כוח המשיכה

“לו יכולתי לשנות את החוקים, הייתי משנה אותם בשבילך.,

לקס הגיעה ללוס אנג׳לס עם חלומות גדולים.

ללמוד ריקוד מהכוריאוגרפים הטובים ביותר ולהבטיח לעצמה עבודה כרקדנית מקצועית לצד כוכבי הוליווד.

הכול התנהל לפי התוכנית – עד שנדחפה אל זרועותיו של הגבר שבכוחו היה לבנות או להרוס את הקריירה שלה.

אלא שלא הקריירה הייתה צריכה להדאיג אותה.

הסכנה נשקפה לליבה דווקא.

תיאו לא עבד עם חובבנים.

אבל הוא מעולם לא ראה מישהי מרחפת על רחבת הריקודים כמו אלכסנדרה ״לקס״ קווין.

היא היתה התגלמות האתלטיות, החן, הדיוק והתשוקה, והוא לא הצליח להסיר את עיניו ממנה בגלל נוכחותה הבימתית הכובשת.

הוא רצה אותה… בצוות הרקדנים שלו, במיטתו.

הייתה רק בעיה אחת…

מיזוג בין השניים היה בלתי אפשרי.

פרק 1

לקס
״יש לי אודישן,״ שיין הכריז כשנכנס לדירה וטרק מאחוריו את הדלת. מופע מרשים, אם יורשה לי להעיר. אפילו אני לא הייתי צועדת מרחק של עשרה רחובות על עקבי סיכה בגובה עשרה סנטימטרים. אבל כזה הוא שיין ידידי, גבר שגובהו מטר ושמונים-ושמונה סנטימטרים. אני מכירה אותו מאז שהשתתפנו יחד בחוג הריקוד הראשון שלנו בגיל חמש בסיאטל.
תיק הבד שלו נחת לרגליו והוא נופף בידיו באוויר כמנהגו בעת שהיה נרגש במיוחד. ״סליחה. לא סתם אודישן. קיבלתי הזמנה.״
עיניי התרחבו. התרגשות הציפה אותי ובעקבותיה הלמה בי החרדה במהירות של רכבת משא. רגשות רבים כל כך בבת-אחת. עד עכשיו, הכול היה נהדר. שרפנו חסכונות, הוצאנו כמה שפחות כסף ולקחנו מגוון שיעורים במתחם הריקוד גרביטי, הסטודיו הטוב ביותר בעולם הריקוד המקצועי. בלי לחץ. פשוט כדי ליהנות.
״הזמנה? לרקוד במופע של ג׳נט?״ הצטווחתי. התרוממתי על ברכיי. ״אבל אנחנו נמצאים כאן רק שלושה חודשים. איך זה קרה בכלל?״
הוא קרץ. ״כשקוראים לך שיין מסטרסן, הכול יכול לקרות, חמודה.״
כבשתי גניחה. שיין היה תמיד יהיר בצורה תמימה, תמיד מודע להשפעת הקסם האישי שלו על המין האנושי. הוא היה גם חתיך מדהים, עם שיער שחור כעורב שנגזז בצדדים ושקווצותיו תמיד נעו בכיוון זה או אחר, רק לעיתים נדירות למרכז. אבל האישיות שלו הייתה זו שכבשה את כולם. וכן, עבור שיין הכול בהחלט נראה אפשרי.
סירבתי להגיב לבדיחתו ושילבתי את זרועותיי. ״חשבתי שהחלטנו לחכות. אנחנו סוף-סוף נכנסים לקצב הנכון כאן. אתה לא יכול-״
״לקס.״ הוא הידק את שפתיו כאילו בכוונתו לנזוף בי. ״קיבלתי הזמנה. אני לא מתכוון לדחות אותה. זו תהיה התאבדות מקצועית, ואת יודעת את זה.״
