א
נועה היא ילדה כבת תשע, בהירת שיער, זריזה ואמיצה, ובעלת לב אוהב. היא אוהבת משחקים של ריצה וקפיצה, לרכוב על אופניים, אך בעיקר – לשחק בכדור. יש לנועה כדור, מתנת סבא – כדור יד גדול, גמיש וקל, שבו היא משחקת עם חברותיה בכל הזדמנות, אבל לפעמים היא משחקת בו לבדה.
יום שבת חורפי אחד, צח ובהיר, יצאה נועה מהבית לשחק בכדור לבדה. הלכה והתרחקה מהבית, עברה את שער היישוב והגיעה לשדה חיטה נובט.
זרקה נועה את הכדור מעלה, אל השמים הכחולים, בלי רמז לענן, והכדור הסתחרר וחזר אל זרועותיה המושטות. השמש הזהירה על העלעלים הירוקים, ועל שערה הבהיר של נועה, והיא מצמצה בעיניה. נדמה היה לה שמשהו מזוהר השמש נספג גם בכדור המתעופף. שוב עף הכדור לשמים, ולרגע היו שם שתי שמשות של זהב – אחת רחוקה, מחממת, והאחרת מסתחררת וחוזרת לידיה של נועה. היה ברור שכדור היד החל לזהור ולנצנץ כזהב.
שוב הועף הכדור אל על, והפעם כאילו התעכב בשמים, זהר והאיר והחל לגדול ולהתרחב. באותו רגע נדמה היה לנועה שהיא שומעת קול מדבר אליה. הביטה סביבה, אבל לא ראתה דבר מלבד השדה החום-ירקרק ובתי היישוב.
שוב שמעה קול מדבר, מעין לחישה מתנגנת, "נועה, נועה." מבלי משים ענתה: "מה?"
"נועה," נשמעה הלחישה המתנגנת, "בואי, היכנסי לתוכי ואקח אותך לטיול."
שום מכונית לא הייתה בשדה, אבל היא ראתה את הכדור שלה, הכדור שצבעו נעשה זהב זוהר, גדל ומתרחב, צונח אט-אט, כמו בלון נפוח, יורד ונוחת לצדה, כשהוא מכופף רק מעט את קצות עלי החיטה הזעירים. לבסוף ריחף הכדור לפניה, נוגע ולא נוגע באדמה, רחב ועצום יותר מכל כדור שראתה אי-פעם, ומתוכו עולה הלחישה המתנגנת: "בואי, נועה, היכנסי לתוכי ואקח אותך לטיול."
"אבל איך אכנס?" שאלה נועה, כי לא ראתה שום פתח.
"התקרבי וגעי בי," חזרה ועלתה הלחישה המתנגנת. ניגשה נועה אל הכדור ונגעה בדופנו, וזו נמסה מתחת לאצבעותיה שחדרו פנימה. נועה התקרבה ונגעה בכדור בגופה והוא נמס ונמוג; היא פסעה ונכנסה לתוכו, והכדור שב ונסגר מסביבה – זהוב וזוהר כמו השמש.
ב
התרומם הכדור באוויר והפליג, עבר מעל שדות – והעלים הירוקים נצצו כזהב; חלף מעל הרים – והסלעים המבהיקים התיזו ניצוצות, וביניהם פרחו אלפי פרחים צבעוניים. עצי היער הניעו את ענפיהם בברכה, ואנשים וילדים מחאו כפיים וצהלו משמחה, עד שהגיעו למקום בו לא זרחה השמש, שם הארץ הייתה כהה והשמים לא היו כחולים אלא שחורים-אפורים. משהו התנועע באוויר וגרם לרוח קרה ולא נעימה לנשב מסביבם.
שוב נשמעה לחישת הנגינה של הכדור: "זוהי ארץ לא-שמש, הביטי וראי מה קורה כאן." הביטה נועה למטה אל הארץ וראתה את האדמה שחורה ועירומה. פרחים לא פרחו, העצים עמדו חשופים ללא עלים. מבוגרים וילדים הלכו בראש כפוף, לא הביטו אל השמים ולא ראו את כדור הזהב.
"את רואה את השמים השחורים?" התנגן קולו המלחש של הכדור. "אלה הם כנפיו של עורב גדול ועצום. המכשפה היושבת בהר שלחה אותו, והוא פרש את כנפיו מעל הארץ, אינו מניח לשמש לזרוח, לגשם לרדת, ללבנה ולכוכבים לצאת בלילה. אי-אפשר לחיות בארץ הזאת, ולכן הבאתי אותך הנה כדי שתעזרי להם."
