת, הוסיפה בצחוק חודר.
"אני מקווה שעד סוף היום יתקנו את המעלית. כי מה שזכור לי מהפעם האחרונה הוא שעסקת בספורט כלשהו, זה היה בכיתה ג שהגעת אחרונה בריצה מאה מטר ושאת תשעים ותשעה המטרים האחרונים סיימת בהליכה".
"אני שמחה שלפחות הזיכרון שלך לא נפגע", צחקה, "כי בגילך זה כבר נדיר!"
"אני חושב שהזין שלי קצת נפגע. הוא כבר לא רוצה לעמוד", ביל מוסיף בהומור.
"אם כך", השיבה אלכס, "אני ממליצה שתטפס חזרה, תארוז מזוודה ותטוס לבית האבות הכי קרוב. כמה אתה חושב שאני יכולה להתפשר? גם לי יש גבולות".
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