נותרתי ללא מילים. הצעות מקצועיות להשתתף בקליפים מוסיקליים ומופעי במה מגיעות כל הזמן דרך גרביטי. הסטודיו הזה הוא המַכַּה של כישרונות ריקוד, ולעיתים קרובות מגיעים לשם סלבריטיז ומלהקים מהשורה הראשונה מכל רחבי המדינה כדי לגייס רקדנים, בעיקר למופעי במה, טלוויזיה וסרטים. שיין ואני דיברנו על השתתפות באודישן פתוח ביום מן הימים, אחרי שניכנס לעניינים. התוכנית הייתה תמיד לצלול יחד. אבל קבלת הזמנה לאודישן - זה היה נדיר. הוא לא יכול לסרב לזה, גם אם היה רוצה.
הגלגלים במוחי הסתובבו כששיין התחיל לפשוט על הארונות למרות שלא ידעתי מה הוא מחפש. המזון היחיד שנשאר לנו הייתה צנצנת של חמאת בוטנים מלאה למחצה שעמדה על השיש. נראה שהוא קלט את זה באותה מהירות שבה חשבתי על זה, כי הוא סגר את דלת הארון בטריקה. ״מזמינים פיצה.״
״שיין,״ אמרתי בנימת אזהרה. חסכנו כסף שיספיק לשנה אחת של שיעורי ריקוד ושכר דירה. הוא ידע שאין לנו כסף לפינוקים.
״לקס,״ הוא ענה בנימת אזהרה דומה. ״אנחנו רוקדים שמונה עד עשר שעות ביום. את אמנם מתפארת בתחת שלך, אבל אני לא מוכן להיות אחראי לזה שתהפכי לשק עצמות. הגיע הזמן להתפנק בפיצת גן עדן גדולה וטובה.״
פלטתי קול צחוק למרות משקעי ההלם מהפצצה שזה עתה הפיל. מתאים כל כך לשיין לפוגג מתיחות בדיבורים על אוכל.
״תראי,״ הוא אמר וחיוכו המתוק הבהיר לי שהוא יודע שניצח. ״תחשבי על זה. אם אזכה בתפקיד, המצב שלנו ישתפר. אנחנו לא יכולים לקחת שיעורים ולחיות על חמאת בוטנים ואטריות ראמן בזמן שאנחנו מחכים שמשהו יקרה. לא נמאס לך כבר לחכות, ילדה?״
״כן, אבל-״
הוא הבליט את אגנו והידק את שפתיו. ״אבל מה?״
״אתה תקבל את התפקיד.״ לא התכוונתי לדבר בקול יללני כזה, אבל רק עכשיו הגענו ללוס אנג׳לס.
״את לא יודעת את זה.״
״אולי לא את התפקיד הזה, אבל זה לא ייקח לך הרבה זמן. ומה אז? רוב הסיכויים שתצטרך לעזוב את אל.איי... ואני אשאר כאן... לבד.״
הוא הטה את הראש שלו וחייך. ״איזו דרמה.״
הסתרתי את חיוכי. שרבוב השפתיים היה קצת מוגזם.
״גם את יכולה להתחיל ללכת לאודישנים.״
״הא,״ אמרתי בהתנשמות סרקסטית.
״בחייך, לקס. זה בדיוק כמו לצאת לדייט. את צריכה להראות את עצמך. להבהיר להם שאת מעוניינת. לבחון את האפשרויות שלך.״ עיניו אורו, והוא חבט בדלפק השיש ואז רכן מעליו לעומתי. ״אם כבר מזכירים דייטים...״
אוי לא, אנחנו מתחילים. התכווצתי.