"אבל למה דווקא אני? איך אוכל לעזור להם?" תמהה נועה.
"עוד מעט תראי," ענה הכדור והוסיף לעופף מתחת לשמים האפורים, מעל הארץ העצובה. לאחר שריחפו כך זמן מה, הגיעו לכפר אחד. בתי הכפר עמדו מסודרים בעיגול, ובמרכזם כיכר עגולה מוקפת עצים וגינות. גם העצים האלה עמדו חשופים, בלי עלים; עלי השיחים בגינות היו נבולים ואפילו פרח אחד לא נראה עליהם. במרכז הכפר ישב ילד על הארץ, ראשו כפוף והוא משרטט באדמה סימנים ואותיות שונים ומשונים.
כאן התעכב הכדור וריחף מעל לילד; אבל הוא לא הרים את ראשו ולא הסתכל בכדור הזהב הפורח מעליו, אלא רק המשיך לשרטט וכותב אותיות וסימנים.
"זהו," התנגן הכדור בלחישה, "את רואה?" ומה ראתה נועה? היא ראתה את אחיה הגדול יורם, יושב וכותב באדמה ואינו שם לב אליה ואל כדור הזהב.
"זה אחי יורם," אמרה בפליאה. "מה הוא עושה?"
"הוא נתון תחת השפעתה של המכשפה," אמר הכדור. "כל עוד ימשיך לכתוב את סימני הכשפים האלה, לא יפרח העורב מכאן והארץ הזאת לא תוכל לחיות."
"ומה אני יכולה לעשות? אולי אקרא לו לחדול?"
"תנסי, אבל זה לא יעזור." החלה נועה לקרוא בקול: "יורם, יורם, זו אני, נועה. יורם, יורם!"
אבל הילד היושב לא שמע, או לא הקשיב, ולא הרים את ראשו. "מה אפשר לעשות, כדורי? מה נעשה עכשיו?" קראה נועה. "אולי נרד אליו?"
"ננסה," השיב הכדור. הם החלו לרדת ולצנוח לעבר כיכר הכפר, ואז ראו את מה שלא יכלו לראות ממעל. כשם שנועה ישבה בנוחיות בתוך כדור הזהב הגדול, כך ישב לו יורם בתוך כדור גדול של כסף. כדור הזהב נחת על הארץ, ונועה לא התקשתה לצאת דרך דופן הכדור; אבל היא ניסתה להיכנס לכדור הכסף באותו אופן ולא הצליחה, והוא לא נמוג למגעה. בעצב חזרה אל כדורה, ושוב עלו והתעופפו מעל פני הארץ.
"מה נעשה עכשיו?" שאלה נועה בייאוש. "הוא יושב לו בכדור הכסף ואינו שם לב אלינו. איך נגרום לו להפסיק לשרטט את סימני הכשפים?"
ג
ציפור קטנה הופיעה לפתע בצדו של כדור הזהב, מצייצת ומצפצפת, חגה מסביב לכדור. כנפיה של הציפור היו אפורות-חומות, ועל חזה התנוצץ כתם אדום-זהוב.
"תראה, אדום-החזה קטן. מה הוא רוצה?" קראה נועה.
"צוויץ צוויץ," צייץ אדום-החזה, "בואי אתי, אני אראה לך את מי לשאול."
"עוף אחרי הציפור, כדורי," אמרה נועה, "אולי היא תראה לנו מה לעשות."
עפה הציפור, וכדור הזהב עם נועה בתוכו ריחף אחריה. טסו מעל הארץ השחורה ומתחת לשמים האפורים, עד שהגיעו לשרשרת הרים גבוהים. "היזהר שלא תיתקל בהר," הזהירה נועה.
"אל תפחדי, לא יקרה לי שום דבר," התנגן הכדור, ובאותו רגע נגע בצוק-סלע. מיד הועף חזרה כמו כדור גומי הנזרק אל הקיר ומוחזר ממנו. בינתיים החלה הציפור לרדת, ונועה שאלה: "לאן אנחנו עפים?"
"אל אם ההרים!" צייץ אדום-החזה.
כשהתקרבו אל מדרון ההר, ראתה נועה באמצעו חור שחור שנראה כמו פתח של מערה. אדום-החזה צלל ונעלם בתוך המערה והכדור צלל אחריו, נכנס וריחף אל תוכה. כאשר נמצא הכדור בפנים, הוא האיר את המערה באור של זהב עמום, ונועה ראתה אישה יושבת על סלע במרכז המערה. היא הייתה עטופה בגלימה חומה עם ברדס שכיסה את ראשה, ורק פניה הציצו מתוכו, לבנים-חיוורים כמו פני הלבנה, מוארים בעיניה השחורות.