״יש איזה חתיך שמעביר כמה משיעורי הריקוד שבהם אני משתתף. את מכירה את רג׳י מיינור?״ הוא נופף על עצמו בידו ועפעף בדרמטיות. ״אלוהים ישמור.״ אבל כשראה שהבעתי לא השתנתה, הוא הטיח את ידו בדלפק וגלגל את עיניו. ״לא משנה. את תדעי מיהו ברגע שתראי אותו. בכל מקרה, הוא ניסה לנהוג בערמומיות ביחס לזה, אבל הוא שאל עלייך היום.״
ידעתי בדיוק על מי הוא מדבר, אבל לא באתי לאל.איי למצוא גבר. לכן בחרתי להתעלם מהניסיון השני שלו לשנות את נושא השיחה.
״אני יודעת שאני עוד לא מוכנה ללכת לאודישנים. חשבתי ששנינו רוצים ללמוד קודם ואז-״
״אנחנו לומדים כל החיים. בגלל זה אנחנו כאן. חוץ מזה, לא יכול להיות אימון טוב יותר מלצאת להיבחן ולבדוק את המתחרים, לא?״
סגרתי את הפה בכוח. הוא צדק, אבל לא הייתי מוכנה עדיין לשלם את המחיר כדי להגשים את חלומי - לאבד את חברי הטוב ביותר. עדיין לא. התסכול בער בתוכי. ״מי הזמין אותך?״
״קוראים לה ג׳אנל. היא מגייסת כישרונות עבור כמה אמנים. שמעתי שהיא חברה של הכוריאוגרף שגם את אוהבת. תיאודור נוסקה.״ הוא גלגל את גבותיו באופן מרומז, ואני הרמתי את החפץ הסמוך אליי ביותר והשלכתי אותו עליו. נעל הטניס השחורה-ורודה שלי פגעה בחזהו, וגרמה לו לשלוח אליי מבט חודר ולנעוץ את אצבעו באוויר. ״אני גורר את התחת המנומש שלך לאודישן הפתוח הבא רק בגלל זה.״
רציתי לצרוח. הוא לא קלט. בתעשייה הזו, לא מספיק להיות הרקדן הכי טוב בחדר. מדובר בחברויות, בקשרים, בתזמון ובקצת מזל. ראיתי איך רקדנים ותיקים התבוננו בשיין ובי כשרק הגענו; חלקם שלחו לעברנו מבט עקום, אבל גרוע מזה - היו כאלה שלא ראו אותנו בכלל. אנחנו היינו נקודות מהבהבות על רשת המכ״ם שלהם, עוברי אורח שהגיעו ליהנות מהחוויה, לא נחשבים כלל כמועמדים למשהו. רציתי שזה ישתנה - רציתי להרוויח ביושר את מקומי.
ואולי במקום כלשהו עמוק בתוכי היה גם פחד מכישלון. מדחייה בגין הדבר שאהבתי יותר מכל דבר אחר בעולם. השקעתי תמיד את כל כולי בתוכנית הזו, למרות אכזבתם של הוריי. והיה כיף להשתתף בשיעורים. השתתפות בשיעורים לא הובילה לאכזבה בלתי נמנעת שהינה חלק בלתי נפרד מהתעשייה הזו.
הרגשתי בנוח, אבל אולי לא טוב להימצא במקום הזה. ובכל זאת, חוסר הביטחון בעבע בחזי ולא הצלחתי להשתחרר ממנו.
״יש לךָ מושג כמה פעמים אמרו לי שלא אצליח בעולם הריקוד המקצועני? אני עדיין לא מוכנה לשמוע את זה מפי האנשים הנחשבים בענף. הסטודיו הזה... הרקדנים האלה... הכוריאוגרפים. אני רוצה שהקהילה הזו תאמץ אותי אליה. אני רוצה שהם ידעו שהרווחתי את העבודה שלי ביושר, אם אי פעם אשיג עבודה.״
הבעתו של שיין השתנתה באופן דרמטי. האושר שהיה על פניו כשנכנס לדירה כמה דקות קודם לכן התעמעם, והוא נראה עתה כמי שרק טובתי עומדת לנגד עיניו. חיזקתי את עצמי לקראת הבעיטה בתחת שידעתי שתגיע.
״אל תיתני למילים של אבא שלך להוריד אותך, לקס. זה כל מה שזה. מילים. את כאן מפני שאת שייכת לכאן, ובבוא הזמן תראי שזו הייתה ההחלטה הנכונה.״
הרגשתי כאילו חבטו לי בבטן.
״באמת?״
״כן.״ הוא נעץ בי את מבטו. ״את פאקינג כוכבת הרוק הגדולה ביותר על רחבת הריקודים הזו, אלכסנדרה לוריין קווין, ואני לא אומר את זה רק בגלל שקנית לי את נעלי העקב הראשונות שלי.״
צחקקתי, אבל עיניו נותרו רציניות.
״את חושבת שהרקדנים שם יכבדו אותך, אם הם יראו שאת משתתפת במיליון שיעורים לפני שאת הולכת לאודישן?״ הוא הניד בראשו במרץ. ״את טועה, חומד. הם לא ידעו אפילו את השם שלך, עד שלא תצמידי לריבועים בבטן שלך מדבקה ממוספרת, תעלי לרחבת הריקודים כאילו נדמה לך שאת ביונסה, ותיכשלי - ואז תיכשלי שוב. וחוץ מזה״ - עיניו הצטמצמו ומבטו נותר נעוץ בי והשתיק את הצחקוקים שלי - ״האדם היחיד שמעכב אותך מהגשמת החלום שלך זו את עצמך.״
עיניי התמלאו דמעות כשהוא ניגש אל מזרן האוויר שלי, צנח עליו ומשך אותי לחיבוק. אהבתי את הקירבה שעליה שמרנו במשך כל השנים הללו. אהבתי את האופן שבו שיין היה תמיד זה שדחף אותי להגשים את חלומותיי וניחם אותי כשהדברים לא התנהלו בדיוק לפי התוכנית. אז כן, פחדתי שכל זה ייעלם. ויכולתי להרגיש את זה באוויר; הגיעה השעה.
שיין חי את החיים בענק. שום דבר לא הפחיד אותו. שום דבר לא גרם לו לסגת. יכול להיות שזו הסיבה שאהבתי אותו כל כך. הוא התמודד עם המון התנגדות מהסביבה, החל בנטייה המינית שלו, דרך משפחה רעילה ועד העובדה שתמיד היה גבוה באופן יוצא דופן. ועל כל אלה נוסף בגיל ההתבגרות הלעג מצד בני גילנו, על שבחר להיות רקדן. הוא לא הניח לשום דבר מכל אלה לעצור אותו מלהשיג את מה שרצה.
שיין ואני היינו הפכים מוחלטים.
איש מעשה מול חולמת. מסמר המסיבה מול פרח קיר. ומסיבה כלשהי, כל הדברים האלה רק העצימו את האהבה שרחשנו זה לזה. ביחד יצרנו איזון. האמת, הוא איזן אותי.
כששיין חזר לדבר, ראשי היה טמון מתחת לסנטרו.
״סביר להניח שאף פעם לא תרגישי מוכנה, לקס. פשוט תצטרכי לקפוץ למים בשלב כלשהו. אז אולי עדיף שזה יקרה עכשיו. הגיע הזמן לעוף, ילדונת.״