"זוהי אם-ההרים," צייצה הציפור.
על סלע בצדה של אם-ההרים ניצב ינשוף גדול כשהוא לוטש את עיניו הגדולות, הצהובות ומשמיע קול נהמה חלושה. אדום-החזה בא ונח על כתפה של האישה והחל לפטפט ולצייץ. הכדור נחת וירד על הארץ, ונועה יצאה ממנו ועמדה לפני האישה, כשהיא נבוכה ואינה יודעת מה להגיד.
הפנתה האישה את עיניה השחורות והמאירות אל נועה ואמרה לה, כאילו היא עונה לשאלה: "כן. בתי, נסיכת הלבנה, לימדה נער קטן אחד כמה רזי כשפים, ומאז הוא יושב שקוע בהם בתוך כדור הכסף, ואינו יודע איזו רעה הוא מביא לעולם."
"זהו אחי, יורם," קראה נועה. "איך נוכל לעצור בעדו?"
"חץ זהב בעינו של העורב האפור," דיברה האישה בחידות.
"חץ זהב?" שאלה נועה, נבוכה. "איפה נשיג חץ זהב ואיך נירה אותו בעינו של העורב האפור?"
אבל האישה שתקה ולא אמרה יותר דבר. רק הינשוף המשיך בנהימותיו החלושות, וכדור הזהב לחש לה בנגינה: "סיכת ראש יש לך?"
רק במקרה מצאה נועה בשערותיה סיכת ראש. בדרך כלל לא הייתה משתמשת בה. "בואי, אם כן," אמר הכדור, "אני כבר יודע."
נכנסה נועה שוב אל תוך כדור הזהב, והם פרחו ויצאו מהמערה. כשהם משאירים שם את אם-ההרים יושבת בחשכה, ורק חזהו של אדום-החזה ועיניו הצהובות של הינשוף מבהיקים באפלה.
שוב עלו ועפו, ריחפו בין ההרים וחזרו אל כיכר הכפר שבה עדיין ישב יורם בתוך כדור הכסף, שקוע באותיותיו וסימניו.
"ואיפה נמצא את עינו של העורב האפור?" שאלה נועה.
"אני כבר אמצא אותה," ענה הכדור. "אבל זה לא יהיה קל ונצטרך להיזהר."
הוא החל להתעופף מעלה מעלה, לעבר השמים האפורים שלא היו אלא עורב אחד גדול. פתאום החל העורב להניע את כנפיו. רוח סערה התחוללה, והכדור נע הנה והנה. נועה חשה סחרחורת, אבל הכדור המשיך להתקדם בכיוון אחד. גוש שחור הופיע בשמים, וכשהתקרבו אליו, הבחינה נועה שלא היה זה אלא מקורו העצום של העורב. משני צדי המקור הבהיקו שתי עיניים צהובות כעיניו של הינשוף.
"את רואה את העיניים?" התנגן הכדור בלחישתו.
"כן," ענתה נועה, לוחשת גם היא, כאילו פחדה למשוך את תשומת לבו של העורב.
"הכיני את הסיכה!" ציווה הכדור. סערת כנפיו של העורב המשיכה להשתולל, המקור השחור נע כאילו חיפש את הבאים לקראתו כדי לנקר אותם. מלאת חרדה הוציאה נועה את סיכת הראש משערה – סיכה קטנה, שחורה ופשוטה למראה.
"קרבי את הסיכה לדפנותיי," ביקש הכדור. נועה עשתה כדבריו, והסיכה התארכה, הזדהרה כזהב, וחודה התחדד כחודו של חץ.
שוב התלחש הכדור בקולו המתנגן: "את רואה את עינו הימנית של העורב?"
"כן," ענתה נועה בנשימה עצורה. העין הצהובה נצצה אל מול פניה.
"כווני היטב!"
"אני מכוונת."
"כשאגיד ירי! זרקי את החץ היישר אל העין. ואל תדאגי, הוא כבר יגיע לשם. היכוני – ירי!"
בלי משים נעה ידה של נועה לאחור, ובתנופה עזה לפנים העיפה את החץ, שטס וננעץ היישר באישון העין הצהובה!
הכנפיים האפורות הכו מכה עזה, הסופה התחזקה, ובמעומעם הבחינה נועה בטיפה של זהב שצצה והופיעה בזווית העין הצהובה. אחריה באה טיפה ועוד טיפה. גשם של דמעות זהב החל לנטוף מעיני העורב!
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