פרק 2

לקס
האודישן הבא הופיע על לוח המודעות באזור המשותף בגרביטי שבועיים לאחר מכן. ״את באה איתי לזה,״ שיין דרש באותו ערב, על מגש ביתי של נקניקים וגבינות.
לא התווכחתי. הוא צדק ביחס לחוויית האודישנים. כשחשבתי על זה בצורה כזו, ההשלכות לא נראו לי מפחידות כל כך.
האודישן לג׳נט היה כישלון. שיין לא הצליח אפילו לעבור את השלב הראשון של המיונים, אבל הוא לפחות ניסה, ועזאזל - זה הרבה יותר ממה שאני עשיתי מאז שעברתי איתו לאל.איי. כל זה ישתנה היום.
עמדנו בטור במסדרון וחיכינו לתורנו להירשם לאודישן המתוכנן - קליפ מוסיקלי עבור דומיניק ריבָס, זמר פופ אורבני מבטיח, כשכמה מהבנות שעמדו לפנינו החלו להתלחש.
״אוי, אלוהים. הוא כאן.״
״מי?״
״תיאודור נוֹסְקָה.״
התנשמות.
״איפה?״
״הוא נכנס הרגע מבעד לדלת הכניסה.״
העולם התחיל להסתחרר סביבי בהילוך איטי ברגע שהמילים יצאו מפיה של אותה בחורה. קולות התנגנו כמו מבעד לערפל, מהוסים ונמוכים, בהתלהבות כבושה. צעדיי הואטו כאילו נשאבתי לתוך חולות טובעניים.
״אלוהים אדירים.״ קולו של שיין החזיר אותי לקרקע המציאות. גם הוא ראה את תיאו.
הרמתי את מבטי אל שיין, מסרבת להסתובב לעבר המהומה המתחוללת, וראיתי שהוא מסתכל עליי. די היה במראה עיניו בצבע הוויסקי ופיו הפעור כדי להתריע שתיאו נוסקה אכן עוצר נשימה כמו שהוא נראה בתקשורת.
התחלתי לרעוד. תגובה מגוחכת למראה סלב, אבל תיאו לא היה סתם עוד אדם מפורסם. הוא היה הכול. הוא היה כל מה ששאפתי להיות, והאדם היחיד שדעתו נחשבת בעיניי יותר מכול, אם יתמזל מזלי והוא יביע אותה.
אצבעותיו החמימות של שיין נחתו על כתפיי והוא סובב אותי אל הכניסה. הוא הפנה את ראשי לעבר אלוהי הריקוד בכבודו ובעצמו.
הדבר הראשון שבו הבחנתי היה שיער בלונדי פרוע שצבעו כעין החול. זו הייתה תצוגה מושלמת של בלגן מאורגן, שהייתי שמחה לטמון בו את אצבעותיי ברגעי תשוקה, כי ברור שיש רק סיבה אחת לקיומו של שיער סקסי כזה. עם משקפי השמש שהסתירו את עיניו, מעיל עור שעטף את פלג גופו העליון ומכנסי ג׳ינס שחורים ארוכים, הוא נראה מאיים בדיוק כמו הכוריאוגרפיה שלו.
״לכל הרוחות,״ שיין גנח והייתי מוכנה להישבע שפיו התמלא רוק.
נכון, תיאו היה עוצר נשימה בהרבה רמות, אבל לא מראהו הוא שגרם לי להתאהב בו ממרחק. פיתחתי אובססיה לערוץ יוטיוב מאז הקמתו ושיננתי את כל הריקודים שלו שהצלחתי למצוא.
הוא יצר ריקודי היפ-הופ וריקוד מודרני שזורים באלמנטים של בלט, ג׳אז, סטפס, בוליווד וכל סגנון ריקוד אחר שיכולתי לחשוב עליו. הכוריאוגרפיה שלו הייתה אפלה ומסויטת ולחילופין יפהפייה ורומנטית, וגרמה לקהל לשבת על קצה הכיסא עם דמעות בעיניים.
כל אמריקה צפתה בפרק של הכוכב הבא: ריקוד, שבו הוא הופיע ככוריאוגרף אורח ולימד את משתתפי תוכנית הגמר ריקוד בן זמננו. הרקדנים ביצעו את הריקוד באופן מושלם, אבל הכוריאוגרפיה הייתה כל כך טעונה רגשית עד שהקליפ שלה הפך ויראלי. זכרתי שצפיתי בריקוד, וידעתי שאם תיאו נוסקה לא היה מוכר לכולם לפני כן, הרי שעכשיו לא יהיה מי שלא ידע מיהו.
הלב שלי הלם בטירוף כשחשבתי על זה.
תיאו הציב את הסטודיו לריקוד גרביטי על המפה, כך שעצם בואו לכאן לא היווה הפתעה גמורה. אפילו קיוויתי שהוא יעביר שיעור או שניים, כדי שאוכל להגשים את אחת ממשאלותיי. אבל למדתי את לוח השיעורים השבועי כאילו זו העבודה שלי, ושמו של תיאו לא הופיע באף אחד מהם. אז מה הוא עושה כאן עכשיו?
עיניי עקבו אחריו כשהתקדם במסדרון לעברי, ואז הוא עצר לרגע והחליף לחיצות ידיים וחיבוקים של זרוע אחת עם האנשים. הוא לא השתהה זמן רב ולא חייך לאף אחד ככול שהתקדם.
״יו, תיאו. מה קורה, אחי?״ קרא מישהו מאחוריי.
תיאו היה במרחק כמה מטרים מהבחור. הוא בחן בזריזות את טור האנשים לפני שהרים את סנטרו לעבר מי שבירך אותו.
ואז הוא הוריד מעט את ראשו ומבטו ננעץ במבטי - כך חשבתי. משקפי השמש של תיאו היו כהים לגמרי, כך שלא הייתי בטוחה במאה אחוז. כל זה ארך רק רגע אחד, אבל הרגשתי בזה - נוצר קשר שלא ייתכן שבדיתי, למרות העובדה שהייתי מאוהבת קשות בגבר שהכרתי רק באמצעות ריאיונות בתקשורת. באותו רגע, רציתי למתוח את הזמן עד כמה שאפשר, מפני שידעתי שכשהרגע הזה יסתיים, הוא לא יקרה שוב לעולם.
הייתי שקועה במחשבותיי כשלפתע הרגשתי באצבעות שהונחו על גבי. דחיפה קטנה גרמה לי להתרומם על בהונותיי ולאבד את שיווי משקלי.
מה זה צריך-?
צנחתי קדימה כשידיי מושטות כדי לבלום את נפילתי, וגיליתי שרק דבר אחד נמצא שם. למעשה, גבר אחד.
זרועותיו של תיאו הושטו קדימה בלי ששינה את הבעת פניו, כאילו לבלום את הנפילה שלי זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. כפות ידיי נחבטו בחזהו כשזרועותיו נסגרו סביבי. ואז הוא ייצב אותי באחיזה חזקה, ואני נעצתי את עיניי במשקפי השמש שלו מתוך רצון נואש לראות משהו חוץ מההשתקפות שלי עצמי.
הצלחתי לחשוב רק על יציבתו האיתנה, על אחיזתו החזקה וכמה לוהטות ידיו המחוספסות והמיובלות, שנגעו בעור החשוף של כתפיי וזרועותיי.
״נראה לך שתוכל להיות קצת יותר זהיר בפעם הבא?״ הוא סינן את המילים מעבר לכתפי והחזיר אותי להווה.
שיין. הוא דחף אותי. אין ספק שזה היה הוא. אבל לא רציתי להסיט את מבטי מתיאו כדי לאשש את חשדותיי.
״זה סטודיו למחול, לא הופעת רוק.״ נימת הקול המאשימה של תיאו העידה על קוצר רוח. הוא הזיז אותי מעט, והאוויר התמלא בריח תפוח וקינמון מהול בניחוח עור, שילוב משכר שגרם לי סחרחורת. ״אתה לא רוצה להיות אחראי לקיצור הקריירה של הנערה הצעירה הזו. תתנצל.״
הסתובבתי מתוך כוונה לנעוץ מבט קשה בעיניו של חברי הטוב ביותר.
אני אהרוג אותו.
״אני מצטער, לקס.״ נימת קולו של שיין הייתה כנה, אבל הוא לא הצליח להסתיר את השעשוע שהתלווה לה. זרועותיו של תיאו נטשו אותי ואילצו אותי לעמוד בכוחות עצמי. הסתובבתי כשאני מתעלמת משיין ושלחתי למושיע שלי חיוך מנומס.
״תודה שתפסת אותי.״
הוא לא חייך. למען האמת, גבותיו נותרו מורמות. ״אני שמח שאת בסדר.״ הוא לא שאל אם אני בסדר, והוא לא חיכה שאגיב. תחת זאת, הוא שלח אל שיין מבט אחד אחרון, והקמטוטים שעלו במצחו הביעו את כעסו.
״זה לא היה בכוונה,״ שיין הדגיש ומשך אותי לחיבוק שנועד ודאי להוות התנצלות.
אבל כשתיאו נסוג והמשיך לצעוד במסדרון בלי להתעכב, אני הייתי בטוחה שזה כן היה בכוונה.

״הייתי צריכה להרוג אותך.״
הייתי סבלנית, וחיכיתי עד אחרי שעזבנו את הסטודיו כדי להתנפל על שיין. היינו בדרך לדירתנו, מרחק עשרה רחובות מהסטודיו, ואני הרגשתי שאתפוצץ אם לא אגיד משהו.
הוא התחיל לצחוק ואני השלכתי באוויר את זרועי וחבטתי בבטנו. הוא התכווץ והרים אותי באוויר למרות שטלטלתי את גפיי.
״תוריד אותי, בן זונה ענק ושרירי שכמוך.״
הוא לא הפסיק לצחוק; למעשה, הצחוק שלו רק התגבר. ״את צריכה להודות לי. ואני לא אוריד אותך עד שלא תבטיחי לא להרביץ לי יותר. שמעת שתיאודור אמר שאנחנו צריכים להיזהר. אה, ומה עוד הוא אמר? הוא דיבר על קיצור הקריירה של הנערה הצעירה הזו.״ הוא שוב נתקף צחוק. ״הוא חושב שאת בת שתים-עשרה.״
הייתי אחוזת בעתה ורתחתי על חברי הטוב ביותר.
״תוריד אותי, אחרת אני חוזרת לסיאטל.״
״אויש, תפסיקי כבר. את לעולם לא תחזרי.״
״אין לך מושג מה אני מסוגלת לעשות ברגע זה, שיין מסטרסן. ועכשיו אתה לא החבר הכי טוב שלי. אתה סתם יצור מרושע שנשלח לעולם הזה כדי לפגוע בי. אני שונאת אותך ברגע זה. אני לא מאמינה שעשית לי את זה. למה? אני רק רוצה לדעת למה הרגשת צורך להביך אותי לעיני האדם היחיד בעולם - היחיד בעולם - שחשוב לי להרשים.״
שיין הוריד אותי והשאיר יד אחת על כתפי. התרחקתי והוא סוף סוף הפסיק לצחוק. ״אויש, לקס. אני מצטער. אבל אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר, אז אני חושב שאני רשמית ברשימת המחוסלים של תיאו. הוא כעס עליי, לא עלייך.״
״לא!״ צווחתי. ״זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר. אנחנו ביחד בסיפור הזה, זוכר? אל תגרום לי להתחרט שנרשמתי לאודישן של מחר.״
״בסדר, בסדר. אבל לפחות יצא לך לגעת בו. איך הוא? תגידי לי בבקשה שהעור שלו רך וקטיפתי כמו שהוא נראה.״ הוא סובב את ראשו לעברי. ״אוי, אלוהים. מה היה הריח שלו? כמו קרן שמש ושושנים? לא. אני בטוח שדומה יותר לפרח שן הארי אחרי מטר של גשם חמים.״
האנחה הכבדה והחולמנית שפלט שברה את הכישוף. צחקתי, מפני שהיה הרבה יותר קל לצחוק מאשר להמשיך לכעוס על חברי הטוב ביותר.
״תודה לאל,״ שיין אמר כשהבחין שאני משועשעת. ״אני לא מסוגל להתמודד עם הכעס שלך. את מזכירה לי את אימא שלי, מסתחררת לכל הכיוונים ויורה ברקים כמו ממטרה שיצאה מדעתה.״ הוא הניד בראשו כאילו הדימוי החזותי שראה בעיני רוחו מלחיץ אותו. ״היי, בואי נצא לאכול.״
השינוי בנושא השיחה היה מהיר כל כך עד שמוחי עשה סיבוב שלם.
״לא. לא לפני שתסביר לי מה פאקינג עבר לך בראש באותו רגע. חשבת שככה תיאו יבחין בי? ברצינות?״
הוא התנשף והרים אצבע כשהוא מצקצק בלשונו. ״המילים האלה נשמעות מלוכלכות כשהן יוצאות מהפה שלך. אל תקללי.״
״שיין,״ יריתי. זו הייתה אזהרה אחרונה.
״בסדר. הוא עמד שם, ממש לפנייך, ויכולתי ממש לראות תינוקות של תיאו ולקס מחוללים ברקע. זה היה מין חוש שישי כזה. דמיינתי סיפור אהבה בסדר גודל אֶפּי. את יודעת, מסיפורי האהבה שרואים בסרטים, שבהם בני הזוג יוצרים קשר עין בפעם הראשונה וכוכבים ולבבות קטנים מתחילים להתעופף באוויר סביבם.״
״כן, אני בטוחה שמעולם לא ראיתי סרט כזה.״
הוא רקע ברגלו והניח את אגרופיו על מותניו. ״לא משנה. את מאוהבת באדם הזה כבר עשור שלם. בסך הכול ניסיתי לעזור לך.״
״נו, והצליח לך?״
הוא הידק את שפתיו כאילו שקע במחשבות עמוקות. ״לפחות תוכלי לסמוך עליו אם תחליטי אי פעם לעשות נפילת אמון. הוא תפס אותך, לא? ואז הוא שאל אם את בסדר.״
גלגלתי את עיניי בהדגשה. ״וואו. כן. אני חושבת שזו אהבה. אולי הוא יטיס אותי לבית הנופש שלו בספרד ושם יציע לי נישואים.״
עיניו של שיין התרחבו. ״יש לו בית נופש בספרד? הוא נחמד? אני בטוח שהוא-״
״סתום!״ נהמתי.